אחרי אשכול התערוכות הנשיות ״בעקבותיה״, שנסגר לאחרונה, ייפתח במוזיאון הרצליה ב־13.5 אשכול תערוכות גברי, גם אם לא במכוון, של אמנים עכשוויים ותיקים וצעירים לצד אמנים ומעצבים שפעלו כאן בעבר. בין אלה תערוכת יחיד של האמן יעקב מישורי, שהציג תערוכת יחיד קודמת במוזיאון הרצליה לפני כחמש שנים.
אורי דרומר אצר תערוכה המתבוננת במכלול יצירתו של מישל אופטובסקי (2004-1947) תחת הכותרת ״פחחד, משנות השבעים ועד האינסוף״. התערוכה והספר המחקרי המלווה אותה מציעים לראשונה התבוננות מעמיקה, קפדנית ואוהבת במכלול יצירתו של יוצר ייחודי, חתרני וחלוצי, שפעל בשנות ה־80 וה־90.
אופטובסקי יצר סרטים פורצי דרך ובראשם שולץ (1979), שיתף פעולה עם יוצרים חדשניים כז'אק קטמור, דודו גבע ורמי פורטיס; עיצב עטיפות תקליטים לטאטו, שרון ליפשיץ, משינה ואחרים, והביא לדפוס מגמות גלובליות של תרבות אלטרנטיבית, בכתבי עת ובמדורי עיתונות שהוביל ועיצב, בהם 'פחחד', ווליום, הפטיש, המדור ״קרוע״ בחדשות ועוד.
גם תערוכת היחיד של הצלם בן לם, שאצרה צופיה דקל כספי, מתמקדת בשנות ה־80 וה־90 ומציגה צילומי אופנה של לם עבור העיתונות המודפסת בארץ. באותם ימים הייתה כל האחריות על הבניית הייצוג, הסגנון והבימוי – תוצר של מארג סבוך של קשרים והקשרים – מוטלת על הצלם. במהלך השנים צילם לם עבור מגזינים ומדורי אופנה בעיתונות היומית והשבועית.
תערוכה ייחודית תציג פן אישי של הצייר יוחנן סימון (1905־1975), מהציירים הריאליסטיים האידיאולוגים בארץ שהיו מגויסים לטובת רעיון הקולקטיב הסוציאליסטי. סימון היה בין מנסחיו הבולטים של הייצוג האמנותי האיקוני של הקיבוץ כחוויית חיים אידילית.
בתערוכה : ״היום אני כותב לך רק סתם״, שאצר עוזי אגסי, מוצגים מכתבים אישיים מצוירים שכתב לבנותיו ממסעותיו בעולם. ״לאחר 17 שנה של חברות בקיבוץ גן־שמואל וכשהוא מתקרב לגיל 50 , עזב אבא, הצייר יוחנן סימון, את הקיבוץ, את אמי, שרה, ואותנו הילדות, ניצה ואיה, ויצא למסעות בעולם. ממסעות אלה שלח לי ולאחותי ניצה מכתבים מצוירים. אני אספתי אותם״, כותבת בתו של האמן, איה סימון בן־צדף, שהגתה את רעיון התערוכה. דרך המכתבים נחשף פן בלתי ידוע של סימון – אינטימי, נהנתני, מלא חיבה, משחקי ובעיקר אינדיווידואלי.
ניר סגל יציג מיצב מיוחד לאולם הכניסה של המוזיאון, המתחזה למתקני תצוגה של עיתונים בתחנות רכבת ובקיוסקים. במהלך שנות לימודיו בלונדון, עשה סגל את דרכו ברכבת התחתית אל בית הספר לאמנות סלייד וממנו כמעט מדי יום. חלק מסימני הדרך האורבניים שלו היו מתקני חלוקת העיתונים, טבלואידים חינמיים, שיש להם לרוב מוניטין מפוקפקים של רדיפת סנסציות. הם עמוסים מודעות פרסום, רכילות, גילויים מרעישים ותמונות ידוענים מושכי עין. במיצב של סגל לתמונות הפתייניות המקופלות זו ליד זו יש איכות מרצדת, והן יוצרות קולאז' תזזיתי המשליך על החיים בעיר.
תערוכת יחיד של שרון פדידה, שציוריו מלווים את טורו של ניסן שור במוסף הארץ, תציג עבודות קיר בצבעוניות עזה לצד ציור עדין על נייר.
תערוכת יחיד של עמית קבסה ״מאחורי הגדר״ תשים דגש על תהליכים של הפשטה בציוריו. פרחים ילדותיים, מקסימים ומכמירי לב, משורטטים ביד חופשית, וצבעים חושניים, כתמים גולמיים, רוויי צבע. מעשה מרקחה המתקומם נגד ביטויים פשטניים של מזרח ומערב, מקומי ובינלאומי, נשי וגברי, תרבותי ופראי, קדום וחדשני, אותנטי ומודע לעצמו.
