אין לזלזל בהצהרת כוונות, במיוחד אחת כנה ומודעת לעצמה. במובן הזה תצוגת אופנת החורף של רנואר, שנערכה אתמול בנמל תל אביב, נפתחה בכמעט מניפסט. ״מצאנו את עצמנו עורגים לזמנים אחרים״, ציין רון קאהן, המנהל האמנותי של הרשת. ״בעידן של עומס ורעשי רקע, המאבק של תעשיית האופנה – על תשומת ליבו ועל כיסו של המתלבש, על אמירה מקורית בנוף של שיבוטים אופנתיים – זקוק לריענון, לסוג של הפעלה מחדש״. בפורום הזה, מול קהל גדול של תקשורת ובשידור חי, זו הייתה כנות יוצאת דופן, שמרמזת על כך שחדוות העשייה אבדה במלחמת הקיום והצידוק היום־יומית.
הודאה בכך שנדרשת חשיבה מחודשת, במיוחד מצד מותג מסחרי בתפוצה רחבה, היא עניין חריג למדי; עולם האופנה הוא מרחב יהיר בדרך כלל שאינו נוטה לדבר על חולשות. אבל קאהן דקר נקודה חשובה, שנדונה בחודשים האחרונים רבות בתקשורת האופנה – הדרך שבה דברים מתנהלים בשנים האחרונות הגיעה ככל הנראה לכדי מיצוי. מותגי האופנה המהירה, וכמובן הלקוחות שלהם, התעייפו מהפרדיגמה שגורסת הצפת השוק בבגדים פשוטים במחיר נמוך עד כמה שניתן. המחיר כבר אינו פקטור מרגש: אחרי הכל, כמה חולצות טי שחוקות או שמלות־טוניקה מעוטות דיטיילים, אדם באמת צריך?
וכך, רנואר מבקשת למצוא משהו שיחזיר את ההתרגשות לבמה. בצעד שהוא ללא ספק יומרני, אך מסמל כיוון ברור, מעצבי הסטודיו ביקשו לקבל השראה לא רק מבירת האופנה האולטימטיבית, קרי פריז, אלא מתקופה אחרת שבה נדרש העולם לעבור ריסטארט – סוף שנות ה־40 של המאה הקודמת. זה היה רגע מכונן שבו נפטר העולם מהמראה הצבאי הרזה של מלחמת העולם השנייה, ואימץ מחדש את הספלנדיד והפזרנות הגדולה של הקוטור הצרפתי; רגע שבו הקוטורייה הנודע בעולם, כריסטיאן דיור, השיק את המראה הנשי והמצועצע שנודע לימים בשם ״הניו לוק״.
בהתאם למסגרת ההתייחסות ולקריאה למצוא מחדש את האנרגיה וההתלהבות שנשחקה במלחמה על הלקוח (הקולקציה אף כונתה בשם ״בעקבות הזמן האבוד״, על שם ספרו של מרסל פרוסט), העיצובים על המסלול קראו להתלבשות מחייבת יותר: פחות אופנה ספורטיבית עמוסה בסוויטשרטים, כפי שהתרגלנו לראות בעונות האחרונות, ויותר חצאיות מתפזרות, מתני צרעה, מחשופי דקולטה ומכנסיים מחויטים רחבים.
מצד אחד, רנואר לפחות ידעו לאן להסתכל: יש היגיון בלקבל השראה מאבות היסוד של האופנה המודרנית, במיוחד כשרוצים להשיט את הספינה אל עבר אופק חדש. מנגד, ועם כל הכבוד להצהרת הכוונות ולהיתלות באילנות גבוהים כל כך, דיור זה לא היה. הסטיילינג המדויק של מאשה רודוב (הדוגמניות אף גרבו גרביונים עם פס שחור דק מאחור) חולל הרגשה של התלבשות מלאה בכוונה, וניכרה התעקשות על חומרים טובים יותר, כפי שהדגימו בין היתר שמלת מעיל חיננית בצבע דבש או מכנסיים משובצים ארוכים לגברים, שהיו רחבים במופגן.
אבל, בסופו של דבר נדרשים עוד מהלכים על מנת להביא את הבגדים למקום שבו הם אכן מעוררי כבוד או התרגשות אמיתית, ומגשימים את היותם יותר ממוצר צריכה. אם כבר פריז, אז התפירה צריכה להיות מלוטשת בהרבה (שמלות צינור במחשוף דקולטה צנחו מחזה הדוגמניות) והקולקציה צריכה להיות ערוכה בקפדנות גדולה יותר. כרגע היא נראית כמו ניסוי כלים תקופתי, ופחות כבגדים אופנתיים עם חותמת מובהקת (כפי שהייתה לתחיית האופנה הצרפתית של שנות ה־50).
כל זה מוביל למסקנה שהמוקד בקולקציה הזו הוא לאו דווקא הבגדים, או מה שייצא ממנה לחנויות בפועל. בגדול, ועל אף כמה פריטים נאים בהחלט (חליפת פסים נהדרת בכחול ואדום לגברים לדוגמה), אין בה עדיין הצעת ערך ממשית ומוגדרת שאכן בוראת רנואר חדשה. מי שיבקר באחת מחנויות המותג לא יבחין בשינוי: החשיבות הגדולה נעוצה בכלל במקום אחר – בחשבון הנפש שמגולם בנקודת המוצא שלה. מהפכה, אם בכלל תתגשם, יכולה לצמוח רק ממקומות כאלה.
The post הווידוי הגדול של העונה: חורף 2017/18 של רנואר appeared first on מגזין פורטפוליו.
