ההיסטוריה של שדה העיצוב בישראל כמעט ואינה זוכה למחקר וכתיבה. באופן תמוה, גם לימודי העיצוב באקדמיות השונות כמעט ולא כוללים קורסים העוסקים בהיסטוריה של שדה העיצוב המקומי, וההיכרות של מעצבים צעירים עם העבר של העשייה בשדה העיצוב בישראל אינה רבה. גם בלי ציטוטים פופולריים כמו ״עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל״ (יגאל אלון), או ״ההיסטוריה היא הווה גדול ולא עבר בלבד״ (אמיל שארטייה), אפשר להגיד באופן חד משמעי שידיעת ההיסטוריה, גם של השדה המקומי, היא נדבך חשוב ומשמעותי להתפתחותם של מעצבי הדור הצעיר בישראל.
והנה, כחלק ממהלך ארוך טווח, נפתחה בשבוע שעבר בבית הנסן במסגרת שבוע העיצוב בירושלים התערוכה אי•זיקה, המתמקדת בדמותו של איזיקה גאון, אוצר העיצוב הראשון בישראל. התערוכה – המציעה הצצה אל עבודתו של גאון, 20 שנה לאחר מותו – היא הראשונה בתכנית הרב־שנתית ״היסטוריה מקומית״, שמטרתה לשים דגש על יוצר או יוצרת משמעותיים בהיסטוריית העיצוב בישראל ולתת במה לעשייתם. את התערוכה אצרו יחד גלית גאון, ביתו של איזיקה ומי שה־DNA המשפחתי הוביל אותה להיות אוצרת פעילה שלקחה חלק בהקמת מוזיאון העיצוב חולון, שימשה האוצרת הראשית שלו, וכיום עומדת בראש תכנית ללימודי אוצרות בשנקר; ויובל סער, העורך הראשי של פורטפוליו, מרצה, אוצר, וראש מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל.
בין עבר והווה
התערוכה מחברת בין עבר והווה – בין ההיסטוריה של העשייה האוצרותית של גאון בשדה העיצוב בישראל לפועלם של מעצבים בשדה המקומי בהווה. במרכזו של נדבך אחד של התערוכה ניצבת דמותו של גאון וההזדמנות לזכות להצצה קטנה ואינטימית אל מאחורי הקלעים של אישיותו ועבודתו כאוצר, דרך מחשבות אודות חמש תערוכות פורצות דרך בעבודתו במוזיאון ישראל: משחקי פיסול (1972), התערוכה הראשונה שהתקיימה במוזיאון והזמינה את המבקרים לגעת ולשחק במוצגים; מיחזור (1975), שהציגה מעצבים ישראלים היוצרים תוך ניצול חוזר של חומרי גלם; לגו (1977), שהזמינה את הקהל לבנות צורות ודגמים מקוביות לגו וללמוד על אמנות המשחק; שילה היקס, נפילה חופשית (1980), ששיתפה פעולה עם נשים מבית־לחם, מתפרות צה״ל ומפעלי שטיחת אריגים בירושלים; ומפונג ועד המחשב הביתי (1983), שהציגה לקהל לראשונה את מושג חווית המשתמש.
לצד הנדבך האישי/ארכיוני, הזמינו אוצרי התערוכה חמישה מעצבים פעילים בשדה המקומי להגיב, כל אחד בנפרד, לאחת התערוכות שנבחרו. לצורך הפרוייקט ישבו גלית גאון (יחד עם דנה פורת, סטודנטית במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, העובדת במכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל) בארכיון המחלקה לעיצוב במוזיאון ישראל, איתרו חומרים, צילמו, סרקו וריכזו אינפורמציה רלוונטית להנעת תהליך, שהוביל כל אחד מהמעצבים להציג עבודה חדשה שמחברת בין עבר והווה ומקיימת דיאלוג עכשווי עם המבקרים.
עזרי טרזי (סטודיו טרזי) מגיב לתערוכה ״משחקי פיסול״ שבה הוזמן הקהל לשחק להגיב ולהשפיע על האוביקטים בחלל. טרזי הציב בחלל אוביקט בצורת קונוס – ״גוף תאורה״ – לתוכו ותחתיו נעים המבקרים. כל מבקר יוצר דינמיקה קצת אחרת ומשנה את היחס בין האוביקט, המשתתף והמרחב. חיישן הממוקם בתוך האוביקט קולט את נוכחותו של אדם כאשר מבט פניו מופנה כלפי מעלה, מוביל להארה של מרחב הקונוס הפנימי ולצילום של פריים התופס את הרגע. תצלומים אלה עולים לטוויטר באופן אוטומטי והופכים תיעוד של הקומפוזיציות הפיסוליות המשתנות במרחב העבודה.
אוהד בנית (סטודיו Mishmaacool) הגיב לתערוכה ״מיחזור״ והנכיח את שינויי התפיסה במהלך הזמן. כשגאון הציג את התערוכה בשנת 1975, התפיסה של שימוש חוזר בפסולת וההבנה ש״זבל״ יכול להיות אוצר היתה רחוקה ממודעות הקהל. ארבעה עשורים מאוחר יותר, למול הרעיון של גאון להעלות לתודעה את האפשרויות לשימוש/מיחזור/מיחדוש פסולת מסוגים שונים (שנראה לכולנו כיום טריוויאלי), מנכיח בנית מהלך שבו פסולת הופכת אוביקט של תשוקה. במיצב ״מהפח אל הפחת״, למול הקרנת ענק של תמונת מנופים מתערוכת המקור שאצר גאון, הציב בנית מכונת משחק שבה דרך הזזת זרוע מכנית מנסה המשתתף ״לדוג״ חלקי פסולת זכוכית. מי שמצליח להניף אלמנט מתוך הר הפסולת שמכילה המכונה לוקח אותו לבנית שיושב בחלל והופך אותו בפעולה פשוטה לאגרטל פואטי יחידני – אוביקט של תשוקה.
משחק בקוביות לגו הוא חוויה חוצת גילאים וההנאה מיכולת הבניה בעזרת החלקים השונים היא אין־סופית. רונן בבלי (סטודיו מג׳נטה) מגיב לתערוכה ״לגו״ שהציג גאון בשנת 1977, שבה הוזמנו המבקרים להתנסות ולמתוח את הדימיון ביצירה בקוביות המשחק המוכרות. 40 שנה אחרי ב״מול״ (Opposite), בבלי לקח את חלקי המשחק הקלאסי ויצר בעבורם לוחות בסיס מחוררים ומחברים חדשים, שדרכם הוא מעניק אפשרויות לתצורות חדשות של מבנים לצד האפשרויות המוכרות. על גבי מבנה של בית גדול הניצב במרכז החלל מוזמנים המבקרים ליצור קומפוזיציות תלת־ממדיות לתוך המרחב. לצד המבנה הגדול הוא מציג סדרת מחברים חדשה שפיתח הסטודיו ושבעזרתה אפשר ליצור אין־סוף אלמנטים. אחת הדוגמאות שהוא מציב במרחב בית הנסן היא שנדלייר עשוי קוביות לגו המשתלשל מעל עמדת השומר בכניסה, המוציא את הקוביות האיקוניות מהקשרן המוכר.
טל צור (iota) מציגה פרויקט תגובה לתערוכה של שילה היקס, שבה הוצגו עבודות טקסטיל מופשטות שנעשו יחד עם בעלות מלאכה מקומיות בישראל כחלק מפעילות קהילתית יזומה. צור מדברת על היקס כמי שהוציאה את הטקסטיל מהמופע המוכר שלו כמשטחים ופירקה אותו למבנים שמציבים את החוט במרכז. ב־״White Fall״ היא מציגה מפל טקסטיל עשוי מגוון חוטים המטופלים באופנים שונים. למול צבעוניות שיכולה להיות מזוהה עם מקום או תקופה היא בוחרת בגוונים של לבן, המאפשר לכאורה חופש מהקשר ושופך אור על האפשרויות הטמונות בחומר ובטכניקות המסורתיות ככלי ליצירת מיצבים פיסוליים קונספטואליים. מי שיוצרות את האלמנטים מטקסטיל בטכניקות המסורתיות הן בעלות מלאכה מאוכלוסיות מוחלשות, שלומדות ב־iota את טכניקות העבודה ככלי המאפשר להן יכולת השתכרות ועצמאות. מפל הטקסטיל המרשים – פרי עבודתן הניצב במרכז החלל – מאיר אור על מיזם העיצוב החברתי ועל כוחן של קהילות.
אמנון אילוז (סטודיו Re-Levant) מנהל דו שיח בין היי־טק ללואו־טק בתגובה לתערוכה ״מפונג ועד למחשב הביתי״. כשגאון הציג את משחק המחשב פונג בשנת 1983 הוא היווה המרה של המשחק הפיזי בפלטפורמה דו־מימדית על גבי מסך והוצג כשיאו של היי־טק. כ־35 שנה מאוחר יותר מחזיר אילוז את משחק החלוץ הטכנולוגי חזרה לממד הפיזי. במעבר מדו־ממד לתלת־ממד הוא הציב זוג רובוטים על גבי שולחן פינג פונג במרכז החלל והזמין את הקהל להכניס כדורים למיכלי הרובוטים, שבמקום לשחק זה עם זה יורים אותם אחד למול השני ללא תכלית ממשית.
במרכזו של השולחן, במקום רשת נמוכה, הציב אילוז משטח שקוף אך גבוה – חומה נוכחת/לא נוכחת שמונעת דיאלוג בין הרובוטים ומטעינה את הפרויקט לצד ההתכתבות עם תערוכת העבר גם במשמעויות חברתיות ופוליטיות. בנוסף הוא ביקש מכל אחד ממעצבי הסטודיו שלו לעצב כרזה כתגובה גרפית למשחק. כל אחד מהמעצבים הגיב בלי לדעת מה עשו חבריו ומעניין לראות כיצד המופע הגרפי של קו־נקודה־עיגול המבנה את משחק הפונג מקבל ביטויים שונים, אסתטיים ופוליטיים בו זמנית.
בין יוצר ואוצר
במהלך העבודה לקראת התערוכה עלתה השאלה כיצד לשמר באופן הטוב ביותר את רוחו של גאון – שנע במרחב בין יוצר ואוצר – ובאילו מהתערוכות שהוא אצר להתמקד. לדברי גלית גאון, סער והיא בחרו בחמש תערוכות שלראייתם היתה בהן יכולת ליצור שינוי בתפיסה, גם אם בהעלאת מודעות שמובילה לתובנה חדשה. בראיון איתה היא מאירה את העובדה שהתערוכות שנבחרו שייכות לעשור הראשון של העבודה של גאון ומעירה שאחרי העשור הראשון מכבש הלחצים הפוליטיים של המסגרת הכניע חלק מהרעיונות פורצי הדרך – אמירה שמעוררת למחשבה על אורך קדנציה אפקטיבית של אוצר במוסדות גדולים, כמו גם של בעלי תפקידים ניהוליים המתווים/מאפשרים דפוסי פעולה בתוך המסגרת.
בהתייחסה לאביה היא מספרת על ההתלהבות שליוותה אותו בעבודתו ״כאדם יוצר וכאיש חינוך עם תשוקה בלתי נגמרת לחקור וליזום״, ועל חיפוש דרך כאוצר עיצוב שפעל באופן שונה מאוצרים אקדמיים או במחלקות היסטוריות שנעו בתוך דיסציפלינה עם חוקים ברורים. לדבריה, עבודתו נעה סביב תהליכי חשיבה, כאשר בפעולת האוצרות שלו הוא מתח את הגבולות בין אמן, אוצר וחוקר. היא מספרת כיצד הוא יזם ״חפירה ארכיאולוגית״ והביא משטח שכבתי של זבל שנחפר באתר פסולת בירושלים כחלק מהמוצגים בתערוכת המיחזור; חוזרת ונזכרת כיצד הוא הזמין את המבקרים בתערוכה לבוא למוזיאון עם שלושה ק״ג נייר למיחזור ולקבל כרטיס כניסה למוזיאון בתמורה להם. בו זמנית היא מספרת כיצד בתערוכות שהוא אצר הוא השתמש בכישוריו האמנותיים והיה אמון גם על עיצוב התערוכה עד בחירת הבורג, כמו גם על העיצוב הגרפי – פן שמקבל מקום בתערוכה בבית הנסן בכרזות, הזמנות ומחברות רישומים פואטיות ועתירות פרטים שמשולבות בתצוגה.
גאון חוזרת ומדגישה שוב ושוב את המשחקיות שאיפיינה את דמותו של אביה ואת אופן פעולתו – הזמנה לדיאלוג תוך כדי משחק וקירוב הקהל אל הנושאים שבהם הוא עסק דרך הפיכתם חלק מהפעולה. בפוסט אישי ורגיש שפירסמה בבלוג שפתחה לקראת התערוכה, רגע לפני הפתיחה, היא כותבת על תפיסתו של אביה: ״לאהוב את מי שמתעניין גם אם הוא לא מבין, להעריך את מי ששואל, להקדיש זמן לדבר עם האנשים סביב, עיצוב הוא למענם, לא רק למעצבים. ליצור, בכל יום משהו חדש וזה בכלל לא משנה אם מדובר על רעיון, פרחים על שולחן האוכל, עבודה קיר במשרד או תערוכה. להאמין שמוזיאונים הם אחת הזירות המרתקות לעשייה שאין לה סוף והיא אינה מוגבלת בחוקים למעט המחוייבות שלה להיות מרחב בטוח לשאילת שאלות, בדיקת גבולות, שיחה, עניין חזותי, אינלקטואלי, רגשי, פיזי ואנושי״.
תפיסתו זו של גאון נוכחת גם בתערוכות המחווה. הבחירה להזמין מעצבים עכשוויים להגיב לתערוכות העבר בתערוכה בשנת 2017 הזמינה חיבור פרשני וקריאה עכשווית את עבודתו של גאון, שדמותו ועבודתו לאורך השנים במוזיאון ישראל ובמסגרות נוספות היוו בית גידול לדורות הבאים. אחרי שנים רבות שבהן ההיסטוריה המקומית נדחקה כמעט לחלוטין למול מבט החוצה, אל השדה הבין־לאומי, הגיע הזמן שהעבר יקבל במה ושהמעצבים הפעילים בארץ יכירו את ההיסטוריה של שדה העיצוב בישראל ושל השחקנים המרתקים שפעלו ופועלים בו.
כנדבך מעשיר לתערוכה העלתה גאון לרשת אתר שבו היא משתפת באנקדוטות ובמחשבות אודות דמותו של איזיקה ועבודתו, ומציעה אפשרות לשקוע עמוק יותר אל נקודת ההתחלה של הצגת עיצוב מחוץ להקשרים מסחריים בישראל ואל הבניית תפקידו של אוצר בשדה העיצוב. האתר, שנחנך לרגל התערוכה בשבוע העיצוב, ימשיך להיות פעיל וירכז חומרים הרלוונטיים לדמותו ולעשייתו של גאון גם בהמשך.
איזיקה גאון עמד בראש המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל בירושלים מיום הקמתה (1973) ועד מותו בטרם עת באוגוסט 1997. הוא הבנה והתווה את הדרך להצגתו של עיצוב מחוץ להקשרים מסחריים, וראה בעיצוב דרך חיים שאותה הוא הנחיל ליוצרים בשדה העיצוב, כמו גם לקהל הרחב שבא לראות וללמוד מהו ״עיצוב״ בתערוכות שאצר. הפלטפורמה של שבוע העיצוב שמאפשרת מחקר היסטורי, יכולה להקנות ליצירה המקומית והבין־לאומית גם פרספקטיבה ותובנה דרך קריאת העבר, ויכולה להפוך חלק משמעותי בלמידת ההיסטוריה והשינויים שהניעו/מניעים את שדה העיצוב בישראל.
לקריאה נוספת: בלינק המצורף אפשר להציץ לחלק מההיסטוריה והשחקנים שהבנו את הקטגוריה של הצגת עיצוב בגלריות ומוזיאונים בשדה העיצוב בישראל – מאיזיקה גאון והקמת המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל (1973), עד שרי פארן והקמת גלריה פריסקופ לעיצוב עכשווי (1997).
The post (אי)הִיסְטוֹרְיָה מקומית appeared first on פורטפוליו.
