לאחר ביקור בשוק פשפשים באמסטרדם, שבו ראה רעשן עשוי במבוק, החל המעצב יעקב קאופמן לבחון את מבנה הרעשן ופעולתו. לאחר מכן הוא יצר רעשנים בעבודת יד קדחתנית שנמשכה כשנתיים: הוא פירק את הרעשן לרכיביו, עיצב אותם מחדש ויצר מגוון המשקף את הלימוד הצורני של החפץ וניתוחו, אך יותר מכול מעיד על רוחו היצירתית של המעצב, על השעשוע שהוא מפיק מן האפשרויות הגלומות בחפץ הפשוט ועל חוש ההומור שלו, שהולמים במיוחד את אווירת חג הפורים.
בכמה מן הרעשנים איחד קאופמן בין גוף הרעשן והלשונית; באחרים הציע רעיונות להחלפת גלגל השיניים או הוסיף משקולת, כדי לבחון את השפעתה על התנועה ועל עוצמת הרעש. רעשנים אחדים מבוססים על צורות גאומטריות פשוטות, ובאחרים חוט מתכת סבוך מחליף את גוף הרעשן, את גלגל השיניים או את הלשונית. גוף קופסה סגור של קבוצת רעשנים נוספת מסתיר את המנגנון ורק הפעלתו חושפת אותו.
קאופמן בחן גם את השפעת החומר שהרעשן עשוי ממנו על התנועה והצליל שהוא מפיק. הוא השתמש בחומרים פשוטים, עיבד אותם בטכניקות בסיסיות, ובכמה מן הרעשנים עשה שימוש חוזר בחפצים קיימים – רדי־מייד – שינה אותם או עיבד אותם עיבוד מזערי.
הרעשן הוא חפץ שתכליתו הרעשה כחלק מפולחן דתי, היה נפוץ באירופה עוד בטרם החלו היהודים להשתמש בחפץ כזה בפורים. בימים שקדמו לחג הפסחא נהגו הנוצרים הקתולים לכנס את המתפללים לתפילה לא על ידי צלצול בפעמוני הכנסיות אלא באמצעות רעשן. ילדי אותה תקופה בנו רעשנים והשתמשו בהם בטקסי הנקמה בדמותו של יהודה איש קריות – עונש על בגידתו בישו, וגם יצרו בובה בדמותו ושרפו אותה.
קהילות היהודים בארצות אלה אימצו את הרעשן, חרף התנגדותם של רבנים. אלה חששו שהרעש יפריע לקהל לשמוע את הקריאה במגילה ושבמסגרת המהומה יושחת רכוש בית הכנסת. אף על פי כן השתרש מנהג ההרעשה באבנים, בגזרי עץ, בפטישים או ברעשנים בקהילות רבות והיה לחלק בלתי נפרד מחג הפורים, כמו כמה ממנהגי החג האחרים כגון התחפשות.
נעילה: 31.1.18
