קולקטיב פריטימס הוקם בשנת 2014 כבית לחברים ויוצרים עצמאיים מתחומי יצירה שונים בטווח שבין איור, עיצוב עכשווי ואמנות פלסטית. ״ניסינו למצוא פלטפורמה שתאפשר לנו להציג עבודות ביחד, מתוך הערכה אחד לשני ומתוך רצון להנגיש את האמנות שלנו לגובה העיניים של הקהל״, מספר יונתן לקס, אחד מחברי הקולקטיב, הידוע יותר בשם שבו הוא פועל, YONIL.
"יש הרבה קהל בגילאים שלנו, ולא בגילאים שלנו, שלא מגיע לגלריות או לפתיחות של תערוכות, והיה לנו חשוב להגיע לחברים שלנו, לקהל שמסביבנו, שאנחנו חלק ממנו, מבחינת חללי תצוגה, מחירי העבודות וכן הלאה. התערוכות שלנו הן בדרך כלל אירועים שקורים אחת לשלושה־ארבעה חודשים ושמאגדים את כולנו ביחד. בשאר הזמן כל אחד עובד על הדברים שלו, אם זה ברחוב, בעיצוב, באיור״.
ואז אתם מקבלים טלפון מבית העיר, מוזיאון עירוני, חלל ממסדי של עיריית תל אביב, שמציע לכם תערוכה.
״הטלפון האדום מצלצל, בועז תרים״, הוא מכריז בצחוק.
״אבל ברצינות, אין לנו בעיה עם זה. הדיבור הקצת שחוק של ללכת נגד או עם הממסד, הוא קצת מעייף, והוא גם לא נכון כל כך. רוב אמנות הרחוב המקומית היום היא לא בהכרח התרסה נגד הממסד, וגם אם כן, אני לא יודע אם יש באמת דיאלוג של איבה או כעס בין הממסד לאמני הרחוב. מהבחינה הזו האמנות שלנו, אם היא נעשית על קיר בדרום, בצפון תל אביב או בכל עיר אחרת, אם זה פוסטרים שנתלים על הקירות או אנימציה שמועלית לאינטרנט, זה לא משנה, זו לא המהות. אנחנו לא חושבים שזה האישיו.
״הממסד נותן כסף? מחבק? אז מחבקים בחזרה. לפעמים…״.
What The Fuck
התערוכה של פריטימס היא הראשונה בסדרה, במסגרת ההחלטה של בית העיר להתמקד בקולקטיבים של יוצרים מהארץ ומהעולם, ולאפשר להם ״להשתלט״ על מרחב המוזיאון תוך יצירה בתחומים שונים: אמנות פלסטית, מוזיקה, תיאטרון, פרפורמנס, מדיה דיגיטלית ועוד. ביום שישי יושק באירוע מיוחד Shits & Giggles, פנזין חדש במהדורה מוגבלת שיכלול חומרים חדשים ואקסקלוסיביים שיצרו חברי הקולקטיב המציגים בתערוכה. הפנזין יחולק למבקרים ויהיה אפשר להשיגו במסגרת האירוע בלבד.
״אמנות היא אגוז קשה״, אומרת איילת ביתן שלונסקי, האוצרת הראשית של בית העיר. ״כשהקמנו את בית העיר ב־2009 אמרנו שזה הבית של העיר ותושביה, בית של אמנים ויוצרים שמייצג יצירה ויודע לחשוף אותה לקהל. והנה אנחנו מגיעים לתקופה חדשה של עבודה בקולקטיב, ומאחר ואני אמנית, ומדברים על יוצרים במסגרת קולקטיב, אני לא מצליחה להבין את זה עד היום. ואני אומרת WTF… מה זה אומר? מבחינתי אמנות היא עניין כל כך אינדיבידואלי, אז הנה ההזדמנות שלי להתקרב ולראות איך זה קורה.
״החברה השתנה, התמונה משתנה בכל יום, כמו שיש מכונית קולקטיבית של ׳קאר טו גו׳ או תיירות קולקטיבית ואירוח קולקטיבי של ׳אייר בי.אן.בי׳, הפתיע אותי לגלות שזה קורה גם באמנות. אבל אמנים עדיין שבויים במסגרות שעולם האמנות מכתיב: זה מתחיל בכסף, באמצע יש כסף ובסוף יש כסף. נמאס לי מהעולם הזה, באמת. זה עולם נורא אכזר, שיכול לגמור את חדוות היצירה, וזה לא מעניין. לשמחתי אותנו כסף פחות מעניין, ומה שמעניין אותנו זו האמנות והיצירה.
״הצעד הבא היה להבין איך זה בא לי די ביטוי ביצירה, והמנעד הוא רחב: יש מי שמייצרים לעצמם את המוסכמות של הקניין הרוחני, איפה מתחילה היצירה ואיפה היא נגמרת, למי היא שייכת, מי חותם על העבודה. אנשים מחפשים מקום לעבוד שיהיה להם קל יותר לחלוק בהוצאות. וזה גם ברמה של מחשבה שהיא כמעט טמפלרית, של הקמת מושבה עצמאית שתדע לענות על כל הצרכים שלה, בתוך תחומי האמנות״.
ולמה דווקא פריטימס?
״התחלנו לחפש קולקטיבים יוצרים: קודם כל ישראלים, ואם אפשר תל אביביים״.
״עלינו ראשונים, קידום טוב בגוגל״, אומר יוניל בצחוק.
״ראינו עבודות שלהם, נדלקנו לגמרי״, ממשיכה ביתן שלונסקי. ״אמרנו וואוו, יש פה חבר׳ה סופר מוכשרים. את זה אנחנו רוצים. לא ידענו מה יהיה אבל זה נראה מבטיח. היה לי ברור שאני רוצה לפתוח עם קבוצה ישראלית, עדיף מקומית. בסופו של דבר התקציב של בית העיר מגיע מכספי ציבור, ולמזלנו הרב אנחנו שייכים לעיריית תל אביב יפו והתפקיד שלי הוא לנתב את הכספים למי שיוצר פה, ולעודד חשיפה שלו לקהל. כשראינו אותם היה לנו נורא קל להחליט ולהגיד אותם אנחנו רוצים״.
מה זיהית בעבודות שלהם?
״גם באינטרנט נורא קל לזהות אמנות טובה, בניגוד אולי למה שחושבים. זה קופץ לך מהמסך בהתאם לרגישויות שלך, להשכלה שלך, לאופן שבו אתה יודע לקרוא את העולם הזה. זה קופץ החוצה מייד. זיהיתי שיש לנו עסק עם אמנים. כשנפגשנו פה בפעם הראשונה שאלתי, לא כי זה באמת עניין אותי, אם הם למדו באקדמיה או לא, וכולם אמרו שכן, כולם למדו ליצור״.
חלקם הגדול דווקא למדו עיצוב.
״זה לא משנה, העולם כבר לא עובד בחלוקות האלו. אפשר לראות על הקירות שהם יודעים להניח קו, כל מה שמרכיב את העולם שבסופו של דבר אנחנו מפרקים לקומפוזיציה, לצבע, להרמוניה, לקו, לנקודה, לחלל. אתה קולט מייד שאלה אנשים שיודעים מה הם עושים״.
אין קונספט
התערוכה של פריטימס נפתחה לאחר רגע מעניין בהיסטוריה של בית העיר. לפני קצת פחות משנה נפתחה במוזיאון התערוכה של זאב אנגלמאיר, ״הארץ המובתחת״, שהפכה עם הזמן לתערוכה של שושקה, האלטר אגו הצבעוני והפרוע של אנגלמאיר. בתערוכה המשיך אנגלמאיר למתוח את גבולות הטעם הטוב ולאתגר את המבקרים עם היחס שלהם לדת, לאומיות, מיניות, פורנוגרפיה ועוד, תוך שהוא משתלט על כל חלקה טובה במוזיאון ועושה בו כשלו.
״אחרי התערוכה של אנגלמאיר, היה לנו ברור שזה מקום שאפשר לעשות בו כמעט כל מה שאנחנו רוצים״, אומר YONIL. ״רובנו מגיעים ממקומות אחרים, אולי אפילו פחות פרובוקטיביים בתכנים שלנו, אבל מבחינת השתלטות על החלל זה נתן לנו מושג כללי מה באמת אפשר לעשות במקום הזה. לקחנו את זה וניסינו להתייחס למקום כדף חלק, בלי לחשוב מה היה לפני ומה יבוא אחרי״.
ביתן שלונסקי: ״התערוכה של אנגלמאיר באמת הייתה הייפ גדול של אמן אחד, וברור שאתה לא רוצה ליפול בתערוכה הבאה, אבל זה לא מה שמנחה אותך; לא אותי בכל אופן. מרגע שהחלטתי לשים פוקוס על קולקטיבים יוצרים, גם אצלי בראש זה הוריד מתח או מקום להשוואה ותחרות שאולי הייתה מתבקשת אם זו הייתה תערוכת יחיד. עם פריטימס אנחנו במגרש משחקים אחר עם חוקים אחרים״.
״זה היה כמו להיכנס פעם ראשונה לדיזנגוף סנטר״, נזכר YONIL בכניסה לבית העיר. ״הנה עוד חלל, כאן חלל קטן, כאן חלל גדול. הלכתי לאיבוד. אחרי שיצאתי לא זכרתי מה קורה פה, גם אחרי ששלחו לנו שרטוטים אדריכליים של המקום. אחרי כמה ימים נפגשנו, ניסינו לפענח ביחד על איזה שטח כל אחד אמור להשתלט ומה הופך להיות חללים משותפים. כקולקטיב, לכל אחד יש את הסגנון שלו, היה ברור שכל אחד יקבל את השטח שלו, אבל ככל שהתקדם הזמן והעבודה על התערוכה התקדמה, ואתה מכיר כל פינה, התעוררה התחושה שהמקום נהיה קטן יותר יותר.
״זה היה כיף לראות שכל אחד מאיתנו הגיע עם ידיעה מה הוא הולך לעשות, איך הולך להיראות מה שהוא יעשה, מבלי באמת לדעת מה הולך לקרות מסביבו. זה באמת היה מדהים – ואני לא משתמש במילה הזו אף פעם – לראות איך זה מתגבש מצד אחד לתערוכה משותפת, ומצד שני גם לשמונה תערוכות קטנות אחת ליד השנייה. זה היה ממש כיף״.
ביתן שלונסקי: ״גם הדיאלוג איתם היה כזה. ביקשנו מהם לבוא עם קונספט, שנדע מה הם מתכננים. אחרי שבוע הם חזרו ואמרו ׳אין קונספט׳. אמרתי סבבה, את זה אני מסוגלת להבין. בית העיר הוא מקום יוצר, כולנו פה אמנים, אנשים יוצרים; הדיאלוג הוא מקצועי. יש אמנים שמעוניינים שיאצרו אותם כי קשה להם לעבוד לבד, אבל אנחנו יודעים גם להגיד ׳אתם יודעים מה אתם עושים׳, וזה מה שאמרנו להם: ׳נשתדל לעזור ולא להפריע׳״.
״תמיד הרגשתי על הגבול בין אמנות הרחוב לאיור ולעיצוב הגרפי, אני הולך על קו שאני אפילו לא יודע לשים עליו את האצבע, וכשאני במקום אחד בא לי לעשות את הדבר השני״, מוסיף YONIL. ״אני מוקף באנשים שרובם מתעסקים במדיום של הרחוב והקירות, ופתאום, לקראת התערוכה מצאתי את עצמי במקום שלא ידעתי לאיזה כיוון לקחת את זה.
״בשנה האחרונה התחלתי פרויקט אישי שאני קורא לו Quickies. אני מתחיל את היום עם ציור של חצי שעה, כל יום. לפעמים יוצא משהו סבבה ולפעמים לא. לפעמים יוצאים דברים שאני אומר, זה יכול להיות פוסטר, ולפעמים חרא שאני לא מראה לאף אחד. כשהבנתי שהמדיום של קיר יכול להיות פלטפורמה נחמדה ל־quickies החלטתי ליצור קולאז׳ מכמה פוסטרים, דברים שלא קשורים, סתם משפט מטופש שמצחיק אותי, דברים חסרי משמעות שהם ממש אני, כל מה שאני עושה בקיר אחד שמוצג בתערוכה״.
ביתן שלונסקי: ״העבודות שלהם מאוד שונות אחת מהשנייה, הן מגיעות מעולמות אחרים, אבל יחד עם זאת הם עמדו באתגר של לייצר חלל שעובד יחד. זה עושה לי שמח בלב, הצבעוניות, המעבר מדו־ממד לתלת־ממד, אזכורים מהחיים, אלמנטים של הרחוב שהגיעו מגן מאיר או רחוב קינג ג׳ורג׳ לבית העיר. זה מרגש. אני אוהבת שכל אחד אחר, ויחד עם זאת נהיתה עוגה מוצלחת״.
אתם יודעים להגיד מה משותף בין העבודות?
יוניל: ״אנחנו קולקטיב שנולד מעצם החברות בינינו, מהערכה הדדית, מההכרה שהדברים שלנו משחקים יפה אחד עם השני, אם זה כר פורה לשיתופי פעולה, חיבה מסויימת משותפת למדיומים שמולידים בסופו של דבר ילדים יפים ומבולגנים. בגלל זה לא היה לנו גם קונספט לתערוכה: רוב התערוכות שלנו נבעו מהמדיום, אם זה סטיקרים, פוסטרים זוהרים או פוסטרים של להקה מסוימת, ומשם כל אחד לוקח את זה לאן שהוא רוצה ועף עם זה״.
ביתן שלונסקי: ״מה שבעיקר מורגש הוא חדוות היצירה. במהלך ההקמה, בכל פעם שנכנסתי למוזיאון הרגשתי את חדוות היצירה וזה כיף, זו אנרגיה שאתה לא מוצא בכל מקום. זה היה פה וזה נורא כיף, זה מרגש. זה כיף ליצור, זה לא סבל״.
