מה קורה למושבות חיידקים השוכנות בקרבה פיזית זו לזו? האם החיידקים מתקשרים ביניהם, ובאיזה אמצעים? והאם זו שאלה לאנשי מדע וחוקרי ביולוגיה או לאמנים? מסתבר שהתשובה היא גם וגם. נורית בר־שי למדה אמנות בבצלאל ולאחר מכן המשיכה לתואר שני בתוכנית ITP-interactive telecommunication program באוניברסיטת ניו יורק – תוכנית שבה מתקבצים בוגרי תארים מתחומים שונים ומתמקדים איש איש בכיוון המחקר התקשורתי הנבחר שלו או שלה. אצל נורית היו אלה שאלות שקרובות לתחום הביולוגי, ועבודתה בעשור האחרון בניו יורק ובישראל מביאה אותה להציג ולהרצות על ביו־ארט בפסטיבל Print Screen 2017, שיתקיים בחולון.
הפסטיבל פותח צוהר להיכרות עם יצירות אמנות, סאונד, קולנוע ומיצגים מדעיים פורצי דרך, העושים שימוש בטכנולוגיות של מציאות מדומה ואינטראקטיב וכן בהנדסה גנטית, חיידקים, ביו־האקינג, בוטניקה וזואולוגיה. בר־שי היא בין עשרות האמנים מכל העולם, שיציגו יצירות המאתגרות את מגבלות הגוף, מאפשרות לנו לתקשר עם צמחים ובעלי חיים, בוחנות את המשבר האקולוגי, עוסקות באינטליגנציה מלאכותית, קיום וירטואלי פוסט־אנושי ופיצוח של סודות גנטיים.
איך כל זה מתחבר, ומה את עושה בעצם?
״אחרי שסיימתי את לימודי ה־MA הקמתי יחד עם חברים נוספים קבוצה של אמנים ומדענים שעובדים יחד. ב־2009 כבר הקמנו מעבדה ביו־טכנולוגית קהילתית בברוקלין, Genspace NYC,
שהרעיון מאחוריה הוא לפתוח את שדה המחקר וההיכרות עם עבודה במעבדה לשימושם ולידיעתם של אזרחים ולאו דווקא למדענים. לאפשר לכל אחד, עם או בלי רקע ויידע בביולוגיה, לבוא לעבוד במעבדה״.
חשבנו שיהיה נכון לשתף את הציבור הרחב, כדי שיהיה מידע נגיש. להפוך את הציבור לאחראי יותר, ואת מקבלי ההחלטות אחראים יותר כלפי הציבור״
אני מבינה את מודל הפעולה השיתופי, כמו בחללי עבודה או פאב־לאב לעיצוב, שמזמינה קהל להשתתף באמצעי ייצור. אבל מה גורם לי כאזרחית להיכנס למעבדה ביולוגית?
״בזמן שהתחלנו, ב־2009, גם פאב לאבס לא היו עדיין. מעבדות פעלו רק במוסדות מחקר ותעשייה רפואית למשל. התחלתי לעבוד בשיתוף פעולה עם מדענית ב־MIT ועם פרופ׳ אשל בן־יעקב מישראל
אמנם אני הייתי האמנית היחידה בהקמה אבל עם הזמן הצטרפו אמנים נוספים וההרכב האנושי מאוד משפיע על אופי הקהילה במעבדות בכל מקום – בסינגפור, בסן פרנסיסקו או אצלנו בניו יורק״.
למה התעורר הצורך במעבדה בקהילה?
״אנחנו מדברים על האקלים החברתי שאחרי המשבר הכלכלי של 2008. המיתון הביא לסגירה של חברות וגם מעבדות נסגרו וניתן למצוא באינטרנט ציוד מאוד בזול. וזו תקופה שבה התפתחה תרבות של כלכלה חברתית ושיתופית מסוג חדש. בברוקלין אמנים שאין להם מספיק כסף הקימו חללים שאיפשרו להם שיתוף משאבים וציוד. ומכיוון שבטכנולוגיה ובביולוגיה הציוד והאפשרות לעבוד היא עוד יותר יקרה, החלה מחשבה כיצד לשתף, ומשם הדרך הובילה לשיתוף לא רק במשאבים אלא במקביל גם ביידע״.
בר־שי מדברת על הצורך האזרחי ביידע כחלק מבקרה על גורמי הכוח – המסחריים כמו השלטוניים: הבעלות על יידע היא שמאפשרת לאזרח להיות ביקורתי ולפקח על הממשל ועל גורמים חזקים בעלי אינטרסים, כמו חברות התרופות והסיגריות, בין היתר. ״ראינו קפיצה גדולה בגרף ההתפתחות הטכנולוגית וחשבנו שיהיה נכון לשתף את הציבור הרחב, כדי שיהיה מידע נגיש. להפוך את הציבור לאחראי יותר, ואת מקבלי ההחלטות אחראים יותר כלפי הציבור״, היא מסבירה.
״לאנשים יש סקרנות, וכך הידע לא נשאר במקום תיאורטי, אלא מעבדות הפכו למקום נגיש, שבו אנשים יכולים להתנסות. לא רק לקרוא על זה מאמר בעיתון אלא מקום שבו ממש נוגעים ׳בידיים׳, מה שנקרא ׳מעבדה רטובה׳, אך ברמת סיכון מינימלית. האתר DIY BIO מציג מניפסט שמאגד את כללי ההתנהגות המתאימים, כי הקמנו קהילה מכלום – לא היה מודל להסתמך עליו.
מגוון הנושאים שניתן היום להפיק בביו־טכנולגיה מאוד רחב. מתקשורת בין־חיידקית להנדסה גנטית; תרופות; הצמחת רקמות; פיתוח איברים חלופיים ועוד ועוד. ונשאלת השאלה למי המידע נחוץ ולמי הוא נגיש – למי יש ׳רשות׳ לעסוק בנושא. והתשובה האתית, מבחינתנו לפחות, היא שלכל אחד״
״אנחנו מדברים על שקיפות ושיתופיות בתוכן, מידע, פיתוח מכשירים והוזלת תשומות הייצור – בין היתר בשילוב תרבות המייקרים – לייצר לבד בהדפסת תלת ממד חלק מהציוד ועוד. במקביל שמנו דגש על התרבות הקהילתית וחינוך הציבור, והקמנו תוכנית לימודים. אנחנו מזמינים כל אחד, צעירים ומבוגרים, ילדים וסבים, לבוא וללמוד מהבסיסי ביותר – איך להסתכל במיקרוסקופ ועד קורסים בגנטיקה וביו־אינפורמטיקה״.
זה לא TMI? בעידן שבו כל כך הרבה מידע מצוי נגיש לכל ברשת, למה צריך להציע עוד יותר מידע?
״זו שאלה שהתשובות עליה אינן אחידות. למשל, יש הבדלי גישה בין חוקרים באקדמיה לבין חוקרים בשוק העסקי והמסחרי, לבין חוקרים במסגרות חינוכיות־חברתיות, כמונו. מגוון הנושאים שניתן היום להפיק בביו־טכנולגיה מאוד מגוון. מתקשורת בין־חיידקית (התחום שבו עוסקת בר־שי) להנדסה גנטית; מחומרים ועד תרופות; הצמחת רקמות;, פיתוח איברים חלופיים ועוד ועוד. ונשאלת השאלה למי המידע נחוץ ולמי הוא נגיש – למי יש ׳רשות׳ לעסוק בנושא. והתשובה האתית, מבחינתנו לפחות, היא שלכל אחד יש את הרשות והמידע צריך להיות נגיש לציבור רחב ככל האפשר. אם התפתחות טכנולוגית רבה כל־כך מתרחשת במרתפים ובגראז׳ אינדסטריז – אז בוודאי התרומה של שיתוף יידע יכולה להשפיע״.
זה סוג של חוכמת המונים? יידע שקיים אצל הציבור, אמנם אצל יחידים, ואתם רוצים להוציא אותו לאור?
״ההנחה היא שקיים יידע, למה לא לאפשר אותו לכל. התפקיד שלנו הוא לאפשר את הפלטפורמות הללו. נכון להיום זו קהילה שמנסה לעבוד בפתיחות ובשקיפות ולהתייעץ ולהשיב על שאלות – למשל על בטיחות, על איפה נעשים דברים״.
רציתי לראות השפעות שמגיעות מתחום העיצוב: איך משפיעה צורת הצלחת על התפשטות המושבה – בדקתי תרביות בצלחות משולשות או ריבועיות במקום העיגול המסורתי. איך ניתן לפסל במצע שהחיידקים גדלים עליו, לפסל בתלת ממד, או איך משפיע עליהם סאונד
במסגרת התוכנית החינוכית של המעבדה שלה בברוקלין עובדים עם גידול חומרים ביולוגיים במעבדה. זהו גם תחום שהיא מלמדת בתוכנית לתואר שני בעיצוב בבצלאל. בשבוע העיצוב ירושלים מוצג בימים אלה קיר מחומרי מזון ממוחזרים שעליו גדלות פטריות מאכל (עבודה של רמי טריף ומאוריציו מונטלטי). ״זה מאוד דומה למה שאנחנו עושים בבצלאל – מלמדים לעבוד עם הפטרייה כאורגניזם מתפתח כפרדיגמה של עיצוב. יש היום טכנולוגיה שמאפשרת לגדל עצם, לגדל עור. באותה מידה שאנחנו משתמשים בגנטיקה לייצר תרופות ומדע – אז למה לא לעשות את זה לארכיטקטורה, לעיצוב לאמנות?״, אומרת בר־שי.
״אם אפשר לפתח פלסטר שיצמיח לנו עור, למה לא. והאמנות מתחברת לזה מהצד היצירתי. להאיר את עינינו לבדוק אפשרויות, מה זה אומר ליישומים עבור העולם, האדם הפשוט.
למשל בשימוש במחקר הגנטי ־ האם הורים יוכלו לבדוק בהריון לא רק מחלות גנטיות בעובר אלא גם אינטליגנציה. עבודתם של אמנים בתחום הביו־ארט עוסקות לא פעם בפוליטיקה ובאתיקה״.
ומה בעצם תציגי בפסטיבל פרינט סקרין?
״אחד הנושאים המעניינים הוא מה קורה במעבר מהמעבדה למוזיאון או לגלריה. אני עובדת במעבדה עם אורגניזמים חיים (חיידקים), ובוחנת איך הם מתקשרים אחד עם השני ואיזה מבנים הם יוצרים. בפסטיבל אציג חלק מעבודה שנמשכת כבר כמה שנים: Objectivity [sensitive] – בכל צלחת פטרי שלי יש חיידקים שמספרם פי עשרה מאוכלוסיית העולם האנושית – כלומר עשרות מיליארדים – והדגמים האסתטיים שאנחנו רואים, מענינים אותנו לא רק מבחינה חזותית אלא גם משמעותית – איך הם מתקשרים, איך הסביבה משפיעה על כך. בד״כ ניתן להשפיע על כך באמצעות שינוי טמפרטורות וכד׳, ואני רציתי לראות השפעות שמגיעות מתחום העיצוב: איך משפיעה צורת הצלחת על התפשטות המושבה – בדקתי תרביות בצלחות משולשות או ריבועיות במקום העיגול המסורתי. איך ניתן לפסל במצע שהחיידקים גדלים עליו, לפסל בתלת ממד, או איך משפיע עליהם סאונד – זהו חלק מסדרת ניסויים – שנקראת sound scapes (נופי סאונד).
הפרויקט הזה בודק למשל השפעה של אורכי גל שונים על חיידקים שונים, והתוצאות שאני רואה מאוד מעניינות. בזמן שהתחלתי את המחקר היה הייפ גדול סביב מחקר גנטי ואותי עניין לא רק איך גנטיקה משפיעה על התנהגות אלא איך הסביבה – עריכה והקשר משפיע על התנהגות. ובאמת באמצעות כל הניסויים האלה מעניין לראות איך שינוי מאוד קטן בסביבה עצמה יכול ליצור דגם ויזואלי – ביטוי חזותי של אותה תקשורת חיידקית״.
בר־שי מכנה את הנושא ״גנטיקה רכה״ – כיצד כל דבר קשור בשני. ״לקחתי את הניסויים האלה הלאה ועבדתי עם מוזיקאים, הצגתי פרפורמנס עם מוזיקה בלייב, והשוונו השפעות של סוגי צליל שונים. כשעובדים עם אורגניזם חי ובצורה מחזורית העבודה בסטודיו מאוד משתנה – הסדרות הנוצרות הופכות לחלק מתהליך והתערוכה הופכת לנדבך במחקר״.
איך זה נראה?
״בתערוכה אני מראה צלחות תרבית שעברו קיבוע – החיידקים כבר לא חיים – זה תהליך שדומה למה שקורה במעבדת צילום. החיידקים עצמם הם שקופים, ועל מנת שיראו אותם אני צובעת אותם בפיגמנט כחול. התהליך הכימי, כמו בפיתוח תמונות במעבדת צילום, לא רק נותן לכך נראות אלא גם הורג את החיידקים ומקבע את מצב המושבה. כמובן ששואלים אותי למה אני הורגת אותם, אבל האמת היא שבכל פעם שאני מצחצחת שיניים או שוטפת ידיים אני הורגת יותר חיידקים. זה גם חלק מהדיון על היררכיות לגבי העבודה של אדם עם הטבע, יש מדרג מוסרי – לאיזה אורגניזם מותר לנו להכאיב ואת מי מותר להרוג.
״לפעמים אני מציגה את הצילומים של המושבות ולא את התרביות עצמן. זהו מיפוי של תקשורת בין חיידקים. אנשים רואים את הצילומים ולא מבינים שזו חוכמה של אורגניזם בטבע״.
The post Print Screen 2017: דבר אליי בחיידקית appeared first on פורטפוליו.
