העבודות החדשות בתערוכת היחיד של שוש ישראלי, שתיפתח בבית האמנים בתל אביב ב-2.2, הן המשך נוקב ובוטה לסדרת עבודות שהציגה ב-2015 בגלריה ״כורש 14״ בירושלים. שתי הסדרות הן תולדה של תקופת שהותה בברלין, לפני כשנתיים. בעבודותיה הקודמות קילפה ישראלי יריעות גדולות של מודעות ופרסומות ברחבי ברלין, עליהן דימויים וטקסטים בוטים בשפה הגרמנית. הפער הרגשי והתרבותי הועלה על מצע צבעוני וקולאז׳י, עליו ציירה ישראלי דמויות דמוניות וגרוטסקיות בצבעוניות חיה. עולם הדימויים שלה מציף דמויות ויצורים דמיוניים, דגים חשופי שיניים, נשים חזקות, ואווירה נוקמנית, קודרת ומאיימת תוך שהיא מושפעת מאמני רחוב ושפת הפופ ארט.
בסדרה החדשה היא מציירת רבדים של דימויים, צלליות, אזכורים ארכיטקטוניים בלתי מזוהים – כל אלה צוירו על גבי בדי קנבס גדולים ולא מתוחים במכוון. ישראלי משתמשת בשכבת בטון ובחומרי בנייה כבדים אחרים כמצע לציור. היא מציירת תוך הפעלת כוח פיזי על המצע ומחזקת את תחושת הנוכחות של ממד בזוי ואלים בתוך העבודה. כתוצאה מכך, הציורים יוצרים אווירה קודרת ואימתנית. סצנות אלימות ומאיימות, בהן דמויות נשים וגברים נמצאות בקונפליקט תמידי, במצבי קיצון, אוחזי אקדחים, מדממים או פצועים. הסצנות מתרחשות בתוך חללים סגורים, והדמויות הופכות לזאבים חשופי שיניים או להיברידים, ספק אדם ספק חיה.
המהלך הציורי מאפשר לישראלי לשאול את השאלה, מיהו/מהו אדם, לאורך ציר היסטורי בו אזכורים מעבר רחוק מוצגים לצד דימויים מההווה. המסקנות שלה הניבטות מהציור הן קשות, אפוקליפטיות ויחד עם זאת מדברות בשפה כה מוכרת – שפת ציור המושפעת מחוברות קומיקס של שנות ה-60 וה-70 שאולי ניבאו את העולם הכוחני שאנחנו חווים עכשיו, שבו ״החזק מנצח והחכם הוא הזחל הקטן החמקמק״, אומרת ישראלי.
