Yuval:
הי נורה, בוקר טוב. מה שלומך?
Nura:
מצוין. מה שלומך?
Yuval:
גם! עובד במרץ. מזל טוב על הספר!
Nura:
תודה רבה
Yuval:
בכיף. אני סקרן לשמוע איך נולד חלב ודם, מאיפה הכל התחיל
Nura:
הרעיון לספר התחיל עוד בימים שהיה לי עסק קטן לרהיטי וינטג׳ ואמנות. הוא מגולל את סיפור חייו של אלכסיי (שם בדוי) שעבד לצידי באותם הימים. כל הפסקת צהריים היינו יושבים לאכול יחד במטבחון שמאחורי החנות: הוא היה משתף אותי בסיפור חייו המרתק, ואני ברשותו הייתי כותבת את סיפורו ורושמת את דמותו בסקצ׳בוק שלי. ב־2015 שלחתי את הסיפור והרישומים לקול קורא של מפעל הפיס תחת הכותרת ״נובלה גרפית״. לשמחתי הרבה קיבלתי את המענק, מה שנתן לי את האויר והדלק להתקדם עם הפרויקט
Yuval:
מה משך אותך בסיפור שלו?
Nura:
קודם כל עבדנו שעות ארוכות יחד ועם הזמן התקרבנו, ובכל פעם הוא היה מספר לי סיפור כזה או אחר על עברו באוקראינה (אלכסיי הוא מהגר מאוקראינה, כשהכרנו היה כבן 70). הסיפורים היו מרתקים ואפלים ושאלתי אותו אם אוכל לכתוב אותם. הכתיבה והרישומים דירבנו את שנינו להמשיך. עם הצטברות החומרים המרגשים והעוצמתיים שמסר לי, הרישומים והמילים הפכו לפרויקט ״חלב ודם״. תחילה חשבתי שהספר יהיה נובלה גרפית – פריים לצד פריים, פחות טקסט – אבל ככל שעבר הזמן הבנתי כמה הסיפור הוא יקר ערך וכאן הסופרת שירה פנקס נכנסה לתמונה
Yuval:
באמת עניין אותי המעבר הזה. מה החיבור ביניכן?
Nura:
החיבור בינינו מרתק בפני עצמו. ברגע שהבנתי שהסיפור נשאר, חיפשתי להפוך אותו מעדות (״נולדתי באוקראינה בשנת 1945״) לפנינה ספרותית ושירה (מחברת הרומן ״אוריאן״). בכישרונה הנדיר ממש שירה נדדה לנשמתו של אלכסיי דרך החומרים שהעברתי לה וכתבה במילותיה את סיפורו; חקרה, עיבתה, החייתה את הדמויות והפכה את הסיפור לקפסולה מרגשת. במקביל התגבשה אצלי ההחלטה לעבוד בטכניקת תחריט. עד לאותו הרגע האיורים היו רישומי דיו, ברגע שהשתחררתי מכבלי הטקסט התמסרתי לטכניקת התחריט שהתאימה מאוד לסיפור. אלכסיי הוא איש של חומר וברזל והבחירה בתחריט נעוצה בעיסוק בזיכרונות
Yuval:
ואיך החלטת מה לאייר מהטקסט?
Nura:
בצורה מאוד אינטואיטיבית וחסרת תכנון, שאפילו לא קשורה לכתיבה של שירה אלא לחזיונות החזקים שהדהדו אצלי בראש בעקבות השיחות
Yuval:
מאיפה התחלת?
Nura:
התחלתי עם סקיצות. הסתכלתי הרבה על החומרים שציירתי ״בזמן אמת״ בשיחות עם אלכסיי ומשם לסטודיו, שם עבדתי לרוב עם דיו, ואת התחריטים עשיתי בסדנת ההדפס בבית אמנים אצל דנה שמיר מורתי האהובה, שבנדיבותה הרבה הכניסה אותי לקבוצה של יום ראשון בבוקר לצורך הפרויקט. כבר עמדתי בפני דדליין לוחץ והייתי נשארת שם בימי ראשון מהבוקר אצל דנה שמיר ועד הערב אצל איליה וטינה בוגדנובסקי כדי לסיים הכל. כולם עזרו והיו אדיבים. סדנת ההדפס בבית האמנים היא מקום נפלא ותומך וזאת הזדמנות לומר תודה לכל האנשים שהיו מעורבים
Yuval:
את יכולה להגיד משהו על הטכניקה, על תהליך העבודה, לטובת מי שלא מכיר את טכניקת התחריט?
Nura:
בטח. באופן אישי עבדתי על פלטות נחושת. העבודה הבאמת קשה היא הכנת הפלטה ונקיונה, בחריטה עצמה באופן פרדוקסלי אין מאמץ כי היא מתרחשת על גבי שכבה חלקה של לכת אספלט. אחרי החריטה מכניסים את הפלטה לתוך חומצה ש״אוכלת״ את כל מה שנחשף, במקרה הזה מה שצויר בחריטה וכל מה שמכוסה בלכה לא נאכל. כשהפלטה מוכנה להדפסה מורחים אותה בצבע הדפס שנכנס לחריצים ומנקים את שאר הצבע. כשהפלטה מוכנה להדפסה היא עוברת למכבש. ה״פרס״ מעביר את הצבע שנשאר בחריצים העמוקים אל הדף
Yuval:
והחלטת להשאיר הכל בשחור לבן, חוץ מאיור אחד שהוספת לו צבע אחד
Nura:
נכון. השחור־לבן הולם מאוד את טכניקת התחריט לטעמי, וגם את הסיפור. כניסת הצבע היחידה הייתה בכלל סקיצת טושים שעשיתי ולא חשבתי להכניס. ככלל איורים רבים לא נכנסו, אבל את הסקיצה הזאת מאוד אהבתי. היה בה משהו פרוע יותר שנתן זריקת צבע וחיים. אני אוהבת את זה שאין אחידות סגנונית, למרות שזה נוגד את מה שלרוב מלמדים ☺
Yuval:
בדיוק מה שרציתי לשאול… יש בספר שילוב של כמה טכניקות, אבל אני חייב לציין שזה לא הפריע לי בכלל במהלך הקריאה בספר, שאגב, זה חתיכת סיפור. והכל אמיתי? (לא שזה באמת משנה)
Nura:
דמותו של אלכסיי בספר רק מבוססת על דמותו של א., שירה לקחה את הדמות לגמרי למחוזות שלה והפכה אותו לאיש של מילים נשגבות. יש המון רבדים ליצירה הזאת: היא ממושכת ועברה כמה פאזות ובסוף זה מה שיצא ואני מאוד שלמה. את המילים על גב הספר כתבה גליה פסטרנק ואפי ויצמן עיצבה את הספר. עם כל אחת מהנשים שעבדתי היה לי שיתוף פעולה עמוק וישיר, זה עזר לי להביא את החזון שלי למימוש
Yuval:
ויצא לך בסוף משהו יוצא דופן, שלא כל כך יוצא להיתקל בו בארץ, ושאני מניח לא היה יכול לצאת בלי התמיכה של מפעל הפיס
Nura:
לגמרי! המענק אפשר לי לעשות את מה שבאמת רציתי לעשות, בלי תהיות על מה מסחרי ומה לא, וזה תמיד הדבר שבאמת הכי מרגש אותי ושאליו אני שואפת
