מי שמביט בי מאחור

10 דיוקנאות ממלאים את שטח הגלריה של מרכז נווה שכטר בתערוכה ״חסרי מנוח״. הם משתלטים על החלל בגודלם, בחומרים שמהם נעשו – בעיקר ציור וצריבה על גבי לוחות עץ וסיבית דחוסה – ובעיקר בתחושה שהם מנהלים דיאלוג בינם לבין עצמם וגם עם הצופה. אך המעבר מפנים אל פנים מעלה שאלה: מה לחנה ארנדט, הוגת דעות מעוררת מחלוקת, ולהאנס הרצל בנו של חוזה המדינה, שחי בצלו הגדול של אביו עד ששם קץ לחייו? ומה לאמו של האמן בשמלת כלולותיה ולדמותה של סינגוגה, עלמה מכוסת עיניים שייצגה את היהדות באמנות הנוצרית של ימי הביניים?

את הקשרים בין הדמויות מתווה אוצרת התערוכה, שירה פרידמן, שבחרה את הדיוקנאות מתוך גוף עבודות שצייר שי עבאדי במהלך כעשר שנים. עבאדי נוהג לעבוד בסדרות, ובכל אחת מהן הוא נמשך אל עבר קבוצת אישים וסיפורי חיים מעולמות תוכן מגוונים. פרידמן זיהתה מכנה משותף בין רבים מנושאי ציוריו. ״כולם יהודיות ויהודים חסרי מנוח, ולמרות שהם לקוחים משש סדרות־ציורים קודמות, הצגת הדיוקנאות במנותק מ׳סדרות האם׳ שלהם מפקיעה מהם את הקשריהם ההיסטוריים, הביוגרפיים, התרבותיים והנרטיביים״, מסבירה פרידמן.

עבאדי נולד בירושלים, למד אמנות במדרשה והוא בעל תואר שני בתולדות האמנות מאוניברסיטת תל אביב. הציג תערוכות יחיד בארץ ובעולם ובעשור האחרון נדד בין תל אביב וברלין. בסדרות הציורים שלו הוא בוחר לרוב בדמויות היסטוריות לא בולטות לגמרי, חוקר אותן לעומק ומצייר דיוקן אדם ללא רקע או הקשר. דרך הבחירה בדמויות של אאוטסיידרים או ״ידוענים מדרג שני״ בהיסטוריה היהודית, הוא בוחן שאלות של זיכרון היסטורי ומיתוסים תרבותיים, ואולי גם מציג התנגדות לקאנון המקובל.

פרידמן מציעה לבחון כל אחת מהדמויות כ״יהודי נודד בנפשו״. כל אחת מהן נושאת עימה זרות ביחס למקום שאליו נקלעה או בתחושתה הסובייקטיבית. אם זה במחשבה הקוראת תיגר על המוסכמות המקובלות או בשפה, בדת ובנטייה מינית. הזרות היא שם נרדף לתלישות, לחוסר מנוחה ולחרדה קיומית, האופפים את הדיוקנאות.

עבאדי עצמו נראה כמי שמתחבט בין זהויות ומקורות שייכות. בשהותו בגרמניה נמשך אחר דמויות אאוטסיידריות בולטות יחסית מיהודי אשכנז – כמו המלחין פליקס מנדלסון ברתולדי, בן המאה ה־19 (נכדו של משה מנדלסון, אבי תנועת ההשכלה היהודית בגרמניה), שהתנצר על מנת להשתלב בחברה הגרמנית המשכילה. או ארנדט, שבעקבות הפולמוס שעורר ספרה: ״אייכמן בירושלים: דו״ח על הבנאליות של הרוע״, הוחרמה כמעט כליל בישראל ובקהילות יהודיות בעולם.

מנגד, בסדרת עבודותיו האחרונה ״בחזרה ללבנט״, הוא מתעמק בסיפור האישי־משפחתי שלו, ומטפל בדמויותיהם של סבו, המצוייר כשייח או סולטאן, אמו, שלתמונתה הוא קורא ״הכלה הסורית״.בעבודות אלה הוסיף חתימה של שם משפחתו בערבית – מצד אחד כחלק מחיבור גאה לשורשים המזרח תיכוניים שלו, ומצד שני כמו להדגיש את זרותם של המזרחים בארצם שלהם, כ״יהודים ערבים״, במקום המתנכר למורשת המזרח.  בשתי תיבות עץ מוצגים דיוקן האמן בתווי פנים בלבד ודמות גבר נוסף המצוייר מעורפו – חברו של האמן. דווקא הדמויות הללו, של צעירים בני זמננו,  מוצגים כ״איקונות״ ובולטים במידותיהם הקטנות. אולי זוהי תחושת הקטנות של האמן מול אותן דמויות היסטוריות שחקר והתחקה אחריהן, ומול הדורות הקודמים במשפחתו שלו. אולי הוא עצמו חסר מנוח ומחפש משמעות ושייכות מלפנים ומאחור.