חייכו, מישהו מצייר אתכם

מי שמבקר בימי שישי בתערוכת הדיוקנאות ״אנשים״ המוצגת בימים אלה בגלריה של אוניברסיטת תל אביב, יכול לזכות בצ׳ופר על הדרך: ציור דיוקנו בידיהם של אמנים צעירים, בוגרי אקדמיה לאמנות, היושבים בתערוכה ומוסיפים לה אפקט של מעורבות קהל וציור בזמן אמת. אוצר התערוכה, מתן דאובה, הזמין את נעם ונקורט ושותפיה (הילה שפיצר, לריסה מילר, איתי שמואלי ואחרים) ״לעשות משהו חי בתערוכה״, על מנת להדגיש את מקומו של האמן ביצירה, ולתת לו נוכחות נראית לעין. כך נולד המיצג ״פנים אל פנים״.

דיוקנאות – דיוקן עצמי של האמן, דיוקנאות של אנשים קרובים, אהובים, שליטים או פטרונים – תופסים חלק משמעותי מתולדות האמנות והציור הקלאסי. אולם ציור דיוקן בזמן אמת, במהירות ובעיצומה של פעילות אחרת (במקרה זה בעת ביקור בתערוכה) מקושר יותר לאמנות ״נמוכה״; מלאכתם של ציירי רחוב זריזי-יד, המתפרנסים מציור תיירים בערים גדולות או בפארק שעשועים.

ונקורט אינה מתכחשת למעמד של הציור כמשעשע פטרונים. בעבר יצרה ״מכונת ציור דיוקן ושעשוע״ המתחפשת למכונת צילום תמונות פספורט ומנפיקה ציורים בחמש דקות. אולם הפעם היא מציירת בגלוי. המיצג שלה משתלב בתערוכה שמנסה להתרחק מהגדרות הדיוקן הקלאסי, ומציגה לצד ציורי דיוקן פסלים, מיצבים ועבודות וידיאו ומיצג, של אמנים ישראלים ובינלאומיים ממחצית המאה האחרונה. מריצ׳רד אבדון ואנדי וורהול ועד מיכל נאמן וגילי אבישר.

זוהי התערוכה החמישית מאוסף אהובי בגלריה האוניברסיטאית. לדברי דאובה, העיסוק בדיוקן רלבנטי מתמיד בעידן ה״סלפי״ של התרבות החזותית. ״מודעות פרסומת, עיתונות, טלוויזיה ורשתות חברתיות, מייצרות אצלנו ומספקות עבורנו את התשוקה התמידית לדעת את האחר״ אולם ההצפה בדיוקנאות שטחיים ומשוכפלים משכיחה את האמנות הקלאסית. את ״המאמץ של האמן הבודד ללכוד את הנפש והרוח של הדמות״.

עבודתה של נעם ונקרט בזמן אמת נולדה, כאמור בעקבות פעולות שעשתה בעבר, ובכולן ניסתה לבחון את הקשר האנושי, הפיזי והמקצועי שנוצר בין המצייר והמצוייר.

״זה התחיל באירוע בלימודי התואר השני בצלאל, שם הזמנתי אנשים לשבת ולחייך במשך עשר דקות. באותו זמן חיפשתי ציורים שיש בהם חיוך, וגיליתי שיש מעט מאוד. אם מופיע חיוך בציור זה בדרך כלל אופייני לדמויות ילדים, ליצנים או משוגעים. התחלתי להתעניין במה שקורה עם החיוך ולמה הוא לא קל להשגה״.

הגדרה מעניינת. הפעולה האינטואיטיבית של חיוך היא יעד קשה להשגה?

״נכון. וזה מגלה במשהו את הפער בין צילום לציור. בצילום הפעולה הרגעית מאפשרת לחייך ואחר-כך לחדול, כמו ללבוש פני-מסיכה לרגע. ואילו המתח שבציור ומשך הזמן שנדרש לצייר מאוד מקשים על כך. קרו דברים מוזרים. מישהי פרצה בבכי פתאום, אחרים נזכרו ברגעים מאושרים וחלק מההבעות הפכו מפחידות ממש. ניתן לראות לפעמים שיניים חשופות, אבל בגלל הקפאת החיוך הכפוי, משהו במתח השרירים לא טבעי״.

אחרי פרויקט החיוכים החלה להציג ציור בזמן אמת, שנעשה מתוך ״מכונת ציור דיוקן ושעשוע״ בסגנון מכונות ״פוטו-רצח״. ״מכניסים מטבע, יושבים מול מראה חד כיוונית ואני יושבת מאחור, רואה ואיני נראית״, היא מסבירה. ״עשיתי את זה במספר אירועים ותערוכות, בפעם האחרונה במסגרת ׳רגע אחד׳ של עיריית תל אביב״.

בקניונים יש תאי צילום שמוציאים עיבוד בסגנון ואן גוך, סזאן או ציור ילדים בצבעי עפרון. כאן את עושה מהלך הפוך: במקום צילום שמתחפש לציור את מספקת ציור שמתחפש לצילום אינסטנט.

״מקור ההשראה באמת היה קשור לתאי הצילום שמוצבים בקניונים. חלקם מיועדים לתמונות פספורט וחלקם לשעשועים וקריקטורות. עשיתי את זה לראשונה באירוע אמנות שהתרחש בתחנה המרכזית החדשה, אתר שמתקשר אסוציאטיבית עם תאי צילום״.

איך נראה דיוקן שיוצא מ״מכונה״ ידנית כזו?

״זה עניין של שלוש-חמש דקות, מאוד מהיר, לפעמים מאוד קולע ולפעמים ממש מוציא ממני ומהאנשים שבצד השני דברים מוזרים ומעניינים״.

לדוגמה?

״היו אנשים שנכנסו לעניין וחשבו שזו באמת מכונה. גם כשקיבלו את הציור הרטוב (שנעשה דקות קודם בצבעי גואש) – הם עדיין חיפשו את המנגנון של המכונה. חלק מהקושי של המצויירים עולה מן האנונימיות של המכונה האנושית. העובדה שהם לא יודעים מי מצייר אותם. השאלה אם אני גבר או אישה הטרידה אנשים, שיושבים מולי ולא רואים אותי״.

דאובה פגש במכונת ציורי הדיוקן של ונקורט והתחבר לעניין שלה בציור בזמן אמת. אולם הוא הזמין אותה לתערוכה בלי המכונה, כדי להציג את ציור הדיוקן מההיבט הפרפורמטיבי. כך, בימי שישי בתערוכה, היא יושבת יחד עם אמנים אורחים, ומציירת את מי שמעוניין בכך. ממש כמו ציירי רחוב.

״כאן הכוונה היא לחשוף את הפעולה, שהיא גלויה לעין. היה לי קשה להיפרד מהמכונה אבל לאחר שעשיתי את זה כמה פעמים יש משהו מאוד מעניין ומרגש בישיבה הפשוטה מול אדם, לציור דיוקן״.

אתם לא מרגישים כמו קישוט של האירוע, כשאתם יושבים ומציירים לצד אמנות יקרה ויוקרתית בתערוכה?

״באמת בפתיחה הרגשתי קצת כאילו אנחנו חלק ממעמד הפועלים של התערוכה, לצד המלצרים והקייטרינג. אבל כשחושבים על כך, גם במכונה שיצרתי היה משהו מבית חרושת, אפילו sweatshop, שמים מטבע ומקבלים ציור – זה מאוד ׳מוזיל׳ במרכאות את עבודת הציור״.

זו לא פחיתות כבוד אבל זה לא מקובל.

״אני חושבת שמי שהפכו את זה ללגיטימי בשדה המקומי הן חברות הברביזון החדש, קבוצת הציירות שיצאה החוצה וציירה דיוקנאות ביריד צבע טרי – להחזיר את החופש לציור. וגם פה אנחנו יושבות כמו ציירות רחוב ויש מקום לשאול את השאלה – איפה נמצא הציור בעולם? יש לו קיום גם כמלאכה וגם כאמנות בספרה גבוהה יותר. אנחנו כאמנים תמיד שואפים להתרחק מהמלאכה ולהתעלות, אבל יש משהו מאוד משחרר בלהיות לרגע פועל פשוט, ממש כמו מי שעושה את הקייטרינג״.

לעשות את העבודה שאת יודעת לעשות.

״באמנות הרבה פעמים לא ברור מה ההצדקה של זה. מי משלם על זה? בשדות אחרים יש עבודות שאנשים זקוקים להן ומוכנים לשלם עליהן. באמנות לעתים רחוקות האמן מקבל תשלום עבור עבודתו. ברוב המקרים העבודה נעשית מתוך בחירה של האמן ובלי ייעוד מעשי. כאן יש ציור ומיד נותנים ואתו – לא צריך לחפש קונה, לכל ציור יש ייעוד״.

ונקורט מספרת שבשיחה עם האמן שרון יערי הוא מצא הגדר קולעת: ״אנחנו התוכנית האמנותית של האמנות. כאילו שהאמנות לא מספיקה וצריך עוד משהו הפעלתי לפיתוי הקהל, ומקבלים מתנה. אבל זה לא כל-כך פשוט גם להיות זה שמציירים אותו. הציור לא תמיד מציג את הנעים והיפה. יש משהו מעניין באינטראקציה והיחסים המיוחדים שנוצרים בין צייר ומצוייר. ציור דיוקן הוא משהו מיוחד״.

הדיוקנאות בציור ישיר מאוד שונים מאלה שצויירו מבעד למכונה?

״יש משהו אחר בתקשורת וקשר עין. זה עידן של פוסט מכונה״.