ההצלחה מייצרת אזור נוחות שקשה להשתחרר ממנו

״יש ימים שאני קמה ומסתכלת על העבודה ואומרת מה זה הקשקוש הזה שאני עושה, ויום למחרת יכול להיות ממש להיפך: הרגשה של איזה יופי! אבל אני כבר מכירה את הנדנדה הזו, ככה זה יצירה״, אומרת מרתה ריגר. בימים אלה היא מציגה תערוכת יחיד ראשונה בגלריה עינגא לאמנות, אבל בראשה ובידיה היא כבר שקועה בעבודה על סדרה חדשה שתציג בחודש הבא, ביריד האמנות והעיצוב צבע טרי. לצד ההתרגשות של התערוכה, היא מתנהלת בקצב של רכבת הרים יצירתית, בין תחושת ההישג וההנאה מההצלחה, לבין חיפוש מתמיד אחר הדבר הבא.

״יש לי סטודיו קטן מאחורי הבית. כאן התחלתי, והוא היה מושלם כשהילדים היו קטנים וגם הפריטים שעשיתי היו קטנים יותר, הייתי קדרית מתחילה. אבל בינתיים גם הילדים וגם העבודות שלי מאוד גדלו. אני רואה שהגיע הזמן להגדיל את היקף העבודה ואולי לעבור למקום גדול יותר ואני לא יודעת אם אני כבר מוכנה. וזה שקצת הצלחתי בשנתיים האחרונות ושיש עכשיו תערוכה, זה לא מובן מאליו, שהכול ימשיך כך. מי יודע איפה אהיה בעוד חצי שנה? אז אני אומרת – נעבור עוד ׳צבע טרי׳ ונראה״.

בתערוכה ביצת קולומבוס ריגר מציגה שלושה סוגי עבודות. כבר בחלון הראווה ניתן לראות עבודה יוצאת דופן: כלוב מתכת אליפטי תלוי ובתוכו שברי קרמיקה לבנה בדוגמאות ״כחול לבן״, אלו הם חלקים מקשרים בין עבודותיה הקודמות לסדרה החדשה שמוצגת בתערוכה. בחלל הכניסה לגלריה שביל פסיפס של שברים המרכיבים יחד מעין פאזל לבן, על רקע הרצפה הכהה. בחדר הסמוך משתנה הנוף והופך למעין גן ירוק. אולם במקום פרחים וצמחייה את הגן ממלאים פסלי קרמיקה בצורת ביצה. הם מופיעים בגדלים שונים, בדוגמאות שונות, חלקן מזכירות קקטוסים ירוקים וחלקן דומות לקליפת אבטיח, אחרות מחופות בהטבעה של דוגמאות רקמה אתנית וטלאים ממקורות שונים.

אולם לא הדוגמאות, אלא גודלן העצום של הביצים – הנעות בין 30 ס״מ ליותר ממטר גובה והיקפן בהתאם – הוא החלק המפתיע בתערוכה. צורת הביצה, המוכרת כל כך, עוברת כאן טרנספרמציה למספר כיוונים. זהו פיתוח שעליו עבדה בשנים האחרונות.

איך קשורים השברים לביצה, ולמה ביצת קולומבוס?

״רציתי ליצור בצד אחד את הפריחה – שהיא לא לגמרי צעירה, היא כמוני, פריחה מאוחרת – ובצד השני התחלתי לעבוד על הבצורת הזו, והחומר שהוא אותו חומר גלם של הביצים, אבל זהו רצף של חלקים, שברים או קליפות. השברים הללו הם חלק ממני – הרקע שממנו התגבשתי״, היא מתארת (בשבת הקרובה, 5.3, יתקיים בתערוכה שיח גלריה עם ריגר ואוצרת התערוכה, אירנה גורדון).

״מבחינתי התערוכה הזו היא חלום שמתגשם. היא פרי של ההצגה בצבע טרי 2014 – הגעתי לשם כי רציתי להגדיל את חוג הלקוחות ולהכיר את הקהל שלי. שם ממש פרצתי מבחינה מקצועית. כבר בערב ה-VIP הייתי סולד אאוט. נותרו רק כמה מהדברים היותר קטנים – זו הייתה הצלחה כבירה, גם מבחינה מסחרית וגם הפידבק המקצועי שקיבלתי. פתאום הבנתי שיש לי משהו שלא ידעתי עד כמה הוא מיוחד״, אומרת ריגר בהתרגשות.

שם גם נוצר הקשר עם בעלות גלריה עינגא, והחלה להתבשל התערוכה המוצגת כעת. ״כמעט 30 שנה אני קדרית ותמיד עשיתי כלים שימושיים לבתים של אנשים וכלים למסעדות. במקביל גם לימדתי – כדי לתחזק את הסטודיו – ובכל הזדמנות השתלמתי ולמדתי עוד קורס ועוד טכניקה. עם השנים ראיתי שאני מתרחקת מהקדרות הבסיסית והולכת לכיוונים פחות ופחות פרקטיים. גם מבחינה אסתטית: הכלים היו יפים, אבל הם התרחקו מהפונקציה שלהם והפכו ליצירות חופשיות. בהתחלה זה נראה לי פשוט דקורטיבי, היום אני מבינה שהיה בזה שינוי קונספט – מהקדרות השימושית לפיסול חופשי יותר״.

ריגר נולדה בברזיל וגדלה בבית יהודי חילוני. היא למדה אמנם בבית הספר היהודי בריו דה ז׳נירו, אך לא היהדות אלא דווקא היצר המרדני הוא שמשך אותה לארץ ישראל. אחרי שהחלה לימודי אמנות באוניברסיטה בברזיל, החליטה להתנסות בתקופת לימודים בארץ. ״הוריי דווקא לא התנגדו, אבל שכנעו אותי ללמוד משהו יותר מעשי, וכך למדתי עבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. חשבתי שלאמנות כבר אגיע איכשהו״.

ה״איכשהו״ התרחש במקרה, כאשר התלוותה לבעלה שיצא ללמוד תואר שני בצרפת. ״השכן שלנו היה קדר ואני נכנסתי לסטודיו שלו ונכנסתי לטירוף של זה. אחרי שהתנסיתי קצת התחלתי למכור עבודות, להשתתף בירידים, לחפש השתלמויות בעולם. אני חושבת שעד היום אני קצת עוף מוזר – מצד אחד חסר לי המון יידע טכני, אבל זה מה שנתן לי את החופש. אני לא כלואה בטכניקה או בחוקים של קדרות, ומה שנחשב לא מתאים באסכולה מסויימת יכול להקנות לי פרס ביפן. והנה אני מוצאת את עצמי עושה דברים גדולים״.

לקראת ההצגה לראשונה בצבע טרי החלה ריגר לנסות לעבוד יותר בגדול, במטרה להגיע לתצוגה עם משהו מיוחד באמת. ״את הביצים התחלתי בהשראת אמנות אפריקנית, שם הם מצירים דוגמאות אתניות על ביצי בנות יענה. משם התחלתי לפנטז: הלוואי שיכולתי לעשות ביצים ענקיות – לצאת מהקנה מידה של האובניים. ואז אמרתי לעצמי ׳מה הלוואי׳, אני יוצרת קשר עם החברים שלי בסין ונוסעת״.

את ג׳ינגדז׳ן, בירת הקרמיקה הסינית, הכירה ריגר דרך קדר סיני שעבד תקופה בארץ. ״הוא הקים בסין מרכז מבקרים ומרכז קדרות שנועד למשוך לאזור קדרים זרים. בדיעבד זה לא מאוד הצליח, יש מעט שבאים מבחוץ, אבל המקום התפרסם בזכות העבודות של איי וייוויי, פרויקט הגרעינים נעשה שם ועוד יצירות שלו. אפילו אני פגשתי אותו שם פעם-פעמיים.

״כשבאתי עם פרוקט הביצים הענקיות ישבתי שם חודש וחצי ועשינו את הסדרה הראשונה. קראתי לזה ׳כחול לבן מייד אין צ׳יינה׳ ולשם הזה יצקתי את כל המקורות: הכחול-לבן הישראלי והפורצלן הקלאסי. זה היה בזמן צוק איתן, היו לי שני ילדים ביחידות קרביות, ואני ישבתי לי בסין ומצאתי את עצמי מתראיינת לטלוויזיה הסינית על המצב הבטחוני של ישראל.

״האבסורד הוא, שאני בכלל מזהה את עצמי כאן כברזילאית ופתאום שם, בסין, הייתי יותר מכל ישראלית. אני חושבת שאני ברזילאית עם נפש ישראלית או ישראלית עם נפש ברזילאית. אני חיה כאן 30 שנה, הילדים שלי ישראלים, אבל יש לנו כמשפחה שייכות עמוקה לברזיל, לשפה ולאוכל״.

בתערוכה הנוכחית היא מציגה עוד פיתוח של אותה עבודה, שלמענה חזרה שוב לבית המלאכה בסין. כעת היא כבר שוקדת על הסדרה הבאה, לקראת הצגתה בצבע טרי: ״כמו שבעינגא יש את ההקבלה והסמיכות בין השבור והשלם, שם אני הולכת בעקבות האגדה הקלאסית הזמיר וקיסר סין. מעניינת אותי ההנגדה בין הכלוב והחופש.

״הסיפור פחות חשוב לי. חשובה השאלה כמה אתה יכול להיות יצירתי, פורה ומצליח כשאתה כלוא או כשאתה חופשי. ההצלחה מייצרת לנו אזור נוחות שהוא גם סוג של כלוב, והנה אני מנסה לקחת סיכון. כיום אני במקום מוגן ולא חשוף, ומה יקרה אם אצא למקום יותר מרכזי? אני בת 52 – רוב החברות שלי רוצות לפרוש, ואני רק מתחילה פרויקטים גדולים חדשים״.

מבחינתה של ריגר יש בהצגת התערוכה בגלריה קפיצת מדרגה כפולה: לא רק תערוכת יחיד אלא בגלריה לאמנות, שלא במסגרת של המוקדשת בדרך כלל לקרמיקה, לקראפט או לעיצוב. במקרה לגמרי, גלריה עינגא שוכנת במרחק צעדים ספורים מבית בנימיני, המרכז לקרמיקה ישראלית וחלל תערוכות חשוב בפני עצמו. על ההבדל בין השניים היא אומרת: ״אני מאוד אוהבת את בית בנימיני וכמובן שאשמח להציג גם שם. אבל להצגה בגלריה לאמנות יש ׳תופעות לוואי׳ שלא לקחתי אותן בחשבון בדרך. זה מוביל אותי למקומות בלתי צפויים, גם מבחינת חומרים – אני כבר לא חושבת רק על היכולת של החימר והפורצלן. גם החופש לשחרר את הצד הטכני שעובר בין הרעיון לייצור בפועל. למדתי לסמוך על בעלי המלאכה הסינים. שחררתי, לא מעניין אותי ׳איך׳, לי יש את החזון והם יפתרו את השאלות הטכניות״.

עם זאת, היא מבהירה, שלא מדובר בייצור תעשייתי, אלא בעיר של בעלי מלאכה, שכל בית אב או בית מלאכה מתמחה בסגנון עבודה אחר. ״אל תדמייני מפעל – זה חדר קטן בגודל של הסטודיו שלי היום, ושלושה גברים חסונים עובדים על אובניים ומעבירים לי את הביצה הענקית לסטודיו הסמוך ששכרתי. שם אני משנה, משלימה, מציירת – דוגמאות של דקלים, הצמחים הטרופיים של ברזיל, יש ציור חופשי ויש דוגמה בחוד מחט. אחר כך תהליך השריפה שלוקח כמעט שבוע ומלווה בהמון מתח. אני הולכת לתנור הציבורי הענק ושוכרת לי שטח, ושם אפשר לומר ששמתי את כל הביצים בסל אחד״.

אחרי שהכניסה את העבודות לשריפה, היא מספרת, ״אני הולכת לחשוב על הפרויקט הבא. אני מתפנה להיות כאילו תיירת אבל עם עיניים פקוחות – עם מי ארצה לעבוד בפעם הבאה. כך איתרתי את מי שאעבוד איתו על פרויקט הפרפרים החדש שלי״.