השפה הגרפית של פסטיבל ישראל 2017 שואבת השראה מעולם הביג דאטה או בעברית, נתוני עתק), מונח המתייחס למאגר מידע הכולל נתונים מבוזרים, שאינם מאורגנים לפי שיטה כלשהי, ושמגיעים ממקורות רבים, בכמויות גדולות, בפורמטים מגוונים, ובאיכויות שונות. השפה מתבססת של שתי צורות בסיס – נקודה וקו – שבונות עולם גרפי עשיר ומסקרן.
רקע
פסטיבל ישראל היה במשך שנים ארוכות סוג של מונופול בכל הקשור להבאתם של אירועי תרבות מובילים מהעולם, ולהגדרתה של תרבות איכותית. יחד עם זאת, בשנים האחרונות הפסטיבל פועל לצד אירועי תרבות גדולים אחרים, גם בתל אביב, ואיבד את בלעדיותו. באופן פרדוקסלי, דווקא עובדה זו איפשרה לו להגדיר מחדש את תפקידו: לפני כשלוש שנים מונו מנכ״ל ומנהל אמנותי חדשים (איל שר ואיציק ג׳ולי), שמבקשים להציג במודע חומרים ״המאתגרים את המדיה שבה הם פועלים ודוחפים לכדי פתיחות וראייה מחודשת של גבולות התחום שבו הם יוצרים… ושואפים לייצר מפגש בין הקצוות של הפורמלי לפורץ הגבולות״.
בניגוד לעבר, בשנים האחרונות יש נסיון להגדיר קווי מתאר לתמה אוצרותית שונה בכל שנה. השנה התמה עומדת בסימן ״היחיד וזהותו. דרך חשיבה רחבה על היעדר האנושי ומכונות אנו מכוונים את המבט לשאלה על האינדיבידואל – היחיד – ושאלת הזהות האישית. האם היחיד עדין קיים בתפיסתנו? האם החברה סביבנו מאפשרת לו מקום? או שיש כוחות שדוחקים אותנו להצטרפות למחנות. האם הכלים שאיתם אנחנו בוחנים ומגדירים אינדיבידואליזם רלוונטיים בעת הזאת? מה הוא שינוי אישי ואיך ניתן לדמיין את הטרנספורמציה של היחיד? בדיקה זאת לוקחת בחשבון את ההפשטה של היחיד לתוך מבנים, ואף אבסטרקציה שבה היחיד מושאל לטובת תבניות רחבות ממנו נטולות היררכיות חברתיות או פוליטיות״.
התהליך
זו השנה השנייה שבה אנו מלווים את הפסטיבל בכל הקשור למיתוג ולזהות החזותית של האירוע. בעבודת המיתוג ניסינו לשקף את התמה האוצרותית הנוכחית, לצד ניסיון ללכוד את השינוי שעובר הפסטיבל תחת הניהול החדש, על רקע תפקידו המסורתי. בכל עבודה בסדר גודל כזה, העבודה בסטודיו כוללת שלב ראשון של מחקר וחיפוש שפה רוחביים שמעורבים בו כל המעצבים בסטודיו. לאחר בחירת השפה, עבודת הפיתוח והיישום שלו מרוכזת על ידי צוות מצומצם, והשנה שי ענבר מובילה את העבודה לצדי.
בשנה הקודמת השתמשנו במילה (״עכשיו״) כעוגן צורני ורעיוני, בהינתן שעל הדימוי המוביל להיות נקי מצילום מתוך מופע ספיציפי. כיוונים שונים למילים חדשות שעלו השנה נפסלו בתחושה שהן מצמצמות את התמה האוצרתית. ובכל זאת, אחד המושגים שעלו בהקשר של התמה האוצרותית, לצד העיסוק בזהות סובייקטיבית וקולקטיבית, היה ביג־דאטה.
לפיכך ניסינו להישען על מספר – השנה, ״2017״ – המופיעה כחלק מתאריכי האירוע ממילא. אפיינו כל אחת מהספרות באופן שונה מתוך כוונה שככל אחת תשקף מידע אמיתי, באופן דינמי ו/או אינטראקטיבי. מטעמי תקציב וזמן, הצטמצמנו לייצוגים רבים לכל אחת מהספרות שעוצבו, אך שלא בהישען על מידע אמיתי ודינמי.
המקום השני
היו סקיצות רבות, אבל הייתה אחת דומה, שעבדנו עליה עד לשלבים מאוחרים. במהלך העבודה חשבנו על מהלך שבו הדימוי הטיפוגרפי יילך וייפרע וייעשה לא קריא ככל שיתקדם הקמפיין. ההצעה הכילה את הספרות בתצורתן הכמעט מקורית, אולם בסופו של דבר הוחלט שהדימוי יכיל מלכתחילה את הספרות בתצורה מופשטת כמעט לחלוטין, גם כאן כדי להתרחק מ״עריצות המילה״.
בנוסף חשבנו לשלב ברקע צילומי פורטרטים מופשטים שתוכננו להיעשות בעזרת מצלמה תרמית ו/או מכונות אחרות שיוכלו ליצור דימוי רדוקטיבי של פנים. פינטזנו על לשלב אותם גם בחלל תיאטרון ירושלים בימי הפסטיבל אבל הוחלט לוותר עליהם, בין השאר, בשל התחושה שהדימויים משרים תחושה ״אמנותית/מגזינית״ מדי.
עיצוב טוב
לצערי מיתוג מציב הבטחה פרסומית שלעתים קרובות מדי לא מתממשת במפגש עם ה״מוצר״. מעבר למימוש ההבטחה כתנאי אלמנטרי, אני שואף לכך שבעבודה שלי תתקיים דינמיקה מורכבת יותר בין המעטפת החזותית לדבר עצמו – דיאלוג, סימביוזה, זהות וכד׳. במיתוג בתחום התרבות אני נע בין הצורך לייצר פלטפורמה בהירה שבתוכה ייתחם התוכן (המוצר) ללא הפרעה של ספיחים עיצוביים סגנוניים, לבין הרצון לשקף דרך העיצוב תפיסת־על אוצרותית ואמנותית שיכולה גם להיות אקספרסיבית.
