העיתונאית והאקטיביסטית ג׳יין ג׳ייקובס, מחברת הספר המהפכני ״מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות״; מעצב האופנה דריס ואן נוטן עם תצוגת האופנה הצבעונית והגרנדיוזית ביותר בחייו; פרנקה סוצאני, העורכת רבת העוצמה לשעבר של ״ווג איטליה״; המעצב והאדריכל הנודע רון ארד: אלו רק כמה מהיוצרים שיעמדו במרכז הסרטים התיעודיים בתחומי האמנות, הספרות, המחול, האדריכלות והעיצוב, שיוצגו בפסטיבל דוקאביב שיפתח ביום חמישי.
״אנחנו מקרינים השנה בבכורה עולמית גם את הסרט ׳מוריאמה־סאן׳, סרטם של האדריכל אילה בקה ואמנית הווידאו והבמאית לואיז למווה״, מספרת קרין ריבקינד, המנהלת האמנותית של הפסטיבל, שיחגוג בשנה הבאה 20 שנה להיווסדו. ״זה הסרט השלישי של הזוג שאנחנו מקרינים: הקרנו בעבר את ׳אושר אין סופי׳ על בנין ה־8 בקופנהגן ואת ׳ברביקניה׳, שניהם זכו להצלחה גדולה בפסטיבל. הם מתמחים בסרטים על חללים ואנשים, והחיבור שהם עושים הוא נפלא ומשעשע ותמיד מעניין, יש להם סגנון ברור וייחודי.
״הענין שלהם הוא בזווית האישית והסובייקטיבית של האנשים שחיים/פועלים בתוך יצירות שנחשבות למופת אדריכלי. הסרטים שהם עושים אינם סרטי אדריכלות קלאסיים, עם מומחים ואוצרים שמסבירים על המבנה או מתארים את גדולתו של האדריכל. הם מתעסקים ברגעים אמיתיים וספונטניים של אלו שחיים את המבנים. בכל הסרטים שלהם יש מקום לכולם: לשומרי הבנין, למנקים ולדיירים, לשכנים, לאנשי תחזוקה״.
מה עוד משותף לקולנוע דוקומנטרי שעוסק בז׳אנרים אחרים של אמנות?
״פעמים רבות אלה סרטים שנופלים למקום השמרני של קולנוע שמציג ׳טוקינג הדס׳, שמראה עבודות של האמן, קצת קטעי ארכיון; זה לא רע, אנשים אוהבים את זה, אבל אותנו מעניין להקרין סרטים שבעצמם הם אמנותיים. לדוגמה, הסרט ׳פבלנסקי: חסר גבולות׳ על אמן המחאה פטר פבלנסקי, שלמרות שיש בו גם את הראיונות איתו ועם בת הזוג שלו, הוא כולל ראיונות עם אנשים שמדברים עליו, שהושפעו מעבודותיו, כולם קצת אקסצנטריים.
״כלומר, אם כבר ׳ראשים מדברים׳ אז שאלו יהיו ראשים עם ערך מוסף אמיתי; בסופו של דבר אנחנו משתדלים למצוא את הדמויות היותר קיצוניות או את אלה שסיפור החיים שלהם יוצא מהכלל. לדוגמה, בשנה שעברה הצגנו את הסרט ׳פגי גוגנהיים – מכורה לאמנות׳, סרט דוקו קלאסי, אבל על דמות שבאמת שווה סרט. דוגמה אחרת מהעבר היא הסרט ׳האמנית נוכחת׳ על מרינה אברמוביץ׳: הצלחנו להכיר את אברמוביץ׳ לאנשים שלא היה להם מושג על אמנות מיצג. חלק מהאנשים באים ללמוד משהו חדש, להכיר דמות שהם לא מכירים, ובמקביל אנחנו רוצים לפנות גם לאנשים בעולם האמנות ולהציג להם פרספקטיבה או מידע חדשים, להכיר להם מחדש את האמן שהם חושבים שהם מכירים״.
ריבקינד, שלמדה אמנות בבצלאל, החלה לעסוק בקולנוע בשנה ג׳ ללימודים, עיסוק שהשפיע לדבריה על סוג הסרטים שהיא אוהבת, שיש בעשייה האמנותית שלהם משהו יוצא דופן. ״אני אוהבת קולנוע סנסואלי, סרטים שהשימוש שלהם בסאונד או בצילום הוא אחר, שמפעילים אצלך משהו אחר כצופה. כשאתה שם מצלמות גו־פרו על דייגים או על ציפורים, זו קרקע לא יציבה, כל החושים שלך עובדים. אחרי שאתה מסיים לראות סרטים כאלו אני רואה או שומעת אחרת״.
לפני שלוש שנים נחנכה בפסטיבל תחרות חדשה, עומק שדה, שמציגה סרטים אקספרימנטליים יותר, שהז׳אנר שלהם לא נוקשה ושלא מיועדים בהכרח לקהל הרחב. בין הסרטים שיוצגו במסגרת התחרות השנה אפשר למצוא את ״שירת הים״, עם צילום יוצא דופן ב־16 מ״מ, עריכה נועזת וסאונד מפתיע. ״הסרט עוסק בגבול בין מכסיקו לארצות הברית והוא מאוד אקטואלי, למרות שאלו לא הדימוים הרגילים שאתה רגיל לראות בקולנוע; זה דברים שלא עוברים את המסך הקטן, סיפורים עשויים היטב שאתה חייב לראות על המסך הגדול״.
דוגמה נוספת היא הסרט ״האתגר״, שמתעד את תחרויות הבזים במדבריות קטאר, ומצלמות המותקנות עליהם מספקות מראות נדירים, אבל את העקבות בחול מייצרות שיירות רכבי שטח נוהמים, יורקי אש, למבורגיני שבמושב הנוסע שלו יושבת צ׳יטה ואופנועים מצופי זהב. אצולת נסיכויות המפרץ מטיסה לשם את הבזים במטוסי סילון פרטיים, בתנאי מחלקה ראשונה, ומביאה איתה אל הדיונות את חיי העיר ואת חזית הטכנולוגיה, בסדרה של פולחנים עתיקים וחדשים.
״׳האתגר׳ הוא כאילו סרט משונה מאוד – המדבריות של קטאר, מיליונרים שעושים תחרויות של בזים, וזה כל כך מנותק מהמציאות – אבל זה סרט מרהיב בצורה יוצאת דופן שאתה חייב לראות על המסך הגדול, ואני מקווה שהוא ימשוך קהל״.
עד כמה אפשר בכלל לחדש בתחום?
״אם לפני כמה שנים השילוב של אנימציה ודוקו היה חידוש, כמו לדוגמה בסרט ׳ולס עם בשיר׳, היום יש המון סרטים כאלו. השנה הנושא הגדול של הפסטיבל הוא העולם שבחוץ במובן של פרספקטיבה חדשה, פייק ניוז, שקרים מול אמיתות. אלה דברים שתמיד קיימים בדוקו, אבל בגלל האקלים הפוליטי העכשווי בעולם אלה נושאים שצפו עוד יותר, ויש הרבה סרטים שמגיבים לזה״.
לדוגמה, 40 שנה אחרי שאמו ביקרה בסין, מוצא הבמאי ז׳ואאו מוריירה סאלס את הסרטים שצילמה ומנסה להבין האם היא הבינה שהיא עדה לראשיתה של מהפכה. בסרטו ״עז כמו עכשיו״ הוא מנסה לפענח את התעלומה באמצעות התבוננות בסרטי חובבים ממהפכות אחרות שהתרחשו באותם ימים ממש: מרד הסטודנטים בצרפת, הפלישה הסובייטית שרמסה את האביב של פראג, והמהומות בברזיל. איזו רוח אידיאולוגית הסעירה כל כך את שנת 1968? באיזו נקודה בדיוק החלו ההתפוררות וההשלמה? מה קרה לאידיאליסטים שכתבו על הקירות ״פועלי כל העולם – תעשו חיים!״ אבל היו מוכנים למות למען המהפכה?
הסרט ״יוסטון, יש לנו בעיה!״ לעומת זאת, מציג חשיפה ראשונה לפרשה (שהייתה או לא הייתה) מימי המלחמה הקרה, שנותרה עד כה עלומה: מה הייתה המעורבות היוגוסלבית במרוץ החלל האמריקאי־סובייטי? איך השפיעו הדיונים מאחורי הקלעים בין טיטו וקנדי על המתח הגובר בין מזרח למערב? מי היו האנשים שהגו את תכנית החלל היוגוסלבית ואיזה מחיר אישי נאלצו לשלם? סיפור מפתיע, העושה שימוש וירטואוזי בסרטי ארכיון על מנת להאיר את הקלות שבה נולדים מיתוסים ואת הקלות שבה אנחנו – שלכאורה חיים בעידן שיש בו מידע אין־סופי – מוכנים להפקיד בידי אחרים את היכולת לברור מה מכל זה אמת ומה בדיה.
אבל גם קולנוע זה פייק… ודוקו בכלל. גם לדוקו יש תסריט.
״ברור. לכן סרטים כאלו מכריחים אותך לשבת, להתבונן, להבין שלא כל מה שאתה רואה זה מה שקרה. ברור שהקולנוע זה מניפולציה, אחרי הכל אנחנו פסטיבל קולנוע, לא מהדורת חדשות. הקהל צריך להטיל ספק במה הוא רואה, לשאול איזה מידע מוצג לו ולמה״.
כך, הסרט ׳זר בגן עדן׳, שפתח השנה את פסטיבל הדוקו הגדול באמסטרדם, מציג שלוש קבוצות של מהגרים שהצליחו להגיע לסיציליה (וממתינים שם שייחרץ גורלם), ושנפגשות פנים אל פנים עם האירופאי הבוטה, שאינו מתיפייף: זה שרוצה לשלוח אותם הביתה ומשוכנע שאין להם סיכוי להיקלט חברתית וכלכלית; זה שמתנצל על הקולוניאליזם, משוכנע שאירופה זקוקה לדם חדש ופורש זרועות פתוחות; וזה שבוחן בקור רוח בירוקרטי את מעמדם החוקי. ״בסוף אתה מבין שהאירופאי שהם פוגשים הוא שחקן״, מגלה ריבקינד.
תכנית מסקרנת אחרת שתוצג השנה בפסטיבל היא ״יוטיוב: הארכיון החדש״, תכנית קצרה של שלושה סרטים דוקומנטריים שמורכבים מסרטוני יוטיוב בלבד. התכנית מציגה גישות קולנועיות שונות לעבודה עם יוטיוב כמאגר אינסופי של חומרי גלם דוקומנטריים ודיונים סביב האתגרים השונים שעומדים בפני היוצרים בתהליכי התחקיר, ההפקה, העריכה והקשר עם המצולמים.
כך, סרטה של איילת אלבנדה, ״בחדר שלי״, שמציג את סיפור התבגרותם של שישה בני נוער, אך ורק באמצעות חומרים שהם צילמו בעצמם והעלו ליוטיוב. במשך שנים רצופות המצלמה מופנית אל תוך החדר ואל פני הגיבורים. היא מאפשרת לצופים לשהות בחדרים ולחוות יחד איתם, בעדינות ובהדרגה, את השינויים, המאבקים, החדווה והכאבים שבתהליך הצמיחה שלהם, בדרך אל מי שהם חולמים להיות.
אודי ניר ושגיא בורנשטיין יצרו את הסרט #מחנה_משותף, המספר את סיפורם של כרבע מתלמידי התיכון הישראלים שיוצאים בכל שנה לסיור לימודי בעקבות השואה, הידוע בכינויו ״המסע לפולין״. תלמידים, מורים והורים מצלמים כל עדות, צריף ותא גזים, לצד בילויים בשעות הקטנות של הלילה ויומני וידאו אישיים. הם משתפים את הצילומים ברשת, ומייצרים ארכיון יוטיוב הולך וגדל של למעלה מ־30,000 סרטונים. ״#מחנה_משותף״ מורכב כולו מסרטוני היוטיוב האלו, עוקב אחרי עשרות משלחות שונות וחושף תמונה מטרידה ונוגעת ללב של עיצוב זיכרון קולקטיבי בעידן האינטרנט.
כשאתם בוחרים את הסרטים אתם חושבים על הטעם של הקהל?
״כן. חשוב לנו שיהיו סרטים נגישים, אבל אם תסתכל על התכנית יש גם דברים נסיוניים. אנחנו צופים במעל 1,000 סרטים. ועדת הלקטורים נפגשת כל שבועיים / עשרה ימים לארבע שעות ואנחנו מדברים על הסרטים שראינו. אנחנו רואים המון סרטים ובסוף צריכים לבחור בקצת יותר מ־100 סרטים. זה לא קל.
״זו קבוצה שעובדת המון שנים ביחד, אנחנו מכירים את הקהל ורוצים להאמין שאנחנו גם יודעים מה טוב לפסטיבל. זה שיחות על גבי שיחות על גבי שיחות עם טלפונים בהולים בלילה, ׳את חייבת לראות את הסרט הזה׳. יש גם כמובן המון טעם אישי ויש ויכוחים אבל יש המון הסכמות. אנחנו מדברים על סיפור, על צילום, על ערך מוסף; על מה מיוחד ולא ראינו קודם, מה התחושות בסוף הצפייה, למי זה מיועד. הקהל הוא מרכיב חשוב, אבל גם לטעם שלנו יש כמובן חשיבות״.
איך שומרים על רעננות אחרי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה סרטים?
״אנחנו כל הזמן זוכרים שאנחנו אמנם ראינו הרבה סרטים אבל הקהל הרחב לא ראה בכלל. אני יכולה לזהות תמה שחוזרת על עצמה בהרבה סרטים, אבל הקהל רואה את מה שבחרת לו, הוא לא ראה את כל 200 הסרטים שנעשו באותו נושא״.
בסופו של דבר אין תחליף לסיפור טוב?
״אמנם אי אפשר להתעלם מסיפורים נפלאים, אבל דווקא יש תחליף: לא פחות חשוב איך מספרים את הסיפור. הערך הקולנועי של הסיפור הוא החשיבות, זה אולי התחליף. אם משהו מעורר בך תחושות אחרות או מחשבות אחרות, יש לזה המון ערך. אם חיבור של סאונד ותמונה עושים את זה, או צילום כמו ב׳אתגר׳: אתה יכול להגיד ׳ראינו מדבריות ודברים שזזים׳, אבל זה משהו שלא תראה בשום מקום אחר״.
