״שבע המופלאות״ הכותרת שבחרו שי איגנץ וסמדר לוי, אוצרי תערוכת הבוגרות של ביה״ס לאמנות, חברה ותרבות במכללת ספיר בשדרות, נשמעת קצת כמו הזמנה של הורים גאים לחזות ביציר כפיהם של הילדים המוכשרים (ילדות, במקרה זה). בפועל האסוציאציה מגיעה דווקא מהמערבון הקלאסי ״שבעת המופלאים״ (של ג׳ון סטורגס, 1960), שהקרנתו באורך מלא מלווה את הצופים בכניסה לתערוכה. האסוציאציה בין הדרום הישראלי למערב הפרוע אינה תלושה כל כך מהמציאות. גם אם הבוגרות אינן נאבקות בשודדים ופורעי חוק, הן עושות את עבודתן על רקע החום, המדבר והמציאות של הפריפריה החברתית והפיזית של ישראל. הכותרת יוצרת ציפייה ומציבה אתגר בפני הבוגרות, וחלקן עומדות בו בהצלחה. הן מציגות מיצבים ״ארוזים היטב״, תואמי חלל ורובם מבוססי וידאו. מבחן נוסף יעמוד בפני העבודות במעבר לגלריה שלוש בתל אביב, שם תיפתח התערוכה ביום ו׳ 21.7 במתכונת קבוצתית.
העבודות רובן ככולן מסתכלות פנימה, אל עולמן הפרטי של האמניות, אך בה בעת הן משליכות אור על החברה והסביבה שבהן הן פועלות. איגנץ ולוי משערים, שייתכן שדווקא לימודיהן בבית ספר המרוחק ממרכז הסצנה האמנותית, המשלב את לימודי האמנות עם לימודי תרבות ועשייה חברתית, זימנו לסטודנטיות את ההזדמנות לנהל דיאלוג לא רק עם שיח האמנות המקומי, אלא בעיקר עם החיים עצמם.
העבודה החריגה והמפתיעה בתערוכה היא זו של רותם סויסה, שיצרה מיצב מינימליסטי, קונספטואלי, מפוסל היטב ומעורר מחשבה. היא משתמשת במבנה הקיים וממסגרת פריטים ואובייקטים בחלל, מעניקה להם נוכחות־יתר ויוצרת אצל הצופים חוויה מעוררת מחשבה. העבודה ״אור״ יוצרת מסדרון צר של קירות לבנים סביב נורות הנאון הפשוטות של החדר. ״חור״ הוא חריר הצצה של דלת ביתית, שנקבע בקיר החיצוני של המבנה ומאפשר מבט נקודתי החוצה, אל הסביבה המוריקה של מכללת ספיר. העבודה ״מגנט״ היא מובייל דאדאיסטי שבו חוט ומחט נמשכים מהתקרה אל הרצפה, מתוחים רק בכוחו של מגנט שעליו מרקד חוד המחט.
מרי קושלביץ׳ מציגה עבודת וידיאו מוקומנטרית ואוטוביוגרפית – ״פולנובלה״ (Polanovela), המורכבת כקולאז׳ מקטעי טלנובלה רוסית, צילומי מעקב מתוך דירה באשקלון וקולה של פולה (אמה של האמנית) המספרת את סיפורה של מערכת היחסים העצובה שלה עם בעלה, אביה של האמנית. קושלביץ׳ דוגמת קטעים שנבחרו בקפידה מטלנובלות, ומשלבת אותם בפסיפס מרגש, בעשייה קולנועית איכותית.
עבודתה של באסמה אבו חוטי מורכבת מצילומים תיעודיים שנעשו בכפרים הבדואים הבלתי מוכרזים בשנתיים האחרונות. היא עצמה ערבייה מוסלמית מיפו, חיה בשנים האחרונות ברהט ומלמדת צילום במסגרת פורום לדו־קיום. היא מתעדת את מראות החיים ביישובים הבדואיים בעיקר על הקו שבין באר שבע לחברון, שאחד מהם, אום אל־חיראן, עלה לכותרות לאחרונה בנסיבות טראגיות. לצד הצילומים היא מציגה פרפורמנס שבו היא מדברת בשמן של הנשים הבדואיות, תושבות אותם יישובים עלובים, מועדים להריסה. הנשים המושתקות, לכודות בשכבות של בידוד והשתקה, מקבלות דרכה קול ונוכחות.
מורן אסרף מתעמתת באופן ישיר, באובססיביות ובמידה של הומור, עם סטריאוטיפים תרבותיים ואתניים ועם שדים ושאלות אישיות משלה. אסרף ריפדה חדר שלם בכריות סקוץ׳ לניקוי כלים, ויצרה שטיח מנצנץ באור שקרי. בעבודת וידיאו־פרפורמנס היא מציגה את עצמה בגבה למצלמה, לבושה צמר פלדה ומתחככת בקיר עטוף צמר פלדה – בתנועות של ריקוד בטן מזרחי. בעבודה מקבילה היא מוצגת כדמות הדורה במרפסת, מעין אוויטה פרון שומעת מוצרט, עטויה בבגד רשמי – גם הוא מצמר פלדה. בצד החדר עינה הממצמצת מצולמת כשהיא מאופרת בכבדות (תרתי משמע) בסוכריות עוגה צבעוניות. עבודותיה מתכתבות עם יוצרות ישראליות אחרות בנות זמננו – מריקוד הולה־תיל של סיגלית לנדאו, דרך כפפות הניקיון של ורד ניסים והעיניים של סלי קריסטל. אצל אסרף ניכר הדרייב והחיפוש אחר קולה שלה ומקומה, והיא מוצאת כלים מצוינים להתבטא.
בסרט ״צפייה ממוחשבת״ טליה לפיד מציגה הוויית חיים החווה את העולם דרך מסכים. הצפייה מחברת את הצופה למציאות בה בעת שהיא מנתקת אותו ומייצרת עבורו סביבה בלתי מוחשית, אולי בדויה. במעבר בין עבר לעתיד היא מחברת דימויים ממשחקי מחשב מיושנים ויוצרת נוסטלגיה סינתטית לשכבות של עולמות וירטואליים. גם כאן עולה על הדעת רפרנס לעבודתה של מירי סגל ״2nd life״.
The post בוגרים 2017: מכללת ספיר, לימודי אמנות appeared first on פורטפוליו.
