פרס מיתר למצוינות בצילום, פרי שיתוף פעולה בין PHOTO IS:RAEL וקרן משפחת צבי ועפרה מיתר, יוענק זו השנה הרביעית לצלם שגוף עבודותיו מפגין מצוינות בולטת בתחום. ההגשות יישפטו אנונימית על ידי חבר שופטים המורכב מאנשי מקצוע מובילים ונחשבים מרחבי העולם. השופטים מבקשים למצוא שפה אישית, ייחודית ומעניינת שבאה לידי ביטוי בסדרה או בגוף עבודה.

השופטים יבחרו 20 צלמים מבין ההגשות שיעלו לשלב הגמר. יצירותיהם יוצגו בתערוכה קבוצתית בפסטיבל הצילום הבינלאומי בנובמבר 2019 בתל אביב. בנוסף, יוענק לזוכה במקום הראשון פרס בשווי $14,000, שיורכב ממענק כספי בסך $2,500, ליווי של אוצר מקצועי במשך שנה שלמה, והפקת תערוכת יחיד במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי לשנת 2020.

ג׳ון פול אוונס

חבר השופטים:

• מרתה וייס, אוצרת צילום בכירה, מוזיאון ויקטוריה ואלברט, לונדון
• נטלי הרשדורפר, אוצרת וחוקרת, מתמחה בהיסטוריה של הצילום, מנהלת המוזיאון לאמנויות יפות בלה לוקלה, שוויץ
• רבקה סאקר, יו״ר סות׳ביס ישראל, מייסדת ארטיס
• דורון רבינא, אוצר ראשי, מוזיאון תל אביב לאמנות
• דוד עדיקא, צלם וראש המחלקה לצילום, האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים
• דפנה מיתר נחמד, קרן משפחת צבי ועופרה מיתר
• מרים קוימן, חוקרת, כותבת ואוצרת במוזיאון הצילום Foam, אמסטרדם
• משה רוזנצווייג, מייסד ומנהל אמנותי, פסטיבל הצילום Head On, סידני, אוסטרליה
• לורה לטינסקי, אמנית ומרצה במחלקה לאמנות ויזואלית, האוניברסיטה של שיקגו

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לוח זמנים והגשה:

• ההרשמה פתוחה עד ל־31.7.2019 בשעה 23:59 (שעון ישראל)
• הרשמה מוקדמת עד לתאריך ה־15.7.2019, כרוכה בדמי רישום על סך 150 שקלים
• הרשמה מאוחרת החל מתאריך ה־16.7.2019, כרוכה בדמי רישום על סך 195 שקלים
• את התמונות יש להגיש דרך אתר התחרות בלבד
• לשאלות ופרטים אפשר לפנות במייל: meitar@photoisrael.org

PHOTO IS:RAEL היא חברה עצמאית לתועלת הציבור ושלא למטרות רווח. החברה הוקמה לקידום עשייה יצירתית וחברתית, וליצירת דיאלוג באמצעות שפת הצילום. החברה מציעה פלטפורמות לתצוגה, מחקר והפניית זרקור אל נושאים אמנותיים וחברתיים כאחד.

Fabian Muir

The post קול קורא: פרס מיתר למצוינות בצילום 2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

בימים שבהם נושאים כמו דיור ציבורי או מחיר למשתכן נדונים תדיר בסדר היום – הכלכלי בעיקר – של המדינה, התערוכה ״מסיבת הרס – משיכון למגדל״, שמוצגת בימים אלה במוזיאון העיר חיפה, היא רלוונטית מתמיד. הרעיון לשם הציני־אוקסימורוני, ״מסיבת הרס״, נשאב מאירוע שהתקיים בעיר לכבוד תחילת עבודות הריסה של שיכון ותיק באחת משכונותיה לקראת פרויקט פינוי־בינוי, וצוין עם כל הסממנים שמתלווים לחגיגה כמו חגיגה: עמדות די.ג׳י שהשמיעו מוסיקה קצבית, בלונים, כיבוד ונאומים

 ״מתוך האירוע התמוה, שכמותו מקיימות חברות לכבוד בנייה חדשה, זיקקנו את נושא התערוכה״ מספרת האדריכלית ד״ר הדס שדר, מרצה וחוקרת של השיכון הציבורי במדינת ישראל, שאצרה אותה במשותף עם אפרת אבני מזא״ה, אוצרת ורכזת חינוך במוזיאון העיר חיפה, שעוסקת גם בחינוך מוזיאלי ובפיתוח עמדות פעילות במוזיאונים. ״הרי מה שנחגג באירועים כאלה זה לא תהליכי בנייה או אדריכלות, אלא אקט בוטה של הריסה רבתי. הבתים הנהרסים רחשו בעברם חיים שלמים שנהרסים יחד איתם, וכמותם גם ערכי קהילתיות ואידיאולוגיה שעמדו בסיס בנייתם״. 

דיוי בראל, אור אחרון

ענת רוזנסון בן חור, שיכון ברמת הגולן. צילום: סטס קורולוב

אמיר תומשוב, תהום אל תהום קורא מס' 37. צילום: מ״ל

התערוכה מתקיימת במסגרת שיתוף פעולה בין מוזיאון העיר חיפה לבין מוזיאון העיר דיסלדורף. חיפה ודיסלדורף הן ערים תאומות המנהלות יחסי ידידות וקשרים בתחומי תרבות שונים, ובכלל זה קיום תערוכות אדריכלות הבוחנות סוגיות ערכיות ותהליכים אדריכליים במרחב האורבני. אבני מזא״ה: ״התערוכה הנוכחית נולדה מהצעה של המוזיאון בדיסלדורף לקיים תערוכה בנושא אדריכלות מודרנית. מכיוון שהנושא היה כללי מידי החלטנו למקד אותו ב׳בנייה והרס בעידן ההפרטה׳, שבעקבות ובהשפעת אירוע ׳חגיגת ההרס׳ הודק לעיסוק בשיכונים ציבוריים״. 

שיכונים ציבוריים, כפי שעולה מהתערוכה, אינם בהכרח הומוגניים, ולמרות שהם כוללים טיפוסי מבנים שונים שנבנו במהלך השנים, בזיכרון הקולקטיבי הם צרובים כמבנים טוריים נמוכים – ״בתי רכבת״ – שמייצרים קו אופקי. המגדלים, לעומתם, מתנשאים לגובה ומסמנים קו אנכי, אך ההיפוך הצורני, כמו שהוא מכונה בטקסט האוצרות, הוא הרבה מעבר לצורניות גרידא ומבטא גם היפוך במהויות חברתיות־קהילתיות שמגולמות בו ושינויים תרבותיים, ערכיים וסביבתיים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מסיבת הרס, לדברי האוצרות, לא באה לבקר התחדשות עירונית, אלא לבחון את התכנון השכונתי העכשווי בהתייחס לזיקה שבין מטרותיו הפיזיות והכלכליות, לבין ההבטים האנושיים והחברתיים שכרוכים בו. ״היום, כשמרבית הבנייה החדשה נתונה בידיים פרטיות, וערכי שיתוף וקהילתיות מומרים באמירות־הבטחות של יזמים, שמשרטטות שקט וניתוק מהסביבה כערכים נחשקים, התחושה היא שמדובר בעידן שנגמר; בסופה של אמירה ערכית של מדינה שדאגה לקורת גג לתושביה״.

שאלות על משמעותו ומהותו של בית

שתי קומות המוזיאון, ששוכן במבנה טמפלרי במושבה הגרמנית בחיפה, מיטיבות לשרת את תמת התערוכה. הקומה הראשונה, חלל פתוח שתקרתו נמוכה יחסית, מוקדשת לשיכון, והרצפה שלה נצבעה בירוק כמחווה לאזורים החיצוניים שהיו בין בתיו, ושבהם התרכז חלק נכבד מהחיים החברתיים; חללים שהיוו מקומות למפגשים בין שכנים ולמשחקי הילדים, ותרמו בכך למימוש הרעיון של מיזוג גלויות ושל גיבוש קהילה חדשה. הקומה העליונה, חלל אנכי גבה־תקרה, מייצגת במופעה את המגדלים ואת ההבט האורבני, אך התכנים המוצגים בה אינם ״מגדליים״ ומתייחסים לתכני ההריסה שקדמו לבנייתם. 

העבודות המוצגות בתערוכה עוסקות בתמת ההרס דרך מדיומים מגוונים של יצירה, מהן עבודות קיימות שעסקו בנושא, ומהן שנוצרו ייעודית בעבורה. כך לדוגמה קולאז׳ מרשים בגודלו שיצר הצלם דיוי בראל ומוצג על פני קיר שלם: קולאז׳ ידני המשלב צילום של בתי שיכון שהוצאו מהקונטקסט של מיקומם ונשתלו על רקע פסטורלי של אלפים מושלגים, המעלים קונוטציה של חופשה ושאלות על משמעותו ומהותו של בית. רעיון דומה, ששותל את מהות השיכון בקונטקסט לא לו, מציעה ענת רוזנסון בן חור באמצעות ציור שמן רווי טקסטורות ״ביתיות״, שמדמה קולאז׳ וממקם את השיכון בתוך נוף טבע פתוח.

אמנון ליפקין, האגף לשיפור פני העיר. צילום: יפעת אשכנזי

מאיה גרצפלד מוסקה וממליגה או 1951, צילום: סטס קורולוב

נעמי סלייני, שיר הרס. צילום: סטס קורולוב

מוסקה וממליגה או 1951?, עבודתה של מאיה גרצפלד, מבוססת על יריעות שיפון אורכיות שעליהן הודפסו תמונות היסטוריות. תצורת תלייתן בשכבות מייצרת מניפולציה בין ההדפסים המעטרים אותן, ואגב כך גם שכבות של זמן וזיכרון. נעמי סלייני מצלמת בתים בשלבי הריסה, ואת הדימויים שנקלטו בעין המצלמה ״מפרקת״ ומפשיטה באמצעות גזירה ידנית של שמונה פנלים לבנים אורכיים שנתלו מהתקרה. הגזירה הידנית והצבע הלבן מקנים להם חזות מעודנת, אך העידון מופר באמצעות קולות רקע של עבודות הריסה שמתלווים לעבודה.

אמנון ליפקין רוקם במכונת תפירה בתים שכמו צוירו ביד חופשית, ועבודות נוספות מציגות צילומים, חריטה על עץ, אנימציה, ואפילו אוביקט מעוצב כמחיצה, שצדה האחד מדמה חזית של בית שיכון סטריאוטיפי וצדה השני מכיל דירות המוצגות כחללים של בית בובות. בתערוכה משולבות גם עמדות פעילות רלוונטיות לנושאה, כנדבך חוויתי נוסף למבקרים בה, וכן צילומים מתוך תערוכה שהתקיימה במוזיאון בדיסלדורף וננעלה כשזו בחיפה נפתחה.

מסיבת הרס – משיכון למגדל
מוזיאון העיר חיפה, שדרות בן גוריון 11, חיפה
נעילה: 5.1.2020

אלי סינגלובסקי, מאירהוף

צילומי הצבה: סטס קורולוב

The post באנו להרוס: בנייה והרס בעידן ההפרטה appeared first on מגזין פורטפוליו.

אחד המשחקים הזכורים לי מהילדות הוא מגדל ליצנים המבוסס על מודול שטוח בדמות ליצן, החוזר על עצמו פעמים רבות. החלקים הצבעוניים, ככל שזכור לי, לא היו שמורים באריזתם המקורית כך שלא ידעתי את שם המשחק. עם המשחק הזה העברתי שעות רבות, ללא תהיות, המעסיקות אותי היום, על מהו מקור הקסם שאיפשר את אותן שעות של הנאה.

לפני מספר שנים הלכתי בפעם הראשונה לסטודיו של אורה ותיאו קוסטר (תיאורה), לפגישה עם בניהם בועז וגדעון. הופתעתי לראות בין עשרות המשחקים בתצוגה, את מגדל הליצנים שעד אותו רגע היה מבחינתי זכרון ילדות, חפץ שלכאורה תמיד היה שם. כילד, לא תהיתי אף פעם מהיכן הוא ומי המציא אותו.
אותו מגדל ליצנים, למעשה מודל מוגדל שלו, עומד באחד החללים בתערוכה ״ממציאים לנו משחקים: אורה ותיאו קוסטר״, המוצגת בימים אלו בגלריית החווה בחולון.

מגדל הליצנים ״אחד יותר מידי״

פאזל רכבת חיות

התערוכה, שאצרה חנה הרצמן, מסכמת מעל חמישה עשורים של עשייה של הזוג אורה ותיאו קוסטר. באופן סמלי ולא מתוכנן, התערוכה נפתחה כחודש לאחר פטירתו הפתאומית של תיאו, והפכה בכך באופן בלתי רשמי גם לתערוכה לזכרו.

אורה ותיאו המציאו עשרות רבות של משחקים וצעצועים עליהם גדלים דורות של ילדים בארץ ובעולם. גוף היצירה שלהם מכסה מגוון עצום של תחומים בתעשייה, ממשחקי חשיבה וקלפים ועד לצעצועי הרכבה. בין המשחקים הרבים אורה ותיאו אחראים גם על כמה מהכותרים המצליחים בעולם, המוכר מביניהם הוא ככל הנראה ״נחש מי?״ האלמותי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אורה ותיאו התחילו את דרכם העצמאית בשנות ה־60 בהקמת חברה בשם ״מתת״, שהיתה חברה של מוצרי קידום מכירות ומזכרות לחברות. באופן לא מפתיע מתת הוקמה על בסיס משחק לוח המשוחק על מפת ארץ ישראל שפיתחה אורה לחברת דלק כמתנה לעובדים לחג. אך מתת כאמור היתה חברה של מוצרי קידום מכירות ולא חברת משחקים.

מודלים למשחק ״נחש מי״

סקיצות למשחקים

חלקי פלסטיק לבניית רכבת מפחיות שתייה

את חברת תיאורה (ששמה הוא חיבור בין שמות בני הזוג) הקימו ב־1965 מתוך החלטה להתמקד בעולם הצעצועים והמשחקים. ההרמוניה המוצלחת ביניהם מתוארת תמיד בחלוקה לתחומי אחריות; תיאו, מעצב, פסל, ואיש מלאכה מוכשר היה אמון על הפיתוח הטכני והיישום, ואילו אורה אחראית לרוב על ההמצאה, החוקים והבנה ורגישות לעולמם הפנימי של המשתמשים, הילדים. כיום פועלים בחברה גם שני בניהם של אורה ותיאו, בועז וגדעון קוסטר, המביאים גם הם, כל אחד, את תכונותיו הייחודיות לתהליך.

אורה ותיאו המציאו עשרות רבות של משחקים וצעצועים עליהם גדלים דורות של ילדים בארץ ובעולם. גוף היצירה שלהם מכסה מגוון עצום של תחומים בתעשייה, ממשחקי חשיבה וקלפים ועד לצעצועי הרכבה, ביניהם כמה מהכותרים המצליחים בעולם

בהיותם בין החלוצים בתחום המצאת המשחקים בישראל, הפך ביתם של אורה ותיאו למוקד עלייה לרגל לכל ממציא משחקים וצעצועים ישראלי (ויש רבים כאלה) שיצאו כולם מלאי השראה ומוטיבציה מן הפגישה.
אחת ההמצאות הראשונות של הזוג קוסטר כחברת תיאורה, ה־ICETIX, מהווה דוגמה נהדרת לחשיבתם המקורית וליכולתם לזהות פוטנציאל משחקי ולתרגם אותו בצורה נכונה לכדי מוצר. ה־ICETIX הוא מקל ארטיק מפלסטיק, המבוסס על התובנה כי מקלות ארטיק משמשים ילדים ליצירה, לבנייה ולמשחק. מתוך תובנה זו פיתחו תיאו ואורה מקל ארטיק המיועד להרכבה ומאפשר יצירה של מבנים שונים. ההמצאה שנמכרה בשנות ה־70 לחברת שלגונים אמריקאית הפכה לסיפור הצלחה ומיליארדי השלגונים בעלי מקל ה־ICETIX שנמכרו איפשרו לתיאורה להמשיך להמציא ולפתח עשרות רבות של משחקים.

מלבד ההזדמנות לראות את גוף העבודה המרשים מבחינת הכמות, חלק נכבד מהתערוכה מוקדש לתהליכי היצירה. מודלים, וסקיצות המוצגים בחלל מאפשרים הצצה אל התהליך שלרוב נסתר מעיני הציבור החשוף לתוצרים התעשיתיים. איורים בעפרון צבעוני על קלפים גזורים, דסקיות מאוירות על מקלות קרטון, מגזרות נייר וקרטון ביצוע, כולם מהווים תזכורת לעבודה הקשה, לזיעה ולאהבת החומר, הניסוי והטעייה וכן הכשלונות הרבים, נחלתם של הממציאים המאפשרים את הקסם, אליו נחשפים הצרכנים הפוגשים את התוצר המוגמר.

בית ממקלות ICETIX

מודל וגרסאות שונות של משחק המג׳ימיקסר האייקוני

סקיצה למשחק

אם אפשר בכלל לאפיין רפרטואר של יצירה בלתי פוסקת הנמשכת כבר מעל לחמישה עשורים, ביצירה של תיאורה מתקיימת פשטות, במובן הכי חיובי שלה. הפשטות, המתחילה מעקרון משחקי נהיר ומתממשת בעיצוב תכליתי ובשימוש נכון במגוון של חומרי גלם, היא המפתח ליצירת מוצרים על זמניים, היכולים לשרוד שינויים תרבותיים ולהמשיך להתעדכן מעת לעת; לדוגמה, על ידי שינוי של טכנולוגיה או חומר גלם. ביטוי נוסף לאותה פשטות הוא כי בניגוד למשחק מפת ארץ ישראל שעיצבה אורה בתחילת דרכה והיה מקומי באופן מובהק, את המשחקים בהמשך דרכם של תיאורה מאפיינת דווקא אוניברסליות, פנייה למכנה משותף ילדי ללא אפיונים מקומיים או מגדריים מובהקים.

מבחינה היסטורית, היצירה של תיאורה, מכסה פחות או יותר את תור הזהב של תעשיית המשחקים המודרנית, שהלכה והתעצמה במחצית השנייה של המאה ה־20. הרבה מהתפיסות, והתיאוריות שנראות לנו היום מובנות מאליהן בנוגע לצעצועים ומשחקים, החיבור בין משחק לחינוך והבנת חשיבותו של המשחק ומקומו בחיי הילדים, התהוו ונכתבו במהלך השנים האלו. התובנות שהביאה אורה לתהליך, שחלקן נאספו לספרים בנושא משחק, היו מקוריות בזמנן ולא תמיד מבוססות על תיאוריות קיימות, כך שהחלוציות התבטאה גם במישור התיאורטי. שילוב התכונות הייחודי של בני הזוג הכולל חשיבה מקורית, יכולת הפשטה, רגישות, יכולות טכניות וככל הנראה גם המון סבלנות ואופטימיות, יצר את התמהיל המיוחד הזה, שמוכיח את עצמו כבר חצי מאה והיד עוד נטויה.

–

הכתבה התפרסמה לראשונה בבלוג הצעצועים של שלומי איגר, about toys

ממציאים לנו משחקים: אורה ותיאו קוסטר
גלריית החווה, רחוב הנחושתן 1, חולון
נעילה: 30.8.19
שעות פתיחה: ד׳, ה׳ 17:00-20:00, ו׳, שבת 10:00-14:00

מודל לפאזל רכבת חיות

מודל לפאזל רכבת חיות

חלקי פלסטיק לבניית רכבת מפחיות שתייה

מודל מאויר לפאזל

The post משפחת קוסטר: חמישה עשורים של יצירה appeared first on מגזין פורטפוליו.

החברה לפיתוח יפו העתיקה בשיתוף מגזין פורטפוליו ממשיכים במסורת ושמחים להודיע על המהדורה השלישית של התערוכה יוצאים לאור. התערוכה, שמציגה מדי שנה עבודות של מיטב בוגרי האקדמיות ובתי הספר לאמנות ולעיצוב בישראל, תיפתח בחודש אוגוסט בגלריית הרחוב של יפו העתיקה. בתערוכה יוצגו בקופסאות אור כ־60 עבודות של בוגרי 2019

החברה לפיתוח יפו העתיקה שואפת לקדם ולעודד אמנים צעירים בתחילת דרכם, ולהציג את יצירתם כחלק ממרחב תרבותי מעורר השראה, המשלב אמנות עכשווית וייחודית. גלריית הרחוב, שהושקה בשנת 2017 עם המהדורה הראשונה של יוצאים לאור, הציגה מאז תערוכות מתחלפות, שכללו בין השאר את מיטב העבודות של שבוע האיור ושל יריד צבע טרי. העבודות מודפסות במיוחד לתערוכה ומוצגות בקופסאות אור, שמוארות בשעות החשכה ומעניקות מבט יוצא דופן על היצירות. הצבתן של קופסאות האור במרחב הציבורי מאפשרת לקהל הרחב מפגש בלתי אמצעי עם אמנות.

יוצאים לאור 2017. צילום: גיא יחיאלי

בתערוכה מוזמנים להשתתף סטודנטים המסיימים השנה את לימודיהם הגבוהים בבתי ספר לעיצוב ואמנות ברחבי הארץ. יש לשלוח עבודות מתוך פרויקט הגמר או עבודות שיוצגו בתערוכות הסיום בקיץ הקרוב. מבין המציעים ייבחרו כ־60 בוגרים שעבודותיהם יוצגו בתערוכה.

• אפשר לשלוח עד 10 עבודות בהצעה. בשלב זה אין צורך לשלוח קבצים מוכנים לדפוס.
• העבודות יודפסו במידות אחידות – 50/70 ס״מ בפורמט עומד (אנכי). יש לשלוח עבודות המתאימות לפורמט זה או כאלו שאפשר להתאים אותן לפורמט התצוגה.
• יש לכלול את שם המגיש.ה בשמות הקבצים, בעברית.
• יש לצרף למייל דף מידע הכולל את שם המגיש.ה, שם המוסד ומסלול הלימודים, והסבר קצר וברור על הפרויקט.
• אנו שומרים לעצמנו את הזכות לבטל או לדחות את התערוכה בכל עת.
• אנו לא מתחייבים לקבל אף אחת מההצעות, ושומרים לעצמנו את הזכות לפנות באופן ישיר לבוגרים.
• מועד אחרון לשליחת הצעות: 25.7
• לשליחת הצעות ולקבלת פרטים נוספים: hi@prtfl.co.il
• הגשת ההצעות וההשתתפות בתערוכה אינן כרוכות בתשלום. המציגים לא יקבלו תשלום על השתתפותם.

The post קול קורא: יוצאים לאור 2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף שבוע העיצוב ירושלים

הי ענת, הי חן, איך אתן מרגישות כמה ימים אחרי סיום שבוע העיצוב, הספקתן לנשום קצת?

הי. אכן עייפות אך בעיקר מרוצות!

סוף סוף נושמות לרווחה אחרי האירוע המטורף הזה

באמת מטורף! ומלא אתגרים, אבל אני גם חושבת שאפשר להיות מרוצות. היה מדהים

בהחלט אפשר להגיד שהיה מוצלח הרבה מעבר למה שדמיינו

אני עוד צריכה תקופת עיכול ארוכה כדי להכיל את שלל החוויות והרגשות מהשבוע האחרון…

בעיקר היה מרגש לראות את כמות האנשים שבאו לבקר ובמיוחד את המגוון, פגשנו אנשים מכל הארץ שעלו לירושלים להשתתף בשבוע העיצוב

מזווית הראייה של מי שביקרה ב(כנראה) כל שבועות העיצוב עד כה, היה מרשים מאוד, בשל ומגוון. עד כדי כך מגוון שאני שואלת – איך כל זה נכנס תחת הכותרת של ״שבוע עיצוב״?

קודם כל מדובר בשבוע, שעוסק בעיצוב כמובן. אני מודה שאנחנו עדיין מתקשים עם הכותרת הזאת של שבוע העיצוב בעיקר כי בעולם מדובר בדרך כלל באירועים מאוד מסחריים ומאוד שונים ממה שאנחנו עושים כאן בירושלים. הראיה שלנו של האירוע ושל עיצוב בכלל היא הרבה יותר רחבה.

עדי יאיר ושלומית יעקב

סתיו מנדלבאום

עיצוב הוא אחת הדיסציפלינות שהכי מחוברות לחיים שלנו וקשורה באופן ישיר לא רק לעולמות תרבות ותעשיה – אלא גם לכלכלה, לחברה, לפוליטיקה, לטכנולוגיה…. ולכן אפשר לראות בתערוכות ובאירועים שלנו מגוון פרויקטים שנוגעים לעיתים בתחומים ״אפורים״, בקווי התפר שבין דיסציפלינות, מה שלדעתנו יוצר אירוע הרבה יותר מעניין ועוסק פחות בהגדרות ויותר בתוכן

אני מסכימה עם ענת וחושבת גם מנקודת המבט של האורחים, שביקרו בשבוע העיצוב: לחוות מנעד כל כך רחב של מושג העיצוב זה בהחלט מאתגר את המחשבה בתוך אירוע ציבורי, חינמי; זה דבר לא מובן מאליו

יש לכן מושג כמה אנשים הגיעו ומי הקהל של שבוע העיצוב?

בערב הפתיחה היו בין 5,000 ל־6,000 איש. במהלך השבוע לאחר מכן צפינו שידעך מעט אך לשמחתנו זה לא קרה והמשיך להיות עמוס עד הרגע האחרון. לאורך כל השבוע היו כאן כ־30 אלף איש. היה מעניין לראות בתוך הקהל אורחים יהודים, דתיים, חרדים, ערבים והרבה תיירים מחו״ל ששמעו על האירוע מהפרסומים שלנו במגזיני עיצוב מרחבי העולם. כולם באו וטיפסו מעלה בפיגומים הוורודים לעבר המזרח

זה מדהים. איך זה בהשוואה לשנים קודמות?

בהחלט נתונים מדהימים. הרבה יותר… גם בלי לספור הרגשתי בשטח שיש הרבה יותר קהל מבשנים שעברו. המקום היה מלא כל הזמן משעות אחר הצהרים ועד השעות המאוחרות של הלילה.

אולי זה קשור להתכנסות בחלל אחד מרכזי – בית הנסן

ההתכנסות לבית הנסן הוכיחה את עצמה ללא ספק כמהלך מוצלח. השתלטנו על כל חלקה טובה בבניין ובגינה

יש עוד חלל סודי שכרגע סגור בפני הקהל ונקווה שנוכל לחשוף אותו בעתיד…

זה לא גרם לדברים להיות פחות עשירים. להפך: הייתה תחושה שאני עוברת מהתרגשות להתרגשות, מאוד מעניין

בשבת היה נורא נחמד לראות שהגיעו המון משפחות עם ילדים בכל הגילאים, והיה מקסים לשמוע כיצד ההורים מסבירים להם על המיצגים. היה אפשר לראות בין האורחים הרבה קהל ירושלמי וגם הרבה קהל מחוץ לעיר, ומה שהיה הכי מרגש – ונבע בעיקר מהבחירה הספציפית בתוכן ומשיתופי הפעולה בין מעצבים – היה המפגש בין מזרח ירושלים למערב

ארז אלה, HQ אדריכלים

דניאל זרחי, לילך שטיאט ודפנה קרון

עד השנה הרגשנו שעדיין לא מיצינו את הפוטנציאל של המקום הקסום הזה. רוב הפרויקטים היו חדשים ונעשו במיוחד לחללים ספציפיים בבית הנסן. מכיון שהבית בנוי ממבוך של חדרים שונים, בגדלים ובאוירה שונה, ובנוסף כולו לשימור מחמיר – היה ברור לנו שאי אפשר פשוט לאסוף עבודות ואז למקם אותם כמו בקוביה לבנה. לכן מראש עבדנו מאוד סייט־ספסיפיק ולדעתי זה היה מאוד מורגש בביקור בתערוכות. חדרים כמו סירי זן מאסטר במכבסה של קבוצת ורבורג, או צומח דומם של שלי פרימן בחדרון במעלה הקומה השניה לדוגמה, נבנו במיוחד. וכמובן המהלך הקיצוני ביותר – הפרויקט של ארז אלה (HQ אדריכלים) שלחלוטין שינה את חזות המבנה ואת הסירקולציה שלו.

היה גם פרויקט שבאופן פיזי חיבר בין מזרח ירושלים למערב – בעבודה של אמיר צובל ואיתי בלומנטל שמדדו את המרחק מבית הנסן לבתי העובדים שחיים במזרח העיר, והשתמשו במרחק כאורך החוט שממנו נוצרו הדיוקנאות. ואגב נושא החוט, המיפוי והמארג היה מוטיב חוזר מאוד מרתק.

אכן היו לא מעט פרויקטים שקשורים לאריגה, לטוויה ושטיחים כתוצאה ישירה מהתמה ״מזרח״. הפרויקט של אמיר ואיתי הוא פרויקט שהגיע אלינו במסגרת הקול הקורא שפרסמנו ומיד ידענו שמדובר בפרויקט מיוחד. גם פרויקט זה וגם פרויקט השדכן שנעשה עם מעצבים ובעלי מלאכה ממזרח ירושלים (ומזרחה לה) הם דוגמה מצוינת לאיך עיצוב יכול לעבוד ולעבור דרך כל הרבה רבדים. לקשר בין הטכנולוגי (אצל אמיר ואיתי), הקראפטי (בשדכן) לחברתי, לאומי, אישי… ולהתחבר לקהל בצורה כל כך ישירה. מסוג הפרויקטים שנכנסים ישירות גם ללב וגם למח.

מזרח ממה?

מאיפה נולד המזרח כרעיון מופשט וכותרת?

בכל שנה טל ארז ואני בוחרים את התמה השנתית שלנו מתוך מבט על נושאים מקומיים (ישראלים בכלל וירושלמים בפרט), אך כאלה שיש להם בו זמנית רלבנטיות עכשווית בעולם. הנושא נבחר אחרי דיונים ארוכים ובעיקר ״ספיגה״ של אירועים, מחשבות ורעיונות, לאו דוקא מתחום העיצוב והתרבות אלא מהעולם – מאירועים חברתיים, פוליטיים ואחרים.

נושא המזרח בעבע כבר לא מעט זמן והרגשנו שיהיה נכון לבחון אותו בשבוע העיצוב. ברור למה הוא רלבנטי לנו בירושלים, אך במקביל התבוננות על הנעשה בעולם – בין אם בסין, או ברוסיה או במזרח התיכון – הבנו שיש כאן עיסוק גלובלי מענין. כשהתחלנו לדבר עם מעצבים, בארץ ובעולם, וראינו את התגובות הנלהבות שלהם לנושא, הבנו שזאת בחירה טובה

החיבור שלי היה מיידי, ברגע שעלה המידע על התמה לנגד עיניי; זה נושא כל כך ברור

אכן החיבור מיידי – רגשי וטעון – ולכן היה מענין לפרק אותו ולבחון דרכים אחרות להסתכל על ה״מזרח״ הזה שכולנו בטוחים שאנחנו יודעים מה הוא והיכן ממוקם. די מהר חילקנו את התמה לשישה פרקים שהובילו אותנו בבחירות: מזרח מול מערב, מזרח ממה?, מזרח אחר, הבטחות מהמזרח, היברידים והמזרח האבסולוטי. גילינו כמה הנושא מורכב, והציפייה שלנו היתה שהמבקרים שהגיעו עם תפיסות לכאורה יציבות של מהו מזרח, יצאו מהתערוכות מעט מבולבלים ויחשבו מחדש על המונח הטעון הזה

ובלבול אכן היה. אם כי עוד קודם, חייבת להחמיא לכם שנמנעתם משתי קלישאות כמעט בלתי נמנעות – אוריינטליזם ומזרח תיכון חדש

ידענו מראש מהם ״הבורות״ שמהם אנו רוצים להימנע. ושמחה לדעת שהצלחנו

אתם לא כל כך נזהרים מלאתגר את הקהל – גם לטפס במדרגות הוורודות, גם לנהל ״שוק זריחות״, גם מציאות מדומה במועדון סיני מדומה. לא פשוט… חן, מההבט ההפקתי, התפקיד שלך הוא לעצור רגע את ההשתוללות הזו ולשאול איך זה אפשרי, איפה זה לא אפשרי, איך הקהל ימצא את דרכו?

הדס צוקר

אז קודם כל, בית הנסן הוא מבנה שהוקם כבית מצורעים ב־1887 ומלכתחילה הוא מקום מורכב להתמצא בו כמרחב ציבורי וכגלריה, האתגר המרחבי קשה לאורך כל השנה. אני חושבת שהשנה במיוחד, עבודת האוצרות ממש התייחסה לעניין המרחבי והפכה את המענה לקושי למיצג של ממש. במקום שזרימת הקהל תמשיך מדרום לצפון, הכול השתנה למעבר ממערב למזרח, כשבין לבין יש שיטוט בין חוויות שונות וגילויים מפתיעים בכל חלל שמגיעים אליו, בין אם הגעת אליו בכוונה ובין אם התגלגלת אליו במהלך השיטוט

כמי שעוסקת בתיווך המידע לאנשים אני יכולה לומר שאחרי ש״דגמתי את הסחורה״ בעצמי התחלתי לפרק את המידע לחלקיו. קצת כמו לקחת ילדים ללונה פארק (ואז לנסות להשתלט על כולם במקביל)

לאתגר הוא השם השני שלנו ולא רק את הקהל…. קודם כל את עצמנו כאוצרים, אנחנו תמיד מנסים לחדש ולהפתיע ולחשוב כל פעם מחדש על הכל – גם על הפורמטים וגם על התוכן: זאת הדרך היחידה לייצר ארוע מסקרן ומרתק, שנבנה לאורך זמן ויחד עם עבודה על גיבוש של זהות גם יודע להשתנות ולהפתיע. התגובות שקיבלנו במהלך השבוע מראות לנו שהקהל שלנו מוכן, שמח ואף נענה לאתגר ביתר התלהבות

יש בטח את אלה שיצאו מדעתם, ולא מוצאים אותם עד היום…

עוד מתקופת המצורעים יש פה כאלה… היה מאתגר, אבל לשמוע את התגובות של הקהל שמסיר את הספק ואת החששות אם היה צריך להעלות קהל לגובה 15 מטר או לא, והתשובה היא חד משמעית כן

אני בהחלט מקווה שחווית הביקור בשבוע העיצוב היא כזאת שמגיעים אליה עם ציפיה מסוימת, מגלים חוויה אחרת ומפתיעה, חווים בזמן אמת שלל פרויקטים, ואחר כך כשיוצאים משערי בית הנסן עולות מחשבות ורגעים צפים, נוצרים חיבורים חדשים, ואולי גם משהו בהתבוננות החוצה (ופנימה) מעט משתנה

מקפצה למעצבים צעירים

בואו נשאל רגע מה שאסור… איזה פרויקט הכי אהבתן?

איך אפשר לענות על זה? מאוד קשה… אז אולי אני דווקא אפתיע ואדבר על פרויקט מאוד נוכח בשבוע העיצוב, אבל שפחות דיברו עליו: המיתוג. כל העיצוב הגרפי של השבוע – הסרטונים, המודעות, הפרסומים, הפוסטרים – הם עבודה של סטודיו מאוד צעיר לעיצוב גרפי בשם sweatlodge. מדובר בארבעה חבר׳ה בוגרי המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל שסיימו לפני כמה חודשים ללמוד. ידענו שאנחנו קצת לוקחים סיכון כי הם אף פעם לא עבדו יחד מחוץ למסגרת לימודית ואנחנו הלקוח הרציני הראשון שלהם, ואנחנו לא מצטערים לרגע. הם עשו עבודה מקצועית ומצוינת, שקוצרת שבחים כל הזמן.

מבחינתנו זה תפקיד חשוב של שבוע העיצוב – להוות מקפצה למעצבים צעירים, לתת להם הזדמנות להוכיח מה הם יודעים לעשות (כמה מעצבים צעירים רואים את העבודה שלהם על שלטי ענק באיילון פחות משנה לאחר סיום הלימודים?)

סווטלודג׳ זה חיבור של סווטשופ מהמזרח הרחוק ולודג׳ ממזרח אירופה. בגלל זה בחרתם בהם?

חחח… אמרתי להם שהם הזמינו זיעה – וקיבלו זיעה

אני באמת לא יכולה לומר שיש עבודה אחת שהכי אהבתי או הכי התחברתי אליה. אבל אם בכל זאת לנסות לשים את האצבע על מה שהכי ריגש והדהים אותי – זה השינוי. בניגוד לאוצרים ולמעצבים המשתתפים, אני עובדת בבית הנסן כל יום במשך השנה. ופתאום לראות אותו מנקודת מבט חדשה וחד פעמית – כי דבר כזה לא היה ולא יהיה שוב, את זה אני יכולה להגיד די בוודאות – ולראות איך הוא מתחפש והופך לשבוע אחד למשהו שונה לגמרי, זו הייתה תחושה של שיא. 

דרך אגב, הרגשתי אותה תחושת שיא גם בשנה שעברה, ואמרתי לעצמי איך לעזאזל מתעלים על זה. והשנה עוד פעם הופתעתי – הרעיונות באורח פלא מגיעים

עוד משהו שהיה כנראה חלק מהקסם של השילוב בין החלל לתכנים – הבוטיק של סתיו פורגס, בוטיק שווארמה, הגיע לאיזו בגרות ובשלות מגניבה לגמרי

בוטיק שוארמה

אופיניון פקטורי

אכן היא יצרה יחד עם השותפים והשותפות שלה חלל חי ושלם שעבד מאוד יפה לאורך כל השבוע. בכל פעם שנכנסתי לשם – הופתעתי. גם זאת דוגמה ליוצרים די צעירים שבהינתן הפלטפורמה והתקציב המתאימים יודעים לייצר פרויקטים מצוינים עם הרבה תשומת לב לפרטים ומקצועיות גדולה

כמעט נראה שיכול להיות מקום כזה, שבו מישהי שוזרת שטיחי פרחים בזמן שמישהי אחרת מתקלטת ומישהו מסתפר (בסינר שעוצב במיוחד על ידי אמנים מהשורה הראשונה). אבל אקשה עוד רגע: איך זה שאנשים מסתפרים לייב מול קהל מתחבר לעיצוב? ואיך הצלחתן (ושאפו על כך) להכיל את הקומפלקס המטורף שהביאה הדס צוקר משנחאי, ולמה זה עיצוב?

זה רק פרט אחד מתוך המכלול… בשבוע העיצוב יש לנו מעין משולש קדוש כזה: תוכן, חוויה וצורה. גם בבוטיק שווארמה וגם במועדון הסיני של הדס צוקר והמעצבים הסיניים היו מקומות קצת יותר מטושטשים (עבודות הווידאו פרפורמנס) לצד עבודות שהן מאוד דיזיין (מסכות הסניקרס) אבל יחד זה עובד כיחידה אחת שמעבירה רגע בהוויה התרבותית של מקום אחר רחוק מאוד מירושלים, עם דגש על החוויה שיכולה להתקיים בפורמט קצר יחסית ואינטנסיבי כמו שבוע עיצוב, ופחות יכולה להתקיים בתערוכה מוזיאלית של ארבעה חודשים

העובדה שהמורכבות של ההפקה ושל התוכן העלו את הרף בלי לוותר על החיבור הבלתי אמצעי לקהל, זו בדיוק המשמעות של אירוע מרוכז. אבל האינטנסיביות הזו גם משאירה אותנו בלי אוויר: אפשר רק להסתכל על התמונה שלי ושל ענת, שצולמה ביום האחרון, ולראות באיזה מצב של אפיסת כוחות היינו (אם כי בתחושת היי) לעומת התמונה בראיון של רן (וולף) וטל (ארז) שדיברו כאן ביום שלפני… 

ועכשיו כבר עובדים על השנה הבאה?

הפנים כבר היו ל־2020 בערב הפתיחה מבחינתנו…

אני אפילו יכולה לגלות בסוד שכבר יש לנו התחלות של רעיונות לשנה הבאה. וכמו שענת אמרה: אוהבים אתגרים

The post שבוע העיצוב ירושלים 2019 // מעל לכל דמיון מזרחי appeared first on מגזין פורטפוליו.

איפה היינו? שחר בכור בבית חנה

המאייר והמעצב שחר בכור, מייסד חבורת הטושים, יציג סדרת איורים בבית חנה. התערוכה ״הייתי שם?״ תכלול איורים ממקומות בילוי מוכרים בעיר, שדרכם שואל בכור על המקומות שבהם אנחנו נמצאים רק חלקית; המקומות שמהם מתייגים את הרצפה היפה, מצלמים מנות, מעלים לרשתות, אבל לא חווים באמת.

בתערוכה יחולקו מפות מאוירות של העיר, והמבקרים מוזמנים לעשות סיבוב במקומות שהכי כיף להיות בהם. באירוע הפתיחה, שיתקיים מחר (שישי 5.7) בשעות 10:00-14:00, אנשי מזקקת פלטר יכינו קוקטיילים מיוחדים בחצר בית חנה. הכניסה חופשית.

שחר בכור

שחר בכור

לי שורואי, Night Swim No.5. צילום: גלריה ברוורמן

מחברים תודעה בגלריה ברוורמן

Only Connect! – תערוכה קבוצתית חדשה שאצר תומאס רום בגלריה ברוורמן, תפנה את תשומת הלב לעולמות שמקבילים למציאות הנוכחית, ותזמין את הצופים לפנות מקום לרגש, לדמיון ולמיסטי באופן שאינו שולל או נמנע מן המציאות הממשית. נוכחות העבודות בחלל הפיזי, שזורות אחת בשנייה, מבקשת לאפשר גישה למחוזות אחרים אלו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בתערוכה יוצגו עבודות של אמנים פורצי דרך ביכולתם להשתעשע ולחבר בין הרציונלי והרוחני, אלמנטים מנוגדים לכאורה. במלאכת מחשבת יוצרים האמנים פורטלים אל תודעה קולקטיבית, מקום אליו מתנקזים העבר, ההווה והעתיד לכדי ידע אוניברסלי מהותי.

האמנים המשתתפים, שרובם יוצגו בישראל לראשונה בתערוכה זו: האחים האס (The Haas Brothers), טרנטון דויל הנקוק, ראובן ישראל, ג׳ורדן נאסר, סולאנג׳ פסואה, ליאורה קפלן, לי שורואי. אוצר: תומאס רום. פתיחת התערוכה: הערב (4.7) בשעה 20:00. נעילה: 12.9.

ג׳ורדאן נסאר, One Yellow Plane. צילום: גלריה ברוורמן

ערן וולקובסקי, ללא כותרת. צילום: מ״ל

ערן וולקובסקי בשיח גלריה

בשבת ה־6 ביולי, בשעה 12:00, תתקיים בגלריה רו־ארט שיחה במסגרת התערוכה מיראז׳, בהשתתפות האמן ערן וולקובסקי והכותבת טל ניב. מיראז׳, תערוכת היחיד החמישית של ערן וולקובסקי בגלריה, מציגה ציורים שצוירו בשנתיים האחרונות. התערוכה מורכבת מרצף פאנלים של עוברים ושבים על מדרכות הרחוב, הראשי בצעידה או המתנה לחצייה. אלה פרסונות א־פרסונליות, שנמצאות בתנועה אל הצופה וממנו; אנשים זמניים, חד פעמיים, חולפים ומתחלפים. וולקובסקי קוטף את הדמויות מהזרם באמצעות מצלמת הטלפון, בבחירה מהירה ואקראית. הפרשנות מחוספסת וספונטנית, לא יורדת לפרטים, ממעטת בסממנים מאפיינים, עשויה בצבעים תעשייתיים על מצעים מזדמנים.

וולקובסקי נמנע מתיעוד ואינו מתמסר לסימנים של מקום וזמן, גם אם בעקיפין משהו מזה מתגנב לעבודות. מושאי הסדרה הם סטטיסטים בסצינה טריוויאלית, הם חומר הגלם שמהם נוצרת גרסה לא ״ריאלית״, צבעונית, אינטנסיבית, מוכרת וזרה כאחת של הנוף העירוני. נעילת התערוכה: 20.7.

ערן וולקובסקי, ללא כותרת. צילום: מ״ל

ערן וולקובסקי, ללא כותרת. צילום: מ״ל

ערן וולקובסקי, ללא כותרת. צילום: מ״ל

The post הרשימה המשותפת // 4.7.19 appeared first on מגזין פורטפוליו.

יום ב' 8.7

19:30 – 21:30 / הביאנלה בוונציה / הרצאה • חגית פלג רותם
פרטים נוספים • כרטיסים

יום א' 14.7

17:00 – 22:00 / סיור בתערוכת הבוגרים בשנקר • יובל סער וחגית פלג רותם
פרטים נוספים >>

יום ב' 15.7

19:30 – 21:30 / שבוע העיצוב במילאנו / הרצאה • יובל סער
פרטים נוספים • כרטיסים

יום ו' 19.7

10:00 – 15:00 / סיור בתערוכת הבוגרים בבצלאל • יובל סער וחגית פלג רותם
פרטים נוספים >>

יום ב' 29.7

19:30 – 21:30 / פריז בוערת / הרצאה • לירוי שופן
פרטים נוספים • כרטיסים

נועה אירוניק, שנקר. צילום: אחיקם בן יוסף

The post יולי בפורטפוליו: הרצאות מסביב לעולם וסיורים בתערוכות הבוגרים appeared first on מגזין פורטפוליו.

מסוף כרם שלום הוא מסוף גבול שהוקם בסמוך לקיבוץ כרם שלום לאחר ההתנתקות מרצועת עזה. המסוף מאפשר מעבר מטען מישראל לרצועת עזה ולמצרים, ולהפך. לאחר סגירתם ההדרגתית של מעברים אחרים מישראל לרצועת עזה (כמו מעבר קרני), זהו המעבר היחיד לשינוע סחורות לרצועת עזה וממנה.

המעבר מוחזק על ידי שלוש רשויות שונות: צה״ל, הרשות הפלסטינית וחמאס. כל אחת משתמשת בסגירתו כאמצעי הרתעה והענשה כלפי הרשויות האחרות. בזמן סגירות המעברים, המזון שהיה אמור לחצות את הגבול עומד וממתין במעבר הגבול, וברוב המקרים ייזרק לאחר שיירקב בשמש ללא כל אמצעי קירור או שימור. רק בשנת 2018 נזרקו לאשפה 1,800 טון של ירקות במעבר כרם שלום.

כחלק משיעור סטודיו ״שרשרת המזון״ במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, בהנחיית ליאורה רוזיין, התבקשנו לחשוה על המילה ״הישרדות״ בהקשר של מזון. כשהתחלתי את תהליך המחקר שמתי לב שהמונח רחוק ממני ומהמציאות שבה אני חי, לכן ניסיתי לבחון היכן נמצאת הישרדות מסביבי. המחקר הוביל אותי לסדרת כתבות על סגירת המעברים בערוץ 2 וסרטו של דוד אופק, ״מותרות״, שעוסק בחוקים האבסורדיים שנוגעים למעברי מזון משני צידי הגדה. אז נחשפתי להישרדות שמתקיימת ממש במפתן ביתי: הישרדות כלכלית, פוליטית וחברתית שנוגעת למזון. הגורם המשותף לכל מקורות המחקר היה האבסורד המודגש והנזק הכלכלי העצום שמתרחש משני צדדי הקונפליקט, שפוגע גם ככה בחברה מוחלשת מלכתחילה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כך נולד ״כבושים״, פרויקט שעוסק בשימור וכבישת המזון שמבוזבז במעבר הגבול, ומטרתו למנוע נזק כלכלי גדול לחקלאים ולסוחרים משני צידי הגבול. השימור מתבצע על ידי שקיות אטומות המכילות מלח בכמות מספקת לכבישת הירקות באופן מסורתי. השקית תפורה בגודל סטנדרטי שנועד להכיל את הירקות הנמצאים בקרטון ירקות חקלאי; לאחר מכן אפשר להיכנס אותה אל אותו ארגז על מנת להשאיר את המזון בתוך שרשרת התובלה שהיה בה.

לאורך כל המחקר ניסיתי להימנע מנקיטה של עמדה פוליטית או חברתית ימינה או שמאלה, ולנסות להציע פתרון לבעיה מתוך נקודת מבטו של מעצב תעשייתי: היכן נמצאת הבעיה הבלתי צפויה בשרשרת ההובלה? וכיצד על ידי התערבות של מוצר אחד בתוך השרשרת, יהיה אפשר לתקן אותה במעט?

יחד עם זאת, שם הפרויקט – ״כבושים״ – טומן בתוכו מטען פוליטי כבד שיכול להתפרש לצדדים שונים. אולם זה חלק גדול מהכוונה, לפתח דיאלוג בין צדדים שונים ולחשוף גישת עבודה א־פוליטית לנושא טעון ומורכב פוליטית, בניסיון לפשט אותו לגורם האנושי הקטן ביותר שבו – החקלאי והסוחר – תוך כדי התעלמות מודעת מגורמים ממשלתיים וצבאיים. בתהליך העבודה פגשתי דמויות רבות משני צידי הקונפליקט שנפגעות מהבעיה באופן כלכלי שכמעט ואינו מאפשר התרוממות בחזרה. טובת אותם האנשים הייתה אבן הדרך המרכזית בחיפוש אחר הפתרון המוצע.

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

The post איתמר בן שושן // כבושים appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי? 

איל ששון, בן 50, גר ויוצר במודיעין.
אתר

סטטוס זוגי?

נשוי למרגנית, אב לאיתי ואדר ולכלבה הקופצנית בנג׳י.

מה בצלחת?

אוכל ללא גלוטן (צליאק). מתגעגע מאוד לסביח ולכנאפה.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

בתקופה האחרונה חזרתי לבחון את יחסי הגומלין בין הציור לחלל. זה נסיון שהחל בתקופת לימודיי לתואר שני ברויאל קולג׳ בלונדון, אז ניסיתי לפרוץ את גבולות הציור, לצאת מהמצע הקובנבציונלי לחלל ולפרק את הדימויים והצבעוניות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

ניסיון זה בא לידי ביטוי בתערוכת היחיד החדשה שלי, שמוצגת בימים אלו בגלריה P8 בתל אביב. התערוכה היא מיצב ציורי החולש על כל קירות הגלריה ומשלב אלמנטים ציוריים, עשויים מגזרות נייר. המוצגים משלבים אלמנטים של טבע שמפורקים ומחוברים מחדש, נמהלים באלמנטים גופניים בשרניים ונוזליים, וחוברים למודל נוף פנטסטי של זכרונות ויצרים. את ההשראה אני שואב ממדיומים מקבילים; ספרי קומיקס, ספרי פופ־אפ, הדפסים יפנים קלאסיים, קולנוע, ועוד.

איל ששון, מתרחצים 6

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

פיטר דויג היה מורה שלי בלונדון, והוא השפיע רבות על תהליך העבודה שלי בצבעוניות ובתפיסת הנוף. את ההשפעה אפשר לראות היטב בסדרה ״מתרחצים״ שהצגתי בתערוכת יחיד הקודמת שלי ב־2015. מכל מפגש עם אמן מפורסם שהגיע לבקר – ביניהם דיוויד הוקני, רוס בלקני ופיטר בלייק – המסעיר והמשעשע ביותר היה ביקורה של המלכה אליזבת, שגרם להתרגשות רבה בקרב כלל הסטודנטים והמרצים.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

החלום המובן מאליו הוא תערוכה באחד המוזיאונים החשובים בארץ ובעולם. החלום הפחות מובן מאליו קשור בטיולי הליכה ארוכים בארץ ובחו״ל, שמשמשים מקור השראה חשוב לתהליך היצירה שלי. אחד החלומות שלי הוא ליצור סדרת עבודות המבוססת על מסע הצליינים HENRO באי היפני שיקוקו, בין 88 מקדשים בודהיסטים עתיקים.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

נעלי הליכה נוחות, להגשמת חלומות.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // איל ששון appeared first on מגזין פורטפוליו.

שלוש תערוכות חדשות ייפתחו בבית בנימיני בסוף השבוע, ויוצגו במקביל במהלך הקיץ. אירוע הפתיחה יתקיים ביום שישי 12.7; שיח גלריה משותף לכל התערוכות יתקיים ביום שישי 2.8 בשעה 11:00.

״FLOW / זרימה / течь״ היא סדרת אריחי קיר של האמנית אלינה איטן, שיוצגו בתערוכת יחיד. התערוכה תזמין את הצופים להתבוננות איטימית, הקפאה של רגע בתהליך יצירה מבוקר שהתרחש בסטודיו הפרטי של האמנית, תהליך שנע על הציר שבין הספונטני, המקרי והחד פעמי לבין המחושב, המתוכנן והנשלט. שם התערוכה, זרימה, מופיע בשלוש שפות שמסמנות את מקום הנביעה ואת תוואי הדרך. אוצר: אמנון עמוס. נעילה: 3.9.

אלינה איטן, זרימה. צילום: שי בן אפרים

אלינה איטן, זרימה. צילום: שי בן אפרים

רונן ימין. צילום: שחר כהן

התערוכה הקבוצתית ״מסעות״, שאוצרת עינב ברנס אליאסוב, תבחן ותרחיב את הגדרת המסע. דרך העבודות השונות ייבחנו מסעות אישיים, שורשים, מסעות חומרים ומסעות אחרים, שמעשירים את עולמנו הרוחני והחומרי. משתתפים: רעות רבוח, רני גילת, רחלי רוטמן גרג׳י, דקלה מוסקוביץ, רחל מנשה דור, שלי שביט, רועי מעין, נועה אלמגור, שירה סילברסטון, רונן ימין. נעילה: 14.9.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״סוג של דיאלוג״, תערוכה זוגית שאוצרת שלומית באומן לעבודותיהן של חנה חר״ג צונץ ומיכל אלון, היא השלישית בסדרת תערוכות שעוסקת בקשר בין־דורי בין יוצרים. חנה חר״ג צונץ נמנית על שלוש האמהות הראשונות של הקרמיקה הישראלית; מיכל אלון, בתה, נחשפה מילדותה לעולם הקרמי, ופיתחה שפה ייחודית משלה. התערוכה תציג קשר ייחודי בין שתי יוצרות שתפיסות החומר האישיות שלהן קשורות בסיפור חייהן, בהגירה, במקומיות ובשייכות. נעילה: 14.9.

מיכל אלון. צילום: לאוניד פדרול קויטובסקי

חנה חר״ג צונץ. צילום: אורי אלון

The post זרימה, מסעות וסוג של דיאלוג בבית בנימיני appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי דניאל, בוקר טוב ומזל טוב על הגשמת היעד של קמפיין ההדסטארט על האקדמיה המצוירת 3

כן. תודה! אני ממש שמח. למרות שאני כבר מוציא קומיקס כזה כבר ארבע שנים אני לא ציפיתי לאהבה והתמיכה שיש לאנשים עבור הקומיקס שלי

יפה. בוא נעשה רגע תקציר הפרקים הקודמים על האקדמיה 1+2: מה אתה יכול לספר עליהן?

הרעיון של האקדמיה המצוירת החל בפרק פיילוט לסדרת רשת שהגשתי בשנת 2014 לתחרות ״יוצרים ברשת 2.0״ של חברת גוגל ואיגוד המפיקים הישראלי. לקחתי פוסט של קבוצה מגניבה בשם היסטוריה גדולה בקטנה שהם כתבו על מנקה הישבן של הנרי השמיני, נתתי לקריין ועשיתי מזה סרט אנימציה.

מבין מאות סרטים שהוגשו הסרט הגיע לעשיריה שעלו לגמר ואף היה מועמד לייצג את ישראל בתחרות סדרות רשת בהונג קונג, אבל בסופו של דבר לא זכה. היו לי עוד רעיונות לסיפורים על דמויות היסטוריות ונורא רציתי לכתוב ספר קומיקס אז יצרתי מהם ספר קומיקס.

דניאל ליכטר. צילום: מ״ל

את הקומיקס השני על הציירים הגדולים כתבתי בגלל שהרגשתי שאני הרבה יותר מכיר את הנושא ויכול בצורה יותר טוב לשמש מעין ״אוטוריטה״ בנושא. גם למדתי תולדות האמנות בבצלאל והכרתי מרצים משם שיכלו לסייע לי. אבל כמה שחשבתי שאני מכיר את תולדות האמנות, הופתעתי לגלות הרבה דברים חדשים שלא ידעתי

מה לדוגמה?

שמיכלאנג׳לו לא שכב על הגב כשהוא צייר את הקפלה הסיסטינית והפיגומים היו בצורה של גשר כדי שאנשים יוכלו ללכת מתחת, כי הקפלה הסיסטינית הייתה מקום חשוב ועשו שם הרבה אירועים ותפילות. בספר שקראתי היה איזה שירבוט קטן שמיכלאנגלו עשה, כשכתב כמה היה קשה לצייר את הקפלה, וזה פחות או יותר כל מה שהיה לי. הייתי צריך להשתמש בדמיון ולחפש רפרנסים באינטרנט

מי היה הקהל שחשבת עליו לקומיקסים האלו?

כשהתחלתי לא ממש ידעתי מי יהיה הקהל. ידעתי שזה ילדים שיודעים לקרוא בלי ניקוד שזה מעבר לכיתה א׳. היום אני מכיר את המונח middle grade שזה ילדים בגיל 8-12

ומה קרה שדגדג לך להוציא לאור את האקדמיה 3?

את הרעיון לאקדמיה 3 עלה לי בזמן שעבדתי על 2. הנחתי שאם אני ממשיך בסדרה אני צריך ללכת לנושאים שונים מהקודמים אז בהתחלה חשבתי על נושא של מדע. אבל אז חשבתי לעצמי שילדים שמעו על המונה ליזה, ויודעים אפילו מי צייר אותה, אבל לא כולם ראו אותה במציאות. לעומת זאת הם בטוח ראו מחשב, אם הם לא כבר משתמשים בו, אבל הם לא יודעים מי המציא אותו וגם אני ואני בטוח שמלא אנשים לא יודעים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

חשבתי שזה רעיון סופר מקורי ורציתי נורא לסיים את האקדמיה 2 ולהתחיל לעבוד על השלישית. ואז ככל שהתעמקתי בנושא גיליתי שיש על הנושא ספרים, אבל לא כל כך הרבה בהשוואה לסיפורים על ציירים.

מאיפה אם כך מתחילים?

מתחילים במחקר. אומרים שוויקיפדיה היא לא מקור טוב אבל היא טובה מספיק בשביל להבין פחות או יותר את הנושא, ובנוסף יש שם רשימה של מקורות מידע. הייתי בטיול ארוך עם אשתי בארצות הברית אחרי שהתחתנו וחיפשתי ספרים בנושא. קניתי ספר שהיה סופר משעמם וסבלתי נורא לקרוא אותו. היה יותר מדי טכני בשבילי.

אחרי זה גיליתי שוולטר אייזקסון כתב ספר בנושא שנקרא החדשנים אחרי שכתב את הספר על סטיב ג׳ובס. אז קראתי מן הסתם את שניהם וגם הכרחתי את עצמי לקרוא את הספר המשעמם. ואז מתחילים לכתוב. אני קודם כותב את הכל בתור סיפור ואז מחלק את הטקסט למשפטים ושם אותם בעמודים.

אחרי זה יש עוד עריכה כי אתה פתאום מגלה שכתבת יותר מדי בעמוד, כי יש מגבלה לכמה מילים אפשר להכניס לעמוד קומיקס וגם שיהיה מקום לציור. וגם מגלים שבמקום לכתוב משהו אפשר לצייר אותו. אז אני עושה סקיצה לכול הספר ואז מאיירים פרק פרק

איך הספר מחולק? כרונולוגית? ואולי תגיד בכמה מילים מה גילית: מי המציא את המחשב…

הספר מחולק לשישה פרקים שמסודרים בצורה כרונולוגית. הוא מתחיל איפשהו במהפכה החקלאית לפני איזה 7,000 שנה ומסתיים בהמצאת ה־WWW על ידי טים ברנרס לי כשעבד בשוויץ. ואין איזשהו ממציא בודד למחשב. גם מסתבר שלרוב ההמצאות תמיד מגלים שהיה איזשהו מקור להמצאה מסויימת. אבל מה שמיוחד במחשב בגלל שזו הייתה המצאה די מאוחרת, יש לנו יחסית הרבה מידע על האנשים שעבדו עליה ויש גם מלא נשים שלקחו בהמצאה הזו חלק. רבות מהן רק זכו לחשיפה בשלב די מאוחר.

היו מן הסתם מלא אנשים חשובים בהיסטוריה של המחשבים שלא כתבתי עליהם או כתבתי עליהם מעט מדי. ניסיתי לתאר סיפורים מעניינים שיכול להתאים בעיקר לילדים אבל גם למבוגרים שיהיה גם מעניין לצייר

אז אחרי שדיברנו על התוכן והמחקר, ואפרופו לצייר, תגיד כמה מילים על השפה האיורית שלך? ואיך היא מתחברת לעבודות אחרות שלך?

השפה שלי מאוד קומיקסית. מאוד הושפעתי מאורי פינק שהייתי ילד. לא קראתי קומיקס אמריקאי ולא עניין אותי סופר גיבורים. אהבתי קומיקס שהוא מצחיק כמו זבנג וגם אסטריקס וטין טין שהיו בספרייה. כמובן כשלמדתי בבצלאל אנימציה הסגנון שלי קצת יותר התפתח, והתאים את עצמו לאנימציה שזה יחסית להמעיט בפרטים כדי שאפשר יהיה לצייר שוב את הדמות בכל פריים.

אני משתדל לשמור על אותה שפה בכל הספרים שלי. נגיד, כשאני עושה סרט אנימציה, אני משתדל עוד פחות פרטים ומאייר בסגנון שמזכיר יותר אינפוגרפיקה

מה אתה עוד עושה חוץ מהאקדמיה? ספר קצת לטובת מי שלא מכיר

אני מעצב משחקי מחשב בחברה בשם הלן דורון, חברה ללימוד אנגלית לילדים. יש להם מרכזי לימוד בכל העולם מקוריאה וסין ועד פולין, תורכיה, גרמניה, ספרד ועוד. זה מאוד כיף לפתח ולעצב משחקים חינוכיים לילדים שהדגש שלהם זה לימוד אנגלית

יפה! מתי נגמר ההדסטארט ומה התכניות לאקדמיה 3?

ההדסטארט יגמר ב־11.7 והתוכנית אחרי זה היא כמה שיותר מהר לסיים להכין את כל התשורות ודברים אחרונים לתקן ולרוץ להדפיס ואחרי זה לחלק לכל התומכים. חוץ מזה הולך להיות לי דוכן באנימיקס 2019 ומתוכננות לי שם עוד שתי פעילויות: אני הולך להעביר סדנה של ציור קומיקס וגם הרצאה בנושא של קומיקסים שמלמדים ועוסקים בהיסטוריה

מגניב. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

לא יודע. תודה לכל התומכים והאנשים שיקנו את הקומיקס הזה. נכון לעכשיו הקומיקס הזה יוצא באופן עצמאי, אין איזו הוצאה שמוציאה את זה. ואני מניח שיש אנשים שהיו חוששים לרכוש קומיקס שאין מאחוריו איזו הוצאה גדולה ומוכרת. אז כל הכבוד שהם נותנים צאנס ליוצרים עצמאיים. כמובן שהשאיפה היא להגיע לאיזשהי הוצאה; מי יודע, הלוואי

The post דניאל ליכטר עושה היסטוריה בפעם השלישית appeared first on מגזין פורטפוליו.

״אני עוקב אחרי התחרות כבר כמה שנים ובעבר חשבתי להגיש פרויקט, אבל איכשהו זה לא יצא עד עכשיו״, מספר המעצב אורון מילשטיין, שבסוף השבוע שעבר קיבל את פרס הכסף שבו זכה בקטגוריית עיצוב פנים בתחרות A'design Award – התחרות הבין־לאומית הגדולה בעולם, שכוללת מעל 100 קטגוריות עיצוב (המובילות ביניהן הן אדריכלות, עיצוב פנים ועיצוב מוצר). הפרויקט שזיכה את מילשטיין בפרס היה תכנון הדירה הפרטית שלו, שאליה עבר לפני שנתיים.

אורון מילשטיין. צילום: תום מרשק

״בהתחלה התלבטתי, אבל אחרי ביקורות מחמיאות שקיבלתי עליה החלטתי שהיא כנראה ראויה, מה גם שהיא מביאה לידי ביטוי את התפיסה התכנונית והאסתטית שלי בצורה הכי נקייה ומייצגת. ההקף של הפרויקט אינו מהווה קריטריון בשיפוט, רק האיכות שלו, ורק לשם המחשה – שטח הדירה שלי הוא 94 מ״ר, וכמוני זכה בפרס כסף פרויקט עיצוב הפנים של מלון הילטון בגואנזו, מה שנקרא יחי ההבדל הקטן״. 

לקטגוריית עיצוב הפנים הוגשו למעלה מ־18,000 עבודות מ־141 מדינות, ולדברי מילשטיין העובדה שמבין כל כך הרבה פרויקטים הדירה שלו זכתה בפרס ריגשה אותו מאד. ״בעיקר שמחתי שהפעם, בניגוד לשנים קודמות שבהן רק השתעשעתי עם הרעיון לגשת לתחרות, לא נכנעתי לתובענות של תהליך ההגשה ולא ויתרתי לעצמי בגלל השקעת הזמן שכרוכה בכך״.

גם הלקוח וגם המעצב

מילשטיין, בן 37, הוא בוגר המחלקה לעיצוב פנים במכללה למנהל, ובימים אלה סיים מסלול לימודים שהכשיר אותו כהנדסאי אדריכלות, מה שיאפשר לו לעסוק גם בתכנון האדריכלי של הבתים שהוא מעצב ולא להסתייע בגורמים חיצוניים לצורך התהליכים הרשמיים שכרוכים בו. את תפיסת התכנון שלו הוא מגדיר כשילוב של אסתטיקה ופרקטיקה עם מבט קדימה ״אני לא מאמין בפשרות ודוגל בלעשות דברים עד הסוף או לא לעשות בכלל, כך שכל דבר נבחן בהתחשב בתקציב הנתון״.

המשיכה לאסתטיקה ולאמנות נולדה, לדבריו, ״ביום שנולדתי״, ומגיל צעיר ידע שיעסוק במשהו שקשור לכך: ״מבחינתי זה יכול היה להיות גם עיצוב גרפי, מוצר או אופנה, אבל התגלגלתי לעיצוב פנים וטוב לי במשבצת הזאת, שבמסגרתה אני גם מתכנן רהיטים ואלמנטים״. את ההשראות הוא שואב ממכלול תחומים אחרים, וככלל מאמין שמעצב צריך להיות ״מחובר לחיים. להכיר, לחוות, לגעת בתחומים מגוונים ולפתוח את הראש למה שקורה מסביב. כל זה, מניסיוני, מעשיר את מקורות ההשראה ובא לידי ביטוי בעשייה היצירתיות״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כדוגמה לכך הוא מביא את דמותו הססגונית של וירג׳יל אבלו, אדריכל שהיה גם די.ג׳י והיום הוא המעצב הראשי של קו אופנת הגברים של לואי ויטון. בדרך למעמדו העכשווי נגע אבלו בתחומים רבים, ובין היתר שדרג חולצות טי פשוטות ביותר עם תוספות של טקסטים והומור. ״הסיפור שלו עם חולצות הטי המשודרגות, שהפכו כך לנחשקות ויקרות מאד, היה מה שהנחה אותו בפרויקט מאתגר של עיצוב דירה קטנטונת – 40 מ״ר בלבד – ובתקציב מצומצם. ״כל הפריטים שבה, שהינם בסיסיים ביותר, נרכשו באיקאה, ובאמצעות מניפולציות ותוספות כאלה ואחרות, של טקסטים לדוגמה, הם הפכו ל׳קוליים׳, וכך גם את הדירה למדליקה ומיוחדת״. 

דירת 40 מ״ר בעיצוב אורון מילשטיין

על תכנון דירתו, שבה היה גם הלקוח וגם המעצב, מספר מילשטיין שהוא היה מורכב ומלווה בהבטים רגשיים. ״היו לי המון רעיונות שהתרוצצו בראש, ועברתי תהליך עד שהצלחתי לזקק מהם את מה שנכון לי. היום, במבחן הזמן, אני מבין שהתהליך היה שווה ושדייקתי את העיצוב לצרכים שלי. לא התפשרתי על כלום. הכול בה נוח, זורם ועובד בדיוק כמו שהתכוונתי שיהיה, וגם אחרי שנתיים שאני גר בה לא הייתי משנה דבר״.

את התכנית המקורית של הדירה, שממוקמת בקומה 14 בבניין מגורים יוקרתי ברמת גן, הוא שינה מקצה לקצה, וגם זו הנוכחית עברה שינויים עד שהתגבשה למופעה הסופי. ״התחלתי את התכנון עם התחלת הבנייה של הבניין, שארכה יותר זמן מהמצופה, ובזמן שעבר בין לבין רכשתי עוד ניסיון ועוד תובנות, שהולידו עוד שינויים. את הזמן ניצלתי גם לליקוט פריטי עיצוב שמצאו חן בעיני, והם המתינו לא מעט עד שהדירה הייתה מוכנה״.

התכנון הסופי חילק את שטח הדירה לשני אזורים: אזור ציבורי המכיל סלון, מטבח עם יחידת אי גדולה שמשמשת גם כפינת אוכל, כולל לאירוח, ופינת עבודה/ משרד. האזור הפרטי מכיל סוויטת שינה מפנקת, עם חדר רחצה וחדר ארונות בגודל של חדר לכל דבר, ״הממ״ד, שאת מיקומו לא יכולתי לשנות״.

המעבר לסוויטת השינה והכניסה לשירותי האורחים הוטמעו בתוך קיר המטבח הארוך, שתוכנן על ידו כקיר תלת־ממדי. ככלל, למעט כיסאות ושולחנות הסלון, את כל יתר האלמנטים ופריטי הריהוט הוא עיצב ייעודית כקסטם־מייד: ״אני חושב שבעבודה מול הספקים ואנשי המקצוע הייתי לקוח קל יותר מאשר כשאני מתכנן בעבור לקוחות ונלחם על זמני ביצוע. כשהיה צריך לחכות חיכיתי בסבלנות״.

גוף העבודות של מילשטיין כולל גם פרויקטים שביצע בחו״ל, בעיקר עיצוב חנויות קוסמטיקה של מותגי איכות בקלן, בפרנקפורט, בברצלונה ובארצות הברית. ״כמי שאוהב להסתובב בעולם, אני נהנה גם לעצב במקומות אחרים. זה שונה, ומבחינתי זו חוויה עם טעם מיוחד. עכשיו הזכייה עושה לי חשק להמשיך ולגשת לתחרויות בתקווה שזה יוביל אותי קדימה והלאה, לפרויקטים נוספים מסוג זה מחוץ לגבולות המדינה״.

The post אורון מילשטיין: 94 מ״ר שלא הייתי משנהם בהם דבר appeared first on מגזין פורטפוליו.

הוועד המנהל של בצלאל אישר את בחירתו של האמן יוסף קריספל לתפקיד ראש המחלקה לאמנות. קריספל, בוגר המחלקה לאמנות והתואר השני באמנויות בבצלאל, מרצה במחלקה לאמנות משנת 2006. הוא זכה בפרס רפפורט לצייר צעיר לשנת 2008, פרס שרת התרבות לשנת 2012 ובפרסים רבים נוספים. הציג תערוכות יחיד רבות בארץ ובחו״ל, ביניהם במוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון חיפה ומוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית ובפלאצו מדיצ׳י ריקארדי בפירנצה. עבודותיו נרכשו בין היתר לאוספים של מוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון ישראל בירושלים, כנסת ישראל ובאוספים פרטיים בארץ ובחו״ל.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

פרופ׳ עדי שטרן, נשיא בצלאל ברך על המינוי ומסר: ״בצלאל רואה עצמה מחויבת להכשרתם של יוצרים מעולים שיכולים ורוצים להשפיע, לשנות ולתרום למרחב שבו הם פועלים. למחלקה לאמנות בבצלאל היסטוריה מפוארת ובוגרות ובוגרים שהם בכירי האמנים בישראל. אנו מאחלים ליוסי הצלחה בתפקידו ומשוכנעים כי בהנהגתו תמשיך המחלקה להוביל את עולם האמנות בארץ״.

The post יוסף קריספל מונה לעמוד בראש המחלקה לאמנות בבצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

הוועד המנהל של בצלאל אישר את בחירתה של תמי ברנשטיין לראש המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל. ברנשטיין, בוגרת היחידה לאנימציה בבצלאל, היא מרצה לאנימציה ובימוי וחונכת סרטי גמר במוסדות הוראה מרכזיים בישראל מאז 2002. סרטיה הוצגו בפסטיבלים ברחבי העולם, שודרו בטלוויזיה הישראלית וגרפו פרסים ומועמדויות רבות ביניהם Chicago International Children's Film Festival ופרס אסיף לאנימציה ישראלית.

ברנשטיין עובדת כ־18 שנה כקונספט ארטיסט, ארט־דירקטור, אנימטורית, בימאית ומאיירת בפרויקטים רבים המשלבים עבודה מסחרית לצד יצירה אמנותית אישית. במהלך השנים התמקצעה בתכני פיתוח ערוצי טלוויזיה, בניית מותגים, סדרות אנימציה, משחקי מחשב וספרי ילדים. ברנשטיין היא המייסדת (בשיתוף המיזם לקולנוע וטלוויזיה, ירושלים), אוצרת ומנהלת של פסטיבל AniNation, הפסטיבל הבין־לאומי לאנימציה – ירושלים, ושימשה עד למינויה לתפקיד ראש המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל כיועצת ולקטורית ראשית לתחום האנימציה בקרן גשר לקולנוע רב תרבותי. כמו כן, היתה מועמדת לאוסקר הישראלי 2013 בתחרות פרס אופיר בקטגוריה הדוקומנטרית, ובקיץ 2016 הוענק לה אות יקירת הפסטיבל מטעם פסטיבל אנימיקס הבין־לאומי לקומיקס, אנימציה וקריקטורה בישראל בעבור הישגיה האמנותיים.

פרופ׳ עדי שטרן, נשיא בצלאל ברך על המינוי ומסר: ״אנו מאחלים לתמי הצלחה בתפקידה, יחד איתה ובהובלתה נמשיך להעשיר ולחזק את תחומי האנימציה והקולנוע בארץ ובעולם ולהמשיך ולהצעיד את המחלקה למחוזות חדשים״.

The post תמי ברנשטיין מונתה לתפקיד ראש המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי אסף, בוקר טוב. ומזל טוב כפול, על ההוצאה המוחדשת של סמטאות הזעם (הוצאת זמורה) ועל פרס דוש לקריקטורה לשנת 2019. כבוד!

תודה רבה!‎

במה נתחיל? בפרס או בספר? ‎

בספר‎

זורם. אז מה קרה ש־22 שנה אחרי ההוצאה לאור המקורית החלטתם להוציא אותו לאור במהדורה מחודשת ולהוסיף שני סיפורים?‎

אתגר ואני מחפשים כבר הרבה זמן הזדמנות לשוב ולשלב כוחות. כשמיכל פז־קלפ העורכת הגיעה עם היוזמה להוציא מחדש את סמטאות הזעם קפצנו על ההזדמנות. סמטאות הזעם מלפני 22 שנה הוא שיתוף הפעולה המשמעותי הראשון שלי בעולם הקומיקס. למדתי הרבה מהעבודה עם אתגר, מהדרך שבה הוא חושב על סיפור ועל ההמחשה החזותית שלו. לסיפור שסוגר את הספר המחודש, ״הפעם הלפני אחרונה שירו אותי מתוך תותח״, הגעתי קצת זקן וקצת סדוק, אבל עם יותר ניסיון. המפגש המחודש הזה הוא הסתכלות נוסטלגית על איך היינו פעם וחשבון נפש של מה קרה מאז‎

אסף חנוכה. צילום: Stéphane Mahot

אתגר קרת ואסף חנוכה, סמטאות הזעם

ו־22 שנה אחרי: כשקראת אותו שוב, וראית את האיורים, מה לדעתך משאיר אותו רלוונטי גם ל־2019? או אולי השאלה היא גם מה השתנה אצלך באופן שבו אתה יוצר קומיקס?‎

הדבר המרכזי שהשתנה הוא שהיום אני מצייר פחות קווים. כשאני רואה את העמודים שאיירתי בגיל 20 אני רואה בדיוק את האמנים שהערצתי אז והשפיעו עלי. קצת יותר מידי. עם השנים התגבשה שפה חזותית שמסתירה טוב יותר את ההשפעות השונות. ויש עוד הבדל, אני חושב, שקשור בהומור ובשילוב שלו בטון של הסיפור והצגת הדמויות. הייתי בן 20 מאוד רציני וכבד. לא פלא שציירתי קומיקס כל הזמן. הדמויות רציניות ואפלות, קצת נוקשות

לשאלת הרלוונטיות, באמת שאני לא יודע

אתה יודע, כשקראתי עכשיו את הספר מחדש, לא באמת זכרתי את רובו: כל סיפור ניסיתי לחשוב אם הוא חדש או מפעם. והיה רק רגע אחד שבו מצויינת הפעולה להשאיר הודעה על המזכירה, שצחקתי ותהיתי אם הקוראים הצעירים יותר יבינו בכלל מיהי אותה מזכירה… אז הגיעו העמודים האחרונים ופתאום נכנס שם קצת צבע, והבנתי שאני במשהו חדש. רוצה להגיד משהו על הכניסה של הצבע? למה זה היה לך חשוב?‎

הסיפור האחרון מתאר מערכת יחסים בין מנהל קרקס לבין אדם קשה יום, שאותו הוא משכנע להפוך לתותח האנושי. כשאתגר שלח לי את הסיפור הזה אהבתי אותו ומיד דמיינתי את עצמי בתור התותח האנושי. תוך כדי עבודה על הסקיצות אתגר לוהק כמנהל הקרקס.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

יש משהו בסיפור הזה שמתמצת את מערכת היחסים שלנו, והחלומות על קומיקס ועל אומנות בכלל. פעולת היצירה היא בדיוק כמו לעוף מתותח: מאמץ עצום בשביל כמה שניות בעננים, גבוהה מעל השגרה, במקום שבו הכל נראה אחרת. השימוש בצבע בנקודה הזאת בסיפור מסמן את רגע השיא שבו התותח האנושי הוא לשנייה גיבור על שעף מעל העננים, ומיד אחרי מתרסק למטה את המציאות

אז בוא נחבר את זה רקע לפרס דוש ולריאליסט שאתה מפרסם מדי שבוע בעשור האחרון בכלכליסט. גם שם אתה מפנה את תשומת הלב לרגע אחד בשגרה, ומעניין אותי לשאול איך אתה רואה את הקשר בין תחילת הקריירה שלך כיוצר קומיקס לבין הרגע הזה הנוכחי‎

התחלתי ממקום מאוד מורעל. הגישה היתה קומיקס או כלום פחות או יותר. אבל כמו כל יוצר אני רוצה להיות מובן, להצליח לתקשר ולהתקבל. פרס דוש מרגש במיוחד, כי מעבר למחווה שאומרת ״אנחנו מבינים אותך״, אני מתכתב לא מעט עם שרוליק, הדמות שיצר דוש, בטור שלי בעיתון. שרוליק, שנוצר בשנות ה־50, היה סמל לתקומה ולתקווה חדשה. היפוך של הקריקטורות האנטישמיות.

הדמות שלי בריאליסט היא ממורמרת ומהורהרת. יש פער גדול דורי וקונספטואלי, כנראה גם אידאולוגי, בין הדמויות. אבל העובדה שדיאלוג כזה יכול להתקיים משמחת כי זה אומר שיש בעיתונות הישראלית מסורת של איור דמויות. ויש גם השראות הרבה יותר קרובות, כמו הטור של דניאלה לונדון דקל שיש בו אומץ ושנינות שתמיד גורמים לי לחשוב מחדש על העבודה שלי

היא באמת משהו! אבל אם בוחנים את מה שקורה בעולם מבחינת אומץ, קשה להגיד שהמצב מזהיר, שבכל שבוע אני שומע על איזה כלי תקשורת מרכזי כזה או אחר שמצהיר שהוא מפסיק לפרסם קריקטורות פוליטיות, או בכלל. זה משנה אצלך משהו בנושאים שאתה רוצה לטפל בהם?‎

אכן תקופה קשה לחופש הביטוי. התקשורת נאבקת על מקומה. מדאיג מאוד. עדיין לא נתקלתי בצנזורה אבל אולי זה קשור גם לצורת העבודה שלי. אני לא עוסק בפוליטיקה באופן ישיר רוב הזמן, וכשזה קורה, פעם בכמה חודשים, אני פוגש את הצונמי הטוקבקיסטי שמסביר לכולם מה הם צריכים לחשוב ואיך להתנהג

נכון שזה לא באופן ישיר, אבל נדמה לי שפעמים רבות זה נמצא שם. אם יורשה לי רגע גם לצטט אל חבר השופטים של פרס דוש, הם כותבים שהעבודות שלך ״נוגעות בהוויה המקומית מתוך זווית ראייה אינטימית ומשפחתית, המקבלת משמעות חברתית־אקטואלית ונעה בין הריאליסטי לסוריאליסטי. יצירתו מצטיינת באיכותה הגרפית ובצבעוניות מחושבת ומתוחכמת המדגישה את המסר הסיפורי״. כלומר גם הם ראו בזה משהו חברתי ואקטואלי (מעבר למחמאות המוצדקות!)‎

הגדרת הטור מהתחלה היתה אוטוביוגרפית. לא טור דעה ובטח שלא טור על פוליטיקה. לא התחום שלי. כתבתי על נושאים אישיים ומשפחתיים. הנושא היה מה קרה לי בדרך מהמטבח לסלון. בשנה האחרונה משהו השתנה. הרגשתי את זה בטור ״בכל זאת אחים״ שבו דמותי לא מופיעה בכלל, דבר שמנוגד לכללי המשחק של אוטוביוגרפיה. בטור הזה הטקסט מתאר עתיד דמיוני שבו משתנה המשטר בישראל, ובאיורים רואים את הדיוקן של הרצל מתפרק ומשתנה. להפתעתי בכלכליסט החליטו לקדם את אותו לעמוד השער.

היו גם טורים אחרים שעסקו בחופש הביטוי או בחוק הלאום, מזווית אישית. אני חושב שהסיבה שהתחלתי להשתמש בטור אישי בשביל לדבר על בעיות גדולות וכלליות במקום על בעיות קטנות ואישיות היא שהמציאות סביבי השתנתה. דברים שהיו יציבים ובטוחים נסדקים, יש שני שבטים מסוכסכים שמקצינים, הקבוצות המוחלשות והמוזנחות ומושפלות, וכשהזעם שלהם מתפרץ כולם מוציאים את סרגל המוסר ונותנים להם ציונים. הרגשתי שאני לא יכול להמשיך להרהר על משהו שראיתי בחלון בזמן שהבניין כולו קורס. כנראה שזו תקופה לא טובה להיות עסוק בעצמך

כן… אולי זה גם חלק ממה שעניין אותי, איך סמטאות הזעם עדיין רלוונטי, כי גם שם אתם לוקחים רגעים קטנים שיש להם משקל גדול יותר מהאנקדוטה: יום כדור הארץ, רבין מת וכן הלאה. אני כבר תוהה מה יכללו סמטאות הזעם 2041… ‎

מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

בסוף יצא שגם אני, כמו דוש, מגייס את הדמות שלי לטובת רעיונות ואידאלים. בשנת 2041 אני אהיה כמעט בן 70. אני מקווה שאתגר ואני נוכל לשתף פעולה על ספר באורך מלא הרבה לפני. אני מרצה בשנקר במחלקה לתקשורת חזותית ומלווה סטודנטים בפרויקט גמר. אני עושה כמיטב יכולתי להנחות אותם בשבילים המפותלים של תהליך היצירה המורכב של פרויקט מסוג כזה. באותו זמן אני גם מזדהה אתם ועם הקושי שלהם: אימת הדף הלבן, הספקות, הדחף ליצור שמתגושש עם המבט השיפוטי והביקורתי.

המאבק הזה הוא המנוע המרכזי ביצירה ואני מקווה להמשיך להרגיש ככה עד גיל 70 ואולי אפילו אחרי. מעניין כמה טורים זה יוצא

ד

The post אסף חנוכה: פעולת היצירה היא בדיוק כמו לעוף מתותח appeared first on מגזין פורטפוליו.

פרויקט הגלויה הסודית, שהתקיים השנה ביריד צבע טרי בשיתוף שבוע האיור ועמותת שניר, ממשיך לפעול ולתרום גם לאחר סיום היריד. הגלויות עלו לאתר העמותה, שם אפשר לבחור ולרכוש גלויה סודית ייחודית, בתרומה על־סך 180 ש״ח לעמותה.

כל גלויה היא יצירת אמנות קטנה, מקורית ויחידה. את היצירות תרמו מאיירים ואמניות בעלי שם, מאיירות ואמנים צעירים, סטודנטיות וסטודנטים. זהות היוצר סודית והחתימה מופיעה בגב הגלויה, כך שרק לאחר שהיא תגיע אליכם תגלו את יצירתו של מי בחרתם: אמנית ידועה, מאייר מצליח, או אולי זו שיום אחד תפציע ככוכבת בשמי האמנות הבין־לאומיים?  

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

השנה, הוצגו ביריד צבע טרי כ־1,000 עבודות אמנות בגודל גלויה, במחיר אחיד לגלויה ובעילום שם. הכנסות הפרויקט עברו במלואן לעמותת שניר, העוסקת בקידום שוויון הזדמנויות בחינוך ובתרבות לנוער ממעמד סוציו אקונומי נמוך. הנושא שנבחר עבור פרויקט הגלויה הסודית הוא גיבורים, כמחווה לעמותת שניר ולפעילות מתנדביה הרבים – המלאכים של שניר. המאיירים והאמנים הוזמנו להציע את פרשנותם לנושא זה. אתר העמותה מאפשר הזדמנות נוספת לראות את הגלויות, לרכוש את הגלויה החביבה עליכם ולתרום לקידום שוויון הזדמנויות בחברה. 

לרכישת גלויות באתר העמותה >>>

The post גיבורים: פרויקט הגלויה הסודית ממשיך לקדם שוויון בתרבות appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי נקראה ״להיות שמח״, והיא הוצגה בבית התפוצות בשנת 2011. בתערוכה השתתפו שמואל בונה, בן בז׳רנו, אליהו אריק בוקובזה, גבריאל כהן, משה שאה מזרחי, שלום מוסקוביץ׳ (שלום מצפת), אליהו סידי, מיכאל פלק וציונה תג׳ר. חגי שגב, שהיה האוצר הראשי של בית התפוצות, הזמין אותי לעבוד שם לאחר שעזבתי את מוזיאון ישראל, שבו הייתי מדריכה באגף הנוער. בשנים שקדמו למעבר השתוקקתי לאצור תערוכות, לגעת בחפצים, בציורים ובפסלים, להציב אותם כראות עיני ולהתקדם ממדריכה שמסבירה אודות האמנות לאוצרת הלוקחת חלק בתהליך היצירה. השתתפתי בקורס אוצרות מטעם הטכניון, בהנחיית טלי תמיר, ושם קיבלתי כלים מעשיים נוספים שממשיכים ללוות אותי.

 כיום אני אוצרת בגלריה שכטר, השוכנת בנווה צדק. בגלריה אני מציגה ארבע תערוכות מתחלפות בשנה, הנפתחות בסמוך לחגים המרכזיים. התערוכות מבקשות לקרוא קריאה חדשה ומקורית בנושאים הקשורים לחגי ישראל, מנהגים, טקסים וטקסטים באמצעות הצבת אמנות ישראלית עכשווית לצד פרשנות שבה נעשה שימוש במקורות יהודיים ומקורות טקסטואליים כלליים. בין התערוכות שהצגתי היו תערוכת האופנה ״פסים, נקודות וגם משבצות״ שבה הצגנו אופנה ישראלית משנות ה־60; התערוכה ״סיבה ומסובב״, שבה כל עבודות האמנות היו קשורות לעיגול או לסיבוב כמחווה לסביבון; והתערוכה הקבוצתית ״אתונה בתל אביב״, שהציגה פיסול פיגורטיבי עכשווי בהקשר לחנוכה ולהלניזם.

העיקרון המנחה אותי בתערוכות הוא להציג אמנות איכותית ולא להתפשר עליה כדי שתתאים לחג סביבו התערוכה נפתחת. בגלריה שכטר האמנות אינה אילוסטרציה ליהדות או להיפך, יש כאן מפגש מפרה ומעורר.

שירה פרידמן. צילום: דין אהרוני

מתוך התערוכה ספרה. צילום: יובל חי

שי עבאדי, מתוך התערוכה ירח. צילום: נטע אלונים

התחנה האחרונה

התערוכה האחרונה שאצרתי, ״ביתלחם״, היא תערוכת יחיד לאמן ליאור גריידי, שמוצגת בגלריה שכטר עד ה־22 באוגוסט. לקראת התערוכה, שנפתחה בסמוך לחג השבועות, ביקשתי מליאור שיעיין במגילת רות וינסה לתת כותרת או נושא מרכזי שבו עוסקת המגילה. לא מפתיע שליאור ציין שמגילת רות עוסקת במעברי דירות – רות עוזבת את ביתה ונעמי חוזרת הביתה. העזיבה והשיבה הן הנושאים המרכזיים בתערוכה, שאותם בוחן ליאור במספר דרכים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

גלריה שכטר שוכנת במבנה עות׳מאני עתיק, וליאור הציב בחדר הפנימי בגלריה מיצב סייט־ספסיפיק של שטיחים בסגנון אוריינטלי המהדהדים את תקרות המבנה ומתייחסים לדיירים המקוריים של הגלריה. בחלל השני מוצבים רהיטים וספרים, שליאור החזיר ארצה לאחר ששהה בארצות הברית וחשב שהוא יזדקק לחפצים מהבית שם, על מנת להרגיש בבית כאן. על הקיר מוצבת רקמה של מילותיה של רות לנעמי ״באשר תלכי אלך״ (השיבוש במקור ומכוון), המעידות על ההתמסרות בין שתי הנשים במגילה ועל רגע ההחלטה של המעבר. במשקוף שבין שני חדרי הגלריה נמצא פרט בתערוכה שאני אוהבת במיוחד: בכל הימים ניצבת שם מזוזה אחת בצד ימין, ובתערוכה הציב ליאור עוד מזוזה בצד השני. כך העומדים במפתן ניצבים באופן מטפורי במקום שמאחד את העזיבה והשיבה.

מכל מלמדי השכלתי

לשמחתי היו לי במשך השנים מורים ומורות ששינו את תפיסת עולמי, פתחו בפני עולמות חדשים וגרמו לי לחשוב אחרת, את כל הדברים האלה אני מנסה לעשות בכל תערוכה שאני אוצרת. בצעירותי הייתי הולכת לבית הכנסת ״יד תמר״ בירושלים, כדי להאזין לדברי התורה של הרב פרופסור דניאל שפרבר. במקום מקורות כתובים הוא היה מחלק לקהל דפי מקורות עם אמנות חזותית, ופקח את עיניי לאפשרות של חקירת התרבות היהודית בדרך חזותית, ולאו דווקא בדרך הטקסטואלית המקובלת.

עם השנים פיתחתי שפה אוצרותית שבמרכזה הצבת אמנות עכשווית לצד פרשנות המכילה בין השאר מקורות יהודיים. עוד מורה שהשפיע עלי רבות הוא פרופ׳ שלום צבר מהאוניברסיטה העברית, שהצליח בשיעוריו להחיות קהילות שלמות דרך ניתוח אמנותי צורני של פריט אחד.

ליאור גריידי, מתוך התערוכה ביתלחם. צילום: נווה שכטר

ליאור גריידי, מתוך התערוכה ביתלחם. צילום: נווה שכטר

ליאור גריידי, מתוך התערוכה ביתלחם. צילום: נווה שכטר

תערוכת החלומות

תערוכת ראש השנה האחרונה נקראה ״לונה״, ירח. תערוכה זו עסקה בעקבות מסכת ראש השנה שבה דנים על מולד הירח במוטיב הירח באמנות העכשווית היום. בעקבות התערוכה הבנתי שהירח הוא מרכיב דומיננטי בתרבות העתיקה ובתרבות היום בשירה, באמנות ובספרות. אני חולמת להציג את התערוכה הזאת הפעם באולם מוזיאלי גדול, לשלב בתערוכה אמנים בין־לאומיים ולחבר בין תרבויות עתיקות לעכשוויות.

בקרוב אצלך

התערוכה הקרובה בגלריה שכטר היא של האמנית אביטל בורג. אביטל היא ציירת מהמעלה הראשונה, שמשלבת בעבודותיה רפרנסים מתולדות האמנות. בתערוכה תציג אביטל סדרת ציורים חדשה שעליה היא עובדת בימים אלה.

התערוכה סיבה ומסובב. צילום: דין אהרוני

צילום: נווה שכטר

ליאור גריידי, מתוך התערוכה ביתלחם. צילום: נווה שכטר

שי עבאדי, מתוך התערוכה חסרי מנוח. צילום: נטע אלונים

The post מגלים אוצרות // שירה פרידמן appeared first on מגזין פורטפוליו.

חפצים הם דברים חומריים שאפשר לראות ולגעת בהם. הם ממלאים תפקידים משמעותיים בחיינו בהבטים רבים, אך חשוב מכל, בלעדיהם אנו עירומים; באופן מילולי, אך גם באופן רוחני. הקישור והחיבור הרוחני שלנו לחפצים הינו על חושי, רגשי, לפעמים דתי, אך תמיד תלותי. יוזמת לה־קולטור, בשיתוף מגזין A5, מזמינים מאיירים, מעצבים ואמנים להשתתף בתערוכת לה־קולטור השנתית בשבוע האיור 2019.

התערוכה, ״חפץ/רוח״, שתעסוק בחפצים כשערים ועוגנים לעולמות רוחניים, תוצג בגלריה מזא״ה 9 בנובמבר 2019, במסגרת שבוע האיור. מבין ההצעות ייבחרו כ־30 יצירות שיפורסמו במהדורת איור מיוחדת של מגזין A5. 

• יתקבלו עד 10 הצעות למגיש.ה בטכניקות איור בלבד
• יש לצרף למייל את היצירות המוצעות בקבצי jpg באיכות מסך
• נא לצרף להצעה דף מידע הכולל את שם המגיש.ה, שם היצירה, טכניקה, שנת היצירה, גודל פיזי, מחיר (עד 500 ש״ח), אתר (אם יש) ומספר טלפון
• להגשת הצעות, שאלות ופרטים נוספים: laculturea5@gmail.com
• מועד אחרון להגשת הצעות: 8.8

לטקסט המלא בנושא חפץ/רוח >>>

The post קול קורא לה קולטור ומגזין A5 בשבוע האיור appeared first on מגזין פורטפוליו.

״זה לא שבוע אופנה ולא יהיו לנו דוגמניות שהולכות על מסלול. זה פסטיבל לתרבות אופנה עכשווית בירושלים. אופנה היא לא רק מסלול, דוגמנית יפה (או לא), שיק או שוק. אנחנו רוצים לקחת את כל מרכיבי המערכת ולבחון אותם מחדש: מה זה אומר להיות מעצב אופנה ב־2020? מה זה אומר תקשורת אופנה? צרכנות אופנה? אנחנו רוצים להרחיב את השיחה, להפוך אותה ליותר מעניינת, לחשוף את התהליך מאחורי הבגד״.

–

הרעיון לפסטיבל OVERALL, שיתקיים לראשונה בשבוע הבא בירושלים, נולד כששלי סתת־קומבור, ראש המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל ובעלת מותג הנעליים coupleof, הגיע לפגישה עם אילת ליבר, מנכ״לית מוזיאון מגדל דוד, בחודש אפריל האחרון. ״היא סיפרה לי על יוזמה של הרשות לפיתוח ירושלים, בתמיכת משרד ירושלים ומורשת, לקיים אירוע אופנה שהוא לא שבוע אופנה במהות המוכרת שלו״, מספרת סתת־קומבור. יש בירושלים שבוע עיצוב, יש את פסטיבל מקודשת ואת פסטיבל ישראל, אבל אופנה היא תחום שלא טופל״.

בסוף אותו החודש סתת־קומבור אירחה את מעצב האופנה חוסיין שאלאיין בבצלאל, והזמינה את שחר אטואן – חוקר אופנה, מבקר האופנה לשעבר של עיתון הארץ, וכיום יוזם ומנהל אמנותי של אירועי תרבות – לראיין אותו במפגש עם הסטודנטים. ״הרגשתי שמצאתי פרטנר מדהים שאני יכולה ללכת איתו יד ביד, שיכול לצקת תוכן לאירוע ביחד איתי, והצעתי לו לעבוד ביחד״. 

שלומית עמר ואהרון גניש, הקולקטיב

שחר – שלי באה אליך ואומרת לך בוא נעשה פסטיבל אופנה בירושלים: זה לא נראה לך קצת מוזר? זו לא בירת אופנה. 

אטואן: ״להפך, חשבתי שזו הזדמנות מצויינת לעשות משהו אחר מבחינת התפיסה, משהו חדש. מה גם שהרבה דברים רדיקלים ומחתרתיים קורים בירושלים. יש עולם שלם של אופנה שלא מתגלם רק בתצוגת אופנה ובתוצר הסופי של הבגד. מצד שני, בתצוגת אופנה הצופים הם פאסיביים, ופה רצינו שהמבקרים לא רק יסתכלו: יש סדנאות ומיצגים ומיצבים שהמבקרים יכולים לקחת בהם חלק״.

סתת־קומבור: ״רצינו להגיב לירושלים. אני ירושלמית במקור, גדלתי בירושלים, קאפל אוף נולד בירושלים, אני ראש מחלקה בירושלים״.

אפרופו ראש מחלקה, איך העבודה על הפסטיבל מתקשרת לדברים אחרים שאתם עושים?

סתת־קומבור: ״יש לי שני כובעים, המסחרי והאקדמי: מצד אחד אני מעצבת נעליים ומצד שני אני ראש מחלקה, ואני רואה יתרון בדו־כיווניות הזאת. לשם אנחנו מכוונים: אול־אובר, אובר־אול (all over, over all); משחק המילים הזה מתבקש, הוא נכון״. 

שלי סתת־קומבור: יש לי שני כובעים, המסחרי והאקדמי. מצד אחד אני מעצבת נעליים ומצד שני אני ראש מחלקה, ואני רואה יתרון בדו־כיווניות הזאת. לשם אנחנו מכוונים: אול־אובר, אובר־אול (all over, over all); משחק המילים הזה מתבקש, הוא נכון

שלי סתת קומבור

אטואן: ״במשך עשור כתבתי על אופנה בעיתון הארץ, ואחד הדברים שניסיתי לעשות היה להנכיח שיח מקצועי רחב, לחשוב על אופנה לא רק כעל משהו טוב או רע, יפה או מכוער, אלא לבחון למה דברים מקבלים צורה ברגע מסוים: איך אופנה היא חלק מתרבות פופולרית או תרבות חזותית. גם במוזיאון תל אביב כמנהל אמנותי ומפתח של פרויקטים מיוחדים אני מנסה לחבר בין תרבות גבוהה ונמוכה, וזו הזדמנות לקחת את הדבר הזה של אופנה ולפתוח אותו למשהו אחר, להמון דברים חוץ ממסלול. אני לא מזלזל במסלול חלילה, אבל את זה אנחנו מכירים. אנחנו רוצים להראות שאופנה יכולה להיות יותר רלוונטית לקהל גדול יותר, לא רק לגרעין הקשה״.

הקשר בין מה שאני לובש, עונד, נועל

במהדורה הראשונה של פסטיבל OVERALL, שיתרחש ברובו במוזיאון מגדל דוד בתאריכים 17-20 ביולי, יקחו חלק עשרות מעצבים ואמנים שיציגו תערוכות, מיצגים, הדגמות חיות, ושיתופי פעולה. גולת הכותרת של הפסטיבל היא השקת קולקטיב, מעבדת עיצוב אופנה, טקסטיל צורפות ואביזרים, שמפעילים שבעה מעצבים צעירים, בולטים בתחומם, בהנחייתה של המעצבת קלודט זורע והמנהלים האמנותיים של הפסטיבל – סתת־קומבור ואטואן.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

שבעת המעצבים – יותם בהט, רותם גור, אהרון גניש, מוריאל דז׳אלטי, שאדי מג׳דלטון, שלומית עמר וענר שבח – מייצגים קשת רחבה של מיומנות בשדה האופנה על מגוון מסורותיה הישנות והחדישות. הם התבקשו ליצור מערכות לבוש טוטליות הכוללות גם אביזרים ותכשיטים, תוך התייחסות למורכבות ולייחודיות של העיר ירושלים. במסגרת האירוע הקהל יוזמן להיחשף לתהליכי העבודה של השבעה, למלאכות היד והמכונה, לטכניקות הייחודיות ולחומרים החדישים שמשמשים את חברי הקולקטיב בפעולותיהם השונות, כמו גם לסדנת צילום שתתקיים במצודה מסביב לשעון. 

אתכסיא. צילום: שי קדם

רוני חג׳ג׳. צילום: מ״ל

קרוס. צילום: הגר בדר

בין המיצבים והפרפורמנס בפסטיבל: גילי אבישר במיצג מפרשיות ססגוני בלב המצודה; נועה יפה תארח את המבקרים בקולאז׳ים סוריאליסטיים נוטפי סטייל שירכיבו יחד; רוני חג׳ג׳ יזמין את הקהל לעצב מחדש בגדים שיביא איתו מהבית בסדנה פרפורמטיבית; חמש רוקמות פלסטיניות ילמדו את הקהל הרחב לעטר פריטי לבוש אישיים מהבית ברקמות מסורתיות; גנית גולדשטיין תפעיל עמדה אינטראקטיבית לצורפות של תכשיטים עתידניים; דורי שושן תזמין נשים וגברים לסדנת כיסויי ראש אופנתית של המותג אתכסיא; ועוד. בנוסף יתקיים יום עיון תחת הכותרת ״Closet X – כך ייראה ארון הבגדים ב־2030״ ויוצעו לקהל 19 סיורי אופנה, שינסו לעקוב אחר סיפור האופנה הירושלמי.

סתת־קומבור: ״בתחילת העבודה חשבתי שיהיה אתגר מעניין להקים קולקטיב מהבוגרים של שלוש האקדמיות באופנה, טקסטיל וצורפות, ולהפוך אותם ליחידה אחת; אתגר חברתי ויצירתי שיהיה האבן השואבת של האירוע, ויתן מענה לתפיסה של טוטאל־לוק עם מערכת שלמה שעוסקת בשאלה מה הקשר בין מה שאני לובש, עונד, נועל. 

״זה גם מסר לדור החדש של המעצבים: בגלל שאנחנו בתקופה של שפע ויש המון מהכול, איפה אני משתתף בתהליך הפיתוח והייצור של מה שאני עושה? אנחנו כבר לא בסיטואציה שבה יש לי מנהל מותג ומנהל חנות ומנהל עובדים ואני רק מעצבת. אנחנו צריכים לחנך את המעצבים להיות שותפים בתהליך – למכור בחנות, לעשות תדמיתנות, לתפור. אנחנו לא יכולים לעמוד מהצד ולתת הוראות: אנחנו צריכים להיות בתוך תהליך הייצור. 

״יהיה לנו גם דראג־בול, שיתוף פעולה עם ליין ה׳קרוס׳, דוגמת הנשפים המיתולוגיים של שנות ה־70 וה־80 בניו יורק, אבל בזיקה לירושלים. דראג הוא פרפורמנס כמו שכל התלבשות היא פרפורמנס, רק בהקצנה סופר כיפית ומוגזמת. אני אוהב את החיבור הלא צפוי, המיקס המטורף שאנחנו שמים הכל ביחד, כי אנחנו מאמינים שבשטח קורה משהו שאתה לא יכול לצפות, והוא יכול להיות מדהים״.

סתת־קומבור: ״והפרשנות של כל צופה תהיה אחרת. זה משהו שלמדתי עם השנים, אני לא יכולה לשלוט בפרשנות אבל אני יכולה ללמוד ממנה. עשינו פה מהלך של קומפוזיציה, ואני מתרגשת ומחכה לראות איך הכל יעבוד ביחד, איך כולם יקבלו תשומת לב, איך הקהל יצליח לחוות את האירועים השונים. זה כמו לבנות קולקציה, זה הדבר שהכי מושך אותי, הבנייה של הכל, ההרכבה.

״אנחנו הולכים לעשות גם מיצב של הלבשה של המגדל, לא של האנשים. מה זה להלביש מגדל? מה זה להלביש דומם? באיזו טכניקה? אני לא מגלה. זו תהיה הפתעה. איזה דימוי זה מעלה? זה כמו להלביש בן אדם? מה זה מעורר בנו כצופים?״

שאלה טובה.

״נשאיר אותה פתוחה שתהיה הפתעה״. 

אם לחזור לעולם האופנה המקומי, המצב שלו לא פשוט, כשכל רגע שומעים על מעצבי אופנה ורשתות שמפסיקים לפעול.

סתת־קומבור: ״לכן נורא חשוב לנקוט עמדה. אין פה שחור ולבן, אין צודק ולא צודק. יש לנו דור שנורא רוצה להיות מעצבי אופנה, ואני מודעת לקשיים בלהיות מעצב, זו התמודדות לא פשוטה, מתוך זה שאני ערה למה שקורה מסביבנו. לקחנו את הנושאים הבוערים של אחריות חברתית, טכנולוגיה, קיימות. אני חושבת שכל מעצב צריך למקם את עצמו בתוך השלישיה הזאת, חייב למצוא אג׳נדה. רק ככה הוא יוכל לשרוד. אם אתה מעצב אתה צריך לעשות כמעט הכל כולל לנהל את דפי הפייסבוק שלך.

״אז במקום לכאוב על מה שקורה זו הזדמנות לייצר, להמציא לחדש. מהמקום הזה אפשר רק לצמוח: להתעקש על השפה היחודית שלך, לחשוב איך אני נותן מענה לא רק לאאוטפיט אלא גם לאביזרים, לחשוב על המשך לימודים, לראות מה קורה בעולם ולחזור עם תובנות ידע וניסיון״.

אטואן: ״אנחנו אולי קצת מחזירים אמון במערכת. יש שבר, וחשוב לתת כבוד למקצוע. מעניין אותנו לגרום לאנשים שרגילים לקנות בגדים מרשת כזו או אחרת לבחון את הבגד שהם קונים. לשאול מי תפר אותו, אופה הוא יוצר, להיות יותר ערניים. אנשים נשבו ברעיון שהיום הכל קורה באינטרנט, מה שעוד יותר הרחיק את המעצבים מהלקוחות שלהם. אם פעם היית הולך לחנויות ופוגש מעצב, היום הכל במסך. מהבחינה הזו הקולקטיב והעבודה בשטח משקפים שאלות כמו מה זה הדבר הזה שמעצב אופנה עושה, מה זה אומר להיות מעצב אופנה״.

יותם בהט, הקולקטיב

ענר שבח ומוריאל דז׳לדטי, הקולקטיב

שחר אטואן

שחר אטואן: תעשיית האופנה נמצאת במשבר, לא רק בארץ. זו תעשייה שמנסה להבין את הדרך שלה, דברים לובשים צורות חדשות. והנה, גם אצלנו, בתוך כל הכאוס הזה, יש שבוע אופנה ועכשיו עוד פסטיבל. יש כוחות שזזים כל הזמן ומשלימים אחד את השני

״תעשיית האופנה נמצאת במשבר וזה לא רק בארץ. כל העניין של תצוגות אופנה, לא ברור מה קורה איתו: עונות, משפיענים, רשתות שמעתיקות, הזיהום שהתעשייה הזו מייצרת. זו תעשייה שמנסה להבין את הדרך שלה, דברים לובשים צורות חדשות. דברים משתנים. והנה, גם אצלנו, בתוך כל הכאוס הזה, יש שבוע אופנה ועכשיו עוד פסטיבל. יש כוחות שזזים כל הזמן ומשלימים אחד את השני״.

אתם אופטימיים?

אטואן: ״מאוד. לא היינו יכולים לעשות את זה אם לא. למרות שהתוכנית כבר סגורה, עדיין אנחנו מלהיבים אחד השני כל הזמן על דברים חדשים שהיינו רוצים להוסיף״.

סתת־קומבור: ״בטח. זה בילט אין. אנחנו מלאים בתשוקה, משלימים אחד בשני; מלאי מוטיבציה״.

OVERALL, מוזיאון מגדל דוד, ירושלים, 17-20.7
עלות כניסה לכנס: 50 ₪, עלות סיור למשתתף: 30 ₪ 

The post OVERALL: בלי דוגמניות על המסלול, בלי שיק או שוק appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי: אמיליאנו לריצ׳יאוטה, מנכ״ל חטיבת ״מוצרי קינדר עם הפתעה״ בחברת פררו
איפה: מלון מרקט האוס, יפו
מתי: שבת, 15.6
מה: יום לפני הגשת קונספטים לביצי הפתעה חדשות של סטודנטים מהמחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, בקורס שהעביר ירון לובטון

01 למעלה משלושה מיליארד ביצי הפתעה נמכרות בכל שנה

ביצת הקינדר הראשונה נוצרה לפני 45 שנה בשנת 1974, ומאז אנחנו עושים הרבה מחקרי שוק לפני השקת מוצרים חדשים, מה שעוזר לנו לנבא את ההצלחה של המוצרים שלנו. מהבחינה הזו הטעם הוא גלובלי. הפתעה היא משהו שאין לו גבולות: לפעמים אנחנו עושים איזה טוויסט קטן בגרפיקה כדי להתאים את המוצר לשוק המקומי, אבל בדרך כלל אותם צעצועים נמכרים בכל העולם.

בממוצע, מתוך 20-30 הצעות לצעצועים חדשים, נבחרות ארבע הצעות שיעברו תהליכי פיתוח במשך כשנתיים, ולאחר מכן רק הצעה אחת מגיעה לשוק. אני מקווה שאת ההצעות של הסטודנטים מבצלאל מהשנה שעברה נוכל לראות בשוק בעוד שנה, ושהן יהיו חלק מלמעלה משלושה מיליארד ביצי ההפתעה שנמכרות בכל שנה. לצערי אנחנו עדיין לא יכולים לחשוף אותן בשלב זה.

02 הדי.אן.איי של הקטגוריה הוא אפקט ההפתעה

הקטגוריה של ביצי ההפתעה מבוססת בעיקר על חדשנות, ולכן אנחנו מחפשים תמיד זוויות חדשות. זו הסיבה שהתחלנו את שיתוף הפעולה עם המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל: ישראל היא מדינה חדשנית ובצלאל היא דוגמה טובה לכך. שיתוף הפעולה החל בשנה שעברה ואני יכול להגיד שזה תאם בדיוק את הציפיות שלנו: הסטודנטים הבינו שאנחנו מחפשים משהו חדש, משהו מפתיע.

זה לא רק קשור למשחקיות: הדי.אן.איי של הקטגוריה הוא אפקט ההפתעה. מההצעות שקיבלנו אני יכול לספר שהסטודנטים הבינו את זה טוב מאד; אפשר להגיד שהופתעתי… זו גם הסיבה שלאחר שיתוף פעולה המוצלח בשנה שעברה, מתוך מגוון גדול של אקדמיות בעולם, החלטנו להמשיך לשתף פעולה עם המחלקה לעיצוב תעשייתי בצלאל למשך מספר שנים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

03 לריצ׳יאוטה הוא (אולי) האדם היחיד בעולם שהגדרת התפקיד שלו כוללת ״הפתעה״

לריצ׳יאוטה – אולי האדם היחיד בעולם שבהגדרת התפקיד שלו נמצאת המילה הפתעה – הצטרף לחברת פררו בשנת 2008, שמייצרת מגוון רחב של ממתקים, רובם על בסיס שוקולד. תפקידו כמנכ״ל חטיבת ״מוצרי קינדר עם הפתעה״ כרוך בעבודה עם מכוני בטיחות ומחקר, פסיכולוגים ומומחים אחרים לילדים, כמו גם עבודה עם חברות כמו ענק כגון דיסני, האחים וורנר, יוניברסל, חברות צעצועים, מכוני עיצוב וממציאים.

בעבר הוא היה מנהל השיווק הבין־לאומי וראש חטיבת המדיה הדיגיטלית בקבוצת הצעצועים המובילה באיטליה, אחרי שעבד בתחילת הקריירה שלו בפרסום ותקשורת, לאחר שסיים את לימודי מדעי המדינה באוניברסיטת מילאנו. הוא נשוי ויש לנו שני ילדים, שמהווים את ״קבוצת המחקר האישית״ שלו.

04 אם בעבר יכולת להפתיע עם משהו פשוט, היום זה מסובך יותר

מה שלא השתנה ב־45 השנה שבהן אנחנו פועלים הוא החוויה; אפקט ההפתעה. דורות שונים, גילאים שונים, שווקים שונים בעולם, ההפתעה היא עדיין הערך המוביל של המוצר. לא משנה אם יש תחרות מצד צעצועים אחרים ומהחוויות שהעידן הדיגיטלי מזמן, הפתעה היא חוייה חזקה אצל ילדים ואצל ההורים שלהם, גם אם הציפיות של הילדים גבוהות יותר כתוצאה מהחשיפה שלהם לתרבות השפע.

לכן, למרות שהעולם הפיזי עדיין חשוב, אנחנו יותר ויותר נדרשים לחבר בין שני העולמות, הדיגיטלי והפיזי. הקמנו פלטפורמה דיגיטלית בדמות אפליקציה שמחברת ביניהם, והיא נותנת ערך מוסף לילדים ולהורים, משהו חינוכי: אם זה חיות, לדוגמה, מה הן עושות, אוכלות, איך הן מתנהגות וכן הלאה. 

מה שאולי השתנה מאז שהתחלנו לפעול הוא הציפיה של מה תכלול ההפתעה. אם בעבר הייתי יכול להפתיע את הילדים עם משהו מאוד פשוט, היום זה כבר לא כזה קל. בהתחלה ההפתעה הייתה בכלל שבתוך דבר כזה קטן נמצא משהו שאפשר להרכיב ולשחק איתו; לכשעצמו זו הייתה הפתעה. עכשיו זה כבר צריך ״לעשות״ משהו. 

האתגר הוא להשאיר את רמת הריגוש במוצר שקיים כל כך הרבה זמן, לכן, אם החלק הראשון של הבריף שנתנו לסטודנטים היה להכיר את המגבלות, מה אפשר לעשות ומה לא מבחינת גודל, חומרים וכן הלאה; החלק השני היה להבין מה הצליח מבחינה היסטורית ומה לא (חיות תמיד הולכות טוב); והחלק השלישי ביקש מהם ללכת לכל כיוון שהם רוצים.כל עוד הם יפתיעו אותנו…

05 צעצוע הוא רגע שילדים יזכרו

כיום צעצוע הוא חוויה, יותר מעוד חתיכת פלסטיק: חוויה שצריכה סיפור, שצריכה קשר לעולם הדיגיטלי. בשבילי צעצוע הוא רגע שילדים יזכרו, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות: ליצור חיבור רגשי בין הורים לילדים; ליצור קסם, רגע שהילדים יזכרו. והילדים האלה יהפכו להורים שיתנו לילדים שלהם את מה שהם אהבו, וכך השרשרת תמשיך. 

The post חמישה דברים שלמדתי מאמיליאנו לריצ׳יאוטה appeared first on מגזין פורטפוליו.