הדמות הלבנה, היושבת שמוטת ראש וחסרת אונים על כן מתכת עדין, נושאת את קווי דמותה של מומיה בת 500 שנה, נערה בת 15 שהוקרבה בפולחן אינקה בדרום אמריקה ונשמרה כמעט ללא פגע. לא רחוק ממנה ניצבת מסיכה אצילית, שחורה־זהובה של אנוביס, אל המוות המצרי בדמות ראש תן זקוף אוזניים. פסל נוסף מזכיר את מסיכת המוות השחור מהקרנבל בוונציה. מרחק אלפי שנים ויבשות מפריד ביניהם, אך ההקשר המורבידי העולה מכולם הוא על זמני ועל מקומי. החרדה האנושית מהמוות מצד אחד והמשיכה אל האופל ומשחק באש מהצד השני, הם החומרים שמהם גרגורי לרין שואב השראה לעבודותיו הקיצוניות.
לרין, אמן, צורף ומעצב תכשיטים, מציג תערוכה מינימליסטית ומצוינת באואזיס, מסעדת השף של רימה אולברה (עד 7.8.17). בתקופת התערוכה אולווירה מציעה מנות לא שגרתיות, שהיא רוקחת בהשראת עבודותיו. הבחירה באתר התצוגה הלא שגרתי הולמת את דמותו הלא שגרתית של לרין, איש גדול ומזוקן, עטור קעקועים, שצמח מתרבות אנגדרגראונד ומצליח לשלב אותה בחיים קונבנציונליים באופן מפתיע.
הוא עלה מרוסיה בגפו בגיל 19, שירת בחיל האוויר והתגורר בירושלים בזמן האינתיפאדה השנייה – דבר שלדבריו הותיר בו חותם. הוא התבלט כבר כשסיים את לימודי הצורפות בשנקר בהצטיינות, ב־2007, ומאז הוא מציג בתערוכות ברחבי העולם. כיום הוא עובד בסטודיו ביפו העתיקה ומלמד צורפות במכון לאמנויות בתל חי, ובין לקוחותיו אפשר למצוא אספנים וחובבי אקסטרים, מעשירי הארץ והעולם ועד ראשי היאקוזה ביפן.
מראשית דרכו לרין פיתח שפה אישית מזוהה, שמערבת פיסול וצורפות, ומבוססת על קווי גריד מתעקלים, כמו רישום מודל ריאליסטי תלת ממדי. העדינות של עבודת היד עומדת בסתירה לדמותו הקשוחה ולדימויים הקשים שהוא יוצר – אנטומיה, פטיש, רפואה כירורגית ועולמות אפלים, נושאים שהם בגדר טאבו עבור מרבית האנשים. לב אנושי, עוף דורס, מומיה ומסיכת מוות – כולם עשויים באותה צורפות מדוייקת, רק קנה המידה והחומרים משתנים.
הפסלים והתכשיטים מוצבים על מערכת מדפים מרחפים, מינימליסטיים, שגם הם מעשה ידיו. חלקם תלויים באוויר, חלקם על רגלים דקות, הם ממסגרים את הפריטים ומבודדים אותם למבט. התוצאה היא שורת פסלים דרמטית על רקע הקיר האפור כהה, ובסופה תבנית נירוסטה קרה, שטבעות מוטלות בתוכה כמו אברי גוף אחרי עקירתם, בתהליך השימור של המומיה.
״מומיות מרתקות אותי״, הוא אומר – הטיפול המשמר בגוף, המעבר של דמות מרחק של שנים והצורך של אנשים בתרבויות עתיקות, במקומות שונים בעולם להותיר זכר, כמו לנהל משא ומתן עם הכיליון.
בסדרה החדשה הוא עובד בעץ שרוף. קווי הגריד הם למעשה קונסטרוקציות מתכת מורכבות, שהוא מעצב ויוצר בעבודת יד ומשבץ בעץ, לאחר מכן הוא שורף את הפסל כולו ומספיג בחומרים פולימריים, שמשמרים את מראה הפחם המאובן. ״אש יכולה להפוך עץ לכלום. זו אנרגיה קטלנית, הרסנית, שאם לא תשתמש בה כמו שצריך היא תשתלט עליך. כמו שריפה בטבע, האפקט שנוצר מתוך האש הוא שמעניין אותי, אני משתמש באנרגיה שנוצרת לעבודות שלי״, אומר לרין.
החיבור בין היצירות למטבח הלוהט של שף רימה אולברה לא הסתיים בהצבת התערוכה. במקביל, התפריט במסעדה מציע מנות בהשראת עבודותיו של לרין. אולווירה ידועה בבישול מקורי ואישי ובחשיפה לתרבויות רחוקות. היא עצמה ילידת ארצות הברית שגדלה בקהילה היפית בלב יער בחוף המערבי, הפכה מילדת פרחים לשפית אורבנית וזכתה להכרה בינלאומית. כמו לרין, גם היא מצאה את מקומה בתל אביב, והיא מוקפת בקהילה יצירתית וחובבת חוויות קיצוניות.
The post אש באואזיס appeared first on פורטפוליו.
