אני אנווט, או אתה, אחי

כיסא מפלט עצום ממדים ניצב בחלל התערוכה כמו פיל בחדר. לא בגלל שלא מדברים עליו, אלא בשל הפרופורציות המטרידות, המגמדות, המעוררות תחושת ליליפוט לצד החפץ הזר והמוזר הזה שנחת כאן ממסעות עלומים. אבל גוליבר עצמו, הענק המושיע, אינו שם. איפה הטובים לטיס?

השאלה הזו מרחפת מעל כיסא המפלט, נטע זר, העומד במרכזה של תערוכת היחיד של אנה פרומצ׳נקו בבית האמנים בתל אביב (אוצר: אריה ברקוביץ'). הוא נראה כאילו הגיע היישר מתוכנית מדע בדיוני עתיקה, עתיר פתרונות טכנולוגיים שהחלידו, אבזמים שנתקעו והעלו אבק ורצועות בטיחות שנותרו סבוכות, כמו הבטחה שקרסה לתוך עצמה.

קשה להישאר אדישים לנוכחות המפוסלת באופן ריאליסטי ויחד עם זאת תלושה כל כך. הכיסא במראה של פסל ברונזה נכבד, עטוף בשכבות של חומר הנראה כבוץ או חלודה. כאילו נחפר וחולץ מבטן האדמה לאחר שהתכסה בפטינה של זמן וסיאוב. לעומת הבוציות העכורה שלו מבהיקים מסביבו תצלומים זהובים על רקע שחור מט, הנראים כהכלאה בין תכשיטים עתיקים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות לבין חלקי אביזרים טכנולוגיים. אלו הם תכשיטי הכיסא – חלקים שפרומצ׳נקו צילמה, דגמה ובודדה מן המכלולים הפונקציונליים של המכונה המתוחכמת הזו.

מעניין לגלות שכמעט כל אחד יודע מהו כיסא מפלט ואפילו איך הוא נראה, בעוד שכל כך מעטים ראו כיסא כזה בפועל. פרומצ׳נקו מחלצת פה משהו מן הלא מודע הקולקטיבי הישראלי, התולה עיניים מעלה ורואה את חיינו תלויים בין שמים וארץ. ״אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה, רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו״ כתבה דליה רביקוביץ׳. יכול להיות שירים אבל גם יכול להיות שלא. כיסא המפלט הוא יד האלוהים.

״אני מטילה את כיסא המפלט בחדר כמו פצצת תודעה״, אומרת פרומצ׳נקו. ״זוהי מטאפורה לאשליית ביטחון. מצד אחד זה הנשק האולטימטיבי ומצד שני כלי הצלה – בעיניי זה המתח שאנחנו חיים בו״.

איך זה כלי נשק?

״הכיסא הוא כלי ירייה, השליטה בכל הפונקציות נמצאת בסטיק שלו והוא גם מצוייד במצלמה ומתעד את כל הפעילות מתוך המטוס. בנוסף יש לו את כפתור ההפלטה״. הכיסא שלה בדמותו הנוכחית עבר מטאמורפוזה, והפך מכס הגבורה לסמל של סיאוב מערכות ושל אובדן דרך. סמל להבטחה נכזבת ולתודעה כוזבת.

מתי התחלת לחקור את כיסא המפלט, ולמה?

״זה נושא שמעסיק אותי כבר כמה שנים. זה קשור להתעסקות שלי בנושאים עכשוויים – אני אמנית שמגיבה למציאות. לפני שלוש שנים הצעתי לקבוצת האמנים שאני שותפה בה, Artists Unit-e, לעשות תערוכה שתעסוק באיראן. היינו 16 אמניות ובגדול כל אחת הייתה צריכה להציע עבודה שמתקשרת לנושא.

״נקודת המוצא לתערוכה הייתה הלך הרוח שבא מלמעלה – העיסוק המתמיד של ראש הממשלה נתניהו באיראן, שבא לזרוע פחד ולהטיל מורא. באותה תקופה נשמע כל העת המסר הזה, שהבעיה העולמית והבעיה של ישראל היא איראן. ובתוכו המסר המובלע ׳רק תנו לנו להפציץ ונחזור הביתה בשלום׳. אני רציתי לשים על זה סימן שאלה – האם זו התפיסה היחידה האפשרית״.

התערוכה ׳איראן, איראן׳ הוצגה בינואר 2015  במכללת קיי בבאר שבע (אצר ניר הרמט). ״התערוכה זכתה להרבה הדים. רוב האמניות בקבוצה התבוננו דווקא בזווית הפמיניסטית, ואני עסקתי בכיסא המפלט. הנושא של נשים באיראן ובעולם המוסלמי, משך את תשומת ליבן של הנשים הבדואיות שלומדות במכללה, ומצד שני העיסוק באיראן מזווית שונה וביקורתית הרגיז אנשים, והיו גם כאלה ששמו לנו מדבקות על העבודות״, היא מספרת.

״המשכו של התהליך היה תולדה של נסיבות: שברתי את הרגל בטיול לרמת הגולן, עברתי ניתוח והייתי מושבתת חודשים, לא יכולתי לצייר, אז החלטתי ללמוד מידול תלת ממד ופוטושופ. מכיוון שכיסא המפלט העסיק אותי, עבדתי כמעט חצי שנה על מודל של הכיסא בהדפסת תלת ממד״.

ראיתי את הדגם הזה בסטודיו. קטן ועדין במראה שמימי – כמו עננים בלבן על כחול.

״כן, בהדפסת תלת ממד יש לי אפשרות לעשות אותו בכל צבע וטקסטורה. עשיתי אותו במראה של בשר, יש לי אחד בצבעי הקשת, כמו דגל הגאווה. בזה שראית הרעיון היה שהוא הפוך על הפוך – הוא צף באוויר והשמים משתקפים בו״. נראה שכל הדגמים הקטנים היו הכנה לכיסא העצום הניצב כעת בתערוכה. פרומצ׳נקו היא אמנית רב תחומית, בוגרת לימודי ציור בקלישר ולימודי תולדות האמנות וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. היא מרחיבה את המדיום שלה כל העת ועוסקת בציור, פיסול ואמנות דיגיטלית.

בציור שלך יש משהו שמאוד קל לזהות איתך – כמעט דמיון פיזי, לצבעוניות שלך לעדינות. העבודה הזו מסיטה אותך מעולם התוכן שקרוב אלייך והולכת ומתרחקת ממך – לעולם גברי, צבאי, תעופה, מלחמה. אפילו הכותרת – מה קורה, אחי – נשמעת כשפה של חיילים.

״אולי העבודה על זה השילה ממני איזה הגנות, מוסכמות. הכיסא הגדול הוא כמו בשר חי, נא. הוא מבחינתי כמו גוף שנראה במערומיו. כדי לאזן את זה קצת עשיתי את הדימויים העדינים שמסביבו – פירקתי אותו לגורמים ועשיתי מחלקיו דברים רכים קטנים, כמו תכשיטים מהעולם העתיק. באופן אינטואיטיבי התחלתי לשחק עם החלקים של הכיסא ופתאום ראיתי שהם כל־כך יפים, כל חלק בפני עצמו הוא כל־כך יפה. מה ששבה אותי זה היופי של הדברים ולא הפונקציה שלהם, לקחתי והרביתי והדבקתי ועסקתי בתכשיטנות, צורפות וירטואלית בחלקים שמצאתי״.

הם יצאו מפרורפורציה.

״ברור שהם לא בפרופורציה. חלק קטן ועדין, דומה למיקי מאוס, הוא במקור חלק די גדול של חיבור המצנח, ואילו פה הוא נראה כמו תכשיט. בהכפלה מרובה הם נראים כמו צמיד עתיק. המוזר הוא שאני באמת יכולה להפוך אותו למשהו כזה. זה מושך – לממש את זה״.

חלקי הכיסא המעובדים נראים כמו ארון התכשיטים של המחלקה לארכיאולוגיה (או של דמיאן הירסט, בתערוכתו המוצגת בימים אלה בוונציה). ״חלק מהם נראים כמו איקונות של פריון או כמו שריון של אבירים, והרצועות נראות כמו שתי וערב וכמו אריגה של חומר זהוב. ההזהבה הגיעה מתוך החלטה לעשות את זה עוד יותר נחשק – להרחיק את זה מהכיסא״.

למה?

״זה כמו ללכת צעד אחד קדימה ושניים אחורה – להוריד את ההגנות ולבנות לי עולם דימויים חדש. התוכנה של תלת ממד היא כמו להיות אלוהים – אפשר לבנות כל דבר בכל צורה ולהלביש עליה כל טקסטורה, זה כמו לברוא עולם. כמו קופסת צבעים אינסופית, שאפשר כל הזמן להוסיף ולגרוע״. 

משחק הכיסאות

בעולם שהיא בוראת הטייס נעדר, אולי כמו איקרוס, שהגביה מדי במעופו. כבר שנים שהיא מרגישה שאין מי שיחזיק בהגה וינווט. אפילו לקראת פתיחת התערוכה הייתה פרומצ׳נקו עסוקה בפוליטיקה. כפעילה בקמפיין של אבי גבאי במפלגת העבודה, היא מוצאת את עצמה ביום שאחרי קצת יותר אופטימית.

״גבאי כמו צנח אלינו עם המענה לשאלה הנצחית מי יחליף את ביבי, ואני אומרת את או אני – כל אחת מאיתנו צריכה לקחת אחריות. אנחנו צריכים להיות אחראים – ולקחת את הכוח לשנות״.

לפני כמה שנים הציגה פרומצ׳נקו בתערוכה ציור שקראה לו ״כיסא היו״ר״. כמו כיסא המפלט, גם אז בחרה בכיסא סימבולי, כיסא ״איירון״ של הרמן מילר. ״לקחתי אותו בתפקיד הכיסא הריק. דיברתי על המחיר שאנשים משלמים בדרך לכיסא המנהלים – כדי להגיע לצמרת אתה משלם מחיר מוסרי״.

לדבריה, כותרת התערוכה הנוכחית מכוונת בדיוק לנושא של אובדן מנהיגות ולקיחת אחריות. ״אני אדם מאוד פוליטי. חשובה לי המודעות והמעורבות ולקיחת האחריות. היום זה הכי רלוונטי בשבילי: ׳מה קורה, אחי׳ הוא הביטוי הכי נפוץ, איפה שותים הערב? מה נהיה? השיח הכי טריוויאלי ויום־יומי מהחיים הקלילים. לתוך זה אני מטילה את כיסא המפלט כסימן שאלה גדול – מה באמת קורה לנו״.

משחק הכיסאות של פרומצ׳נקו לוקח תפנית מעניינת לקראת תערוכה חדשה שהיא עובדת עליה כעת ״לוקיישן־רילוקיישן״. ״עכשיו אני מתעסקת בנושא הדבורים והכוורות. הסיפור של הדבורים היום הוא דבר אפוקליפטי –  מצד אחד הן מניעות עולם שלם – 30% מהגידולים תלויים בדבורים, ומצד שני כל חומרי ההדברה והחקלאות המודרנית, ממוקדת ולא מחזורית – אין בה פריחה בכלל והדבורים מצויות בסכנת הכחדה. פיתוח שבסופו של דבר חוזר אלינו בהרס״.

ואת רואה בזה סמליות?

״לגמרי – אנחנו נהנים מחיי נוחות בלי לפתור את הבעיות. כל הנושא הטכנולוגי הוא חרב פיפיות, דבר אוכל את הדבר הקודם והטכנולוגיה כביכול מקדמת אותנו, אבל יכול להיות שהיא מאכלת אותנו. אפשר לראות את זה גם בתחום של משטור ומעקב. העולם כולו הוא עכשיו רשת מטורפת של מידע  (אי ווייוויי עוסק בזה הרבה בעבודותיו). אלה תופעות הזמן שלנו וצריך לומר עיצרו ותחשבו רגע; אנחנו מאולפים ולא שואלים שאלות בכלל, מה המחיר של זה״.

The post אני אנווט, או אתה, אחי appeared first on פורטפוליו.