סוף מלחמת העולם הראשונה הוא גם תחילת עידן השוטטות האווירית. טיסות מסחריות החלו להיעשות פופולריות יותר, והחל משנות ה־50 גם יעילות יותר ויותר, כשמטוסים מונעי בוכנה הוחלפו במטוסי סילון שיכולים לא רק לטוס מהר יותר, אלא גם לגמוע מרחקים גדולים יותר; ובסופו של דבר גם להכניע את האתגר הגדול: לחצות את האטלנטי במשוכה אחת.
מטוסים, כפוטנציאל לגלות מקומות חדשים ומרוחקים, היו תמיד רעיון סוחף. יחד עם העובדה כי היה מדובר, לפחות בתחילת דרכם, בתענוג אריסטוקרטי ששייך לאנשים משכבות כלכליות וחברתיות מסויימות, אין פלא שנקשרה במרוצת השנים מערכת יחסים ייחודית בין עולם האופנה ועולם התעופה. אחרי הכל, חדשנות ובדלנות היו אמת מידה משותפת לשני העולמות.
רבות נכתב על השפעתם האדירה של מטוסים ותעופה אזרחית וצבאית בכלל על סגנון האופנה בתקופות מסוימות. בין היתר נהוג לזהות במגמות העיקריות של שנות ה־60 וה־70, שכפופות רובן ככולן לקריאתה של תרבות צעירים חסרת מנוחה, הלימה בין הטכנולוגיה המתקדמת המסוגלת לגרום לאדם לעופף ולנוע בקלות ממקום למקום, לבין עיצובי הבגדים, שניסו לחצות גבולות של חומר ושל מקום.
״חצאיות מיני הומצאו בשביל שבחורות תוכלנו לרוץ״, אמרה לפי אחת הגרסאות המעצבת מארי קוואנט, מהבולטות בשנות ה־60, והמחישה עד כמה קלות רגליים ותנועה קדימה נעשתה השראה של ממש בעידן הטיסה החדש. הבגדים, קצרים ונוחים יותר, בהתאם שפעו רעיונות שמטרתם – בדיוק כמו מטוסים – לקרוץ אל העתיד המופלא ואל האפשרויות החדשות שמזמן העולם הגדול באמצעות אימוץ חומרים פלסטיים ומתכתיים, צורות גיאומטריות נקיות וחסכניות, ואפילו סגנונות אקזוטיים ממקומות שאפשר לגלות רק באמצעות תעופה ממוכנת.
אלא שעולם התעופה והאופנה קיימו מערכת יחסים ייחודית לא רק מחוץ למטוסים, אלא גם בתוכם. המערך שתיפעל אותם, בדגש על צוות האוויר, תמיד נשא על גופו מדים. אך בניגוד למדים מעולמות הצבא או בגדי עבודה – שפונקציונליות והגנה היו ערכים ראשונים במעלה בכל הקשור לעיצוב שלהם – למדים של דיילי ודיילות האוויר, ולעיתים גם אלו של הטייסים, התגבש במחצית השנייה של המאה ה־20 סטטוס אחר.
בתחילת הדרך, עם הדייל הראשון היינריך קוביס ב־1912 והדיילת הראשונה נלי דיינר ב־1934, מדי צוות האוויר נועדו כדי לשדר בעיקר סמכות רפואית או תפקודית והם התבססו על מדי אחות או מדי צבא. הם נועדו להיות עמידים ויעילים, ולהשרות ביטחון בקרב הנוסעים, שרובם המכריע נתקל לראשונה בפרקטיקת הטיסה.
אבל ככל שמערך הטיסות גדל ונעשה מסחרי יותר, הנראות של צוות האוויר נעשתה חלק בלתי נפרד מהדרך שבה ממתגים את חווית הטיסה ועושים אותה לנחשקת יותר. במבט לאחור, הגישה שהתגבשה נעשתה לחלוטין שוביניסטית. האמונה הרווחת של חברות התעופה, כפי שמציינת אילין בוריס בספר Desirable Dress, הייתה שהחצנה של מיניות נשית יכולה לתרום לרווחיהן; מכאן, הדרך לאמץ בעיקר דיילות במראה מסוים, כזה שמתכתב היטב עם מגזיני האופנה של התקופה, ואף לשנות את עיצוב המדים שלהן כך שיהיה פחות מקצועי ויותר עדכני ופתייני, נעשתה קצרה. מודעה בניו יורק טיימס משנת 1966 הגדירה את מודל הדיילות המבוקש: ״בוגרת בית ספר תיכון, רווקה (אלמנות או גרושות חסרות ילדים באות בחשבון), בנות 20 ומעלה, בגובה 160 סנטימטרים ומעלה ומשקל שנע בין 48 ק״ג ל־62 ק״ג… וללא משקפיים״.
גם בארץ, בכל הקשור למדי חברת אל על, ניכר כי המוטיבציה הייתה דומה. מלבד התיאור הריאליסטי של תהליך הקבלה לצוות האוויר המובא בספר ״על הגובה״ של דבורה עמר, שיחות עם דיילות עבר וצפייה בתמונות של דיילות אוויר משנות ה־60 עד ה־80 מגלה שחזות הדיילות וערכים של טיפוח אישי ואופנתיות היו קריטריון מפתח בבחירת הדוגמניות.
המדים עצמם התגבשו מהר מאוד כצומת המפגיש בין מוטיבציה מינית, מוטיבציה אופנתית ומוטיבציה מקומית. מצד אחד הם שאפו להציג את הדיילות במיטבן, על פי ערכי התקופה. כך לדוגמה הסתננו למלתחת הדיילות עקבים גבוהים, מעילים כתומים ועזים ומיני כובעים קטנים ומצועצעים, ואף מכנסונים ששולבו עם מגפי ברך, כפי שהמחישה אחת מחברות התעופה האמריקאיות בסוף שנות ה־70. מצד שני, המדים שאפו לתבל את המראה עם ציטוטים שקשורים למקום שממנו מגיעה חברת התעופה. הדבר נעשה משמעותי במיוחד בעבור חברות תעופה מהמזרח הרחוק, שעד עצם היום הזה מקפידות לכלול כחלק ממדי הדיילות הרשמיים ציטוטים בולטים לבגדים אוריינטליים מסורתיים, כפי שאפשר לראות בצוותי האוויר של סינגפור איירליינס או תאי איירווייס.
כמעט מיותר לציין כי עד סוף שנות ה־90 של המאה הקודמת, היה פיצול עקרוני בין מדי הדיילים למדי הדיילות. בעוד שהמוטיביציה במדי הדיילות היא אופנתית, אם לא מינית, והן מחויבות באיפור כבד ובעקבים, הרי שלמדי גברים המוטיבציה היא אחרת – לשוות להם חזות עסקית. דיילים גברים פטורים מקריטריון הפיתוי והלבוש שלהם לרוב כהה וגנרי ומתבסס על החליפה המחויטת המודרנית, הכוללת בדרך כלל בלייזר, ווסט ומכנסיים.
קוטור, כאבי ראש והעתיד
כניסת טיסות לואו־קוסט, והפיכת טיסות לזמינות באופן כללי בעשור האחרון (לשם המחשה – מספר הנוסעים משנת 2000 ועד 2011 קפץ ב־53% בהשוואה למספר הנוסעים מ־1970 ועד לשנת 2000), עמעמו במידה רבה את ייחודיותה של חווית הטיסה. גם מודעות חברתית בנוגע לפערים המגדריים וקריאה לשוויון איזנו במידה מסוימת, אם כי לא מוחלטת, את הבדלי המדים שבין דיילים ודיילות. ניכר כי ערכים של פונקציונליות וחזות כללית של סדר וסמכות הצטרפו כקריטריון מכריע בעיצובם, על אף שמעצבי על עדיין חתומים על עיצוב מדיהן של חברות תעופה רבות עד היום.
מכאן שאפשר לזהות פיצול עקרוני בעיצוב המדים העכשווי: חלק מחברות התעופה עדיין מנסות למתג את חווית הטיסה כחוויה מרהיבה, כשאחרות מעדיפות לתקשר אותה כחוויה יעילה. לא מפתיע אם כך, שאם עד שנות ה־90 עיצוב חדש של מדים בחברת תעופה היה שווה ערך לחשיפה של קולקציה חדשה, הרי שכיום מדים של עובדי חברת תעופה עולים לכותרות כותרות גם מסיבות אחרות.
דוגמה מצוינת לפיצול המדובר סופקה בחודש יולי הנוכחי עם חשיפת המדים החדשים של היינאן אייליינס והמדים החדשים של אמריקן איירלינס. בזמן שהיינאן איירלינס, חברת התעופה הרביעית בגודלה בסין, שמרה על המסורת וחשפה מדים חדשים ומצועצעים יחסית במסגרת שבוע אופנת ההוט קוטור האחרון בפריז (כולל ציטוטים מתבקשים מאתסטיקה אוריינטלית), הרי שהמדים החדשים של חברת אמריקן איירלינס המערבית התייחסו לבעיית השוויון המגדרי ופתרו אותה באמצעות עיצוב גנרי וצבעוניות אחידה למדי.
עם זאת, באמריקן איירליינס התעוררה בעיה אחרת שהביאה אותם לכותרות: על פי שורה של טענות המדים החדשים גורמים לכאורה לתחושה כללית רעה בקרב הדיילים והדיילות, שהתלוננו על כאבי ראש, דופק מהיר ושאר מיחושים. חלק מהטענות גורסות כי כימיקלים שונים שקשורים לתהליך הייצור של הבגדים הם מקור הבעיה.
שאלת האופנה מול שאלת השימושיות והנוחות היא עדיין סוגיה רלוונטית. מי שמבקש לעצב כיום מדים צריך לקחת את כל ההתפתחויות שעברו מדי חברות התעופה לאורך השנים, ולהתאים אותם למציאות העכשווית, המתוקשרת ללא הרף ברשתות חברתיות והפתוחה לביקורת ולנראות טוטאלית. השאלה המעניינת היא איך אפשר לגשת לסוגיית מדי צוות חברת התעופה במדינה כמו ישראל, מקום הנתון בין מזרח ומערב, ושחברת התעופה הלאומית שלה תמיד מיתגה את הקשר שלה למדינה ולסמליה.
מדים באשר הם מייצגים אפיון ויזואלי אחיד לערכים של מותג, פונקציונלית בשימוש ורלוונטיות אופנתית שאינה תלויה בזמן או במקום. זהו המפתח בתכנון מערך מדים בעבור חברה לאומית ובין־לאומית כאחד
מעצב האופנה שי שלום, שמונה לפני כשבועיים על ידי חברת אל על לעצב את המדים החדשים שיחשפו בשנה הבאה, ציין כי ״מדים באשר הם מייצגים אפיון ויזואלי אחיד לערכים של מותג, פונקציונלית בשימוש ורלוונטיות אופנתית שאינה תלויה בזמן או במקום. זהו המפתח בתכנון מערך מדים בעבור חברה לאומית ובין־לאומית כאחד. אל על, כחברה ששורשיה נטויים עמוק בעבר, פעילה בהווה ומביטה הרחק אל העתיד, מציבה אתגר משמעותי ביותר [בעבורי] בניסוח מדים שיקפלו בתוכם את ההון הסימבולי העצום של מותג זה״.
שלום, שנודע כמעצב אופנה דיסקרטי לחוג הסילון הישראלי, המתמחה בתפירה מוקפדת ובחייטות בהזמנה אישית, ממעט לחשוף פרטים על כיווני הקולקציה (״הכל יתברר ברגע חשיפת המדים החדשים, המתוכנן לעוד מספר חודשים״). עם זאת, כשהוא נשאל האם הוא מעדיף מדים קלאסיים ומערביים יותר, או מדים מפוארים יותר נוסח חברות מסוימות במזרח הרחוק, הוא מציין כי ״מעבר להיותם מייצגי ערכי מותג, מדים אינם תלושים מהסביבה העיקרית שבה משמש טווח פעילותם. לפיכך מדים אסיאתיים, שנשענים על מורשת עיצוב סימבולית שסממניה קלים לזיהוי, יתקבלו טוב יותר במזרח מאשר במערב. [בעיני] המערב העדכני מציג כלל ועיקר מראה המזקק ערכים לקודים לבישים, בתמציתיות עדכנית ורלוונטיות נטולת זמן״.
– – –
לירוי שופן הוא עורך האופנה של פרוטפוליו ומייסד אתר האופנה TheCritical-F
The post קוטור, פונקציונליות וכאבי ראש appeared first on פורטפוליו.
