תערוכת הבוגרים במחלקה לצילום בויצו חיפה מציגה מבט פוליטי מבלי דעת על המציאות הישראלית, שלא ניתן להישאר אליו אדישים, אומר ראש המחלקה עמית זולר.
נידאא אסליה מתחקה אחר סיפור הגר וישמעאל. היא יוצאת באישון ליל מביתה באום אל פאחם עם בנה הקטן חסן על הידיים והולכת ברחוב המוביל למי עמי, היישוב היהודי שהוקם על ההר, שבעבר היה חלק מאדמות אום אל פאחם. גם כאן היא לא מוצאת מנוח ומרחיקה הלאה עד שעם הזריחה היא מגיעה למטע זיתים, על הגבול המזרחי בין העיר לכפר הפלסטיני עאנין. כאן מתעורר פס קול הסרט ונשמע קולה של רוחמה רז שרה ביידיש את שירו של איציק מאנגר ״על הדרך עץ עומד״.
בסרט הווידאו שלה היא נראית כל העת בגבה למצלמה. דמות אישה הולכת והולכת והמצלמה נושפת בעורפה, כמו מוודאה שהיא לא תיסוב לאחור. שפת הגוף שלה, והפס קול משדרים יחד ציניות וזעם, אבל בעיקר חוסר מנוחה של מי שלא מוצאת את מקומה. לא אברהם אבי בנה גירש אותה, אלא המציאות שמשדרת לה יום יום שאין לה מקום בטוח בעולמה שלה.
גם ליטל מור מצולמת מגבה – בעבודה שבה היא חושפת קעקוע המותח קו בין נקודות חן על עורפה, משרטט מעין קונסטלציה שמימית־גשמית של כוכבים על העור. עבודתה של מור מורכבת מפרגמנטים של צילום וחקירה. בצילום ״העלמות בדיכאון״ היא עושה טייק־אוף על ״העלמות מאביניון״ של פיקאסו ומצלמת את חברותיה בעירום חלקי. הן מישירות מבט אדיש אבל בעצם נראה שהן בוחנות את גופן, את ערכן העצמי או את מקומן בחברה, מול עדשת המצלמה המשמשת להן כמראה.
מור מנהלת יחסי משיכה ודחייה עם תרבות הפופ והחיים ברשת, עם שיעמום קיומי ועם חשיפת היתר של דימויים ותקשורת. בעבודת רדי מייד מעניינת Strong Pizza היא קושרת נקודות בין קרטון פיצה שהגיע בשליחות לביתה לבין סרט נשכח ״החיים הם קרקס״ משנות ה־60, ומצליחה לממש את הפנטזיה האינטרנטית של שיטוט חסר מטרה המוביל לבסוף למציאת משמעות. את הדימוי שגזרה מקרטון הפיצה היא סרקה ואיתרה דרכו את הסרט. ״מה שמעניין בסרט הוא לא העלילה ובטח שלא המשחק המוגזם והתסריט הלא מהודקים, אלא הקלילות והשטחיות שבה מתקבלות כל ההחלטות״, היא כותבת. ״אווירת הטראש וה׳לא משנה מה קורה, העיקר שנהנינו – החיים הם קרקס, למי יש זמן לבכות או לנתח רגשות מורכבים׳. התרבות הפופולארית נראית לי סתמית, הייתי מאד רוצה להיות חלק מזה רק כדי להשתייך למשהו – מי שאומר שהוא לא רוצה להשתייך לכלום משקר״, היא מאבחנת.
ים סיטון יצאה לשחזר את רוח החלוציות הקיבוצית שאבדה עם הזמן. היא מציבה את חבריה (כולם גברים צעירים ונאים) בפוזות המזכירות דמויות הירואיות מהאתוס הציוני־חלוצי. פסל אלכסנדר זייד השומר או תמונת אריאל שרון ״מלח הארץ״ עם הגדי על שכמו, מתגלגלים בתמונותיהם של מיכאל, יובל ויותם בני זמננו. בכל אחת מהעבודות היא מכניסה מניפולציות קטנות ועוקצניות, הגדי משובט ומוכפל בפוטושופ, השומר יצא לרכיבת תענוגות, נעלי פלדיום ואדידס לגברים בעידן המותגים. צילומיה מצטטים גם מהצילום הישראלי העכשווי, ומזכירים בין היתר את סדרת הכפר של עדי נס. העובדה שהצלמת אישה והמצולמים גברים היא קריצה מעניינת בהקשר זה.
מריה קול יעקב מנהלת ויכוח עם סבתה המנסה להטביל אותה לנצרות ויוצרת סדרות המשלבות טבע ודיוקן בצילום עשיר וחי. הקומפוזיציה שלה מצטטת מתולדות האמנות, מסצינות ונוס ופרימוורה של בוטיצ׳לי ועד הבריכות של ביל ויולה ודייויד הוקני. כמותם היא מצליחה להוציא את הפריים מהקשרו ולדמות טבע מוריק, אירופי וקריר, בישראל.
בילאל קארמן מציג סרט דרמטי, שלוכד חוקר שבויים ו״משתף פעולה״ (משת״פ) בסיטואציה קולנועית־מציאותית שחוקה. אך הוא מחיל עליו היפוך תפקידים דרמטי, הכורך אותם כשני הצדדים של אותו אדם, המצוי במעגל האשמות חסר מוצא.
מארווה טארבייה ממג׳דל שאמס מציגה סרט חתונה עם ״חתן סורי״ אולם הארוס מגיע לאירוע כשהוא חסר רוח חיים והשמחה הופכת להלוויה טקסית.
דניאל סגל מציג פסיפס אנושי ונופי שליקט במשך שלוש שנים בעמק יזרעאל, מהרי הגלבוע ועד גבול הירדן. ״אני נוהג לחזור פעמים רבות לנקודות ספציפיות ובכל ביקור מגלה רק עוד קצת. כך נוצר מצב שבו ישנם אזורים בהם אני מכיר כל אבן ואזורים אחרים בהם חלפתי פעמים רבות אך לא עצרתי. ככל שעלו הכמויות כך צנחה היכולת והרצון שלי להגדיר את העמק. הבנתי שאין שום דבר מובהק שאפשר לומר על מקום כאשר מכירים אותו לעומק. ככל שראיתי יותר, הבנתי כמה מעט אני בעצם יודע. כל מקום הוא עולם ומלואו, כל אדם הוא עמק אינסופי ואני בשיטוטי הרבים זכיתי לראות ולפגוש מעט, מתוך זה הבנתי ותיעדתי רק קצת״.
The post בוגרים 2017: ויצו חיפה, המחלקה לצילום appeared first on פורטפוליו.
