זו לא הייתה הפעם הראשונה שאורית קולודני נתקלה ב״משוגע״ של השכונה, זה שהולך מהר ומדבר לעצמו עם הידיים. אבל היא זוכרת את היום ההוא שבו היא נתקלה בו, ומייד לאחר מכן ראתה עוד מישהו הולך ומדבר עם הידיים במין שכנוע עמוק, ״אבל לו היו אוזניות והוא דיבר בטלפון, אז הוא היה ׳בסדר׳; הוא לא היה משוגע״, היא מספרת. ״אז התחלתי לחשוב על איך אנחנו הולכים ברחוב ומדברים, מה עוד השתנה, ומשם הכל זרם; יש כל כך הרבה דברים שהשתנו״.
את התוצאה של אותו מפגש ושל אותה מחשבה אפשר למצוא ב״עבר ועתיד״ (Past & Present), ספרון מאוייר בכריכה קשה שיצא לאור בצרפת בסוף השנה שעברה, בהוצאת Helium, המתמחה בספרי ילדים. אולם, על אף הצבעוניות השחורה-ורודה שלו, הוא אינו מיועד לילדים. הספר כולל עשרות כפולות המאורגנות כולן לפי אותו הגיון: מצד שמאל של הכפולה איור מתומצת של אובייקט כפי שהוא נראה בעבר, ומצד שמאל תמצות מאוייר של אותו אובייקט כפי שהוא נראה היום.
לדוגמה, בקבוק הזכוכית של החלב מול הקרטון החד פעמי, בגד ים שלם מפוספס מול החוטיני השחור, סל הכביסה מול מכונת הכביסה, יונת הדואר מול הציפור של טוויטר, המקלדת של מכונת הכתיבה מול זו של המחשב, עוגת חתונה עם בובות גבר ואישה בראשן מול עוגה זהה עם זוג גברים, ואולי הדוגמה התמציתית מכולן – פרופיל של טלפון נייד גדול ומגושם מול פרופיל של אייפון, מלבן פשוט עם פינות מעוגלות.
״הדבר שהכי למדתי בשלוש השנים שבהן למדתי גרפיקה, הדבר שהכי נכנס בי, זה ההתבוננות בפרטים; ההסתכלות על הדברים הקטנים. להיכנס למקום ולקלוט אותו, לשים לב על מה אני מסתכלת ולמה, לחזור ולראות במבט אחר. התמצות הוא העבודה שלי, הכל מגיע לשם. אני לא מאיירת, זה מה שאני יודעת לעשות: לתמצת ולפשט.
״לדוגמה, תסתכל על הפלאפון הישן והגדול מצד שמאל ועל האייפון – מלבן עם פינות מעוגלות מצד ימין. אם אני אציג לך רק את המלבן תוכל לדעת מה זה? אולי תוכל לענות, כי אחרי דפדוף בספר זה כבר ברור, אבל בסופו של דבר זה מלבן קטן עם פינות עגולות, ומחוץ להקשר אתה לא יכול לדעת מה זה״.
קולודני, בת 50, שגדלה בתל אביב ובכפר סבא, גרה כיום במילאנו עם בעלה והילדים. ״תמיד הייתי ספורטאית. בבית הספר היסודי עסקתי בהתעמלות קרקע ומכשירים, ולאחר שעברנו לכפר סבא עברתי לריצה. אני זוכרת את המדידות הראשונות בבית ספר, איך המורה בדקה אם משהו קרה לסטופר ומדדה עוד פעם כדי להיות בטוחה בתוצאה״. הפעם הראשונה ששברה שיא ישראלי היה ב-1987 בריצת 400 מטר, שיא שנשבר רק בשנת 2000.
בשנת 1989 נסעה קולודני עם בעלה לאיטליה, שהתקבל שם ללימודי האדריכלות. ״הוא התחיל ללמוד בטכניון אבל ללמוד אדריכלות באיטליה נראה כמו משהו חלומי, לא רחוק מידי, וגם השפה נראתה כמו משהו שאפשר להתמודד איתו. אני התחלתי לעבוד בגרפיקה, אחרי שלמדתי עיצוב גרפי במשך שלוש שנים במכון אבני, ועבדתי אצל מעצבים כמו יקי מולכו, דייויד גרוסמן ואילן הגרי. כשעברנו לאיטליה הייתי בטוחה שגמרתי עם הריצה, אבל מצאתי קבוצה שרצה, וזו הייתה דרך מצויינת להכיר אנשים״.
באיטליה נרשמה קולודני גם היא ללימודי האדריכלות, ״מה שהכריח אותי ללמוד איטלקית ולהיכנס לתרבות. מצד אחד למדתי את השפה במגרש, באיצטדיון, ומצד שני באוניברסיטה. היום אני יכולה לראות פליני או לקרוא פאזוליני בשפת המקור ולשלוט בשפה. זה הכיף הכי גדול, זו מתנה נהדרת. היה ממש כיף ללמוד אדריכלות, ותוך כדי המשכתי לרוץ שלוש שעות ביום, לעבוד וללמוד״. לאחר הלימודים המשיכה בעבודה כמעצבת – תחילה כשכירה ואחר מכן כעצמאית – כשהיא מעצבת לוגואים, ספרים, ספרי אמנות, ספרי ילדים, תערוכות ועוד.
בשנת 2007 החלה קולודני להוציא לאור ביחד עם פרנצ׳סקה בזורו (Francesca Bazzurro) סדרה של ספרי ערים מאויירים לילדים. ״התחלנו עם תל אביב וברלין, עשינו הכל בארבע ידיים: היא מאיירת אבל לא חילקנו בינינו תפקידים מוגדרים. שנינו כתבנו, איירנו, ואני עשיתי את כל הגרפיקה. ממש ביחד. קיבלנו פרס ביריד של בולוניה לספרי ילדים והוצאנו בסך הכל ארבעה ספרים. זה היה הניסיון הראשון שלי, אף אחד לא נגע לנו בכלום, וברגע שהדפסנו זו הייתה הצלחה. זה כיף שרואים את הספרים נמכרים אבל אתה לא עושה את זה בשביל הכסף. זה כיף לראות אותו אחר כך במדף״.
זה עניין של גיל, האמירה הזו.
״אני ממש לא חושבת, ספרים זה לא ענין של גיל. ספר ישאר תמיד ספר וכשתראה אותו מודפס תמיד יהיה כיף לדפדף בו ולשים אותו במדף ולהוציא אותו משם. אין לזה תחליף. אני מאמינה שגם סטודנט בן 20 שיתפתח לכל הכיוונים, כשהוא ידפיס ספר הוא ירגיש משהו דומה. הסבים שלי היו ספרנים, אני אפילו לא מקפלת אוזן בספר. זה משהו שקשה לי לכתוב עליו או לקלקל אותו, לקחת ממישהו ולא להחזיר.
״לקחתי קורס בכתיבה קריאייטיבית, עם מרצה צעיר וחמוד, ממש כיפי. הוא פתח את הקורס ואמר ׳היום כולם כותבים, אם זה ווטסאפ או פייסבוק, כל אחד פותח וסוגר את היום עם המון כתיבה׳. בלי קשר לאיכות, כולם כותבים. עידן הכתיבה לא נגמר רק בגלל שלא רואים אנשים עם עט ונייר. המשפט ממש תפס אותי, עד שאחרי שנה של קורס הוצאתי ספר בלי מילים…״.
יש בספר ממד נוסטלגי. זה משהו מכוון שאת רוצה להגיד?
״לא, אני לא אומרת שהנוער של היום זה לא הנוער של פעם. יש פה הצעה לדיון. אני הסתכלתי, אספתי, ואתה צריך לשאול מה מחזיר אותך אחורה, מה זה מזכיר לך. זו הבאה לדיון, בואו נדבר על זה.
״אני ממש זוכרת את הרעש של החוגה של הטלפון חוזרת למקום, ולפי הרעש יודעת אם זה המספר הנכון. לילדים שלי כבר הייתי צריכה להסביר מה זו חוגה. אני זוכרת סרט בבית מלון שכוח אל בעיירה נידחת בארצות הברית, דוגמנית נתקעת עם טלפון חוגה ולא יודעת מה לעשות עם זה. אבל יש ילדים שכשנותנים להם לצייר דג הם מציירים מלבן, כמו חטיפי הדג הקפואים בסופר. פה אתה לא יכול להגיד נוסטלגי״.
את לא פוחדת שככה זה ייתפס? כנוסטלגיה לעבר לכאורה טוב יותר?
״זה בהחלט יכול להיות גם נוסטלגי, אבל אני חושבת שמישהו צעיר לא יראה בזה נוסטלגיה. ההוצאה סיפרה לי שהם קיבלו הצעות להסביר לילדים בעזרת הספר מה היה פעם ואיך זה היום. זו דרך לדבר על משהו, להזכיר דברים. שכן שלי שאל אותי ׳מה זה בלי מילים? איך מוצאים ספר בלי מילים?׳, ואז הוא התחיל להגיד ׳כן, אני זוכר, נכון׳, ודיבר במשך חצי שעה, עד שאמרתי לו ׳תראה כמה מילים יש בספר הזה׳.
״זה מה שאני רוצה, את המילים שיתעוררו בך. הן כל הזמן מסביבך, אין פה שום דבר חדש שגיליתי. אני מציגה את התמצית של הדברים ודרכם אפשר אולי להבין לאיזה כיוון אנחנו הולכים, איזה מין אנשים נהיינו, מה אנחנו משנים, מה התפתח. הרבה אנשים אומרים שהכל נהיה יותר קטן ופשוט אבל זה גם לא נכון. לדוגמה, הטלפון הציבורי לעומת הסמל של ווי-פיי, הסימן הקטן הזה: הורדנו את הדברים המגושמים שהיו חלק מהרחוב שלנו, אבל מה אנחנו יודעים על מה שהחליף אותם?״.
״או בקבוק החלב: פעם החלב הגיע מהפרה, עבר אולי תהליך אחד והגיע הביתה. שטפנו את הבקבוק והחזרנו אותו. היום אתה הולך בסופר ומימינך ומשמאלך יש כל כך הרבה סוגי חלב שאני לא יודעת כמה תהליכים הם עוברים. או מטריה – היה מקצוע, היו בוני מטריות, מתקני מטריות, והיום המטריה שקנית לא שווה כלום, ברוח הראשונה היא מאבדת צורה ואתה פשוט זורק אותה כי היא עלתה משהו כמו 20 שקלים. יש עדיין בוני מטריות אבל אנחנו לא יודעים עליהם כלום. היום אתה חושב לקנות מטריה ב-200 יורו? למרות שזו מטריה שתחזיק מעמד כל החיים.
״לכל דבר יש צדדים חיוביים ושליליים, לכל אחד יש את האסוציאציות שלו לגבי כל דבר. יש המון צדדים, ובגלל זה השתדלתי לפשט, כי ככל שאתה מפשט אתה יכול לצאת לכמה שיותר כיוונים. לא רציתי לסגור את זה. דווקא הפשטות נותנת לך לדבר על מה שאתה רוצה״.
