"אמנותה של פיונה טאן מתחקה אחר נושאים חמקמקים כמו זהות וזיכרון באמצעות כלים תיעודיים וקולנועיים. דרך הדימוי המצולם – בין אם הוא סטטי או בתנועה – היא תוהה על האופן שבו אנו חיים את העבר בזמן הווה. היא פועלת בין קולנוע תיעודי, קולנוע בדיוני, צילום ומיצג, ובלא מעט מעבודותיה מיטשטש הפער בין צילום סטילס לצילום וידאו", כך כותבת האוצרת רותי דירקטור, לקראת תערוכת היחיד של טאן, ״גיאוגרפיה של זמן״, שתיפתח במוזיאון תל אביב ב-17.2. התערוכה אורגנה במשותף על ידי ארבעה מוזיאונים: המוזיאון הלאומי באוסלו, מוזיאון מודאם בלוקסמבורג, המוזיאון לאמנות מודרנית בפרנקפורט ומוזיאון תל אביב לאמנות – שיתוף הפעולה אמנם אינו יוצא דופן בעולם האמנות, אך הוא מרשים בהיקפו, ומשמש רקע הולם במיוחד לצפייה בעבודותיה של פיונה טאן, השואבות מקצות העולם. העבודות בתערוכה משקפות את העניין שלה בנוכחות הזמן החולף, בפיתולי ביוגרפיה ובעוצמה של הדיוקן.
טאן נולדה באינדונזיה לאב סיני ולאם אוסטרלית. גדלה באוסטרליה והפכה את אמסטרדם לביתה לפני כעשרים שנה. ב-2009 ייצגה את הולנד בביאנלה לאמנות בוונציה, ובכך כאילו קיבלה אישוש לשייכותה לארץ בה בחרה. אך החלל הפעור בשאלת הזהות והשייכות האישית שב ועולה בעבודותיה המורכבות.
העבודה המוקדמת בתערוכה היא May You Live in Interesting Times מ-1997. שמה של היצירה מושאל מביטוי המוכר (בטעות כנראה) כקללה סינית, לפיה ״זמנים מעניינים״ עומדים בניגוד לברכה שבחיים שקטים ונינוחים. בעולם פוסט מודרני חסר מנוח, שבו השעמום נחשב לחטא, נראה שאנו נושאים את הקללה בתוכנו.
סרטה של טאן עוקב אחרי מסע שערכה בעקבות זהותה המפוצלת ושורשי המשפחתה. בסופו של מסע בן שנה ברחבי העולם, בין יבשות ומדינות, היא מגיעה לכפר קטן בסין שממנו באה משפחתו של אביה. שם המשפחה של כל תושבי הכפר הוא ״טאן״. אך במקום שאמור להיות ליבת הגרעין המשפחתי ומקור תחושת השייכות המיוחלת, מתברר (כצפוי, כנראה) שהפנטזיה על ״בית״ ו״משפחה״ אינה יכולה להתגשם והיא מועדת להישאר לא ממומשת, לפחות עבור אישה צעירה בסוף המאה ה-20 אשר מעידה על עצמה ש״מקומות זרים הם המוכרים לה ביותר״.
שיתוף הפעולה בין המוזיאונים השונים משתקף גם בקטלוג, המופק במשותף וכולל מאמרים של אוצרים מכל אחד מהמוזיאונים. המאמרים, כמו עבודותיה של טאן עצמה, יכולים לספק רמזים על נקודות מבט ומבע המגיעות מזוויות תרבותיות שונות.
גם העבודה המאוחרת בתערוכה, ״נלי״ מ-2013, נוגעת באוטוביוגרפיה של טאן ובכמיהתה לשייכות. בעבודה זו היא מרכיבה לעצמה אילן יוחסין אמנותי שברירי, כשסיפורה של נלי, הבת הלא חוקית של רמברנדט מהווה מעין בבואה הפוכה לדרך שעברה טאן עצמה. נלי היא קורנליה ון ריין, בתה של המשרתת-המאהבת של רמברנדט, אשר בגיל 16, לאחר מות אביה, היגרה למושבה ההולנדית בטאביה – היום ג׳קרטה, בירת אינדונזיה. מעט מאוד ידוע עליה ולא שרד דיוקן שלה. פיונה טאן, לעומתה, עקרה מאינדונזיה להולנד, וכאמנית היא מנסה להכות בה שורש.
רמברנדט, האב הגדול של האמנות ההולנדית, הוא גם אחד האמנים המזוהים עם מוטיב ״אשת האמן״: ססקיה אשתו הראשונה והנדריקה, המשרתת שהפכה לבת זוגו וילדה את בתו נלי, נכנסו לתולדות האמנות כדוגמאות מובהקות של המודל והמוזה, שחיו לצד האמן הדגול. הבחירה של טאן, להתחקות אחר דמותה של הבת הלא חוקית שעקבותיה אבדו באינדונזיה, היא סוג של הרהור על זהותה שלה – האישית והאמנותית – כבת מאומצת לאמנות ההולנדית. הסרט צולם במוזיאון ואן לון באמסטרדם, בניין שנבנה ב-1672, נרכש ב-1884 על ידי המשפחה האריסטוקרטית ואן לון, ומאז שנות ה-60 של המאה שעברה הפך למוזיאון שמשמר את סגנון חיי המשפחה בבית המסורתי. נלי מגולמת על ידי שחקנית ומצולמת בחדר שקירותיו מכוסים טפט בדוגמאות כחול-לבן האופייניות לחרסינת דלפט. דמותה של נלי השקועה בקריאת מכתב, או חולמת בהקיץ ליד חלון, או שוכבת על הספה ומתבוננת בהיסח הדעת בתקרה, מזכירה דווקא את ציוריו של יאן ורמיר, עוד אחד מהמאסטרים של האמנות ההולנדית.
מיצב הוידאו דיפטיך מורכב מצילומי 10 זוגות של תאומים זהים, שאותם חזרה וצילמה טאן במשך חמש שנים, בין 2006 ל-2011, באי גוטלנד בשוודיה. את הדיוקנאות המצולמים (אשר לעתים נראים כמו צילומי סטילס) היא מציגה בשני חדרים נפרדים, באופן מתעתע במכוון, כך שהצופה מוצא עצמו נע בין החדרים במשחק ״מצא את ההבדלים״ של זהות חמקמקה.
