בוגרי המכון לאמנות באורנים מציגים פרויקט גמר במתכונת של מיני־תערוכת־יחיד, במסגרת התערוכה שנפתחה בסוף השבוע שעבר ותוצג עד 15.7. תערוכת הגמר מסכמת ארבע שנות לימוד ועשייה אמנותית רב־תחומית. התנאים החברתיים, האנושיים והפוליטיים הייחודיים של אורנים – מקום יוצא דופן בשלוותו ובשוויון החברתי שהוא מציג – מבעבעים בין ובתוך היצירות. מגוון הזהויות של הבוגרים עולה בבירור מתוך עבודותיהם, שרובן ככולן נראות כאילו נמלטו מרשות הכלל אל עולמם הפרטי. אך בסיטואציה של תערוכת הגמר העולם הזה מוצג לראווה, לעתים באופן ביישני וחסר, לעתים בחושפנות־יתר בוסרית, זועקת וכמעט מביכה את המתבונן.
אוצר התערוכה פריד אבו שקרה היטיב לייצר מסלול צפייה העובר בין הפרויקטים מבלי להפוך אותם לבליל אחד אך מבלי להציב חומות גבוהות. יש קשר תימטי בין חלק מהסמיכויות בהצבה, שלפעמים עובד לטובת העניין ומאפשר לראות את המהלך הלימודי שמאחורי העבודות. כך למשל ניכר עיסוק רב בתחריט והדפס, בהרחבת המחקר הביוגרפי (קצת) מעבר לאישי והמיידי, ובהצבה מהוקצעת גם כאשר העבודות עצמן אינן מאוד חזקות.
עבודתה של ג׳נאת אמארה עוסקת במרחב הביתי ובאלימות הסמויה המופעלת כלפי נשים בחברה הערבית (גם במקרים שבהם לא מדובר באלימות פיזית) באמצעות הדרישות החברתיות והדיכוי המגדרי. אמארה הציבה סלון ביתי בורגני ומזמין, אך כאשר המבקרים בתערוכה מתרווחים על הספה הם נחשפים למניפסט ״ג׳יהאד״ פמיניסטי, שהיא מטיחה בהם מעל מסך הטלוויזיה. הסרט, שמאפיל על שאר העבודות בפרויקט הגמר, עשוי במתכונת סכימטית של סרטי שאהידים היוצאים למשימת התאבדות. האישה הדוברת בסרט היא השאהידה, אך משימתה המאתגרת מתמקדת במשאת נפש קטנה, פשוטה ואנוכית, לצאת ליום חופש. יום חופש אחד, שיוקדש לה עצמה, ובמסגרתו היא מתחייבת ליהנות מכל רגע, לא לבזבז זמן ומשאבים ולחזור עמוסה בקניות של בגדי הקיץ הנחוצים לילדים. זהו סוף עצוב להצהרה מבטיחה. זהו? זה הכול? אמא לחמישה תצא ליום חופש אחד ואת רובו ככולו תקדיש לקניות עבור בני ביתה? הנה לכם עוד ג׳יהאד שכשלונו ידוע מראש.
שירי כהן וינוגרד יצרה סביבה של אתר היכרויות ממותג היטב, המיועד לקהל יעד של בני ״הדור השלישי״, נכדיהם של נפגעי השואה. ״הולופוסט״ הינו, לדבריה ״יוזמה אמנותית קהילתית המשמשת כלי לחיבור רגשי ורומנטי לבנות ובני הדור השלישי לשואה. מתקיים באתר שיח ציבורי ער במסגרתו מועלים תכנים רבים היוצרים דיון כן ובעל מאפיינים של קבלה, תמיכה ושיתוף״. הצגת הפרויקט חסרה קורטוב של אירוניה עצמית.
לא כך הפרויקט המצולם של מוניק גואטה, שמציגה פנורמה של מצבים אבסורדיים, מגוחכים ומפתיעים, ״רשת קשרים של זיכרונות, מאורעות ותשוקות. ביטוי חזותי, מעין רפלקס הקאה של מה ששקע בתת־מודע ופרץ החוצה״. העבודות מודפסות בגודל אחיד, בצבעוניות עזה ופתיינית ובמראה מבהיק במכוון, על רקע קיר בירוק דשא חריג ומקסים.
עבודה אחת, לא גדולה, של שמס הווארי זועבי בולטת במיוחד: אישה מתגלחת. ציור שמן ריאליסטי הנראה כמחווה לפופ ארט; מעשה התרסה; מעלה שאלות על העידן הפוסט מגדרי שבו אנו חיים, או שלא. קשה להבין את הקשר בין הציור החזק הזה, שמעיד על יכולת ועל כיוון מעניין, לבין עבודות הרישום והתחריט, ברמת הסקיצה, המופיעות לצידו.
אילה אופיר מציגה בחדר קטנטן ונפרד פרויקט עדין ואינטימי. היא יוצרת דמויות מיניאטוריות מפלסטלינה בסצנות רגעיות, לצד ספינה מיטלטלת עשויה בגדי עבודה קיבוציים. אופיר מייחסת את העבודה לקשר בינה לבין אביה, לסיפורי ילדות המתערבבים במציאות חיים בוגרים ולתהליכי פרידה ומפגש עם המוות.
במיצב המרשים של וולאא שחאדה מובייל ענק עשוי מעצמות בעלי חיים שנאספו בשדות, חוסם את החלל אך גם מפתה להיכנס ולהלך סביבו. ספק גוף תלוי ספק נשמה העולה השמימה. ״חזון עצמות יבשות״ בהמי וחסר תקווה. ברקע נשמעים צלילים עדינים של פעמון רוח, אשר יוצרים דיסוננס במפגש עם תנועת העצמות. במקום טקסט הסבר שחאדה מייחסת את עבודתה לשיר של איליא אבו מאדי ״ארץ אבותיי עלייך השלום״ שהוא מעין הצהרת אמונים לארץ האבות הנטושה, המבטיחה חיי אומללות נצחית.
ממש לצידה שדה הקוצים של אבירו לילו, בן יחיד בשנתון נשי, משכיל לחבר בין הטבעי למלאכותי, מרכיב מערכת כאילו־ביולוגית של צמח משתרע, בעל חזות מאיימת ושברירית כאחד. הזרדים היבשים העשויים קרטון נראים כאילו איבדו את כוחם ואילו המבנה המולקולרי, המשכי ועקבי נראה כבעל פוטנציאל להיאחז בקרקע ולהמשיך לחיות, אולי במצב רדום.
The post בוגרים 2017: אורנים appeared first on פורטפוליו.
