לאחר שנים שבהן הייתה מפיקה ועורכת של תכניות הדגל של הטלוויזיה החינוכית – זהו זה, ערב חדש, פרפר נחמד ועוד – יצאה דבי מורג לפנסיה מוקדמת והחליטה להתמסר למצלמה שתמיד ליוותה אותה, והפעם באופן מקצועי. אלא שחיי הפנסיה שהיא דמיינה לעצמה לא היו באמת כאלה: בני בעלה חלה בסרטן חשוך מרפא ובמשך שמונה חודשים, מרגע גילוי המחלה ועד מותו, חייה נעצרו והמצלמה הפכה לחברת הטובה. היא ארזה אותה והלכה איתה לכל מקום – כמו בלון חמצן – בידיעה שעכשיו היא לא לבד, יש לה מישהי שתופסת לה את היד. המגע עם המצלמה היה אוטומטי, שתיהן היו שותפות לגסיסה של בעלה.
מבלי לדעת, היא טיפלה בעצמה באמצעות המצלמה. הצילום ולימודי הפוטותראפיה הביאו אותה לראשונה בחייה לקידמת הבמה בתערוכת יחיד, לאחר שהשתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות. בתערוכה ״שוברת שתיקה״ היא מניחה את שברי האוספים שלה: עצמות, חלקים שבורים, טבע יבש, בטן הריונית; כל אלה הם האינדקס הפרטי שצברה, ושוב אינה שותקת, לא מוכנה להסתיר בפנים גלויות ובעין פקוחה היא פורסת את השלל שלה.
