עוד לא אבדה תקוותנו. בכניסה לתערוכת הבוגרים של המחלקה לצילום בבצלאל (קומה 8) מתנגנת נעימת ״התקווה״ בלופ, בעבודת וידאו של עמר עבד אלקאדר. זהו וידאו־סטיל, שבו הוא מציג דיוקן עצמי פרונטלי, קלאסי, בסגנון פוטו־רצח לתעודת זהות. ההמנון (ללא מילים) מתנגן ברקע והפנים של עבד אלקאדר נותרות ללא תנועה. דום שתיקה. ״בכל פעם שאני עובר פה אני מגביר את הסאונד ובפעם הבאה שאני עובר אני מוצא את זה מושתק״, משתומם דור גז, ראש המחלקה לצילום המסיים בימים אלה את תפקידו ועובר לעמוד בראש התוכנית ללימודי התואר השני באמנות של בצלאל. גז הוא אמן, חוקר ומורה, שעיסוקו האישי בקשר הישראלי־פלסטיני ודאי אינו מותיר אותו אדיש (או תמים) כשעולה השאלה מי ולמה מחלישים את ההמנון.
בצידה השני של דלת הכניסה למחלקה הוא מיקם עבודה של בוגר אחר, מור פרז, מתוך סדרה של קעקועי ארץ ישראל, ובה נראה אדם שכל גבו מקועקע בציור מפת הארץ, עמוסה בחיות בר, עופות וצמחייה, כמעין מגדיר לחי ולצומח בטבע המקומי. שתי העבודות יחד, כל אחת עם סתירה פנימית משלה, משמשות מבוא חזק ואפקטיבי, רווי בציניות ובמבט ספקני, לתערוכת הבוגרים.
38 בוגרי המחלקה לצילום מציגים בתערוכה, עבודות שנעות מן האישי לציבורי, מצילום ישיר לעבודות מעובדות, דרך חקירת צילומים ארכיוניים ועד לקולנוע. על רקע הכניסה הדרמטית מוצגת עבודתו של דניאל חנוך ״רזולוציה״. מיצב צילומי העוסק בשטחי אש ובמשמעותם הסביבתית והחברתית. על פי המחקר של חנוך 80% משטח הנגב (שהם כמחצית משטח הארץ) הם למעשה שטח צבאי סגור ובו צה״ל והתעשייה הצבאית מתאמנים ועורכים ניסויים בנשק. במסעות בשטח ובצילומי לוויין הוא מתחקה אחר האסתטיקה של הפיסול הסביבתי שמותיר אחריו הצבא.
עבודתה של בר מאייר יוצאת מהפרטי אל הכללי, תרתי משמע. ״בשנה האחרונה עבדתי כמודל עירום בסטודיו לרישום. האתגר הפיזי והמנטלי בעבודה מול הציירות והפסלים מתגלם בשהות ממושכת בתנוחה ללא תנועה כדי לאפשר להם לשקוע בהתבוננות עמוקה. הגוף הופך למדיום, לאובייקט״, היא כותבת. במיצב וידאו על שלושה מסכים שמשכו 30 דקות היא מציגה שחזור של מצבים גופניים וכולאת את המתח של הגוף בין תנוחות סטילס לווידאו. את הדיאלוג הפנימי שלה עם הגוף היא בוחנת גם לאור ההבדל בין המבט האמנותי על העירום לבין העירום הפיזי הגשמי, האסור במבט בפרהסיה. באופן עדין העבודה נסתרת בירכתי האולם, כך שהיא נמנעת מפרובוקציה (שמאוד מקובלת כיום) ושומרת על הפואטיקה שלה.
בקדמת אותו חלל טלי צור, החיה בין ישראל וקנדה, מציגה את אחיותיה וחברותיה בין מקומות, מנהגים תרבותיים וסימני זיהוי. היא מצלמת אותן במדי צה״ל בקנדה ומרוחות בבוץ בים המלח. כך בצילום חינני ופשוט היא מצטרפת למסורת תיעודית־אוטוביוגרפית־מבויימת.
הדס פליישמן מציבה שורות־שורות של טלוויזיות מהזן הישן והשמנמן, ומקרינה על גביהן קטעים של סרטי פעולה, שהיא שותלת במרחב הביתי. היא מגשימה פנטזיה ילדותית כשהיא פוגשת בסלון את ואן דאם או את סופרמן (בעותקי חובבים שהורידה מהאינטרנט). ״אני מנסה ליצור מציאות אלטרנטיבית, ובה בית ילדותי מאכלס את גיבורי הסדרות והסרטים שעליהם גדלתי״. השימוש במדיום הזמין להכפלה ושעתוק של הדמויות והאירועים מכניס אותם לכאורה לתוך הבית אך בפועל הופך את המצב למופרך ומגוחך. השימוש בטלוויזיות מעורר תחושת נוכחות תקופתית, רפרנס לשנות ה־90 שאליהן היא מכוונת, ובו זמנית הופך את הסיטואציה מצופים רבים מול מסך בודד למסכים רבים שמשליכים את הקרנתם על הצופים.
אביגדל בן ישראל פק חוזר הביתה לקהילת העבריים בדימונה ומצלם את סביבתו הקרובה במבט של מי שאימץ לו זווית דו־מקומית. מצד אחד ניכרת הנון־שלנטיות והחיבה שבה הוא עובד עם מושאי הצילום. מצד שני, בקונטקסט הבצלאלי, נראה שהוא נהנה מתפקידו כשליח לארץ אקזוטית, אתנוגרף של עולמו שלו, סוכן כפול. את הצבעוניות הוא חוגג גם על גבי קירות החדר שבו הוא מציג.
The post בוגרים 2017: בצלאל, המחלקה לצילום appeared first on פורטפוליו.
