במשך שנות מגוריה של הילה שפיצר בבאר שבע, לאחר שסיימה את לימודי התואר הראשון בבצלאל, התמקדה האמנית בציור רגעים לא־מונומנטליים מהחיים שלה ושל הסובבים אותה. בין אם אלו חבריה, קולגות בקהילת האמנות המקומית, או אנשים שכלל לא הכירה ושהקשר איתם נוצר דרך האינטרנט, נראה שציוריה ורישומיה חותרים תמיד אחר התעכבות על הרגע החולף, הדינמיקה החברתית, כלי הגשת האוכל, תיאור דקורציה סלונית, ודמויות אדם הנטועות בתוך התפאורות הללו.
הציורים המרכיבים את תערוכת היחיד הראשונה של שפיצר בתל אביב, מתחקים אחר הלכי רוח ומאפיינים מקומיים, תוך ניסיון לאתר תכונות הייחודיות לקהילות השונות המרכיבות את מרקם החיים בעיר, ובין השאר דרך הפריזמה האדריכלית והפריזמה האמנותית.
״אנחנו השממה שבאתם להפריח״, פראפרזה על דברי המוזיקאי ויזם התרבות המקומי דויד פרץ, כמו מתריסה בחזרה מול התפיסה הפטרונית שבירת הנגב היא שממה ריקה מתוכן, שיש לבצע בה מאמצי החייאה שיישרו קו עם מטרות חיצוניות, לעתים לאומיות ולעתים קרובות כלכליות־נדל״ניות. שפיצר חותרת תחת התפישה הסטריאוטיפית המצפה מדימויים ״באר־שבעיים״ להיות אקזוטיים, פריפריאליים ו״אחרים־במובהק״ מהנראות ה״ישראלית״ ההגמונית או המגזרית לסוגיה השונים. ציוריה מציגים אלטרנטיבה מוחשית המסתמכת על המציאות, הסותרת את קלישאות המדבר והשונות האתנית העולות לעתים קרובות בייצוגים של איזור זה.
שפיצר רושמת בכישרון רב את הגיבוב האסתטי ואת הנאות החושים החולפות בזמן הסעודה, את החברותא המתגבשת בחללים נסתרים מעין. היא כמו מתעדת, ולמעשה בוראת, מהלך של זום־אין וזום־אאוט, של התקרבות אל תפנימי הבתים, והתרחקות למבט הציפור, בכדי להקיף פנים שונות של השכונות והאוכלוסיות בבאר שבע. היא מציגה ציורים כמעט הדוניסטיים, של חיים מלאי תשוקה והנאה, והם מתענגים על הפרטים הקטנים המסקרנים אותה כאמנית, בין אם אלו טקסטורות בבנייני שיכונים, אורנמטיקה מטבחית או בלגן ביתי.
