את השורשים להחלטה של תרזה רולר ללמוד אמנות אפשר למצוא ברקע המשפחתי שלה. רולר, בת 29, שגדלה בסביבה של אמנים, מספרת ש״זה פשוט היה שם כל הזמן״. אביה היה אמן פרפורמנס שמחא נגד הקומוניזם, אימה עיצבה תפאורות לתיאטרון, והסבים והסבתות משני הצדדים היו מעצבים ואדריכלים.
היא למדה אמנות בצ׳כיה (בפראג ובברנו), ובשנת 2013 עברה עם בן זוגה ויט להאג כדי ללמוד עיצוב ״כמו שצריך״. ״בדקנו אקדמיות לעיצוב בכמה מדינות אבל אלו שבהולנד הכי התאימו לנו, אהבנו את חוש ההומור של העיצוב ההולנדי״. כעבור שנתיים במסלול לימודים מזורז סיימה את התואר, שבמהלכו הקימה עם בן זוגה את סטודיו The Rodina. הם עברו לאמסטרדם, שם הם עוסקים בין השאר במיצבים אינטראקטיביים, אוצרות של תערוכות ומיתוג של לקוחות מתחום התרבות והאמנות.
״הייתי אמנית גרועה״, היא מודה בחיוך. ״באמת, בוא נהיה כנים. עשיתי בעיקר וידאו ומיצבים מוזרים, עשיתי אנימציה למוזיקה אלקטרונית, אבל הרגשתי לא מסופקת ממה שעשיתי: לא הצלחתי לתקשר את האמנות שלי, אף אחד לא סיפר לי שיש כזה דבר עיצוב גרפי שעוסק בתקשורת. לשמחתי בן הזוג שלי שיתף איתי פעולה ואחרי שהתחלנו לצאת אחד עם השני החלטנו לעבוד ביחד, לעזוב את מה שאנחנו עושים בנפרד ולעשות משהו רציני״.
לעומת לימודי האמנות בצ׳כיה, הלימודים בהאג היו ״מאוד תובעניים, נוקשים, אבל זה היה טוב בשבילי, ההבנה שצריך לעבוד קשה כדי להיות מצויין. בנוסף, הלימודים בצ׳כיה התבססו על העבר, על המודרניזם, תוך התעלמות מהתקופה הקומוניסטית, לעומת הלימודים בהולנד שהסתכלו על העתיד במבט ביקורתי. אז הבנתי שעיצוב גרפי יכול להיות שונה, קונספטואלי ופרפורמטיבי״. מה שהשפיע עליה יותר מכל לא היה קורס כזה או אחר בעיצוב, אלא קורסים בפילוסופיה, בעיקר פילוסופיה צרפתית, החל מז׳יל דלז ועד בריאן אינו: ״זה לגמרי פתח לי את הראש״. זה גם היה הרגע שבו רולר התחילה להשתמש בגוף שלה ולהבין את היתרונות בכך.
ביום חמישי תספר רולר על עבודותיה בכנס השנתי של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל בשיתוף עם המחלקה להיסטוריה ותאוריה. הכנס יתמקד בהשפעתו של המונח פוסט–אמת על התרבות החזותית, יידון במבע העיצובי בתקופה זו, ויעסוק בשאלות כמו כיצד מתנהג העיצוב החדש? האם אפשר לייצג אמת בעיצוב או באמנות? האם עולם וירטואלי הוא עולם של פוסט–אמת מתוקף היותו לא אמיתי? האם הווירטואלי הוא פתח למניפולציה שבוראי עולמות, מספרי סיפורים ומעצבים יכולים להשתמש בה בצורה מגויסת? האם יש הבדל בין העברת מסרים ברשתות חברתיות לבין פרופגנדה? ומה שונה וחדש בעיצוב בעידן הנוכחי?
את התשובות לכמה מהשאלות האלו אפשר למצוא בעבודות של רולר, שמתייחסת לעיצוב כמו פרפורמנס ומשחק, ומכניסה את עצמה לרבות מהעבודות, לא כמושג מטאפורי אלא ממש את דמותה. לדוגמה, אחת מעבודותיה, שזכתה במקום הראשון בתחרות שארגן משרד האוצר ההולנדי, עסקה בוויזואליזציה של התקציב העתידי של הולנד. לאחר שבחנה את סעיפי התקציב העתידי רולר החליטה להתרכז בקיצוץ הצפוי בתקציבי התרבות והחינוך.
״הבנתי שאני צריכה להפיץ את המידע לכמה שיותר אנשים, ושאם הייתי מעצבת משהו מודפס התפוצה שלו הייתה מוגבלת. החלטתי לעשות וידאו ולהשתתף בו בעצמי: כתבתי שיר רציני שמסתמך על הנתונים, שאיכשהו קיבל הרבה שיתופים והפך לוויראלי. אז גיליתי את הפוטנציאל של להיות חלק מהעיצוב שלך – לשיר, לספר, להעביר את המסר בעצמך. ככה גם הסטודיו קיבל לקוחות, וגם זכיתי בתחרות, למרות שהפרויקט היה מאוד ביקורתי. הבנתי שהגוף שלך הוא הכלי הכי זמין והכי נגיש שיש לך, ושתמיד מקשיב לך״.
הוא לא תמיד מקשיב לך…
״נכון, זה לא מושלם. אני לא שחקנית ולא דוגמנית, אבל זה יותר מעניין מלהשתמש באיזה רובוט מלאכותי. ככלל, אם אתה מעצב פוסטר או יוצר סרטון אנימציה שיש בהם פנים, זה גורם ליותר אנשים לשים אליהם לב. כמעצבים אנחנו תמיד מתחרים על תשומת הלב של הקהל״.
אבל כשהעבודה היא את, קשה להפריד בינך לבינה, או להיות ביקורתי מבלי לקחת את זה באופן אישי.
״נכון, ועדיין. מגיעים לבקר אותנו בסטודיו הרבה מעצבים וסטודנטים מכל העולם, והיה לי מפגש מוזר בביקור מלוס אנג׳לס, כשסטודנטיות אחת הופתעה לגלות שאני המעצבת ולא באמת דוגמנית. נכון, אני לא דוגמנית, אני מעצבת עם טוסיק גדול כי אני יושבת כל הזמן״, היא צוחקת, ״אבל תגובות כאלו הן חלק מהמשחק. אם אני חלק מהעבודה אולי קשה לשפוט את העבודה, אבל זה בסדר, אני אוהבת ביקורת. זה מה שנחמד בהולנד, הם יודעים לתת ביקורת עניינית, לא רק להגיד זה טוב או רע״.
במהלך השיחה עם רולר עולה באופן טבעי הכרזה שעיצב סטפן סגמייסטר בשנות ה־90 לפרסום הרצאה שלו באמצעות חריטת הפרטים החשובים על פלג גופו העליון, אחת מעבודות העיצוב המפורסמות של המעצב בפרט ושל העיצוב הגרפי של סוף המאה ה־20 ככלל. מאז שפורסמה הכרזה היא הפכה לאבן דרך בעולם העיצוב הגרפי: ״יש בה אמירה חזותית חזקה. היא מספרת את הסיפור של התהליך שלה (דרך יצירתה) בתמונה אחת. היא אמיתית, וכן, זה כאב", סיפר סגמייסטר בראיון למוסף גלריה של עיתון הארץ.
״יש הרבה כוח בשימוש בגוף״, אומרת רולר. ״חקרתי הבטים פרפורמטייבים בעיצוב והבטים עיצוביים בפרפורמנס, והבנתי שיש ערך בפרפורמינג. בעולם האמנות זה כמובן לא משהו חדש, להשתמש בגוף שלך, אבל אני רציתי להביא את זה לעולם העיצוב. המשבר הכלכלי של 2008 עדיין כאן, אין לנו כסף, אין מימון, אנחנו רוצים למחות על התנאים מסביב ממש כמו שנות ה־60. בעידן הדיגיטלי של אוטומציה ועיצוב שיכול להיעשות על ידי רובוטים, איפה הערך האנושי של העבודה שלך?״.
למה זה כל כך חשוב להיות אנושי?
״בסופו של דבר אני צריכה לשכנע אותך שתשכור אותי, אנחנו לא איזה סטודיו ותיק ומפורסם, והיה לנו חשוב שיהיו לקוחות שישלמו לנו. וזה עבד: כיום אנחנו עובדים בעיקר עם מוסדות תרבות, גלריות, פסטיבלי מוזיקה וקולנוע, מוזיקאים״.
זה לא מגביל להיות כל הזמן בפרונט?
״כן, יש משהו מגביל בעיצוב פרפורמטיבי, אתה לא יכול לשים את עצמך כל הזמן בפרונט, ולכן הוא צריך להתמקד באנשים. עם הזמן עברנו להתמקד בצופה: זה כמו הפנינג, אנחנו משתפים ומפעילים אנשים כחלק מהעיצוב, וזה יגרום לך לזכור את העיצוב כי עשית משהו, היית חלק ממנו, מהתהליך. לדוגמה, בפסטיבל לאמנות מיצג באנטוורפן עיצבתי פוסטרים גדולים שנבנו במשך הפסטיבל. ציירתי את המבקרים, דיברתי איתם, כל אחד מהם היה חלק מהעבודה. הקדשתי לכל חלק שלוש דקות, בכל פוסטר היו 20 חלקים, כך שבכל שעה השלמתי פוסטר אחד זה גם גורם לך לחשוב על הערך של עבודת המעצב״.
למה זה עיצוב ולא אמנות, ולא שהתשובה באמת משנה.
״התשובה באמת לא משנה, אבל אני חושבת שזה עיצוב כי אני צריכה לעצב מערכת ולקבוע חוקים שאנשים יפעלו לפיהם, אני מעצבת את הפעילות, מעצבת אביזרים לפעילות. אבל אולי התשובה היא שבכל מקרה זה מרחיב את הדיסציפלינה, זה גורם לך לשאול איפה הגבולות של התחום? עיצוב פרפורמטיבי גורם לך לחשוב מחדש על הגבולות״.
עד כמה ההחלטה שלך להשתמש בגוף שלך קשורה לעידן הסלפי של הרשתות החברתיות?
״היא לגמרי קשורה: כולנו חלק מתרבות האונליין המשוגעת, שמחייבת אותך לחשוב כל הזמן מה אתה מפרסם, איזה תכנים אתה מעלה לרשת. זה גם היה הנושא של פרויקט הגמר שלי, העבודה שלא נגמרת של המעצב שמתחזק נוכחות ברשתות החברתיות. במובן הכי בסיסי אנחנו עובדים בשביל הרשתות החברתיות, הן מרוויחות כסף על כל משתמש, גם כשאנחנו גולשים בהן לכאורה בזמן החופשי שלנו. אני קוראת לזה playbour, שילוב בין play (משחק) ל־labour (עבודה). שעות העבודה שלנו לכאורה גמישות, אבל אנחנו צריכים לעבוד כל הזמן, לבדוק מיילים, לענות למיילים, וגם זה חלק מהפרפורמנס המתמשך שלנו״.
איפה את מותחת את הקו?
״זו שאלה קשה. אנחנו כל הזמן משחקים את המשחק, כל האנשים השמחים שאתה רואה ברשתות החברתיות, השמחה הזו הרי מזויפת. אתה מביים את הרגעים שלך, זה פרפורמנס אחד גדול. בסופו של דבר הערך הוא לא רק בפני השטח, לא רק ביופי, אלא במה שאנחנו או העבודה שלנו מקרינים החוצה. אני צריכה להיראות כמו מעצבת שתרצה לשלם לה בעבור העבודה, צריכה להיות מודעת לפרפורמנס של היום–יום, וזה יכול להיות מפחיד לפעמים. העבודה אף פעם לא נגמרת״.
כך או כך, לי את נראית שמחה.
״כן, יש לי הרבה אנרגיות חיוביות. אבל זה מה שנחמד בעבודות של הסטודיו שלנו, שלמרות המראה השמח והצבעוני אנחנו יכולים להיות ביקורתיים, ולעבודות שלנו יכול להיות גם צד ציני. אולי זה הצד הצ׳כי שלנו, להיות ציניים למרות השימוש בצבעים שמחים. עבודה יכולה להיראות כמו סוכריה שקל לעכל, אבל יכולים להיות לה מסרים לא פשוטים.
״יש משהו קצת אפל בכל פרויקט שלנו, שנחבא מאחורי פרצוף מחייך. זה לא נגד העידן הדיגיטלי, זה קשור לשאלה מה זה להיות אנושי היום. להתחיל עם מישהו באונליין זה כל כך קל, בעוד שבחיים ׳האמיתיים׳ אתה צריך לגשת, לדבר, להתנהג כמו שצריך; זה לא באמת דומה ל׳פאקינג טינדר׳״.
