Hagit:
שלום יונתן, מה נשמע בפריז?
Yonatan:
הכל בסדר, רגיל, קר היום אבל יום יפה
Hagit:
הקמת את התערוכה בתל אביב לפני שבועיים ומיד נסעת חזרה?
Yonatan:
כן, באתי ארבעה ימים לפני הפתיחה להרכיב את הפסלים של המרפסות שהופקו בארץ על פי מפרט, אז ישר מהשדה נסעתי לסטודיו לעבוד עליהם, ובבוקר אחרי הפתיחה חזרתי לפריז
Hagit:
קצת חבל, כי השבוע פרץ פה קיץ באמצע החורף. אם כבר מדברים על המרפסות: יש לך מבחר של רפרנס למרפסות ממקומות שונים בעולם?
Yonatan:
המרפסות בתערוכה הן מרפסות מס׳ 3 ו-4 (הצגתי את השתיים הראשונות בבריסל לפני חודשיים). המקור למרפסת הראשונה היה המרפסת שנשקפת מחדר השינה בפריז, והמקור של המרפסת המוארכת בברוורמן היה הכלאה של מספר מרפסות תל-אביביות. המקור לצביעה על המרפסות הגיע מתמונה שצילמתי בירושלים לפני כמה שנים, ככל הנראה, של ילדים שציירו על גדר לבנה שדומה למרפסת
Hagit:
יפה. עכשיו אני מבינה למה בכניסתי לגלריה חשבתי לרגע שמדובר בלול-תינוקות. יש משהו ילדי בדוגמת הצביעה
Yonatan:
כן, זה מצחיק, כי לגמרי לא חשבתי על זה עד הפעם הראשונה שראיתי את המרפסת הראשונה תלויה, אבל זאת תגובה שהרבה אומרים על העבודה
Hagit:
זו עוד סיבה לתחושת ה״קלילות״ שלהן – העובדה שהן תלויות באוויר ולא מעוגנות בקרקע מוצקה, יוצרת מצד אחד אופציה של ריחוף ומצד שני קצת תחושת חרדה קלה
Yonatan:
זה משהו שהתחיל אצלי לאחרונה
Hagit:
התליות? התלישות?
Yonatan:
כן. בעקבות התערוכה שהצגתי ברומא לפני כמה חודשים, שם הצגתי פסלי ברזל גדולים שהיו הגדלות של סלילי מחברת, והצבתי אותם תלויים בחלל, מאונך ומאוזן
Hagit:
אוקיי. זה בקשר למצב התלוי. ובקשר לתלישות: זה קשור באיזה אופן לעובדה שהפכת ליהודי נודד?
Yonatan:
זה פתח לי משהו בכל מה שקשור להצבה ולתחושה של דינמיות שיכולה לבוא מפסל סטטי
Hagit:
להבדיל מהדינמיות שבחיבורי גומי ותלייה בחלל
Yonatan:
בתערוכה בברוורמן העסיקה אותי הכוריאגרפיה של הצופה בעקבות ההצבה שלי, באיזה שלב הוא/היא יפנו שמאלה או ימינה, ירימו את הראש, יתקרבו ויתרחקו. מחוות גוף קטנות ביחס לעבודה ולחלל
Hagit:
מעניין. גם אני מצאתי את עצמי מנהלת איזה מחול קטן ביחס לעבודות: המבט מהדלת פנימה שונה מהמבט החוצה. כשמתקרבים לעבודת הקיר – רישום בגומי מתוח – נוצר לפתע מבט מבעד למרפסות אל הרחוב
Yonatan:
החלל מצד אחד קשה להצבה אבל מצד שני ממש נדיר למצוא חללים כל כך גבוהים ועם זאת מאפשרים הרבה נקודות שונות של צפייה
Hagit:
במבט ראשון נראה שאין כמעט כלום בגלריה. לוקח רגע להכיל את העבודות – בפיזור מינימליסטי בין הקירות
Yonatan:
זאת הייתה עבודה של עריכה וכל הזמן ניפינו עוד עבודות. הפנים והחוץ היה משהו שהעסיק אותי בכתיבת התערוכה, ליצור מעין חוץ שהוא פנים ולהפך. הטפט הגדול עם השקעים שהופך למעין ״בניין״, העובדה שאת יכולה ״להיכנס״ למרפסת וגם לצאת ממנה.
אני מרגיש שזה לא מובן מאליו שמישהו יבוא לראות את התערוכה, בעיקר היום כשהכל באינטרנט, אז אני רוצה לתת משהו חזרה, על הזמן של הצופה, משהו שאי-אפשר אחר-כך לתעד, משהו שמצריך לראות את התערוכה אבל באותו זמן לא להפוך את זה לאינסטליישן, אלא עדיין לשמור על פורמט של עבודות פיסול אינדיווידואליות
Hagit:
אני קוראת בטקסט התערוכה שיש כאן ניסיון ליצור מעין בית בלי בית – מרחב ביתי מופשט מנקודות האחיזה המקובלות שלו, שיש בו רק מעט סממנים מוכרים
Yonatan:
אני חושב שבסופו של דבר, התערוכה, וכל העשייה שלי, היא ניסיון להראות את מה שאני רואה, לעשות סדר בדברים. מאחר וכל עבודה תמיד מבוססת על מקור או משהו שהיה קיים, העבודה שלי היא קודם כל של במאי/עורך/מנצח של כל הדברים יחד
Hagit:
זו חשיבה יפה, שיש להעריך את ההולכים לתערוכות. בתערוכה שלך יש בהחלט תחושה של סימני דרך: כאילו אתה מתווה איזה מסר סמוי ואם נעבור בין העבודות נוכל אולי להתחקות אחר חוט המחשבה שלך. אני מניחה שאתה מותיר את הדברים ברמה מופשטת במכוון, אבל כשאתה עורך את החומרים, בוחר מה ייכנס ומה יוותר מחוץ לאנסמבל, זו ראייה מפורשת יותר?
Yonatan:
כיום חשוב לי שהדברים יהיו ברורים, אני רוצה להיות נגיש, אני לא רוצה ליצור מיסטפיקציה על הדברים. אפשר לראות את התערוכה בכמה אופנים: מצד אחד אפשר לחוות אותה ברמה של חוויה ויזואלית בחלל, של חומר וחיבורים שונים, ומצד שני אפשר להעמיק ולחקור את המקורות של התערוכה ולהיכנס עמוק לעובי הקורה. אין בעיניי דרך נכונה, העבודות הן מה שהן. הן משמשות לי כפלטפורמה לדבר על דברים שמסביבן. לדוגמה, הציורים, שנעשו על פי ציור של ויליס דה קסטרו משנות ה-50, נותנים לי במה לדבר עליו ולהחזיר אותו לכאן ועכשיו
Hagit:
תסביר
Yonatan:
בכל העבודות יש ניסיון להתחקות אחרי משהו, אחרי תהליך עבודה, אחרי קבלות החלטות של מישהו אחר, בדרך כלל ללא הצלחה. אני לעולם לא אדע למה דה קסטרו הניח את הצבע על הנייר כמו שהוא הניח. אבל בסטודיו ובתהליך של הציור שלי אני מנסה להתקרב אליו והוא ממשיך ללוות את הציור, גם עכשיו, בשיחה הזאת, אבל אני מרגיש שזאת לא ״קריאת חובה״, אפשר לחוות את העבודה גם ללא המידע הזה. זה משהו שאני מבין יותר ויותר, את הניתוב של האינפורמציה, לאו דווקא לתוך העבודה אלא לעיתים כמשהו נלווה
Hagit:
מה מושך אותך לבחור במקור כזה או אחר? לדוגמה, בלוח הפרסום של המתגים ששכפלת וטיפלת בו, או בציור של דה קסטרו? איך נבחרים המקורות ל״תעתיק״ שלך?
Yonatan:
זאת השאלה שתמיד הכי קשה לי לענות עליה. באיזשהו אופן כשאני רואה את המקור אני יודע כמעט מייד שזה משהו שאני אשתמש בו, אני מרגיש שאני רואה עבודה שלי. אבל, אני הרבה פעמים מחכה עם המקור, שומר עליו עד שאני משתמש בו. גם הרבה פעמים הוא משתנה מאוד בתרגום
Hagit:
אתה אספן? אספן של גירויים ויזואליים?
Yonatan:
כן, אבל פחות של אובייקטים ויותר של דימויים. כשאני בתל אביב אני אוהב לעבוד בספריית התמונות של בית אריאלה, או בשמה הרשמי ספריית עיצוב ומידע חזותי
Hagit:
עליתי עליך!
Yonatan:
מנהלת אותו ציפי סובר והוא אחד המקומות הכי אהובים עליי בשביל למצוא דברים באופן יותר אקטיבי, ויש להם בלוג
Hagit:
וכך הגענו לשאלה חשובה ביותר: למה נפרדת מבית אריאלה? מה אתה עושה בפריז?
Yonatan:
אה, לפני פריז גרתי בלונדון במשך שמונה שנים, למדתי שם תואר ראשון ושני. מעולם לא גרתי בתל אביב
Hagit:
ואז הגעת לארץ לכמה זמן?
Yonatan:
הייתי בארץ בערך שנה, בחיפה, אולי קצת יותר
Hagit:
אז השאלה שלי אם המרפסות התלויות הן מטאפורה לתחושת נדודים ותלישות – היא רלבנטית להרבה תקופות בחייך. ובכל זאת – למה עכשיו פריז?
Yonatan:
קיבלתי מלגת שהייה ומחקר מטעם ה״פלה דה טוקיו״ למשך שמונה חודשים ובינתיים עברו שנתיים בפריז
Hagit:
ואיפה אתה רואה את עצמך בהמשך?
Yonatan:
כרגע אני פה, זה הגיוני מבחינת העבודה ומרכז העשייה שלי, אבל אני לא יודע מה יהיה בהמשך
Hagit:
אתה מספר על סבב תערוכות די אינטנסיבי – בריסל, רומא, תל אביב. מילגת שהות בפריז. נראה לך שבסופו של יום תרצה לנחות במקום אחד או שזו לא חשיבה רלבנטית לאמן כיום?
Yonatan:
אני מרגיש מאוד מפוקס וממורכז. יש לי שגרה מאוד קבועה של עבודה בסטודיו בין 9:00 ל-17:00. אני אמנם נוסע הרבה אבל הבסיס שלי תמיד בסטודיו
Hagit:
שאלה בנאלית הכרחית: אתה מרגיש/מציג את עצמך כאמן ישראלי או שכאמן אתה אזרח העולם והפרט הביוגרפי של הישראליות נותר שולי?
Yonatan:
נולדתי בירושלים ב-1980 וזאת תמיד תהיה השורה הראשונה שתכתב עליי מבחינה ביוגרפית
Hagit:
וגם חזרת לארץ לזמן קצר ומיד הקמת משפחה כאן. אז הישראליות נוסעת איתך בעולם
Yonatan:
כן, במבה, טחינה היונה, שקדי מרק וכל הסיפור…
Hagit:
את הרפרנס לעבודות אתה מתבל בראייה ישראלית כלשהי? למשל מרפסות מעורערות, קרקע נשמטת? עם דמות הרצל על המרפסת וביבי בכיכר הציונות, יש לנו כמה מרפסות בקאנון הלאומי
Yonatan:
המרפסת קיימת כמעט בכל צומת אפשרית, בארץ ומחוצה לה. ספר שהוקדש לאלמנט המרפסת בביאנלה לארכיטקטורה בוונציה ב-2014 מראה את זה מאוד יפה – ממייקל ג׳קסון ועד האימפריה.
Hagit:
אגב קאנון, יש לך מחווה קטנה לאמן יעקב אגם באחת המרפסות בתערוכה
Yonatan:
כן, אגם הוא אחד האמנים האהובים עליי ובהחלט מישהו שאני לא מפסיק להסתכל ולהשתאות מהעשייה שלו
Hagit:
אתה עוסק בעבודותיך בסוג של רדי מייד – עבודה עם דימויים מן המוכן. על מה אתה מסתכל כעת? מה הפרויקט הבא שמעסיק אותך?
Yonatan:
אני מסיים עכשיו סדרה של שמונה עבודות גומי חדשות עבור הגלריה שלי בלונדון ובמקביל אני עובד על ספר חדש שיעסוק במושג הסטודיו אצל 12 אמנים מאוד מסויימים שבחרתי. הוא ייצא בפורמט של ספר מדבקות, בדומה לספרים שהופיעו בבריסל ופריז בשנות ה-50 וה-60. זה ספר מורכב מבחינת שיתופי הפעולה שהוא מייצר, אני עובד עם צמד מעצבים גרפיים בפריז שנקראים סינדיקט, ובמקביל משתף פעולה עם ארכיטקטים, צלמים וכותבים.
Hagit:
אתה היוזם והעורך? נשמע מרתק
Yonatan:
יהיה בו הרבה פיברוק וספקולציה, אבל בעיקר אני סקרן לראות אם אפשר לתעד סטודיו של אמן בעוד דרכים, חוץ מהאופן הבנאלי של צילום של האמן בסטודיו. אחד האמנים בספר הוא רופרכט גייגר ממינכן, שנפטר לפני כמה שנים בגיל 101. הוא יוצג בספר רק באמצעות סריקות שאני עושה של הרצפה בסטודיו שלו. אני נוסע פעם בחודש למינכן לסרוק את הסטודיו. הספר יוצא בתמיכה של FNAGP שזה מעין מקום שתומך באמנים וספרים פה
Hagit:
ספר לי קצת על רישומי הגומי המאוד מגניבים – זו טכניקה פשוטה ומתוחכמת
Yonatan:
זה התחיל כשגרתי בלונדון. כל הזמן הייתי רואה גומיות אדומות ברחוב. אלו הגומיות שהדוורים משתמשים בהן. ככה התחלתי לאסוף גומיות, אבל העבודות האלו לא שרדו, כי הגומיות כל הזמן נקרעו, משם עברתי לצמר וחוטים, אבל חיפשתי משהו יותר אלסטי וכך הגעתי אל הגומי. זה למעשה
ניסיון לרשום משהו תלת מימדי בדו-מימד. הגומי הכי טוב הוא זה שבחנויות סידקית הישנות בתל אביב, ולקראת התערוכה עברתי בחנויות אחת אחת, כדי לקנות כל מה שיש
Hagit:
זה מזכיר רישומי משחק של ילדים – עקוב אחר הנקודות
Yonatan:
כן, זה באותו סגנון, גם ה״מאחורי הקלעים״ של העבודה הוא כמעט עבודה בפני עצמה. ההוראות נפרשות על כ-15 עמודים ושירטוטים, כדי שהעבודה תשרוד גם לאחר שהגומי אולי יחדול מלהיות אלסטי
Hagit:
כלומר, למרות המראה החד פעמי של ההצבה בתערוכה, אלה ציורים או פסלים בתלת ממד שטוח. הם מיועדים לשרוד?
Yonatan:
בעיניי הכל תמיד פיסול, גם הציורים, והכל צריך לשרוד אחרי, אני מקווה אני כל הזמן חושב על זה במובן של בחירת חומרים והוראות… זה הכיוון
Hagit:
ושאלה אחרונה: מאין מגיעה הכותרת ״אחרי 12 מגיע 1״ – אין שעון פיזי בתערוכה, מה מתקתק לך בראש?
Yonatan:
השעון הוא התערוכה. או הצופה. או שניהם… בהרבה מהעבודות בעבר הופיעו שעונים פיזיים וכשמצאתי את המשפט הזה ״אחרי 12 מגיע 1״ הופתעתי בשנייה הראשונה שלא הבנתי אותו, שהוא סתום ברגע הראשון
Hagit:
מעניין. אפילו את זה ״מצאת״. איפה מצאת אותו?
Yonatan:
אני לא זוכר, זה היה בכתבה באינטרנט באיזה אתר טכני
Hagit:
אם אני מבינה נכון אז המהלך של הצופה בתערוכה הוא מעין סיבוב של השעון…
Yonatan:
נכון. אתה נכנס ויוצא מאותה נקודה, משלים מעין מעגל, אבל אחרי כמה דקות
Hagit:
אתה מגיע לארץ במהלך התערוכה – יהיה שיח אמן?
Yonatan:
לצערי לא, לא מצאנו זמן
Hagit:
אז עד הפעם הבאה, להתראות
