מוסררה
טל מיכאליס חפרה ברצפת הבית העתיק בשכונת מוסררה, שבו שוכן בית הספר לאמנות. זוהי חפירה לא ארכיאולוגית, לא אידאולוגית. מעין פעולת התרסה – שאולי מטרתה לגלות שכבות נסתרות, אבל עיקרה בעצם התרחשותה. כל עת החפירות, היה תלוי מעל ראשה שק חול במשקל גופה – כך שהיא ממלאת שתי פונקציות בו זמנית – חופרת ונחפרת.
מיכאליס היא בוגרת המחלקה לצילום במוסררה, בית ספר גבוה לאמנות, ועבודתה ״אגוספירה״ היא אמנות פעולה המותירה את חותמה על השטח. פעולות חפירה כבר נעשו בירושלים מדורי דורות ובכל זאת יש משהו אחר בחפירה של מיכאליס: היא מאוד נקודתית, כמעט אינטימית. סיזיפית ומעיקה, מלכלכת ומייצרת אבנם להטחה בקירות ובלוח המתכת שהשעינה על הקיר. את הפרפורמנס היא מתעדת ומקרינה במספר מסגרות סביב זירת ההתרחשות – מהלך שהופך את הפעולה לרקורסיבית וארס־פואטית, שמקרינה את תולדותיה ומתבוננת בעצמה בנקודות זמן שונות.
״עבודתי היא חלק ממסע אישי ומתמשך הבוחן את נוכחות גופי בתוך העולם, בהקשרים חומריים, פוליטיים, מגדריים והיסטוריים. אני תופסת את הפרויקט כהצטברות ארכיאולוגית של דימויים ופעולות. החלל ההיסטורי של הגלריה נחשף על ידי הפעולות שאייצר בתוכו״, היא מסבירה בטקסט הנלווה לעבודה.
צחי וסרמן יצא לצלם את מה שאין – הוא מצלם באמצעות מצלמת רחפן את הבולענים בסביבת ים המלח. מטעי דקלים, קו חוף, מגרשי חניה ומרחבים נטושים – שממה שנראית אלגנטית ממעוף הציפור. במבט מלמעלה האדמה הפעורה נראית כמפה טופוגרפית, שארית סימבולית למקום שהיה טבע מפואר והפך למרחב פצוע.
מחוץ לחדר שיצר אייל ביטון נתלה שלט אזהרה – לא מתאים לחולי אפילפסיה, לבעלי לב חלש או למי שסובל מבעיות בשיווי משקל. העבודה ״חיוורור״ (שמה העברי של מחלת העיניים קטרקט) היא חוויה פיזית רב חושית. החדר מאיים לבלוע את הנכנסים בו בערפל ריחני ובסאונד טונאלי של בס אימתני. ביטון שואב את השראתו מסצנת המועדונים והמוזיקה של חייו. הוא יוצר לצופיו סיטואציית סאונד ואור ״הבוחנת ומאפשרת טרנספורמציה חושית בתוך חלל שלא ברור מה גבולותיו. הצופה הנקלע לתוכו מתמודד עם הצפה אודיו־ויזואלית ברוטלית, שתוצאותיה תלויות בהחלטה האם להיאבק או לתת לגוף להתמסר ולהשתקע בחוויה״.
יוסף משיח מהמחלקה לניו מדיה עובד עם ציוד קלט ופלט דיגיטלי מצולם. בפרויקט הגמר שלו הציב מראות מתוכנתות קוד, המציגות מול הצופים את עצמם באופנים שונים. מטרתו לבדוק את הקשר בין האינדיבידואל לעצמו ולאחר, באמצעות מערך אלמנטים גלויים ונסתרים. הביטוי הגרפי של הדמות המצולמת יוצר שלל מופעים משעשע ומסקרן – מפירוק תמונת RGB לשלושה מסכים שלכל אחד מהם צבע משלו ויחידת פיקסל גאומטרית שונה (אדום = עיגול; ירוק = משולש; כחול = ריבוע) ועד דימוי אבסטרקטי שתלוי בכמות התנועה בחדר.
הראל מקס ריפד את החדר בשטיח דשא חי, את הקיר עיטר בצפיפות בסוכריות גומי צבעוניות, ובמיצב מצויין הוא כלל מקבץ עבודות וידאו ציניות להפליא. באחת הוא יורה חיצי לבבות אל עבר הכותל המערבי, כקופידון שלקה בסינדרום ירושלים; באחרת הוא מביא מים מהכינרת לכפר מעבר לחומת ההפרדה, שאין בו מים זורמים.
״גוף העבודות עוסק במורכבות הפוליטית־חברתית ובהתמודדות היומיומית בירושלים בשנת ה־50 לכיבוש״, הוא מסביר. ״אני חוקר אסקפיזם כדרך התמודדות עם המציאות המשתנה באופן תמידי סביבי. אני עושה את זה על ידי הפיכת הקדוש למגוחך, ומוצא ׳פתרונות׳ פשוטים ומטופשים לבעיות עמוקות ומורכבות. באמצעות פירוק שפת האלימות היומיומית והמרתה לדימויים היתוליים, אני מבקש לחשוף את האירוניה הנטועה בבסיס הקיום שלנו״.
מנשר לאמנות
תמי קליין, בוגרת המחלקה לצילום במנשר לאמנות צילמה את שתי בנותיה, מיה ואמה, במשך ארבע שנים, מגיל 8 עד 12 ומגיל 5 עד 9 בהתאמה. הצילום מלווה אותן ובתמונות הן נראות נינוחות, מביימות סיטואציות, חלקן בעירוםפ חלקי שמתאים לילדות קטנות, אך הופך למציצני ובוטה ככל שהן גדלות. מיה שבגרה נפרדה מהתום הילדותי ומהחופש להיות עירומה וחסרת מגבלות. ״אני מתבוננת בהן בפליאה גדולה מלווה בחרדה גדולה״, כותבת קליין, ״יש בי צורך עז לגונן עליהן ובאותה העת לחשוף אותן״.
הצילומים מזכירים את סדרת ״ילדים בעולם״ של הצלמת השבדית חנה ריבקינד, אך במקום תום וסקרנות ילדותית, שקושרו בעבר לצילומים, יש בהם מבט עכשווי על ילדות, בנות בהתבגרותן. כאשר נחשפו התמונות בבלוג הצילום של דניאל צ׳צ׳יק באתר הארץ, נתקלה קליין לתדהמתה בשטף של טוקבקים שיפוטיים, ביקורתיים ונוזפים, פוגעניים וקשים. כפי שמעיר עודד ידעיה, מראשי בית הספר מנשר: ״לצד השאלות על צילום, על אינטימיות בין הורה וילד, על גבולות הפרטיות, איך ניתן לצלם ולהציג ילדים, ומי קובע מה נכון; העבודה מעלה שאלות שקשורות לגבולות השיח – שאלות של מותר ואסור להציג ולומר״.
עבודתה של ג׳קי פאנק (לוי) הוקדשה לעולם של סכנות אנושיות ושל חומרים מתכלים. היא מפסלת בפלסטיק ממוחזר ובנייר עיתון זול כלב אדום ענק, הנראה כמאיים או מגן – תלוי למי ומאיזו זווית. היא מדברת על סטריאוטיפים אנושיים וכלביים, שכל קשר בינם לבין המציאות מקרי בהחלט. לצד הכלב, שדמותו משתלטת על החלל ומזכירה בו זמנית את קליפורד הכלב האדום הענק ואת כלבם של בני בסקרוויל, היא מציגה שורת פסלים כמו־פרימיטיביים, דיוקנאות עשויים מקופסאות שימורים בהשראת השיר ״יש אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון״. פאנק היא מפיקת פנזינים ועבודתה קשורה בחומרי הדפוס, בנראות ובטקסטים, כנדבך משמעות נוסף.
דריה קונשטיק יצרה סדגרת ציורים ריאליסטיים גדולי מידות בהשראת משחקי חברה, בעקבות הספר ״משחקיהם של בני אדם״, מאת אריק ברן, טקסט סוציולוגי אתנוגרפי מכונן משנות ה־70. ״אנו חושבים שאנחנו בונים מערכות יחסים, למעשה אנחנו פשוט משחקים משחקים״ היא מצטטת את ברן ומרכיבה את סיפור חייה באמצעות חמישה משחקים: שחמט, ״משחק שאבי לימד אותי לשחק בגיל שש. משחק זה מלמד לראות את כל התמונה ממרחק, תמיד לחשוב על צעד הבא. בציור אני מציגה עמדה של פט (תיקו), של השחורים על הלבנים ב־12 צעדים, כאשר כל החלקים נשארים על הלוח. במילים אחרות לצאת למלחמה אך עדיין להישאר בחיים, כלומר לצאת לקרב כוחות אינטלקטואלי ולא לשפוך דם״. משחק הקלפים מזכיר את אמה, דמקה סינית, רולטה ומטריושקה, שדרכה היא שואלת שאלות על נשיות ועל מעמדה כאישה שמוצאה מרוסיה בישראל.
סמינר הקיבוצים, המחלקה לאמנות
הבחירה להציג את תערוכת הבוגרים בגלריה מקום לאמנות בקריית המלאכה היטיבה עם התערוכה, גם אם צמצמה את מרחב התצוגה האישי של כל אחת מהבוגרות. החיבור לעולם האמנות שמחוץ לאקדמיה, ובאופן ספציפי באזור האמנות של קריית המלאכה, יצר מפגש בין דורי מעניין וחשיפה לקהלים שאולי לא היו טורחים ללכת לתערוכות בין כתלי בית הספר. בסרט שצילמו צליל רוזנטל ורוית לוי הן מדגישות את הזרות בין אוכלוסיות הקצה הנפגשות באזור השוליים של העיר – אמנים ויוצרים מצד אחד ונרקומנים, זונות, ובעיקר לקוחותיהן – שיוצאים לצוד נשים ברחובות ומופתעים ונבוכים למול סטודנטיות לאמנות ש״יושבות במקום לא טוב״, כדברי מרבית הגברים שהבינו את טעותם ומיד חשו צורך לגונן על הבנות ״הטובות״.
במיצב של רוית לוי מים דולפים מצנרת עילית לתוך שלל כלי בית, סירים וקערות מפח, המתמלאים עד לשפתיהם. היא מצליחה להעביר תמונת דלות, בית דלפון תרתי משמע, ויחד עם זאת ליצור מתח מתחושת סף ההצפה. ״אבי, שפילל לבן זכר אחרי שתי בנות, קרא לי רוית: ׳רויתי מבנות׳״ היא מעידה על עצמה, ומעוררת מיד תחושת חמיצות של מי שנאבקת להיות רצויה. העבודה ״רויתי״ מתייחסת למגוון תחושות הרוויה ולצורך האנושי לרוות, צורך תמידי שלעד איננו מסופק. היכן עובר הגבול בין רוויה וסיפוק לבין עודפות? על הקיר היא מקרינה וידאו שבו היא פוסעת בתוך הים ומוזגת מים למים. אסוציאטיבית עולה הסיפא של הפסוק ״והים איננו מלא״.
לי אשכנזי אף היא עוסקת בעודפות, במיצב שיצרה ״סוכר״ היא ממזגת את אהבתה לספרים ואלבומי אמנות ישנים עם רתיעתה מהתשוקה לחוות עוד ועוד גירויים בעוצמה הולכת וגדלה. ״זה כמו בולמוס של אכילה. אני רוצה לעצמי כל פיסה של יופי מהעולם הזה. אני רוצה את כל הצבעים, את כל התכשיטים, את הציורים של כל האמנים הגדולים, את כל החפצים… רוצה להכניס את כל היופי הזה למקום אחד כדי שהצופה יחווה את הכול, ביחד וחזק. כמו שאני חווה את העולם הזה, הכל ביחד, הכל בווליום מחריש אוזניים״.
הודיה לוי מוצאת את מקומה כאישה דתיה בעולם מודרני בתווך שבין פנים וחוץ, בין מסורת וקדמה, בין קודש וחול, בין טוהר וטומאה. ״וילון התחרה הלבן של חדרי נגרר בסחי הרחוב וספג את זוהמתו, הדלקה עודפת של נרות על חלונות ביתי השחירה וניפצה את זגוגיותיהם. העודפות מערערת את האיזון העדין של חיי״.
סדרת הצילומים של שחר אדמון, ״מענה״, מפגישה את הגוף עם חפצים חדים ומסוכנים, ומהלכת על הסף בין יופי לפציעה. ״גופי הוא האמצעי הראשוני הנמצא באופן תמידי ברשותי כאמנית. עבודות הצילום מציגות חיבור בין גופי לבין האובייקטים שבניתי. השילוב בין החומר המתכתי הקשה לבין הגוף הרך יצר בין השניים מערכת יחסים יפה ואלימה כאחת. מערכת יחסים זו נוצרה תוך כדי איזון בלהות שבו כל תזוזה עשויה לפצוע את הגוף. חוויית הצופה נפגשת עם יופי וכאב כאחד, בצילומים המבטאים מערכת יחסים שבין סימון טריטוריה לכליאה, בין הגנה לתקיפה ובין עינויים לתענוג״.
The post בוגרים 2017: אמנות במוסררה, מנשר, סמינר הקיבוצים appeared first on מגזין פורטפוליו.
