התערוכה ״אברהם אילת: עִלַּת דְּבָרִים וְאַחֲרִיתָם״, שתיפתח ב-2.2 בגלריה חנינא בקריית המלאכה בתל אביב, מוקדשת לציורים, רישומים ווידאו שיצר אברהם אילת בשנים 1973-1967. אלו הן עבודות שצביונן הקיומי מקנה להן מידה של גדלוּת מחשבה ומזג אקזיסטנציאליסטי, כאלו השייכות לעיסוק בשאלות גדולות ובמהותם של דברים – כך מתאר האוצר רון ברטוש את המבט המחודש בעבודותיו המוקדמות של אילת. זוהי סדרה שנִראוּתה העליזה עומדת בסתירה לרגעי האימה שבה.
בשנת 1967 היה אברהם אילת בן ה-28 אמן צעיר בתחילת דרכו. הוא התגורר בקיבוץ שמיר שעל גבול הצפון, בתקופה בה סבל הקיבוץ מהפגזות וחדירת מחבלים מהגבול הסורי הסמוך. חברי הקיבוץ וילדיהם, ובהם אילת ובני משפחתו, שהו במקלטים בתחושת מתח ודריכות ימים רבים.
באותה תקופה עבד אילת בקיבוץ כרועה צאן, ומתוקף תפקידו היה קרוב אל הטבע, אל החי ואל מעגל החיים – מן הלידה, דרך החולי וכלה במוות, מעגל הקיום אשר גולם באופן אוניברסלי בציורי אותה עת. פרק היצירה החוזר ומוצג כעת הוא אפוא אחד מיסודות
אמנותו של אילת ומשקעיו ניכרים ביצירתו גם היום, חמישים שנים אחרי. גם תמורותיה של אותה תקופה שבין 1973-1967, כלומר בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, עוד מאותתות היום, חמישים שנים אחרי, ביצירתו האישית של אילת כמו גם בתרבות ובמציאות האקטואלית בת הזמן והמקום.