התערוכה הקבוצתית ״בעקבות", שתיפתח ב־6.7 בבית האמנים בתל אביב מציגה מפגש של אמנים ישראלים עם יצירות איקוניות מתרבות המערב. האמנים הישראלים שואבים השראה מציירים ומפסלים מתולדות האמנות, ויצירותיהם משמשות עבורם כר נרחב לחקר אידאי וצורני במרחב ובזמן עכשוויים. הם ממשיכים שושלת בין־דורית של ציירים העובדים בהשראת ציורי מופת של ״מאסטרים" קודמים, ויוצרים בדרכים שונות מרחב התבוננות אישי. כל אמן מתכתב בדרכו עם ה"מסורת" במסע מרתק במחוזות ההיסטוריה.
האוצרים אירית לוין ואריה ברקוביץ בחרו עבודות של אמנים עכשוויים ואמני עבר בולטים: אילונה אהרון, דני בק, יוסל ברגנר, אילן בשור, מרים גמבורד, יהושע גריפית, גוני חרל"פ, צביקה לחמן, ענת ליפנר־סולומון, אורי ליפשיץ, יוסי מרק, רונית פירסט, מנשה קדישמן, חוה ראוכר, דן רייזנר, גרשון שלוינסקי ורות שלוס.
לדברי לוין, בדיאלוג שהם מנהלים עם תולדות האמנות האמנים משוטטים ב"מנהרת זמן", דולים דימויים ומנכסים אותם ויוצרים מחוות ליצירות קלאסיות. למרות שהעיסוק והחיפוש הוא רחב, בתערוכה בחרו לוין וברקוביץ להציג עבודות של כל אמן בעקבות אמן אחד בלבד.
מה קורה, אחי / אנה פרומצ׳נקו. אוצר: אריה ברקוביץ
עבודותיה של אנה פרומצ'נקו בתערוכה ״ מה קורה, אחי" שתיפתח ב־6.10 בבית האמנים בתל אביב פועלות באופן מדורג וברבדים מורכבים: הדימויים עברו עיבוד ממוחשב, תהליך אבולוציוני שמערער את התפיסה המיידית של זמן, מקום או זהות מוגדרת. גיבור התערוכה הוא כסא המפלט, שבמקום לצנוח מן האוויר הוא מופיע בתערוכה כאובייקט שנחפר והוצא ממעמקי האדמה, גוש מוצק ופיסולי, ספק עתיק ספק עתידני, משמש נקודת אחיזה ומוצא ליצירות הדו מימד המקיפות אותו. מ כסא המפלט על משמעותו המטאפורית הרת הגורל פרומצ׳נקו גוזרת צורות אמורפיות המקבלות פני אלים עתיקים או מסכות טקסיות מתרבויות בלתי מזוהות.
לצאת מהכלים / ראובן זהבי, אוצר: בן ברוך בליך
סדרת העבודות החדשה של ראובן זהבי בתערוכה ״לצאת מהכלים" מתעתעת: סדרת צלחות פלסטיק חד־פעמיות מצוירות וסרטוני וידאו מרכיבים יחד את ״סרוויס עיסאוויה". מחבתות טפלון חרוטות ברישומים מציגות את כביש 443 על גדרות ההפרדה ותחנות המעבר הבטחוני השתולות בו.
זהבי, אמן החי ועובד בירושלים ומרצה בבצלאל, מתבונן במציאות ומציג אותה דרך פילטר של אסתטיקה רחוקה. במקום מציאות לוהטת, מסוכסכת ואלימה של יומיום פלסטיני־ישראלי, הוא שותל את בתי הכפר עיסאוויה בנופים זרים ומדומיינים, בהשראת אמנויות דקורטיביות מהמזרח הרחוק. פסטורליה של גן בוטני, מפרץ אקזוטי או צמחייה ופגודה, משחקים בתודעת הצופה ומעלים שאלות על תרחישי חיים פוטנציאליים אחרים.
"העבודה עוסקת במנגנוני המבט והעיוורון" כותב האוצר בן ברוך בליך. ״ הצופה נאחז בניגוד החריף שבין היצירה ובין המציאות, בין הנראה לעיניו ובין הידע העמום שלו על המתרחש בו".
בסדרה נוספת המוצגת בתערוכה כלי נחושת ישנים מטופלים בצריבת אוקסידים ובחריטה, ועליהם רישומים בהשראה יפנית של צוללות השקועות במים אקזוטיים על רקע עצים, ענפים ועופות מים. כלי השיט הימיים היקרים – סמלי העוצמה השקטה והסמויה, המעסיקה את זהבי ביצירתו לאורך שנים – נוגעים במרחב המעורפל שבין השתקה לצנזורה עצמית בתהליך יצירת האמנות.
הגִיבּוֹר האמיתי שֶׁל העקדה הָיָה הָאַיִל / נעמי טדסקי בלנקט. אוצרת: אירנה גורדון
תערוכת היחיד של נעמי טדסקי בלנקט, שאצרה אירנה גורדון, מציגה את הפן הדתי, ההומניסטי והאישי של נושא הקורבן ונוכחותו במציאות שאנו חיים בה. בסדרה של מונוטייפים, תצריבים, רישומים ומיצב, היא מעלה שורה של דימויי מזבחות, התכנסויות אנושיות, ובעיקר פורטרטים מואנשים של החיות המועלות כקורבן – עזים, כבשים וציפורים – וחוברת לתולדות האמנות המערבית וליצירה הישראלית בפרט, שבהן העקדה היא אחת האיקונוגרפיות הבולטות.
ביצירתה היא מבקשת לערער על מיתוס הקורבן, ההקרבה וההתקרבנות, כפי שמעידה כותרת התערוכה הלקוחה מתוך שיר המחאה של יהודה עמיחי ״הקורבן האמיתי של העקדה". השיר שנכתב בשנות ה־80, על רקע מלחמת לבנון, מנתץ את המשמעות המסורתית של העקדה ומציג את המעשה כפעולה של אלימות, ניצול והולכת שולל, שבה האיל התמים הוא הקורבן. טדסקי בלנקט רותמת את תכונות מדיום הרישום וההדפס לכינונה של דרמה אפלה, פואטית ומכמירת לב, התובעת מהמתבונן חשיבה מחודשת על מה שנדמה כמובן מאליו.
תערוכות יחיד נוספות יפתחו בבית האמנים ב-6.7 ללילי פוראן, טלי בן דור, עינב זיו, מאירה מייזלר ואבינועם שטרנהיים
נעילת התערוכות 29.7.17
The post אמנים בעקבות אמנות בבית האמנים בתל אביב appeared first on פורטפוליו.
