כשמתן ישראלי סיים את הלימודים בבצלאל בשנת 2008, הוא הוזמן להציג בגלריה ״שי אריה״ בתל אביב. לדבריו, כבר אז פחות משכו אותו חללים לבנים, ״בטח שלא בתל אביב״. הוא הציע לאוצר אריה פרנקו מסלול של עבודות בשכונת מוסררה, שייצוג של כל אחת מהן יוצג בחלל הגלריה. המסלול כלל שש עבודות ולתערוכה קראו ״מסלול מס.1: לוח, מגדל ובית, עץ, דגלים ומדרגות״. ההליכה בגלריה לאורך מסלול של אמנות במרחב הציבורי הייתה הבסיס שעליו הוקמה באותה שנה קבוצת מוסללה, ומכאן היא גם קיבלה את שמה, הלחם של ״מוסררה״ ו״מסלול״.
מלבד ישראלי, כיום כוללת מוסללה מספר יוצרים, ביניהם אייל לויט, דפנה ילון, אורון אליאור, אלה גיל, נילי פרלמוטר, נתן לנדאו, אייל בלוך, יוסי אוד ושמוליק טוויג; חלקם שייכים לגרעין היוצרים שהקים את מוסללה וחלקם הצטרף עם השנים. ״אני קם בבוקר כדי לקחת את הילדים שלי לגן, ואני גם קם בבוקר בכדי ליצור שינוי בירושלים, כך שיום אחד הילדים שלי ימשיכו לחיות בעיר מתוך בחירה מכיוון שזה יהיה המקום ׳הכי הכי׳״, אומר ישראלי.
״יש תרבויות שבהן אדם מתבקש להתבונן על מעשיו בפריזמה של שבעה דורות קדימה: איך מעשיו היום ישפיעו על החיים בעתיד. אז העתיד שאנחנו חולמים ויוצרים בעבור ילדינו וגם בעבורנו הוא דבר ראשון מרחב של אי־אלימות ושל אהבה, כמה שזה נשמע היפי. הדרך לשם עוברת דרך השינוי של היחס שלנו לאדמה ולסביבה, של היחס שלנו לקהילה המקיפה אותנו, ושל היחסים שלנו עם עצמנו״.
את המצע הם מיישמים בביתם הנוכחי, ״המרפסת״, עירוניות חדשה על גגו של בניין כלל בלב העיר. בניין כלל היה ״החלום ושברו״: הוא הוקם כהבטחה גדולה למרכז הקניות המקורה הגדול והראשון בירושלים, אך כשל כשלון חרוץ, אפילו משרדי הממשלה ששכנו בו ברחו ממנו, ובמשך שנים הבניין עומד מוזנח ונטוש על פיסת נדל״ן שמנה במיקום הכי מרכזי בעיר.
כיום הקבוצה מפעילה ארבעה מרכזי קיימות על הגג: אדמהיא – פיסול עיצוב ובניה באדמה; גג־עדן – מרכז חקלאות עירונית; פרופוליס – מרכז לדבוראות עירונית; ופריזמה – מרכז לתנועת הגוף. לא הרחק משם, במרכז ביתא, הם מקיימים סדנת עץ ונגרות. הקבוצה מובילה יחד עם עיריית ירושלים וארגונים שותפים נוספים תהליך של חשיבה מחודשת על גגות העיר, שיוכלו לשמש כאדמה החדשה של העיר כדי לתת מענה לבעיית השטחים הציבורים. כל אחד מהמרכזים עוסק בחיבור ובתיקון של אחד התחומים שלטענתם העירוניות הקיימת נכשלת בו.
״עיר בריאה ומקיימת היא עיר שבה אפשר להשלים גלגול חיים שלם, מינקות לבגרות לזיקנה. אני מקווה להצליח להזדקן בעיר הזאת ושילדי יבחרו להישאר בה, כי זאת תהיה עיר ירוקה ויצירתית, שמתקיימת בהרמוניה בין כל הבריות החיות בה, ושעוד שבעה דורות מהיום ילמדו על התקופה המוזרה שבה האנושות חירבנה לתוך מי השתייה שלה, פיזרה כימיקלים על הירקות, עסקה ברצח הדדי בעקבות סכסוכים שעברו בירושה מדור לדור, ויקראו לה ימי הטמטום״.
אתם פועלים, מתנסים ושואלים שאלות לגבי תפקידה של אמנות חברתית במרחב הציבורי. לאיזה תשובות הגעתם במהלך השנים?
״בעבורנו האמנות היא מהלך של ריפוי מרקמים עירוניים שנפגעו, אם זה מתכנון לא נכון או מהזנחה, או פשוט מחוסר השראה. פעילות במרחב ציבורי מעמידה את האמנים בפוזיציה חדשה: הם כבר לא רק ועדת קישוט מתוחכמת, יצרני אוביקטים לאספנים ולעשירון העליון; הם המרפאים, השאמנים של השבט העירוני.
״כמובן שזה לא נכון לכל פעולה ולכל מקום. הדחף של מרבית היוצרים הוא ליצור וישר לעבור לדבר הבא, והאחריות על מרחב ציבורי היא אחד האתגרים היותר קשים. אבל אין שינוי שקורה בין רגע, לכן, כדי שתהיה אפשרות לתהליכים ארוכי טווח להתקיים – חייבים לפתח נשימה של ריצות ארוכות, וכאן גם נכנסת החשיבות של עבודה משותפת. להצליח לקחת אחריות על מרחב ציבורי לאורך זמן זה שוחק ומעייף, אך לקהילה או לקבוצה זה אפשרי. בכלל מדובר במירוץ שליחים״.
ALL Man's Land
ביולי 2012 נפתחה בסטת אבטיחים חדשה על מגרש בפאתי שכונת מוסררה. הבסטה, שהוקמה על־ידי קבוצת מוסללה בתמיכת ״עונת התרבות בירושלים״, נבנתה בשטח ריק ששימש בעבר שכונת פחונים בגבול קו התפר, בהשראת בסטות האבטיחים המקוריות שפעלו באזור שער שכם לאחר מלחמת ששת הימים. כוונת האמנים היתה להחזיר למקום, השוכן על קו הגבול בין מזרח ירושלים למערבה, את זהותו כנקודת מפגש. החלום היה שיהודים וערבים, דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים יישבו יחד לאכול אבטיחים, לשמוע מוזיקה, לרקוד ולשוחח.
הקמת הבסטה היתה נקודת ציון חשובה בפעילותה של מוסללה, ובשיתוף הפעולה בין חברי הקבוצה, שכללה בעיקר אמנים ירושלמים ופעילים חברתיים, לתושבי השכונה הוותיקים. היא נוצרה בעבודה משותפת עם ראובן אברג׳יל וקוקו דרעי, תושבי השכונה, ממנהיגי תנועת הפנתרים השחורים בעבר ופעילים חברתיים עד היום. אברג׳יל עלה לבמה, הזמין את הפנתרים הוותיקים שבאו לתמונת מחזור היסטורית ובירך את הבאים והבאות שגדשו את המקום, אכלו קוביות של אבטיח וגבינה מלוחה, צחקו, דיברו, הקשיבו למוזיקה ורקדו. זה היה לילה של שיא, שבדיעבד סימן גם את תחילת הסוף. בימים שלאחר מכן נוצר קרע ביחסים בין מוסללה לכמה מתושבי השכונה, שהלך והתרחב עד שבתום שנתיים נאלצו חברי הקבוצה לעזוב את השכונה ולחפש לעצמם בית אחר.
החלטתם לצאת משכונת מוסררה והיום אתם בבניין כלל, שלו נוף אחר לגמרי. איך מיקום משפיע על עשייה? והאם פוליטיקה מזינה אמנות?
״כשפעלנו במוסררה הרבה מתשומת הלב הוסבה לשאלות שעולות מעצם החיים לצידו של קו התפר, מההיסטוריה של המאבקים החברתיים והיחסים בין מזרח ומערב. התפתחה אצלנו תפיסה שהדרך לחולל שינוי במרחב שטח ההפקר (No Man's Land) עוברת דרך ה־Man. הקטבים ההופכיים של ה־Man הם הילד או הזקן (גיל), האשה (מין) והחיה. אם נצליח ליצור מרחב שבו הקטבים הללו מרגישים בנוח, יווצר מרחב שהוא ALL Man's Land.
״גם בנין כלל הוא שטח הפקר. אולי לא מובהק כמו מוסררה, אבל מספיק לראות איך במשך שנים כמעט ורק גברים היו מסתובבים בו בלילה. החלום שלנו זה שלום עולמי ולא פחות, בלי פשרה ובלי לפחד מהיומרה, גם אם זה לא יקרה בימי חיינו. בדרך נעבור דרך ריפוי היחסים שלנו עם עצמנו, כל אחד והשריטות שלו; דרך ריפוי היחס שלנו לסביבה, להבין שאנחנו לא מעליה ולא מנותקים ממנה אלא חלק מהכל; וכמובן דרך ריפוי של היחס בין אדם לאדם ולקהילתו מסביב. יש בנו רצון להפוך את הבניין לנקודת מפגש, מה שלא התאפשר במוסררה. אל הבניין מגיעים בכל מקרה אזרחים מכל קצוות העיר, ויש לו אפשרות להפוך למרחב שיצליח לקבל אליו את ריבוי הזהויות הירושלמי״.
מאיפה הגיעה ההחלטה להוציא ספר? למה דווקא עכשיו?
״יהיה נכון להגיד שהספר נובע מהצורך שלי, כדרך להתמודד עם התחושות הקשות שעימן הסתובבתי אחרי העזיבה של שכונת מוסררה. באותה תקופה הצטבר בי כעס על כך שלא קיבלנו מספיק תמיכה מכל הכיוונים, על הטעויות שעשינו לאורך הדרך, והייתה בי גם בושה מהדרך שבה זה נגמר: רגע לפני הסתובבתי כמו מלך השכונה, מלא בגאווה ויהירות, ופתאום אני מוצא את עצמי מוקצה, בתוך שכונה קטנטונת שכולם מכירים בה את כולם. רק עכשיו, כשהצלחנו להמציא את מוסללה מחדש במקום חדש ועם תוכניות חדשות, אני מתפנה לנסות ולהבין מה קרה שם והספר הוא דרך לבחון את הדברים.
״לשמחתי הרבה הרימו את הכפפה כשותפים להובלת המהלך יונתן אמיר ורונן אידלמן, העורכים של מגזין האמנות ערב־רב, שיחד עם לי ברבו על ההפקה ואביגיל רוביני על העיצוב יצרנו צוות שנהנה לעבוד יחד ומרגיש את החשיבות בלהצליח להעביר את הסיפור באופן מורכב ולא מתייפייף. העשייה בחמש השנים הראשונות היתה מאוד אינטנסיבית, עם מאות אמנים ויצירות מכל המדיומים.
״זה אחד הפרויקטים הגדולים והמורכבים שהתקיימו בירושלים ובארץ, ובוודאי בנקודה כל כך טעונה ומרתקת כמו שכונת מוסררה, וזה אתגר לא פשוט להצליח לכנס את כולן לתוך ספר אחד. וכמובן, מכיוון שאנחנו עוסקים באמנות ציבורית שלרוב מתכלה, מושחתת או מתפרקת, והעבודות לא נמצאות באוסף של אף מוזיאון, זאת המחויבות שלנו לטובת התיעוד והשימור של היצירות המרתקות״.
The post ״מרחב של אי־אלימות ושל אהבה״: מתן ישראלי על הדרך לשינוי של קבוצת מוסללה appeared first on מגזין פורטפוליו.
