Yuval:
הי יפתח, מה שלומך?
Iftach:
מעולה, תודה
Yuval:
יפה! אני מנחש שלא חשבת שהפרויקט הזה יגיע לכל כך הרבה מקומות, ושאפילו הגרדיאן הבריטי יקדיש לו כתבה…
Iftach:
האמת שלא. חשבתי שאולי זה יתפרסם באחד מהבלוגים של עולם העיצוב במקסימום, וגם לגבי זה פחדתי שיחשבו שזה גימיק ויוותרו. אז כן, אפשר להגיד שהופתעתי
Yuval:
יש לך אולי תשובה מה בפרויקט עורר כל כך הרבה עניין?
Iftach:
זו שאלה שכל הזמן עולה לי בראש. אולי זה בגלל שמדובר באוכל ואנשים יכולים להתחבר לזה בקלות; אולי גם בגלל שמכונת כביסה היא כזה דבר קר ונקי, ובפרויקט יש מתח בין זה לבין הבישול שאנחנו מכירים
Yuval:
כן. אצלי זה קודם כל הניגוד בין משהו מלוכלך למשהו סטרילי, בין משהו שהיה בגוף או על הגוף למשהו שאתה רוצה להכניס לגוף
Iftach:
אתה ניסחת את זה יותר טוב ממני…
Yuval:
אז בוא נתחיל מהתחלה, כמו שאומרים: איך בכלל נולד הרעיון ובאיזו מסגרת?
Iftach:
הרעיון נולד בבצלאל במסגרת קורס ״שרשרת המזון״ בהנחיית ליאורה רוזין. רציתי לעשות פרויקט שונה ממה שאני עושה בדרך כלל (אני נוטה לעשות פרויקטים יותר אמנותיים ופחות פרקטיים), וחשבתי שהפעם אעשה משהו שיעזור למישהו. ראיתי פרויקט שממש הרשים אותי ב־desginboom על מעיל שהופך לשק שינה, והחלטתי שזה הכיוון שמעניין אותי לעסוק בו.
התחלתי לחשוב איפה הומלס יכול לבשל בעיר. חפשתי פתרונות בבלוגים של הומלסים (מסתבר שיש דבר כזה..) ומצאתי שהמכבסה היא גן עדן בעבורם. היא פתוחה 24/7, מספקת ביטחון וחום, wi-fi, שירותים ומים חמים; סוג של בית, אז למה שלא נבשל שם? התחלתי לחפש איפה אפשר לבשל בתוך המכבסה, ואז מכונת הכביסה קפצה
Yuval:
שנייה לפני שנמשיך – מה זה הקורס הזה? מה קורה בו ומה נדרשתם לעשות?
Iftach:
אני שמח ששאלת, כי לקורס ולהנחיה של ליאורה היה משקל מהותי בהצלחה של הפרויקט. הקורס הוא קורס סטודיו בבצלאל לשנים ג׳ ו־ד׳ (בעיקר ד׳) במחלקה לעיצוב תעשייתי. הרעיון הגדול של הקורס הוא להסתכל על תהליכים בעולם המזון ועיצוב מזון, ולעצב בעבורם פתרונות וכלים
Yuval:
אז נחזור לבלוגים של ההומלסים ולמכונות הכביסה. מה עכשיו? מאיפה בכלל מתחילים לחשוב על איך להכין אוכל במכונת כביסה?
Iftach:
בתחילת הקורס השתתפנו בסדנה לבישול בוואקום, משם קיבלתי את ההבנה שאפשר לבשל אוכל במים חמימים ולא רותחים (תמיד חשבתי שחייבים להרתיח אוכל, זאת הנקודה לציין שאני לא בשלן כזה גדול…). תוסיף את זה לכמה אנשים מוזרים שניסו להכין ראמן במכונה, ללא הצלחה יתרה, מכיוון שהם לא השתמשו בשקית להפריד בין הסבון לבין האוכל, מה שתמיד הסתיים באותו האופן…
Yuval:
קטעים.
ואז? איך החלטת איזה אוכל להכין, מה כללו הניסויים, מה היה הטעם של מה שהכנת בהתחלה?
Iftach:
בהתחלה הכנתי פתיתים ואפונה ירוקה בקופסאת פלסטיק שעטפתי במצעים. זה יצא אכיל, בקושי. חשבתי שהנוזלים לא התאיידו כי לא היה חם מספיק אז הנחתי את כל היצירה לייבוש במייבש. טעות. בגלל כל החום והאדים הפתיתים הפכו לגוש וכל התוף של המייבש היה מלא בפיצוצים שהזכירו לי שלא הארכתי את הביטוח למייבש. בגלל הנזק עצרתי שם והנחתי שהוכחתי שזה אפשרי וזה מספיק. אחרי כל מיני התפתחויות חזרתי לבשל במכונת הכביסה לפני שבועיים והגעתי לתוצאות לא רעות בכלל של בשר ועוף בעיקר. זה כבר דרש כמה נסיונות על תוכניות שונות של מכונת הכביסה והמרה של מתכונים משעתיים וחצי על 58 מעלות ב־sous vide (בישול בוואקום בצרפתית), לשפת הכביסה; כלומר, כותנה למשך זמן ארוך ללא ייבוש
Yuval:
נכון לעכשיו, לכמה מתכונים אמיתיים הצלחת להגיע בסופו של דבר?
Iftach:
בהגשה הצגתי שלושה (שהיום אני כבר יודע שהם פחות רלוונטים) והמטרה שלי הייתה לחבר בין עולם המנות המוכנות לבית לכל ההקשרים שבאים עם זה (בעיקר בית) לעולם של אחרי המשבר של 2008, שבעקבותיו הרבה אנשים איבדו את הבית שלהם. מכיוון שאני לא שף אני כרגע עסוק בלפתח שיטה, קווים מנחים, ושהם ישברו את הראש…
Yuval:
אם כך, עד כמה הפרויקט אמור להיות פרקטי וישים, ועד כמה הוא אמור רק לעורר מחשבה ודיון?
Iftach:
זה מצחיק, כי כמו שאמרתי בהתחלה התכוונתי לעשות פרויקט פרקטי ולא כל כך הצלחתי לשכנע את החברים לכיתה שהדבר הזה ישים, אז פניתי לכיוון האמנותי (לכן גם לא התעקשתי על להצליח לבשל). כשהפרויקט התפרסם עקבתי קצת אחרי התגובות, חלקן היו מאוד נבזיות, אבל היה יפה לראות כשכל פעם שמישהו הגיב בצורה נבזית אנשים ענו לו שיקרא את הכתבה, או שהם היו הומלסים ואם היה להם דבר שכזה הם היו ממש שמחים. התגובות האלה שכנעו אותי להמשיך לנסות לפתח את זה, אז אני חושב שהתמזל מזלי וזה גם פרויקט שעורר דיון ואולי הוא גם יוכל בהמשך לעזור לאנשים
Yuval:
כלומר, יש סיכוי שיום אחד נוכל להכין אוכל במכונת כביסה?
Iftach:
נראה לי אפשרות סבירה לחלוטין. אני חושב שאנחנו מבזבזים כל כך הרבה אנרגיה ביום־יום שחייבים לחשוב על דברים כאלה
Yuval:
אמרת בהתחלה שאתה נוטה לעשות בדרך כלל פרויקטים יותר אמנותיים ופחות פרקטיים. אתה יודע להגיד איפה הפרויקט הזה ממשיך את הקו המחשבתי/עיצובי שלך מארבע השנים האחרונות?
Iftach:
במובן הכי שטחי: בנראות שלו; אני תמיד שם את הרעיון לפני האסתטיקה. זה לא שאני רוצה שהדברים שאני עושה ייצאו פחות יפים אבל אני חושב שבמהלך יצירה באקדמיה יותר חשוב לעורר דיון מאשר שהדברים יהיו יפים (בלי לפגוע באף אחד שעושה דברים יפים).
במובן העמוק יותר, אני כל הזמן טרוד במחשבות על העולם שאנחנו חיים בו: כלכלה, פוליטיקה, שלום אזורי וכו׳. אני מרגיש שזאת מעין חובה בתור מעצב, אך יותר מזה בתור בן אדם חושב ויוצר. אני רוצה לדרוש מאנשים לחשוב, ובהקשר הזה הפרויקט מתחבר בול לשאר הפרוייקטים שעשיתי
Yuval:
יכול לתת דוגמה לפרויקט אחר שלך?
Iftach:
בשנה ג׳, במסגרת קורס אחד לרבבה (בהנחיית פרופ׳ עזרי טרזי), עשיתי את ״אייקה״, שולחן למשא ומתן. השולחן ושני הכסאות נעשו ביציקת בטון אחת שאותה זיינתי בברזלי בניין למעט נקודות מסויימות. אחרי שהבטון התייבש שברתי את הבטון בעזרת פטיש 5 ק״ג והוא נשבר באותן הנקודות שלא חיזקתי לשולחן ושני כסאות.
העבודה מדברת כמובן על שבירה של חומת ההפרדה אך היא גם משתמשת בבטון ובשפה של בנייה ערבית/ישראלית כגשר וכחומר משותף. צילמתי את השבירה של יציקת הבטון וערכתי את כל הסרטון עם הנאום של קלינטון במהלך הסכמי השלום לפני רצח רבין. אז מן הסתם האסתטיקה פה היא לא המהות אלא הרעיון של העבודה
Yuval:
ועכשיו פרויקט גמר… תגלה לנו מה אתה עושה?
Iftach:
כן, וואו. תקופה לחוצה לכל סטודנט. יש עוד חודשיים ודברים עוד עלולים להשתנות אבל בגדול אני לוקח חפצים איקוניים מעולם העיצוב ויוצק אותם מחדש בסיליקון כך שהם משמרים ומשנים את הפונקציה שלהם באותו הזמן. לדוגמה, מנורת שולחן שמאירה אך לא מחזיקה את עצמה, כאילו שנשאר רק הזיכרון של הדבר עצמו, או שעון שמראה את הזמן אבל המחוגים שלו גמישים ו״עייפים״. הרעיון הוא שוב לייצר דיון בנוגע לעיצוב, מהותה של עבודה, של שכפול של איקונות, וכל זה בעזרת חפצים יוםיומיים
Yuval:
נשמע מסקרן! אבל נמתין בסבלנות… וכמובן שנבוא לבקר. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
Iftach:
מקווה שאצליח לעמוד בציפיות…
