למרות שארז גביש סיים את לימודיו במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל לפני 20 שנה, החל ללמד בה זמן קצר לאחר מכן, ושימש עד לפני שנה כראש תחום עיצוב בתנועה ובווידאו במחלקה, הוא כמעט ולא התראיין ושמו היה פחות מוכר למי שמחוץ לתחום. זאת, בניגוד מוחלט לפרופיל המקצועי שלו: כמייסד והמנהל הקריאטיבי של סטודיו פרימוס הוא עיצב נראות מותגית, סמלים, גופנים, אריזות גרפיות, פתיחים ומעברונים למרבית ערוצי הטלוויזיה הישראלים, בהם הערוץ הראשון; חברת החדשות של ערוץ 2; זכייניות ערוץ 2 קשת, רשת וטלעד; ערוץ הילדים; ורבים מערוצי הכבלים והלווין. בשנת 2010 הוא הקים את חברת Candy Bear שבה הוא מפתח ומעצב סדרות אנימציה לילדים, והסדרה Zack & Quack בעיצובו, משודרת בערוץ ניקולודאון העולמי ובערוצים נוספים בכ־180 מדינות ברחבי העולם.
״דברים קורים בזמן הנכון ובמקום הנכון, ואחרי 15 שנה של פעילות מקצועית נקרתה בפני ההזדמנות הזאת״, הוא מספר על החלטתו להתמודד על ראשות המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. ״תמיד אהבתי ללמד, יש לי המון סיפוק מההוראה, זה חלק מהותי באישיות ובהתפתחות המקצועית שלי. אתה לא יכול להיות ראש מחלקה אם אתה לא רוצה להשפיע על השדה. בתקשורת חזותית יש שדה רחב מאוד, ואני מכיר את כל הרוחב שלו: עסקתי באינטראקטיב, באיור, במיתוג, בעיצוב ובאנימציה, כמעט בכל ההבטים של תקשורת חזותית. הראייה שלי היא רחבה ואכפת לי: אכפת לי מהתחום, מהסטודנטים שלומדים, מהמחלקה, מבצלאל; ואני רוצה להשפיע״.
גביש (47), יליד גבעתיים, מעצב גרפי, מאייר ואנימטור, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (1997). הוא החליף בתפקיד את עדי שטרן, שכיהן כראש המחלקה משנת 2008. ״קיבלתי מחלקה במצב מצויין, עם מבנה טוב של תכנית לימודים: שנתיים ראשונות של יסודות עמוקים ורחבים, ולאחר מכן עוד שנתיים של התמחות רב תחומית בבחירה אישית״, הוא מספר על הסיטואציה המאתגרת שבה הוא ניצב: להחליף את שטרן שנבחר לתפקיד נשיא בצלאל, ושהוביל את המחלקה להשגים יוצאי דופן.
״הזמן עושה את שלו: בתחום שלנו צריך כל הזמן לשנות, להתאים, להסתכל קדימה. יש בזה מידה של עתידנות, לנסות ולהבין לאיפה התחום הולך, וזה הרבה פעמים קשור לטכנולוגיה, שבהקשר של אקדמיה זו מילה קצת ׳גסה׳. אבל, אני מסתכל על טכנולוגיה במובן הכי רחב של המונח: קראפט, כלי יצירה, אמצעי הפצה ועוד. וכשאני מסתכל על התחום הרחב הזה שנקרא תקשורת חזותית, אני חושב שהתפקיד שלי כראש מחלקה הוא להכשיר סטודנטים שיודעים לפעול בכל רוחב המנעד של התחום. והדבר הכי בולט שאני יכול להגיד אחרי שנה בתפקיד, הוא שהיום אני מבין שהרוחב של התחום בא לידי ביטוי בהרבה יותר הבטים ממה שחשבתי לפני כן״.
אתה יכול לתת דוגמה?
״זה לא רק רוחב הפעילות, זה לא רק תחומי ההתמחות, זו גם הגישה למקצוע. יש מנעד רחב בין המעצב שעונה על צורך, המעצב המסחרי ששם את האישיות ואת כתב היד האישי שלו מאחוריו, לבין המעצב החוקר שבוחן גבולות ואמצעי הבעה, גם אם אין לכך ביטוי כלכלי. אני מאמין שאם בוגר שלנו רוצה להיות מעצב מסחרי מצויין, אנחנו צריכים לתת לו את הכלים לעשות את זה, ואם הוא רוצה להיות מעצב חוקר או מעצב חברתי, הכלים שאנחנו מספקים צריכים לאפשר לו לעשות גם את זה. והמנעד הזה כמובן צריך לבוא לידי ביטוי גם בתחומי ההתמחות שאנחנו מלמדים.
״המשותף בין מעצב ממשקים למאייר אקספרסיבי שמפתח שפה אישית בטכניקות של קראפט, הוא היסודות שאנחנו מלמדים בשנים הראשונות. עיקר העבודה בתפקיד שלי, כמו שאני רואה אותו, הוא לאפשר את המנעד הזה ולפתח את שיטות ההוראה ואת התיאוריה שיכולה להוביל את המחלקה קדימה. אקדמיה היא גוף שמלמד, מחנך, והדרך לעשות את זה יותר טוב היא באמצעות מחקר של מרחב ההוראה״.
למה הכוונה?
״לא יכול להיות ששיטת ההוראה היחידה במחלקות לתקשורת חזותית היא השיעור שהוא פרזנטציה פרונטלית, סטודנטים שתולים עבודות על הקיר ומרצה שמנהל דיון ונותן ביקורת לכל עבודה ולכל סטודנט בתורו. אנחנו מפתחים מתודות של הוראה וביקורת ובוחנים שיטות חדשות כל הזמן. כך לדוגמה, אנחנו עושים במחלקה פילוט לשיטת הוראה שפותחה בשוודיה, שהכרנו לאחר מפגשים בין מרצים שלנו למרצים שלהם: שיטה חדשה לביקורת שנעשית תוך כדי התבוננות, שאלות מנחות וכתיבה, של הסטודנטים והמרצים.
״בנוסף, אני מרגיש מחסור בז׳רגון מקצועי מוסכם בשיח מפותח של תיאוריה, ואני רוצה להעמיק בתחום הזה. הסטודנטים שלנו צריכים להיות אנשים שיודעים לנהל דיון מעמיק, אינטלגנטי על תקשורת חזותית״.
זה קשור גם לתואר השני שתפתחו בשנת הלימודים הקרובה?
״כן, אני מקווה שזה יצור שינוי במחלקה גם ברמת הדיון התיאורטי, וגם מבחינת מערכת היחסים בין התואר הראשון לשני. הזנה הדדית תפתח את המחלקה ואת התחום בבצלאל ובכלל. הלימודים בתואר השני שונים מאוד מהתואר הראשון. בתואר השני המרצים סובבים את הסטודנט: הוא מגיע עם רעיון, תשוקה לפתח נושא מסוים, והתכנית נבנתה כך שהוא יוכל לפתח את הנושא שלו גם במחקר מעשי וגם ברמה התיאורטית.
״צורת הלימודים ואופי הדיון בתואר השני לא קיימים בשום מסגרת לימודים אקדמית בארץ. הדוגמה הכי טובה היא קורסי הליבה – ההייפר־סטודיו – שמועברים על ידי שני מרצים: מעצב מתחום התקשורת החזותית ואיש תיאוריה מהמחלקה להיסטוריה ותיאוריה. זה דיון והזנה של המעשה במחקר התיאורטי, ואנחנו מצפים שהם יניבו תוצרים עמוקים שישפיעו על התחום״.
״הסטודנטים שלנו מגיעים מ־128 ישובים ברחבי הארץ״
חידוש נוסף שגביש מבשר עליו הוא הפיכת תחום משחקי המחשב לאחד מתחומי ההתמחות שבמחלקה, במקביל לצמצום של תחום הפרסום. כך, במקום קורס יסודות הפרסום בשנה ב׳ ייפתח קורס בשם הסטודיו הווירטואלי שיעניק כלים לאימג׳ מייקינג ולפיתוח צורה, בדו ובתלת ממד.
״משחקי מחשב הם גם מדיה רב־תחומית וגם תעשייה ענקית: תעשיית משחקי המחשב בארצות הברית גדולה יותר מתעשיית הקולנוע, וגם בארץ יש תעשייה שמתחילה להתפתח. זה תחום שמאפשר למעצבים להתבטא בכל המנעד של התקשורת החזותית: איור, עיצוב ממשק, טיפוגרפיה, יצירת תוכן ועוד. בנוסף, יש היום מכשירי קצה ביתיים של VR ו־AR (מציאות מדומה ומציאות רבודה), שמתחילים להיות משווקים לקהל הרחב, וזה באמת כר בתולי לפעילות״.
אפרופו מציאות מדומה, קודמך בתפקיד, עדי שטרן, נתן דגש למקומיות.
״במקום הזה אני ממשיך אותו. מקומיות היא הבסיס התרבותי שממנו אנחנו שואבים, והנה עוד מנעד שצריך להתייחס אליו. המעצבים שלנו עובדים גם בשוק הבין־לאומי, אבל הם גם יוצרים שפה ישראלית מקומית ומשפיעים מבחינה חברתית. אני לא מאמין שמעצב יכול לפעול שלא מתוך המקום שבו הוא חי״.
אבל אני יכול לעבוד בכל מקום עם המחשב הנייד שלי.
״כשסטודנט בוחן את הרצונות ואת היכולת שלו, באיזה תחום הוא רוצה להתפתח בתוך התקשורת החזותית, הוא מרכיב לעצמו פלטה שאיתה הוא עובד. והפלטה הזו יכולה להיות מורכבת מאיור מקומי או ממיתוג חברתי לדוגמה, אבל היא גם יכולה להיות מכוונת מראש לפעילות גלובלית, וזה קורה אצל סטודנטים שהתרבות שלהם היא גלובלית. מי שגדל על אינטרנט ומשחקי מחשב לפעמים יהיה פחות מחובר למה שקורה בארץ ולשם הוא נמשך. התרבות המקומית שלו היא תרבות מקומית־וירטואלית״.
האם זה לא כל הסטודנטים?
״כן, אבל תחומי העניין שלהם בתוך התרבות הזאת יכולים להיות מקומיים ובין־לאומיים. הפלטפורמה היא דיגיטלית אבל התרבות תלויה במקום שממנו הם הגיעו, ברקע התרבותי והסוציו־אקונומי שלהם. הסטודנטים של המחלקה ושל בצלאל מגיעים מכל רחבי הארץ, אנחנו אולי המחלקה הכי מגוונת מהבחינה הזאת: הסטודנטים שלנו מגיעים מ־128 ישובים ברחבי הארץ. אנחנו לא רק רב־תחומיים אנחנו גם רב־תרבותיים, המחוייבות שלנו היא לאפשר לסטודנטים לפעול בתרבות שממנה הם הגיעו, אם הם מהפריפריה, אם הם סטודנטים ערבים ואם הם ילדי אינטרנט שגדלו על תרבות אינטרנט מערבית גלובלית.
״זה לגמרי עוד מנעד. המטרה שלנו היא להציג בפניהם את האפשרויות, לתת להם את הכלים, לחנך אותם לערכים של אחריות, של מצוינות, של סקרנות, של מעורבות. משם הם צריכים להמשיך לבד״.
אגב מעורבות, איך השפיעה עליכם התקרית מחודש דצמבר האחרון, כשסטודנטית מהמחלקה לאמנות נחקרה במשטרה בחופש הביטוי האקדמי הועמד בספק?
״אני חושב שמצוין שזה קרה: זה פתח דיון על אחריות, על אתיקה, על הכוח של תקשורת חזותית, על מדיה, על הפצה של מידע. אמרנו, וכולנו עומדים מאחורי זה ב־100 אחוזים: נגן על חופש הביטוי והיצירה באקדמיה, בכל מחיר. ועם זאת, הדיון על האחריות הוא לא פחות חשוב. זה ניואנס שלא הרבה הצליחו לתפוס אותו: האקדמיה היא מרחב מוגן לניסוי, טעיה וביקורת, לסטודנט צריך להיות החופש להביע כל עמדה שהוא רוצה להביע, והמחויבות שלנו והאחריות של המרצים היא להגיב לזה נכון, בדיון אקדמי.
״וכשנעשות פעולות שיש להן משמעויות אתיות, אנחנו צריכים לדעת לשים את האצבע ולהסב את תשומת לב הסטודנטים לאחריות שלהם. יש לנו סטודנטים ערבים שלומדים עם מתנחלים, יש לנו סטודנטים עם דיעות לכל רוחב הקשת הפוליטית. חופש הביטוי והיצירה נתון לכולם״.
The post נכון לעכשיו: ארז גביש מסכם שנה ראשונה כראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל appeared first on פורטפוליו.
