באמצעות תהליכי עיבוד וציור הנסמך על צילומי ילדות וטקסטים שלה ושל אחרים, ג׳וזיאן ונונו בודקת היסטוריה פרטית וקולקטיבית. מעבודותיה עולה תמיהה ביחס למה היא המציאות ומה הם תעתועי הזיכרון, ״מה היה שם״ והוסתר או הוכחש, ואת נוכחותה הטורדנית של השאלה גם כאן ועכשיו. לב התערוכה הוא סדרת הציורים החדשה שלה, שהתפתחה מתוך צילום מאלבום הילדות. הטקסטים של ונונו המלווים את התערוכה, הם ורסיות, לעיתים שונות רק במעט זו מזו, המנסות לשחזר את חווית הרגע החד פעמי המונצח בצילום – תמונת מחזור בית ספרה בעיר ליון שבצרפת.
התהליך הציורי שהתחיל מתוך צילום באלבום הילדות, זה המיועד להיות תזכורת והוכחה למציאות ולמקום שבו בילתה כל יום מחייה לאחר מלחמת העולם השנייה, מנסה לפענח מה היה שם. אך מסתבר שגם המהלך נכשל ומשחזר דווקא את המסך הבלתי חדיר על התקופה ועל הדיוקן הילדותי. הצבע השחור והלבן העכורים שאינם מזוהים עם ילדות, מריחות המכחול הרזות, חוסר מוחלטות הגוונים והחזרה על התמונה הסטאטית מעידים ויוצרים תחושת אי אמינות. ככל שוונונו חופרת בצילום שוב ושוב, הופכת פוזטיב לנגטיב, משולי הצילום מחלצת את הדיוקן למרכז, מגדילה, משחירה, מבהירה ויוצרת גרסאות רבות, כך גובר אי הביטחון לגבי אותה תקופה והרגע שהצילום אמור היה לייצג.
בדומה להיטשטשות הצילום בתהליך הציורי, גם הטקסטים (הטקסטים בעברית המוצגים בתערוכה זהים לטקסטים בצרפתית שבציורים), שהם חלק בלתי נפרד מניסיון פענוח העבר, הם חידתיים. קטעים מהם מוסתרים על ידי הציור וכוללים טקסטים של ונונו וגם ציטוטים. ונונו לא מגדירה היכן הגבול בין הכתיבה שלה לבין המילים של Wilfred Owen – משורר אנגלי, שלחם במלחמת העולם הראשונה וכתב עליה ובעקבותיה. מהו הזיכרון הפרטי של הילדה ג׳וזיאן ברגע הצילום, מה הייתה המחשבה וההרגשה האוטנטית לפני שנים, ומה הצטבר – נרכש ונלמד ויצר פרשנויות וגם רגשות שונים בעת כתיבת הטקסטים כבוגרת.
המילים הרשומות באדום תקיף על גבי הציור, מסיטות מבט ומחשבה מעולם הילדות. חלק מהמילים והביטויים הם מתוך אסוציאציות פרטיות ובלתי ניתנות לפענוח ודאי. חלקם יוצרים זיקות אל אירועים היסטוריים וטקסטים ספרותיים בעלי מטען כבד, כאלו שילדים לא נחשפים אליהם. טקסטים המייצגים שיחות הנאמרות בלחישה או בשפה זרה, שרובם נמצאים גם באוצר ידיעותיו וחוויותיו של הצופה הבוגר.
מה קרה שם בעבר? בילדות? האם ניתן לחלץ זיכרון ודאי? תחושה אותנטית למה שנחווה אז? או אולי ונונו מכירה בכך שאין דרך לפענח את העבר אולי אפילו את ההווה ובכך שולחת גם אותנו להרהר בחמקמקותו של הזיכרון ואולי גם בחוסר הביטחון לגבי המציאות בה אנחנו חיים היום.
נעילה: 6.5
