בשנתיים האחרונות התעסקתי לא מעט בעיצוב למוזיקה. החיבור שלי לדבר הגיע באופן די טבעי: מוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהיום־יום שלי והיא משפיעה ישירות עליי ועל היצירה שלי. לפני מספר חודשים, דורון, הסולנית של ג׳יין בורדו, פנתה אליי באינסטגרם עם הצעה לעצב את האלבום השלישי של הלהקה: אוקיינוסים. מאוד התרגשתי מההצעה, גם כי אני אוהבת את הלהקה וגם כי תהליך של עיצוב אלבום הוא תמיד מסע אינטימי ומעמיק אל תוך היצירה יחד עם יוצריה, והוא הופך להיות בסופו של דבר חלק בלתי נפרד ממנה. זו גם פעם ראשונה שיצא לי לעבוד על פורמט ויניל. בן זוגי אוסף כבר שנים תקליטים, כך שלא היו חסרות השראות.

כל תהליך של עיצוב אלבום מתחיל אצלי בצלילה של שעות אל תוך האוסף, מסע בין ז׳אנרים, מעטיפות קלאסיות עד לעטיפות DIY של תקליטי פאנק ישראלי שיצאו ב־30 עותקים. זה עולם ומלואו וזה מכניס אותי לאווירה לפני שאני ניגשת לעיצוב. העטיפה שהכי אהבתי השנה היא לאלבום Gentle Leader של Peach Kelly pop, להקת בנות גאראז׳־פאנק מלוס אנג׳לס. עטיפה לתקליט ישראלי שאני אוהבת במיוחד היא העטיפה של ששת מ־1977 שעוצבה על ידי דוד טרטקובר. אני מאוד נמשכת לדברים צבעוניים, מקושקשים, מבולגנים וסוריאליסטיים, ובסופו של דבר גם הסגנון העיצובי שלי הוא כזה והוא מושפע מההשראות ששאבתי לאורך השנים. אני משתדלת לפעול מהבטן ולא לרסן את עצמי יותר מידי, גם אם זה בעבור לקוח.

מתוך תהליך העבודה

ההנחיה שקיבלתי מדורון הייתה ליצור עטיפה צבעונית, ״דרימית״, מעולמות הפנטזיה והסוריאליזם, שתלך יד ביד עם סגנון האלבום, שמבחינת הפקה קצת שונה מקודמיו, תוך התייחסות גם לשמו. הסכמנו בינינו שהטכניקה צריכה להיות קולאז׳, שזו כנראה הטכניקה האהובה עליי והמקום שבו פרץ היצירתיות שלי הוא הכי חזק. אמרתי אמן ויצאתי לדרך.

את התהליך התחלתי בגזירת דימויים מתוך מגזינים, אנציקלופדיות וספרי ילדים ישנים שאספתי לאורך השנים (אני אספנית אובססיבית מעט): מצאתי דמויות מהממות של ילדים, חיות, מוזיקאים, מכשירים משונים, טקסטורות ודימויים אמורפיים למניהם. תוך משחק עם החתיכות הגזורות, מהר מאוד הבנתי שהכיוון הכללי הולך להיות מושפע מעולמות הווינטג׳ וספרי ילדים, בשאיפה לקחת את זה למקום יותר אפל ומוזר ופחות ״חמוד״. סרקתי את הדימויים למחשב והתחלתי לשחק איתם: בדקתי אופציות מינימליסטיות יותר, מינימליסטיות פחות וכאלה שהיו מאוד עמוסות. בסופו של דבר יצרתי חמש אופציות לעיצוב העטיפה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אחרי התלבטויות ודיונים עם הלהקה על מספר אופציות מועדפות, נבחרה העטיפה העמוסה יותר, שעבדה לנו טוב עם סגנון האלבום, כי היא יצרה את הביטוי הוויזואלי של העושר ההפקתי. המשכנו לדייק את העטיפה בעבודה משותפת עד לתוצאה הסופית. הדימויים על העטיפה הושפעו ממילות השירים ומאווירת האלבום. אם אני יכולה לתמצת את ההשראה מהמילים לכדי ציטוט אחד, זה יהיה הציטוט מתוך השיר ״אוקיינוסים״ (שהוא גם שם האלבום):

״כשטיפסתי על ההר, שביל תלול ארוך וצר, ציפורים למעלה, הן שרקו תמשיכי הלאה, בין איים סירה נוסעת, בדמיון אני טובעת, געגוע שט, את הנוף שותה לאט״. יש בו המון קסם וחוסר־היגיון שהשפיע על העיצוב. כמו כן, איך אפשר בלי להוסיף חתולים? לחתולים תמיד יש מקום מבחינתי (וגם מבחינת הלהקה. אז ניצחון).

העבודה על האלבום כללה בהמשך את עיצוב הסינגל, עיצוב האינסרט לוויניל ואת עיצוב החוברת ל־CD, שבהם עשיתי שימוש במגוון הדימויים שאספתי ושלא נכנסו לעטיפה הראשית. היו הרבה דימויים שהתאהבנו בהם תוך כדי והחלטנו להישאר איתם ולהכניס אותם במקומות אחרים. המחשבה שהובילה אותי כל הזמן בעבודה על העיצוב, הייתה השאיפה ליצור עולם ויזואלי יפה ומוזר, שמתרחשים בו כל מני סיפורים קטנים.  בעטיפה ישנם לא מעט סיפורים כאלה, שאת חלקם מגלים רק אחרי מבט של דקה או שתיים.

אני מאוד מתרגשת וגאה בתוצאה. אני מאחלת לעצמי להמשיך לעשות המון פרויקטים מעניינים מהסוג הזה ולזכות בלקוחות מדהימים כאלה. תקשיבו לאלבום, הוא יפהפה

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

The post אפי קישון // אוקיינוסים appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפרטים הטכניים

״נדודים בין אור לזמן״, מיצב משותף של אלחנדרה אוקרט ולוסי אלקויטי. המיצב, שאצרה אפי גן, מוצג בשני חללים נפרדים בגלריה בית גורדון לונדון שבראשון לציון, עד 20.10.

מי אנחנו

אלחנדרה אוקרט, ילידת אורוגואי, עלתה לארץ ב־1985. בוגרת לימודי תולדות האמנות באוניברסיטה העברית והאקדמיה לאמנות במילאנו. מנהלת סטודיו, מלמדת במודיעין ואוצרת עצמאית.

לוסי אלקויטי, גם היא ילידת אורוגואי, עלתה לארץ בשנת 1973. בוגרת המדרשה, יוצרת בסטודיו בתל־אביב וברמת־גן. הוציאה לאור ספר שירי הייקו מצוירים וספר שירה מצויר, בשיתוף אמיר אור.

פרט מתוך עבודה של לוסי אלקויטי. צילום: מ״ל

העבודה

את אלחנדרה הכרתי כאן, בארץ כשהיא הזמינה אותי להשתתף בתערוכה ״שעת המימוזה״ בגלריה במודיעין. אז גילינו ששתינו ילידות אורוגואי, מונטווידאו, אותה שכונה ו״מסלול גלות״ דומה: בית ספר יהודי, אותה תנועת נוער ציונית ועלייה לארץ. כך התחיל דו־שיח שסבב סביב הזיכרונות והתרבות המשותפת. בשנה שעברה, במסגרת סטודיו פתוח באירועי ״אוהבים אמנות״, הזמנתי את אלחנדרה להתארח בסטודיו שלי לסוף שבוע.

אמרתי לה שמה שאני מתכננת זו ״זחילה גדולה״ של עבודות ציאנוטייפ כמשפט מחשבות ארוך, ללא פסיק או נקודה, לאורך קירות הסטודיו. הציאנוטייפ, שאותו גיליתי לפני כשלוש שנים, העסיק אותי מאוד כאפשרות ביטוי למה שאיננו, לגעגוע, למה שנגמר והתנדף. באמצעות חיתוך וגזירה של הדפסות ציאנוטייפ (בעיקר מתצלומי משפחה אך גם דברים מהנמצא על הדרך, הדברים הנותרים) יצרתי מטרים רבים של מסלול מתמשך. אני מנסה כך לדמות חשיבה אמורפית, מפורקת ואסוציאטיבית, שנעה בכל הזמנים במקביל.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אלחנדרה הביאה לסטודיו כמה עבודות, המרכזית שבהן היתה ערימה של רצועות נייר פרגמנט קרוע ידנית לפסים וצבוע בצהוב. היא אמרה ״הבאתי את השמש״. השמש הזאת, עם הכחול של עבודות הציאנוטייפ שלי, הדהד לנו כסוג של געגוע בצבעי הדגל משם, שמש ושמיים.

בביקורה בסטודיו, אפי גן הזמינה אותנו לגבש את הרעיונות להצעה למיצב בגלריה. במהלך כשנה של שיחות אין־סופיות מצאנו שוב אישור שהעיסוקים שלנו דומים במהותם; היצירה מתהווה בתנועה ריזומית אצל שתינו. מצאנו ששתינו רואות בשירה אמנות של חיבורים, ובעשייה בחומר ביטוי פלסטי שלה.

העניין שלנו הוא בזיכרון וברישומי זיכרון; פיסות הנייר הקרועות והצבועות אחת אחת הן רישום המסע בזמן, באור זורם וחמקמק. המראה המתקבל הוא של אפלה נעימה. בין פסי האור / זמן האלו מונחים תותים עשויים שעווה לבנה. גרעיני התות העדינים נוצרו מגרגרי פחם שנשתלו בו. התותים קשורים לזיכרון ילדות מעצב מבית ההורים, שהוביל גם לספר אמן שאלחנדרה הוציאה בעבר. התות, שהוא פרי עדין כמעט ללא עור, מקבל אופי של מאובן, של דבר שקפא בזמן, רשומה היסטורית. עבודתה מדיטטיבית ועמלנית. חומרי העבודה שלה הם בעיקר ניירות פרגמנט ופיגמנטים, והיא מנצלת את תכונותיהם במגע עם מים. בהשפעת האור העבודה נראית חיה, נושמת ומהדהדת כבשיר הייקו.

דיוקן ריטה אוקרט, אלחנדרה אוקרט. צילום: מ״ל

תעבירו את זה הלאה

היינו רוצות שהעבודה תבקר במקומות נוספים, והמסע שלנו ימשיך בגוף הפיזי. אלחנדרה מתכננת להציע את התערוכה לאוצר במונטווידאו, גם כביטוי לדו כיווניות של הנסיעה האישית שלנו. היינו רוצות להציג גם בחללים מעניינים ומאתגרים בארץ.

פלוס אחד

עבודה נוספת של לוסי – הרישום ״כנפיים שקטות״. עבודה נוספת של אלחנדרה – המיצב ״מחשבות מאיצות״.

כנפיים שקטות, לוסי אלקויטי. צילום: סיגל קולטון

מחשבות מאיצות, אלחנדרה אוקרט. צילום: מ״ל

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post עבודה בעיניים // לוסי אלקויטי ואלחנדרה אוקרט appeared first on מגזין פורטפוליו.

פסטיבל ״טאבולה ראסה״ לאמנות וקהילה בביצרון

בלב שכונת רמת ישראל – ביצרון, במזרח תל אביב, שוכן מבנה ששימש בעבר בית ילדים שכונתי. כיום הוא משמש כמרכז קהילתי של עיריית תל אביב־יפו ובסוף הקיץ ייהרס לטובת בניית מרכז קהילתי חדש. לאורך השנים תושבי השכונה וילדיהם בילו בו שעות רבות וצברו שם חוויות משמעותיות. בעקבות תהליך שיתוף ציבור שהתקיים סביב ההריסה, עוצב המבנה החדש ברוח המבנה המקורי והחצר שבו.

לרגל הריסת המבנה יתקיים במקום פסטיבל אומנויות רב־תחומי בן ארבעה ימים בהשתתפות 100 אמנים, ישתלטו על מבנה מרכז קהילתי בסוף השבוע הקרוב (רביעי עד שבת, 21-24.8), רגע לפני הריסתו. חדרי המרכז יציגו תערוכות אמנות וישמשו למופעי תיאטרון, מחול, קולנוע ומוזיקה, באירוע שישלב חפלה, גרפיטי, הפעלות לילדים ואירועים לכל המשפחה.

מאמא דה לה סמללה. צילום: עומר געש

איתי דוידיאן

מתוך מופע הילדים הזמיר

לצד התערוכה הקבועה שתוצג בימי הפסטיבל, תתקיים פעילות בוקר לכל המשפחה, שתכלול מתחמי אמנות והצגות תאטרון לילדים, משחקיית אומנויות, מלאכה ועבודה בעץ, פירוק והרכבה, כלי נגינה, ציור על קיר ועוד. בשעות הערב, תלווה התערוכה בתקלוט ובהופעות מחול ותאטרון. במהלך הפסטיבל, יציירו אמני גרפיטי וציירים על קירות המרכז. התכניה המלאה באתר העירייה.

בין האמנים המשתתפים: אורית אדר בכר, איריס שטרית וטלי רומם, איתי דוידיאן, אלונה פרידברג, אלכס ליבק, אניה קרופיאקוב, אפרת גלנור, אריק אלבו, גיא מושיוב ואלכסנדרה אצ׳רנו, דותן מורנו, דיה בלזר, דרורה דומיני, הראל לוז, ורד ניסים, טל כהן בכור, יונתן בוקששתר, כרמיה רוטברט, ליאור וקסלר, לירון אוחיון, מיכה שמחון, מיכל שכנאי, מלכיאלה בן שבת, מרב סודאי, נטע דוידי, נעם ונקרט, עמית גביש, רן ברעם, רעי רביב, שי זילברמן, שירלי ברמן, תלמה נבו ותמר ניסים.

בין המשתתפים בתחומי מחול, תיאטרון, מוזיקה ושירה: רננה רז, שקד מוכיח, לילך לבנה, סתיו בר נחום פרנק, איה בכור, קבוצות מחול מקומיות,תיאטרון אורתו־דה, קבוצת תיאטרון רות קנר, תאטרון השעה, יובל המאירי, אדווה ויינשטיין, אנסמבלים של סטודיו במה, תיאטרון אהל, מרקש אקספרס, דיג׳יי טל רווה, שירה שטייניץ, גילי פורטל, פהלומר, חפלות, מקהלות מקומיות, אירועי שירה של עמותת הליקון לקידום השירה, בהם יופיעו בין היתר סיגלית בנאי, אפרת מישורי, טל ניצן, טל כהן בכור ואחרים.

איתי דוידיאן

מתוך העבודה ״סלון, מטבח, חדר שינה, חדר ילדים״, מירב הימן. צילום: דימה ולרשטיין

תפנים בגלריה P8

שני ערבי הקרנות וידאו ייערכו בסוף השבוע הקרוב, בחמישי (15.8) ובמוצאי שבת (17.8) בגלריה השיתופית P8. זהו האירוע הראשון בסדרת אירועי וידאו, פרפורמנס וניו־מדיה שעתידים להתקיים בגלריה במהלך השנה הקרובה, ושאותם יאצרו חברי הגלריה. ״תפנים – Interior״, שאוצרות חברות הגלריה לי ברבו וסלי קריסטל־קרמברג, יכלול את עבודותיהן של איה בן רון, מירב הימן, רקפת וינר עומר, ויק יעקבסון פריד, תמר כץ, דן רוברט להיאני, ורוניק ענבר ועינת עריף־גלנטי.

העבודות יציעו נקודות מבט שונות אל חלל הפנים והמתרחש בו, דרך מערכות יחסים בין אנשים, אוביקטים והמרחב. מקבץ העבודות מציג מנעד רחב של פרשנויות והסתכלויות על הפונציאל האינטימי של חלל והקושי, לעיתים, לממשו. העבודות יוקרנו ברצף בחלל הגלריה במספר סבבים לכל ערב, בשעות 20:00-23:00. הכניסה חופשית.

מתוך העבודה Body-Sister, תמר כץ.

מתוך העבודה Apples Skull n Defect, עינת עריף גלנטי

גלריית נולובז חוגגת שנתיים

חברי גלריית נולובז חוגגים שנתיים לקיומה של הגלריה ומשתעשעים בחילופי אינפורמציה במבחר תנוחות החוצות זמן ומרחב בתערוכה קבוצתית מסורתית. זמן קצר לאחר שפרסם את תורת היחסות ובהמשך למחקרו, גילה אלברט איינשטיין תופעה הנקראת entanglement, המוכיחה החלפת אינפורמציה בין גופים ללא קשר לזמן והמרחב הנמצא בינהם. תופעה זו הפכה לאחת מאבני היסוד של פיזיקת הקוונטים, שאותה החשיב כאופנה חולפת וסתרה באופן מהותי את כל מה שפרסם עד כה.

תגובתו הראשונית של אינשטיין היתה שזוהי סתם spooky action at a distance, וזה גם שם התערוכה שתיפתח הערב (15.9) שבה חברי הגלריה משתמשים באופן אינטואיטיבי בציטוט, מנסים לתפוס משהו מתוך ה־spooky action המתקיים במפגש בין הצופה לעבודת האמנות, בין העבודות כאוביקטים, וכנושא בעבודות עצמן. משתתפים: אבי לוין, אדוה דרורי, אליסף קובנר, אלינה רום כהן, גיורא ברגל, חגי לוריא, ירמי עדני, עדי ארגוב, עמי רביב, מירב בן לולו, שאהד זועבי, שוני ריבנאי, קרין מנדלוביץ, רענן חרל״פ, רקפת וינר עומר, תמר סימון. אמן אורח: רמי צלקה. אוצר: חגי לוריא.

The post הרשימה המשותפת 15.8.2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי גילה וטל, בוקר טוב מלונדון. מה שלומכן בעיצומו של הקיץ?

בוקר טוב מצרפת. נהדר!

בוקר טוב מישראל, מתכוננת לטיסה הערב. איך בלונדון? לא חם מידי?

לא, עכשיו אפילו קצת קריר ויש קצת גשם, או ליתר דיוק ה־drizzle הלונדוני הטיפוסי. אבל בואו נעזוב את ההתחממות הגלובלית – למרות שזה רלוונטי למוזיאון הטבע – ונדבר על זום. ואולי נתחיל בשאלה מאיפה הגיע הרעיון להביא את זום למוזיאון הטבע?

בהתחלה חשבנו שזום הולך להיות תמיד במוזיאון ישראל בירושלים (הזום הראשון ב־2016 היה בבית טיכו), ואחר כך חשבנו שאולי יותר נכון לפרויקט להיות בתל אביב מכיוון ששתינו מתל אביב והיתה תקופה של חילופי הנהלה בירושלים והפרויקטים ה״מיוחדים״ שלא בלו״ז השגרתי התעכבו מבחינת תכנון. לי היה חשוב להמשיך עם זום בצורה רציפה.

התייעצתי עם מירה לפידות, האוצרת הראשית של מוזיאון ישראל, כדי להבין ממנה אם בא בחשבון מבחינתם להמשיך לשתף איתנו פעולה גם אם נעשה את זה בתל אביב. היא מאד התלהבה מהרעיון, במיוחד בגלל שהצעתי לה ספציפית את מוזיאון הטבע, מוזיאון חדש ומעניין שעוסק בתכנים שיכולים לתרום ממד אחר ומקורי לשיח עם האמנים הצעירים ולעבודות החדשות שהם מוזמנים ליצור לרגל התערוכה. כך יצאנו לדרך עם מיקום אחר ומרתק מבחינתנו

יובל אצילי (משמאל) בתערוכה

מוזיאון הטבע הוא מקום היוצר חווית מרחב־זמן שונה מזו של הקוביה הלבנה הסטנדרטית. המוזיאון מדגיש פרקטיקות מדעיות של קטלוג ומיון שיטתי של דברים גשמיים, בעוד שהאמנים עוסקים ברעיוני, באסתטי ובתרבות שבה אנו משוקעים. חשבנו שמפגש זה מזמן דיאלוג אוצרותי בין שני ממדים אלו של חיינו – הגשמי והנפשי. תערוכת אמנות המתארחת בתוך מוזיאון לטבע מנסחת באופן שונה את התמות שבהן עוסק המוזיאון ומאתגרת אותן

אז רגע לפני, מאיפה הגיע הרעיון בכלל לעשות פרויקט כמו זום? מה הייתה (ועדיין) המוטיבציה?

זה היה רעיון שעלה אצלי לאחר שש שנים של עבודה במוזיאון הרצליה בניהולה של דליה לוין. בתקופה שעבדתי שם פיתחתי תשוקה לעבודה עם אמנים צעירים שרק התחילו את דרכם. לאחר פרישתה של דליה לגמלאות החלטתי שיש מקום להמשיך ולפתח את הנושא הזה ולבנות פרויקט גדול ומשמעותי שיעזור לקדם בוגרים צעירים מצטיינים שמסיימים תואר ראשון או שני במוסדות שונים בכל רחבי הארץ (ממכללת תל חי בצפון ועד ספיר בדרום).

החלטתי לעשות זאת ברמה המקצועית ביותר ולהשיג לזה מימון נאות. הצגתי את הרעיון בפני ג׳יימס סניידר (מנכ״ל מוזיאון ישראל דאז) ומירה לפידות: הם תמכו בשיתוף הפעולה המקצועי וגם והזמינו את זום להתארח במוזיאון. השגתי קבוצה של תורמים לפרוייקט והזמנתי את טל לבוא לאצור את זום ביחד. כך יצא לדרך הזום הראשון

כשעבדתי כאוצרת במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, דליה לוין התוותה דרך אמיצה שהרבתה לשלב במוזיאון תצוגה של אמנים צעירים, שסיימו לימודי אמנות ונמצאו בתחילת דרכם האמנותית. מאד התלהבתי מהחלק הזה של העבודה, מהתעוזה ומראשוניות של האמנים והאמניות והחלטתי להפוך את זה למרכז העשייה שלי. 

גילה ואני הכרנו במהלך הלימודים ובעבודה משותפת על תערוכות בהרצליה. גילה יזמה והקימה את זום שבדיוק התאים להתלהבות שלי מהעבודה עם האמניות/ים הצעירות/ים, ובשמחה גדולה הצטרפתי לגילה ולזום

טל בכלר (מימין) וגילה לימון. צילום: לימור תמיר

מורן אסרף

שיר הנדלסמן

יפה. אז היה זום אחד במוזיאון אנה טיכו, ואחריו, לקראת זום במוזיאון הטבע, מה אתן יכולות לספר על תהליך העבודה? איך בוחרים אמנים.ות? מה אתן מבקשות מהן? מאיזו רגע מתחילה המחשבה על חללים ספציפיים במוזיאון? וכן הלאה

תחילה יש סיקור מקיף של תערוכות גמר בבתי הספר במשך כמה קייצים (בשביל זום 2016 ראינו תערוכות בוגרים של שני מחזורים ובשביל זום 2019 של שלושה מחזורים: 2016, 2017, 2018). זה תהליך של סיור ובחינה של מאות עבודות (לזום 2019 ראינו כ־1,000 עבודות). לאחר מכן עשינו רשימות של העבודות שסיקרנו אותנו. ניפגשנו עם מרצים שליוו את התלמידים בכול מוסד ומוסד ושאלנו אותם שאלות ספציפיות על כל אותם אמנים. השיחות עם המרצים חשובות לנו כי אנחנו יכולות לקבל מהם אינדיקציה לגבי הביצועים של אותם צעירים במהלך הלימודים ולא להסתמך על עבודת הגמר בלבד.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אנו מחפשות אמנים צעירים עם תשוקה, עם כוונה להמשיך בעשייה אמנותית לאורך זמן, עם סקרנות ונחישות. לקראת זום 2019 פגשנו באופן אישי כ־80 בוגרים צעירים, ראינו את תיק העבודות שלהם ולמדנו מהם על העשייה שלהם: על איזה נושאים הם מעוניינים להמשיך לעבוד ועל הטכניקות שבהם הם עובדים. לא חשבנו בשלב זה על שום חלל או מקום תצוגה ספציפי. היה לנו חשוב שלאמנים שנבחר תהייה אג׳נדה כלשהי, עניין בנושא שמלהיב אותם ומניע אותם לעבוד

ומה קורה אחרי שיש 80?

מתוך ה־80 התמקדנו ב־35 שלהם עזרנו להכין מצגות מקצועיות והזמנו אותם לבוא להציג אותן בפני האוצרים של מוזיאון ישראל: מירה לפידות, אמיתי מנדלסון, איה מירון, נועם גל, רונית שורק. במשך ארבעה ימים אינטנסיביים בירושלים התנהלו מפגשים מרתקים בין האמנים הצעירים לאוצרים הבכירים. אפשר לומר שזו היתה חוויה שתרמה לשני הצדדים: האמנים הצעירים שמחו ליצור קשרים עם אוצרי המוזיאון, ואוצרי המוזיאון זכו להכיר אמנים שלא כולם מבתי ספר הגדולים במרכז. חלק לא קטן באים מהפריפריה, מבתי ספר שלא זוכים לביקורים של אוצרים בכירים ממוזיאון ישראל באופן קבוע. נוצרה דינמיקה מאד חיובית שם. 

לאחר שסיימנו את המפגשים, האוצרים של מוזיאון ישראל שימשו לנו כוועדה מייעצת ובעזרתם בחרנו מתוך ה־35 את ה־22 שמציגים בתערוכה. לאחר שהסתיים השלב הזה התחלנו לחשוב על חללים ספציפיים במוזיאון ולא רק על זה. התייעצנו גם עם האמנים כדי לראות מי מהם מעוניין לעשות עבודה חדשה לחלל ספציפי. לבסוף חלק מהאמנים הציגו עבודות חדשות, חלקם הציגו עבודות גמר שעברו אדפטציה למקום התצוגה וחלקם אף הציגו את שני סוגי העבודות חדשות ו״ישנות״ יותר

ניסינו להציג את יצירות האמנות בתחביר חדש בין המוצגים הייחודיים של המוזיאון, באופן שהיצירה מקבלת משמעות נוספת, התלויה בהקשר התצוגה ובתכנים שהוא מדגיש. היצירה היא תמיד הקשרית, תלויה בקריאה החזותית שהחלל מכתיב. המוזיאון שימש כבמה להעלאת שאלות אתיות שבסביבה אחרת, גם אם היו מועלות, אופי קריאתן היה שונה. 

לדוגמה, המיצב ״פינת חי״ של איזבלה וולובניק מתייחס למושגים כמו אילוף, ריסון ולמונח כלבה (bitch) בהקשר התרבותי, וזה מקבל רובד נוסף כשזה מוצג במוזיאון הטבע בדיוק ביציאה מאוסף הפוחלצים אל מרפסת המשקיפה על כל תל אביב. את הפסל ״חיה״ של רן סלפק הצבנו ליד חלון שממנו משתקף אוסף הפוחלצים של האב שמיץ. זהו פסל ברונזה של חיה היברידית בתהליכי התכלות המנכיח את מושג המורבידיות ומערער את המראה ה״חי״ של הפוחלצים. בעבודת הווידאו של שי דרור הנסיון להשתמש בטכנולוגיה לציד עננים מדגיש את השיח על השתלטות האדם על הטבע ומשאביו

רן סלפק

שמואל גולדשטיין

חלק מהאמנים מתייחסים לתכנים של מוזיאון הטבע וחלק לא. את אלו שמתייחסים לתכנים של המוזיאון מיקמנו במקומות שבהם נוצר דיאלוג מעניין עם המיצגים הקבועים, וחלק אחר של עבודות שאינן קשורות בהכרח לתכנים של המוזיאון מיקמנו בקומת התערוכות המתחלפות או במרפסת

כמה היה לכן חשוב שהעבודות ישתלבו באופן טבעי בתצוגות הקבע וכמה רציתן שהן יבלטו כדי שיהיה ברור שהן עבודות אמנות שהוצבו שם במיוחד?

לדעתי המקום הלא ברור שבו הצופה תוהה ״מה זה״ ולמה זה שייך מפעיל ויוצר מחשבה. השתדלנו במקרים שבהם אין הקשר להציג ליד האוספים של המוזיאון, להפריד ולא לייצר מלאכותיות

רצינו שהעבודות שבתוך האוספים לא ייראו כחלק מהתצוגה אלא שיעוררו מחשבה ואפילו ביקורת על התכנים של המוזיאון. חשוב לנו לתת לאמנים הצעירים חופש בחירה ושיעסקו בעבודותיהם בנושאים שמרתקים אותם, גם אם אותם נושאים לא בדיוק תואמים את הנרטיב של מוזיאון הטבע. יש בחלק מהעבודות לא מעט ביקורת על תהליכי הפיחלוץ והשימור, ובכלל, על ההתנשאות של האדם על הטבע…

מה היה החלק של מוזיאון הטבע בתהליך? איזה פידבק נתנו האנשים שלו?

הצוות של מוזיאון הטבע היו פשוט נהדרים. הם התעניינו, ביקשו הדרכות לפני שפתחנו את התערוכה ושמחו לראות התייחסות של אמנים למה שמוצג במוזיאון. הייתה להם פתיחות גדולה והם גם תרמו לנו בדיעבד הסברים מדהימים על עולם הטבע, ואיך הם רואים את עבודות האמנות מנקודת הראייה המדעית שלהם. השיח האינטרדיסציפלינרי היה מרתק

אלון ספן (מנכ״ל המוזיאון) ופרופ׳ תמר דיין (יושבת הראש של המוזיאון), יחד עם כל צוות המוזיאון, היו מאוד פתוחים לשיח ולתכנים שהעלו האמנים\יות ואפשרו לנו מרחב פעולה

יש גם פרס. נכון? תספרו לנו עליו?

כן, יש גם פרס בסך 30,000 שח ששניתן לאמנית/אמן מתוך התערוכה. הכוונה היא להעניק לאמן שמראה תשוקה, כישרון ויוצר עבודות מעוררות מחשבה את הדחיפה הנוספת הדרושה לו כדי להתחיל את דרכו בעולם האמנות. הפרס ניתן על ידי צוות שופטות עצמאי שלא היה קשור לאוצרות של התערוכה. הצוות מורכב משתי אוצרות מחו״ל ושתי אוצרות מהארץ: אלן גינתון, לשעבר אוצרת ראשית לאמנות ישראלית במוזיאון ת״א; והילה כהן שניידרמן, האוצרת של מוזיאוני בת ים, היו הנציגות מהארץ. מחו״ל הזמנתי הפעם שתי אוצרות מהמוזיאון לאמנות מודרנית בפריז: עמנואל דה ל׳אקוטיי וג׳סיקה קסטקס.

מיה פרי, מדוע להביט בחיות

מיה פרי, מדוע להביט בחיות

הן בחרו בהתייעצות ביניהן את האמנית הצעירה והמדהימה מיה פרי, בוגרת מנשר. מיה עשתה עבודת אנימציה והתערבות בסרטי טבע ישנים, שכללה סאונד מקורי שהיא חיברה (היא גם מנגנת בלהקת רוק). העבודה של מיה התייחסה בעדינות אך בביקורתיות לתהליך הפיחלוץ. עבודה מאד איכותית גם אם ״מינורית״, כפי שהגדירו אותה השופטות המכובדות שבחרו בה

מיה היא רשמת, ציירת, אנימטורית ומוזיקאית שעוסקת בטראומה ובהשפעתה על הגוף האנושי, בחרדת המוות וביחס המנכס של האדם לבעלי חיים. הפרס ניתן לה על הפגנת כשרון דמיון ותשוקה. היא פיתחה שפה אמנותית אינטימית ורגישה שבמובן מסוים משקפת את דורה

יפה. מה הלאה? התחלתן לסמן משתתפים פוטנציאליים לזוום מספר שלוש?

שאלתך במקום. התחלנו לסמן השנה בוגרים שנראים לנו מעניינים אך דרך ארוכה עוד לפנינו. בינתיים סיימנו את סבב סיורי התערוכות השנה ויש לחכות לשנה הבאה ואולי גם לזו שאחריה. בינתיים אנחנו נהנות כמוך מהקיץ ומהחופש הגדול. נהנות מאד גם מלראות את המוני המבקרים במוזיאון הטבע ומהחשיפה המדהימה של זום 2019!

בחודש האחרון ביקרנו בהמון תערוכות גמר והתחלנו להכיר את הבוגרים/ות הצעירים/ות: הם מעניינים, הם רעננים והקושי שלהם לפרוץ הוא עצום. הייתי שמחה שגופים משמעותיים שיכולים לתמוך באמנות צעירה יתחברו למיזם הזה, המכיל בחובו מידה גבוהה יותר של סיכון אך אנחנו חושבות שהוא משמעותי, ולדעתי זה יכול לעניין גם בעולם

לגמרי! הלוואי. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

כן, לדעתי חשוב לציין בפני כול מי שבאו למוזיאון הטבע בקיץ עם ילדים קטנים ו״גילו״ את תערוכת האמנות הצעירה והאיכותית של זום במוזיאון אך לא הצליחו להתמקד בה כמו שצריך (ידוע לנו מה זה לרוץ אחרי ילדים קטנים!), ולכול מי שאוהב תערוכות איכותיות של אמנים צעירים ומצטיינים (שעוד בטח נשמע עליהם בהמשך), שיבואו למוזיאון הטבע ויחוו את התערוכה.

יש מפה של המוזיאון עם מיקום כל היצירות שמסומנות עליה, וקטלוג מקסים, ואפשר לסייר במוזיאון החדש והמהמם הזה ולגלות גם תערוכת אמנות איכותית. באתר של זום יש את פרטי האמנים ואם מישהו רוצה ליצור איתם קשר ישירות ולקנות מהם עבדות זה בטח אפשרי. אנחנו לא תערוכה מסחרית שמוכרת את האמנות שהיא מציגה אבל בהחלט מעוניינות לפתוח לאמנים דלתות לעזור להם ולקדם אותם.

אני חושבת שהאמנות היא חלק חשוב של התרבות שלנו כאן ואני מקווה שאנחנו מצליחות ליצור לה מקום ולפתוח אותה לקהל רחב באופן מעניין ומחדש

זום 2019, מוזיאון הטבע ע״ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב
קלאוזנר 12, תל אביב. נעילה: 20.10
משתתפים: מיכל לופט, נגה מזרחי, יובל אצילי, נגה פרחי, שני דגן, מיה פרי, רן סלפק, עדי פלומן, מורן אסרף, ג׳נאת אמארה, איזבלה וולובניק, שמואל גולדשטיין, אושר בן יהודה, סאהר מיעארי, נרדין סרוג׳י, חמוטל אתר, רון חן, שי דרור, שיר הנדלסמן, סיון פרבר, ענת קינן, כנרת חיה מקס.

מיכל לופט

כנרת חיה מקס

The post זום (2019) על אמנים צעירים במוזיאון הטבע appeared first on מגזין פורטפוליו.

האמן תומר קאפ הוא הזוכה הראשון בפרס על־שם נירה מקוב ז״ל, בשיתוף מוזיאון אשדוד לאמנות. הפרס, שמוענק השנה לראשונה, יתמוך אחת לשנתיים בתערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה לאמן וילווה בקטלוג מקיף. הוא יוענק אחת לשנתיים על ידי ישראל מקוב לזכרה של רעייתו נירה מקוב ז״ל, וישמש לתמיכה בתערוכה שתוצג במוזיאון אשדוד לאמנות. תערוכתו של קאפ עתידה להפתח בפברואר 2021.

קאפ, יליד 1978, הוא צלם החי ויוצר בתל אביב, בוגר התואר הראשון והשני בבצלאל וכן בעל תואר בספרנות ומידענות מאוניברסיטת חיפה. בשנים האחרונות הציג קאפ תערוכות יחיד בגלריה מורל דרפלר (חיפה) ובגלריה דן (תל אביב), וכן השתתף בתערוכות קבוצתיות במוזיאון חיפה, במוזיאון אשדוד לאמנות, במוזיאון היהודי במינכן ועוד. קאפ הוא זוכה פרס האמן הצעיר של שרת התרבות (2013), פרס הצטיינות בבצלאל (2006, 2010), פרס גלריה גורדון (2006), זוכה מלגת קרן שרת ומלגת מענק מקרן רבינוביץ (2019). יצירותיו נמצאות באוספים שונים ביניהם אוסף מוזיאון תל אביב, אוסף הארץ, אוסף יגאל אהובי ואחרים.

תומר קאפ. צילום: יאיר שטיינמץ

הליך הבחירה של הפרס כלל ועדת שיפוט שבחרה את רשימת המועמדים, ומתוכה את הזוכה. ועדת השיפוט כללה את האוצרת יעל כץ בן שלום, האמנים עידו בר אל ודוד עדיקא, אוצרת אוסף מקוב שולמית נוס והאוצרים יובל ביטון ורוני כהן־בנימיני ממוזיאון אשדוד לאמנות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

במסגרת שיתוף הפעולה של מוזיאון אשדוד לאמנות עם האספן ישראל מקוב הוצגו עד כה שתי תערוכות בסדרה המתוכננת; תערוכה משותפת לציירים לאה ניקל ומה קופפרמן ותערוכת דיאלוג בין־דורית בעבודותיהן של ליליאן קלאפיש וטליה ישראלי, המוצגת בימים אלו. אוסף האמנות על־שם נירה מקוב ז״ל הוא אוסף פעיל, שאופיו מתגבש ביחס לשדה האמנות הישראלי העכשווי. התערוכות שיוצגו במסגרת הסדרה החדשה במוזיאון, מבקשות להציג היבטים נבחרים באמנות הישראלית לדורותיה, כחלק מן העיסוק המתמשך של המוזיאון במהלכי העומק שלה.

The post תומר קאפ הוא הזוכה הראשון בפרס מקוב appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

אלינור סאם, בת 32, גרה בתל אביב.
אתר / פייסבוק / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

נשואה לליאור הופמן, מעצב תאורה ושותף לפשע.

מה בצלחת?

כבר זמן מה ללא גלוטן וסוכר מעובד ,שמפצה על כל הבצקים הסוכרים והשמנות שהאכילו אותי שלושה חודשים ברזידנסי ברוסיה לפני שנה. הקיץ הפך אותי לפירותנית! אני מוצאת את עצמי עכשיו אוכלת כמעט אך ורק פירות וקצת גבינות שמנמנות. אבל בתכל׳ס יש לי שלוש אהבות בחיים: צ׳יפס (דקיק סטייל מקדונלד׳ס), פיצה (ביג אפל) ומקרונים עם רוטב עגבניות וגבינה צפתית קשה מגורדת (מבית סבא). זה אהבות של ילדת ניינטי׳ז ירושלמית. אם מישהו אוכל לידי טונה, יקח לי הרבה זמן לסלוח.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

כרגע מציגה תערוכת יחיד שאצר איתן בוגנים בסדנאות האמנים בתל אביב בשם ״הפעמון צלצל אך המלכה מתחת למים״ (עד 21.9). זו עבודת מיצב אימרסיבית שמשלבת פיסול, סאונד ומראה דו־כיוונית שמשתנה לפי משחקי התאורה. הצופים הנכנסים אל תוך חלל התצוגה נתקלים בקונסטרוקציית בטון אימתנית שזרועותיה מזכירות קרחון עצום המכוון כלפי גופם. כבר עם הכניסה לחלל, הצופים נדרשים לבחור: האם לעקוף את הקרחון מימין או משמאל? להתכופף תחתיו? מעליו? ואולי הם אינם אמורים להיכנס?

״הפעמון צלצל אך המלכה מתחת למים״. צילומי הצבה: סיגל קולטון

General Health Care. צילום: לי ברבו

Deus Ex Machina. צילום: סיגל קולטון

זו עבודה שהתבשלה בפסטורליות הירוקה והאוויר הצח של רוסיה. שם פתאום כל הרעש נעלם, או יותר נכון – פעמוני האזהרה סוף־סוף צלצלו בחוזקה, והצלחתי לראות בבהירות את גודש ההכחשות שאני עוטפת את עצמי בתוכן, כמו כולנו, אחרת לא היינו יכולים לקום מהמיטה. והרי מנגנון ההגנה הזה יבוא בסיבוב לנשוך אותנו בתחת כי הוא הרסני. ואם הוא הורס אותנו – איך הוא מגן עלינו?

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מעבר לעבודה העצמאית שלי אני חלק מקבוצת ״המבחנה״ יחד עם האמנית מיכל רוט והאוצרת טלי קיים. לאחרונה הצגנו בבית הנסן את בית מרקחת לילי, שהצגנו לראשונה בקוריטיבה, ברזיל. בקרוב נציג פרק נוסף וחדש, שעליו נעדכן בהמשך.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

כשהייתי בת 13 התארחו אצלנו לארוחת ערב וים ונדרס ואשתו. הייתי די אדישה כלפי הביקור, עברו אצלנו תמיד כל מני ״חשובים וחשובות״. מסתבר שהוא מאוד התלהב ממני, ולפני שעזבו רץ מהר לאוטו להביא לי את הפסקול של הסרט שבשבילו הגיע לארץ, ״מלון מיליון דולר״. אחרי כמה שנים שכבר גדלתי ו״מלאכים בשמי ברלין״ הפכו לחלק בלתי נפרד מהנפש שלי, פגשתי אותם שוב בפרימיירה שלו בברלין. אז כבר מ מ ש לא הייתי אדישה והמפגש היה מרגש מאוד לכל הצדדים. אגב, חלק מהסאונד בתערוכה הנוכחית שלי הוא מתוך הפואמה של פטר הנדקה הפותחת את ״מלאכים בשמי ברלין״.

מתוך בית מרקחת לילי. צילום: טלי קיים

Priests Warning. צילום: ורה ולדימירסקי

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

יש לי בכספת פרויקט סביבתי בארץ שההפקה שלו היא גדולה מאוד, ואולי אפילו לא אפשרית; סטייל קריסטו וז׳אן־קלוד ז״ל. אני מעריכה שיעלה חצי מיליון שקל אבל הגיוני יותר שאני טועה וזה יעלה מיליון.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

קניתי לא מזמן בברלין כפכפים מסדרת suede של פומה, בצבע ירוק בקבוק עם כיתוב זהב בוהק. הרגיש שתפור עלי, כמו פיוז׳ן בין ארמון הנציב (השכונה שבה גדלתי בירושלים) לגרמניה (החצי השני של הזהות שלי). קלאסי עם קיק ים־תיכוני קיצוני.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

Cardoon and Cynara. צילום: סיגל קולטון

Lumos Bulbous. צילום: Polenovo Museum

The post מה קורה // אלינור סאם appeared first on מגזין פורטפוליו.

בר כהן // Sand to Sand

בר כהן מהמחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר פעלה במרחב שבו חומר הגלם המרכזי כבר נוכח: חוף הים. כהן השתמשה בחול כדי להציע אלטרנטיבה לחוויית המשחק בחוף ים, ולוותר על השימוש בפלסטיק שמזהם את הסביבה. מתוך הבנה שצעצועים לים הם צעצועים עונתיים וגם כך זמן השימוש בהם הוא קצר, היא עיצבה סדרת צעצועים חד־פעמיים שעשויים מחול, מתמוססים במים תוך כמה שעות, הופכים שוב להיות חלק מהחול, וסוגרים מעגל בכך ולא משאירים טביעת אצבע אקולוגית.

בר כהן. צילום: אחיקם בן יוסף

הילה אוליאל // מדיטציה בתנועה

הילה אוליאל מהמחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון עיצבה מושב המיועד לתרגול מדיטציה ונשימה נכונה, ומעודד נענוע של הגוף ללא הפעלת מתח. הכסא מותאם לישיבה מזרחית, קרובה אל הקרקע, והוא מעניק תמיכה לברכיים וריפוד לכפות הרגליים ולישבן. כשהגוף רפוי יש להתחיל לנענע בצורה עדינה וחזרתית את האגן מימין לשמאל, והמושב ינוע ויתרום לתנועה של הגוף ללא מאמץ. המושב נע על גבי שישה גלגלים בשני צירים, שתורמים לתזוזת המושב באופן חלק ומסוגלים להחזיק משקל רב ללא החלקה בלתי רצויה. הנענוע מאפשר לגוף להפעיל פחות שרירים ובכך להתמקד בהרפייה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הילה אוליאל. צילום: מ״ל

זיו שפר // Joe

זיו שפר מהמחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון עיצב צעצוע הרכבה אינטראקטיבי לגמישות מחשבתית, המיועד לילדים מגיל חמש. מטרת המשחקים לעודד את הילד לחזור ולהתנסות שוב ושוב ולגלות כיוונים חדשים בכל משחק: ג׳ואי מעודד תהליך למידה וחוויה של ניסוי וטעיה דרך פעולת ההרכבה ובעזרת האינטראקציה התמידית שלו עם העולם החיצוני. ולמרות שזהו צעצוע אלקטרוני, המשתמש בטכנולוגיות חדשניות, אביזרי הקליטה שלו מאפשרים לשחק איתו תופסת, מחבואים, דג מלוח ועוד, ובכך הוא יוצר חיבור נוסטלגי ואנושי. 

זיו שפר. צילום: עידו פרוכטר

יערה נוסבויים // Alma Therapy dolls

שיטת Play therapy מאמינה שלילד יש את היכולת לרפא את עצמו ושהוא רק צריך את התנאים המתאימים לכך. יערה נוסבויים מהמחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר התבססה על שיטה זו ועיצבה סדרה של צעצועים טיפוליים לילדים, המתמודדים עם בעיות רגשיות. הבובות עשויות מעץ מייפל וחומר פלסטי גמיש, ומאופיינות על פי מנעד הרגשות העולים בטיפול. מטרתן לאפשר לילד להתחבר בקלות יותר לעולמו הפנימי ולרפא ולשפר את מצבו.

יערה נוסבויים. צילומים: אחיקם בן יוסף

מעין קינסבורסקי // Protesi

ילדים קטועי גפיים נאלצים להחליף את הפרוטזה שברשותם מדי שנה, משום שהיא אינה משתנה עם גדילתם. מעין קינסבורסקי מהמחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל עיצבה את פרוטזי, יד ביונית שגדלה עם הילד. הארכתה מתאפשרת באמצעות הוספת צמידים בבחירה אישית שמותאמים לקצב התפתחותו של כל ילד, ובנוסף הגדילה לצד פרוטזי והעיצוב האישי מפתחים קשר של שייכות עם היד שנבנית.

מעין קינסבורסקי. צילומים: מ״ל

נטע נהרדיה | AI’mHome – ביות

לחיות לבד אין משמעו להרגיש בודד, אומרת נטע נהרדיה מהמחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, שבחנה את התקופה העכשווית שבה רווחת התופעה של אנשים שבוחרים לגור לבד. היא התמקדה בחיפוש של האדם אחר מענה רגשי בעידן הטכנולוגיה והבינה המלאכותית, והאוביקטים שהיא מציעה ״חיים״ עם האדם בסביבתו הביתית. בפעולה של מחווה אנושית – כמו אוביקט שפותח חרך בתריס ו״מציץ״ דרכו – כל אחד מהם מציע הדהוד רגשי תקשורתי, המלווה את חוויית היום־יום שלו.

נטע נהרדיה. צילומים: יוסי רוט

ניר שמיר // IBADET QAHUA

ניר שמיר מהמחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון עיצב מערכת כלים לבישול קפה טורקי במרכז שולחן. קפה טורקי אפוף טקסיות רבה, הוא אומר: הוא מצריך מים, קפה טחון דק, קנקן בישול בשם ג׳זוואה, כוס קטנה בשם פינג׳ן, ומקור חום. מסורת הטקס עוברת מדור לדור, ואיתו הוא מביא את אחת הדרכים העתיקות לבישול קפה – בישול בחול. שמיר בחר לשמר את דרך הבישול העתיקה בחול בטקס הקפה הביתי החדש ויצרת סדרת כלים אסתטית במיוחד.

ניר שמיר. צילומים: יונתן בלייר

נעמי ביר // SFkid

75 ילדים נהרגים או נפצעים קשה מדי שנה בישראל, בסביבת ההסעות לבתי הספר. נעמי ביר, מהמחלקה לעיצוב תעשייתי מכליל במכללת הדסה, יצרה מערכת מקיפה לשמירה על חיי הילדים, שמטפלת בשלושה גורמים: שדה הראייה המוגבל של נהג ההסעה, התנהגות הילדים עצמם והנהגים הסמוכים בכביש. המערכת כוללת תחנת אוטובוס חכמה שמנטרת את הילדים, ושמעדכנת את הנהג על מספר הילדים שמחכים לו בתחנה. בנוסף היא כוללת אבזור של רכבי ההסעה במערכות אוטונומיות על מנת לנטרל את השטחים המתים של הנהג. התחנה מתפקדת גם כתמרור שמטרתו לשפר את תרבות הנהיגה של נהגים סמוכים, כך שיידעו שכשהיא פועלת, ישנם ילדים באזור ועליהם לנהוג בזהירות יתרה.

נעמי ביר

רון זבצקי // נורמטיבי

רון זבצקי מהמחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון בחן את התפיסה הנורמטיבית בחברה הישראלית בהקשר הצבאי המקומי, תוך התייחסות לסוגיות כמו עוטף עזה, זהות, טראומה, גאווה ועוד. לדוגמה, את ״נפיץ״ הוא עיצב כהכלאה בין ארגז הפעולה הצבאי לעריסת תינוק, שמבקשת להביע את התחושות המורכבות על הדרך שבה אנו שומרים על ה״יקר לנו מכל״. ״בוקר ישראלית״ הן שלוש צלחות קרמיות שעיצובן מושפע ממפעלי הקרמיקה שפעלו בישראל והן מתייחסות למצב הבטחוני ביישובי עוטף עזה. סדרת דיסקיות מתייחסת לדסקית כקמע מקומי, תוך עיסוק בסוגיות כמו אובדן תמימות, תחושת האובדן המלווה את בן/בת הזוג של מי שנפל במערכה, חוק הלאום וגאווה.

רון זבצקי. צילומים אביב נווה

שי ברליה // רהיט

החיים על פי התיאוריה הקווירית עושים בחירה מודעת לערער על הסדר החברתי ביחס למין, מגדר ומיניות. בעבור שי ברליה, מהמחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, הזהות הקווירית אינה ניתנת להשגה; ״ברגע שהגדרת פספסת. זהו יעד נשגב שיש לשאוף אליו מבלי להגיע״. הארון שעיצב ברליה הוא סמן של תהליך חיפוש: איך עשוי להראות רהיט הקורא תיגר על תפקידו במרחב הביתי, אינו מוכן לעמוד במקומו ולהיכנע לייעוד שנקבע בעבורו, ובכל זאת הוא רהיט כמו כל רהיט אחר.

שי ברליה. צילומים: יוסי רוט

The post בוגרים 2019 // עיצוב תעשייתי appeared first on מגזין פורטפוליו.

הדר יחזקאל // מקרוב

הדר יחזקאל מהמחלקה לצורפות במכון לאמנויות תל־חי זוכרת את עצמה כילדה מסתכלת במיקרוסקופ ומגלה עולם שלם: ״מבט מיקרוסקופי על כנפי פרפר מגלה למתבונן מרקם קשקשים, שמהווים שכבת הגנה חזקה ויציבה המצופה בקרטין״. בעבורה מסמלים פרפרים את נפש האדם, מעוף, תשוקה לחופש אין־סופי, קלילות, יופי ועדינות. כך היא יצרה סדרת תכשיטים שצדם האחד אחוז כשריון מגן, ובצדם השני שיבצה קשקשי פרפר מנייר, ״תזכורת להתבונן בסקרנות פנימה ולגלות את תעצומות הנפש, אל מול שבריריות החיים״. 

הדר יחזקאל. צילום: דרור מילר

הדר יחזקאל. צילום: יעלי גבריאלי

הדר יחזקאל. צילום: יעלי גבריאלי

טל אמיתי //אלים עכשוויים

טל אמיתי מהמחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר עיצב סדרת תכשיטים לדמויות פנטסטיות שנלקחו מתוך עולם דמיוני. התכשיטים מייצגים את הדמויות עצמן, או לחלופין משמשות ״ככלי״ לייצוג דמויות מהעולם שממנו הן מגיעות, לצרכי פולחן או קישוט וסימון מעמדי. התכשיטים נוצרו בטכניקות צורפות מסורתיות ובעבודת יד קפדנית המשלבת עושר רב של חומרים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

טל אמיתי. צילום: אחיקם בן יוסף

טל אמיתי. צילום: שי ארבל

מיקה צאלים // מיקהמורפוזה

העולם יוצא הדופן שבראה מיקה צאלים מהמחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, הוא מרחב שמשקף את תפיסת עולמה כיוצרת: מיצב סייט־ספסיפיק בחלל הסדנאות של גינת פרחים מכושפת, הכוללת פרחים בגדלים שונים עשויים בעבודת יד משלל חומרים כמו מתכות, פלסטיק, חרוזים, צדפים, ענפים, פירות יבשים, טקסטיל, אבנים ועוד. צאלים יצרה חלל שקיימים בו ערבובים ושילובים חדשים בין מדיות, חושים, צבעים, צורות, חומרים, מקצבים וממדים נוספים, המנסים לבטא ״מחזור חיים של טבע דומם אך חי ונושם, עולם אקלקטי ללא גבולות, מוסכמות והגדרות, מרחב של קבלה והכלה״. 

מיקה צאלים. צילום: מ״ל

מיקה צאלים. צילום: הילה מרסל קוק

מיקה צאלים. צילום: מ״ל

נטלי ברהום // בסרטן: כאבך הוא תקוותך

חוויה משפחתית של גילוי מחלת הסרטן אצל קרוב משפחה הייתה נקודת המוצא של נטלי ברהום מהמחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר. ״לאחר מאבק של שנתיים הוא הבריא, אך לתחושתי המחלה מעולם לא יצאה מחיינו״, היא מתארת. ברהום ניסתה להעביר בתכשיט את תחושת הגידול: הוא ענוד כמדליה הניתנת כאות ניצחון וגאווה, אבל, ממש כמו מדליה, הוא גם מסמן את התלאות שנדרשו עד להשגתה. כך, הגידולים שהיא מייצרת – בטכניקה יחודית שפיתחה תוך שימוש בבלונים, פולימר סינתטי וסיליקון – ממחישים את תחושת הזהות החדשה שהמחלה כופה על החולה, גם לאחר החלמתו.

נטלי ברהום. צילום: שי כהן ארבל

נטלי ברהום. צילום: אחיקם בן יוסף

נטלי ברהום. צילום: אחיקם בן יוסף

עדי פרבר // מסמן מקום  

נקודת המוצא של עדי פרבר מהמחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל הייתה גבולות הגוף האנושי והמרחב הפרטי והאינטימי שסביבו. הפריטים שיצרה מעוצבים לגוף, אולם יותר משהם מיועדים להילבש, הם מסמנים את נוכחותו: ״מבעדם ודרכם אנחנו נוגעים וננגעים, מביטים ונצפים, נחדרים ומגיחים מתוך גופנו שלנו אל העולם שסביב״. פרבר גידלה פטריית תה (קומבוצ׳ה), שממנה יצרה יריעות המשולות לשכבת העור האנושי. היריעות חושפות ומסוות לסירוגין את הידיים, את הראש, את הפנים, את הצוואר ואיברים נוספים. בין היריעות פריטים מברזל המתפקדים אף הם כמסמנים או כחוצצים ובכך משלימים את התמונה.

עדי פרבר. צילום: הילה מרסל קוק

עדי פרבר. צילום: הילה מרסל קוק

עדן גדג׳ // רקוויאם

בעבור עדן גדג׳, מהמחלקה לצורפות במכון לאמנויות תל־חי, שונית אלמוגים היא היא אחד הדברים היפים ביותר הקיימים בטבע: סביבה עשירה, מלאה בחיים ותנועה, סואנת, צבעונית; מערכת שלמה המבוססת על יחסי גומלין בין יצורים שונים החיים ביחד. כיום, חלקים רבים של שוניות אלמוגים ברחבי האוקיינוסים מלבינים ולבסוף נכחדים; תופעה זו נקראת הלבנת אלמוגים (Bleaching), והיא נגרמת עקב עליית טמפרטורת המים באוקיינוסים ברחבי העולם. סדרת התכשיטים שיצרה מנחושת, אלפקה, כסף ואמייל מספרת באופן פואטי את סיפורן של השוניות הנמוגות ונעלמות מהעולם, ומשקפת את ההרס הסביבתי שבני האדם יוצרים.

עדן גדז׳. צילום: דרור מילר

עדן גדז׳. צילום: יעלי גבריאלי

עדן גדז׳ צילום דרור מילר

עמית חכם // כשל מערכתי

את הנושא וההשראה לפרויקט הגמר שלה, עמית חכם מהמחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר קיבלה כשאובחנה כבעלת שחלות פוליציסטיות. תוך שימוש במתכות, באלפקה ובנחושת, חכם עיצבה סדרת סיכות פואטית ומרגשת בצורת אברי רבייה נקביים, שנוצרו במקביל לחוויה האישית של הבדיקות, האבחנה, הטיפול התרופתי ותופעות הלוואי.

עמית חכם. צילום: אחיקם בן יוסף

עמית חכם. צילום: אחיקם בן יוסף

רחלי בן אליהו // סליחה, מה השעה? 

רחלי בן אליהו מהמחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל עסקה במערכת היחסים בין האדם, הזמן והחפץ. היא יצרה סדרת חפצים שבהם ניכר מגע ידו של האדם וכן הזמן שחלף. החומרים שבהם השתמשה – עור, כסף, אלפקה ומנגנונים מכניים – מעניקים תחושה של חפצים על־זמניים, לא עתידניים מדי ולא עתיקים מדי. בעבורה הכפפות נושאות זיכרון למשהו שהיה, אך אין להן שימוש; הן משקפות את  הדימוי של החפץ לבין החפץ עצמו. עף על פי שהשעונים עובדים הם אינם מראים את השעה באופן המקובל, ומעלים שאלות כמו מה המשמעות של חפץ שאינו ממלא את מטרתו, ובאיזה אור הוא מאיר את הזמן?

רחל בן אליהו. צילום: אלון אולג מורביץ׳

רחל בן אליהו. צילום: אלון אולג מורביץ׳

The post בוגרים 2019 // צורפות, תכשיטים ואביזרים appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף PARQUETEAM

״התעשייה הרגילה את האנשים לנורמות מסוימות, כמו צמצום נוכחותו של החומר הטבעי לטובת קלות ומהירות ביצוע, ובתקופה שלנו החיפוש הוא אחר הפרקטי ואחר פתרונות חומריים חלופיים־מתועשים״, אומר המעצב רפאל נבות. כשוחר אדוק של חומרים טבעיים, טכניקות מסורתיות ועבודת יד מיומנת ומבוססת ידע ללא פשרות, הוא מוסיף: ״מה שמאתגר אותי זה בדיוק ההפך; לתת ביטוי חדש ותוכן עכשווי לחומרים טבעיים ולמסורות עתיקות, שלשיטתי מקנים לאוביקטים המעוצבים ממד רב־הבעה ועל־זמני״.

נבות, יליד ישראל המתגורר בשנים האחרונות בפריז, מגדיר את עיסוקו כמעצב רב תחומי; לא תעשייתי. הוא בוגר האקדמיה לעיצוב באיינדהובן, הולנד, מקום שבו לדבריו ״לימדו אותנו בעיקר לחשוב ולשאול שאלות, לאו דווקא לגעת בחומרים ולהתעסק בצורות. שם התפתחה אצלי גישה מחקרית ואמונה חזקה בלימוד מעמיק כערך מפתח ליצירת עיצוב שמספר סיפור״.

רפאל נבות. צילום: Vincent Leroux

הרזומה של נבות מגוון, וכולל מנעד רחב משתנה של אוביקטים שיצר כקאסטם־מייד ייעודי, כמו סדרת תכשיטי זהב שיצר בעבור מוזיאון העיצוב בלוכסמבורג, או ספסל־כיסא עשוי עץ ממוחזר שעיצב בעבור מותג העל קפליני; לצד עיצובי חללים כמו מועדון החברים SILENCIO, בפריז, שעיצב במשותף עם הבימאי ההוליוודי דיויד לינץ׳, או חנות הדגל של המותג היפני PAS DE CALAIS, באזור המארה.

לאתגר את הצייתנות של העץ

למרות סדרי הגודל המשתנים בין אוביקטים קטנים כתכשיטים לבין חללים כחנויות או דירות, הרעיון העומד בבסיס עיצוביו של נבות זהה: לשמר יושרה ולהיות אחראי ומנומק. מעבר לכך, הגדרות של סגנון כזה או אחר אינן נכללות בלכסיקון שלו ואת ״רשות הדיבור״ הוא משאיר לאוביקטים ו/או לחללים, שאכן מגלמים את משנתו הסדורה.

כזו היא לדוגמה, קולקציית הפרקטים FORET, שעיצב בעבור מותג מוצרי העץ הצרפתי אוסקר אונו – מותג מוביל בתעשיית העץ, שמונע מאהבה לחומר ופועל להפיק ממנו את המיטב. תפיסת העולם של המותג חותרת לאיכות ללא פשרות השזורה בכל תהליך הייצור, שמשלב מגע אנושי של עבודת יד מיומנת עם מיכון מתקדם בסוגו. בעבור אוסקר אונו אקולוגיה היא מחויבות חד משמעית, שבאה לידי ביטוי בכל רובדי פעילותה, החל ממקורות העץ המבוקרים ועד תהליך הייצור על כל שלביו, ובתוך כך, אין פלא שהמפגש עם נבות היה כה פורה.

״עץ הוא חומר מאתגר, שאפשר אפילו לדמות אותו לאריג מבחינת האפשרויות הרבות שגלומות בעבודה איתו״, הוא אומר. הקולקציה, שמשמעות שמה הוא יער, מחייה שיטה מסורתית עתיקה – END GRAIN – שהייתה נהוגה במאה ה־19 ויושמה בעיקר במקומות שבהם נדרשה עמידות גבוהה. עיקרה טמון באופן חיתוך העץ, שנעשה לרוחב, כך שהסיבים אינם אופקיים־שוכבים כמקובל, אלא ורטיקליים־עומדים, וחושפים כך את מלוא מרקמו הטבעתי. החיתוך הרוחבי מאתגר את ׳הצייתנות׳ של העץ, שנדרש להתמודד עם מצבי פגיעה והתבקעות, ולכן הוא צריך להיות עתיק מאוד ויבש מאוד, מה שמסייע גם לקיבוע שלו ולעמידות ההתקנה.

״קולקציית FORET מביאה אסתטיקה חדשה ואחרת לעולם ריצופי הפרקט. היא כוללת מגוון דיגומים בגדלים שונים, שנשענים על חזרתיות ובה בעת על ׳אי־סדר׳ שמייצר זרימה טבעית, וגם הגימורים שלה מבוססים על תהליכים טבעיים. הגימור המעושן, לדוגמה, מתקבל מ׳בישול׳ של העץ, שמחלחל פנימה לכל נפחו, וכך גם הגון השחור, שמתקבל בתהליך של שריפה ולא מצביעה. ככלל אני מאמין שמעבר לאסתטיקה החדשנית כמו זו של קולקציית FORET, כל מפגש עם חומר טבעי עושה את שלו באופן מיידי. הוא גורם להבין את האיכויות שלו, והן מחלחלות פנימה גם בדרך של תחושה פיזית״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

על עיצובו של מלון ARTES ET METIERSNATIONAL, הממוקם באזור המארה לא רחוק ממוזיאון הלובר ובמרחק הליכה ממרכז פומפידו, אומר נבות שהוא יכול בקלות להיחשב כפורטפוליו שמייצג את תפיסתו. ״המלון עוצב כקאסטם מייד מ־א׳ ועד ת׳, על בסיס שימוש בחומרים טבעיים ועבודות אומנות של אנשי מקצוע מיומנים שאיתם אני משתף פעולה. שום פרט או אלמנט ששולב במלון אינו סינטטי או מתועש, והחוויה הרגשית והאסתטית שנוצרת דרך איכויות החומרים הטבעיים ועבודות היד האותנטיות מקנה לו חמימות מסבירת פנים״.

את דבריו מדגימים, בין היתר, חיפוי קיר בבד פשתן טבעי עם ציור יד בדיו יפנית, שמשמש כאלמנט אקוסטי; עמודים שעשויים מאבן פריזאית (סוג של אבן גיר) שהסיתות שלה, הידני כמובן, ארך לא פחות מתשעה חודשים כדי לשוות לה את המראה הרצוי; חיפוי קיר בצינורות נחושת שעברו תהליך של חמצון; ואפילו הניחוח שמלווה־עוטף את החללים נרקח ייעודית בעבורו.

״תהליך עיצוב המלון דמה מבחינתי לבניית ישות מובחנת עם ד.נ.א משלה, וכפי שאני תופס זאת הלקוח שלי הוא לא היזם או הבעלים, אלא האורחים שמגיעים להתאכסן בו. החוויה נועדה בראש ובראשונה בעבורם, וחשובה גם לצוות העובדים שמשמש בו. היזם הוא לדידי האחרון בהיררכיה, אבל זה בסדר, כי בשורה התחתונה הרעיון הזה משרת אותו״.

פרויקט נוסף מהיבול של נבות מהשנתיים האחרונות הוא קולקציה מסחרית שעיצב בעבור המותג רוש בובואה, אחרי שעיצב גם את חנות הדגל שלה באזור סנט ז׳רמיין. NATIV, שמה של הקולקציה שהוצגה בשבוע העיצוב האחרון במילאנו בביתן שגם אותו עיצב נבות, סימנה סוג של תפנית מעשייתו שעד היום נמנעה מהבטים מסחריים, אבל בהחלט לא תפנית מתפיסת עולמו.

״למרות שמדובר בסדרה גדולה הכוללת הרבה פריטים, היא בוצעה על בסיס אותם עקרונות של שימוש בחומרים טבעיים, צורות אורגניות ושילוב של עבודות אומנות ידניות. נכון שזו קולקציה מסחרית – משהו חדש בעשייה שלי – אבל האופי שלה ושימושי החומרים משמרים את האיכויות שחשובות לי, ומבחינה זו אני מרגיש שיש בכך הזדמנות לחשוף ולהנגיש את הערכים שאני מאמין בהם בצורה רחבה יותר״.

נכון לעכשיו מונחים על שולחן העבודה של נבות פרויקטים גדולים נוספים, וביניהם עיצוב מתחם המערב מלון, מגורים ומסעדה בקאן; בניין מגורים בתל אביב; והזמנה לעצב אוביקטים ייעודיים בעבור שתי גלריות בניו יורק, שפנו אליו. ״אלה מקומות שמיועדים לאנשים וליצור בעבורם סיפור וחוויה זה מה שמאתגר אותי״.

נוכח נפח עשייתו הרחב מפתיע לגלות שנבות עובד לבד ואינו מחזיק סטודיו עם צוות עובדים. ״אף פעם לא רציתי להיות מנהל, אלא ליצור. אני נהנה לצייר את הרעיונות שלי, ומעדיף לתחזק שיתופי פעולה עם צוותים מקצועיים, אומנים מומחים בעיקר, בהתאמה לפרויקטים השונים. זה יותר נכון לי ועד עכשיו גם עובד מצוין״.

קולקציות Foret של אוסקר אונו נמכרות באופן בלעדי באולם התצוגה של PARQUETEAM
רח׳ גלגלי הפלדה 7, הרצליה פיתוח; טל׳ 03-5400007

The post רפאל נבות: אי־סדר שמייצר זרימה טבעית appeared first on מגזין פורטפוליו.

בית הנסן חוגג באירועי הקיץ 100 שנים להקמת הבאוהאוס, בית הספר המיתולוגי לעיצוב ולאדריכלות. הקהל הרחב מוזמן לשבוע של יצירה, הנאה ולמידה לכל המשפחה דרך שלל ארועים ופעילויות בהשראת הסגנון הבאוהאוסי, שיתקיימו בתאריכים 25-31.8.

בית הספר באוהאוס נוסד על ידי ולטר גרופיוס ופעל בגרמניה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. מטרתו המוצהרת של הבאוהאוס היתה שילוב האומנות בתוך החיים עצמם. הוא אמנם מוכר בעיקר כסגנון אדריכלי, אך הישגיו רחבים בהרבה מכך וניכרים בתחומים כמו מחול, עיצוב תלבושות, רהיטים, צעצועים ואף פילוסופיה.

אחד המקומות שבו זכה סגנון הבאוהאוס להצלחה הוא בשראל. לרוב מקושר סגנון הבאוהאוס לאדריכלות הבתים הנפוץ בתל אביב, אך גם לעיר ירושלים מקום מכובד מאוד בהיסטוריה של הבאוהאוס; האקדמיה הירושלמית לעיצוב ואמנות בצלאל הוקמה על ידי תלמידים יוצאי בית הספר הבאוהאוס, ובתים בשכונת ארנונה ורחביה נבנו בסיגנון האדריכלי המזוהה עם העיר הלבנה, תל אביב.

בשבוע האחרון של אוגוסט יתארחו במתחם סדנאות יצירה בגינה; הצגות לילדים מבית היוצר של תיאטרון הקרון; סיור אדריכלי במתחם; הקרנות סרטים לילדים וסרטים דוקומנטריים לאור ירח; קוביות ענק לקטנטנים; סדנאות טכנולוגיות של Pico Kids; והופעה מיוחדת של קורין אלאל וערן צור במלאת 30 שנה לאלבום האגדי אנטארקטיקה.

במהלך אירועי הקיץ תוצג בגלריות בית הנסן התערוכה New Perspectives Exhibition – BAUNOW – שיתוף פעולה יצירתי בין התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל ואוניברסיטת אנהלט בדסאו, גרמניה בו משתתפים כ־20 מעצבים יוצרים מכאן ומשם. תוצרי הפרויקט המוצגים בתערוכה מציעים מבט עכשווי על הערכים והעקרונות שביסס בית הספר המיתולוגי ״באוהאוס״ (15.8-14.9).

אריק קונסמולר, מתוך סרטי ״באוהאוס – מה שנשאר״. באדיבות ארכיון הבאוהאוס וסטפן קונסמולר

תאטרון הגברת

ערב הקרנת סרטים: באוהאוס – מה שנשאר

חמישי, 29.8, 20:45. באוצרות פסטיבל דוקאביב

הבאוהאוס פוגש את המסך הגדול לרגל חגיגות המאה להיווסדו, באסופה שתרחיב את הדיון אל מעבר לגבולות העיר הלבנה. סרטיהם של אמן הבאוהאוס לזלו מוהולי נאג׳, מיה קלר, אופיר פלדמן והאדריכל צבי אפרת נעים מהמופשט אל הפיגורטיבי, מהעבר אל ההווה ומהאישי אל הקהילתי, תוך שהם מהדהדים את שאלת הרלוונטיות של הבאוהאוס כיום.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הבמאית מיה קלר תפתח את ערב הקרנת הסרטים בהרצאה על צילום בבאוהאוס; בין שתי מלחמות עולם ובבריחה מתמדת מהכוחות הנציונל סוציאליסטים ההולכים וגוברים, פעל אחד מבתי הספר המשפיעים ביותר בעידן המודרני בתחום האדריכלות והעיצוב. הבאוהאוס, מוסד צעיר, תוסס ומלא בתשוקה ליצור עולם חדש, היווה בית עבור גדולי האמנים מהדיסיפלינות השונות, בניהם לודוויג מיס ון דר רוהה, וסילי קנדינסקי ופול קליי. במהלך 14 שנות פעילותו צולמו בבאוהאוס צילומים רבים, דרכם ניתן להתחקות אחר האוירה היצירתית והרוח האוונגרדית שנשבה בו. בין שלל תחומי האמנות, גם הצילום היווה מדיום שיוצרים חיפשו כיצד להרחיב את גבולותיו ולהתנסות בו בדרכים חדשות. דרך הצילומים נצא למסע בזמן לגרמניה של תחילת המאה ה־20.

תקציר הסרטים ושעות ההקרנה

ניצן לוטם, מתוך סרטי ״באוהאוס – מה שנשאר״

קורין אלאל. צילום: קוקו

קורין אלאל חוגגת 30 שנה לאלבום אנטארטיקה

רביעי, 28.8, 21:00. ניהול מוזיקלי ואורח מיוחד: ערן צור

30 שנה עברו מאז יצא האלבום ״אנטארקטיקה״. 30 שנה שבהם השתנתה מפת המוזיקה הישראלית משמעותית. האלבום, שזכה להצלחה מסחרית גדולה, מלא בלהיטים קלאסיים: ״הטבעת נפלה״, ״שיר לשירה״, ״התעשייה האבירית״ ו״ארץ קטנה עם שפם״, כל אחד מהם זכה לביצוע שנצרב בזכרון. ללהיטי האלבום יתווספו גם השירים היפים והמוכרים של אלאל: ״אין לי ארץ אחרת״, ״שפת אימי״ ,״ימי הפרח והאהבה״ ״תן לי קצת ממך״, ״כשזה עמוק״, שיר בכיף, ועוד.

מחלום למיצב – אירוע צילום בשיתוף קהל // טליא ינובר

רביעי-חמישי, 28-29.8, 16:00-19:00; שישי, 30.8, 10:00-13:00

Lonely Metropolitan הוא אחד מסדרת קולאז׳ים צילומיים שיצר הרברט באייר ב־1931. הסדרה כולה ממחישה חלום שחלם. על-ידי חיתוך והדבקת צילומים שונים יצר באייר קולאז׳ מהפנט, בו עיני האמן, הממוקמות בכפות ידיו, בוהות בחזרה אל המתבונן. ידיו מנותקות בפרקי הידיים וצפות במסתוריות על רקע חצר בית דירות בברלין.

בעזרת טכנולוגיות עכשוויות, מתרגמת טליא את הקולאז׳ הדו־מימדי לחוויה מרחבית ופיזית ומעירה אותה לחיים מחודשים. במהלך האירוע המבקרים יוזמנו לעמדת צילום שתוקם בחלל המיצב ויוכלו להצטלם עם עיניהם בידם. לכל מבקר יודפסו שתי גלויות: אחת יקבל המבקר ואחת תתווסף לקיר התצוגה של המיצב שילך ויתמלא במהלך השבוע.

טליא ינובר. צילום: דניאל דביר

מנורת מתוך הסדנאות של PICO KIds

מעיין פסח, מתוך סדנת החומרים

סדנאות לילדים ליצירת תיקים וגופי תאורה // PICO kids

בסדנת גופי התאורה, ייחשפו המשתפים למנורות שעוצבו בבאהאוס, ויצרו בעקבותיהן מנורה משלהם, בפעילות טכנולוגיות המשלבת תכנון וחיתוך במכונת חיתוך לייזר עם לאלקטרוניקה בסיסית. באמצעות שילוב של צורות פשוטות יתכננו המשתתפים יריכיבו מנורת שולחן המעוצבת ברוח הבאוהאוס.

בסדנת עיצוב התיקים יתנסו בהדפס דיגיטלי. על התיקים יונחו מדבקות ברוח הבאוהאוס, ובעזרת ספריי צבע ישלבו המשתתפים אותיות, צורות וצבעוניות אופיינית. הסדנאות מתאימות לגילאי 10-12, בהרשמה מראש באתר PICO.

געגוע – סדנת חומרים // מעיין פסח

רביעי – חמישי  28-29.8, 16:00-19:00, שישי, 30.8, 10:00-13:00

בשנת 1926 כתב גרופיוס עקרון ליוצרי בבאוהאוס: ״אובייקט צריך להיות מוגדר על ידי טבעו״. המושג ״אמת לחומר״ היה אחד העקרונות המרכזיים של התנועה, והאמונה הרווחת היתה שיש להשתמש בחומר בצורתו הכנה ביותר, שלא תשנה את טבעו המקורי.

הסדנה מציעה את פעולת בחירת החומר ככזו המונעת מהקשרים אישיים של מקום, זמן וזיכרון. המושג חומר מתקשר לרוב לפיזיות של האוביקט, אך חומר הוא גם רגשי. הסדנא תעסוק בתפר בין שני העולמות דרך עבודה עם חומרים, צורות וטקסטורות, המשקפים את הזיכרונות של כל אחד מהמשתתפים.

The post אירועי קיץ בהנסן: 100 שנים לבאוהאוס appeared first on מגזין פורטפוליו.

חברת מוזיאוני חיפה (חל״צ) מתחזקת ומפעילה שישה מוזיאונים ברחבי העיר חיפה: מוזיאון חיפה לאמנות, המוזיאון הימי הלאומי, מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית, מוזיאון הרמן שטרוק, מוזיאון מאנה כץ, מוזיאון העיר חיפה וכן מרכז החינוך לאמנויות, שאליו מגיעים תלמידים מכל רחבי העיר. החברה יוזמת ומפיקה תערוכות, אירועים וימי עיון, מבצעת פעילויות תרבות לתושבי העיר ולאורחים מחוצה לה, ופועלת בהתאם לחוק המוזיאונים.

תפקיד המנכ״ל כולל ניהול כללי במשרה מלאה של חברת מוזיאוני חיפה, תאגיד עירוני בבעלות מלאה של עיריית חיפה. במסגרת ניהול החברה יגובשו תוכניות אסטרטגיות, יעדים לפעילות החברה, תכניות עבודה שנתיות ורב שנתיות מתוקצבות, כולל תכנון תערוכות, יישומן ובקרה על ביצוען, וכן פיתוח קשרים עם מוזיאונים וארגוני תרבות ואמנות בארץ ובעולם.

בנוסף יעסוק בייזום פרויקטים, תערוכות, ימי עיון ואירועים, עבודה שתיעשה מול משרדי ממשלה, רשויות מוניציפליות וגופים עסקיים, לצד גיוס תקציבים, תמיכות, מענקים ותרומות מגורמים ממשלתיים ופרטיים. מנהל החברה אחראי להפעלה שוטפת והכנת תכנית עסקית לכל ששת מוזיאוני החברה.

המכרז פונה לגברים ולנשים כאחד. פרטים נוספים במכרז המלא >>>

The post מכרז לניהול חברת מוזיאוני חיפה appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

הפעם הראשונה שאצרתי היתה בספטמבר 2009. זו הייתה תערוכת הפתיחה של Apart.Art, גלריה אלטרנטיבית שהקמתי בפלורנטין, שהיתה גם חלל המגורים שלי. הייתי בתחילת דרכי בעולם האמנות, אחרי לימודי אדריכלות וקריירה במחול, וזו הייתה תקופה של חיפוש ושאלות, והיה לי ברור שאני רוצה להתפתח כאמנית מתוך הידע והנסיון שלי באדריכלות ומחול.

Apart.Art הייתה מעבדה פעילה שבמרכזה עמדו השאלות: מהו חלל פרטי? מהו חלל ציבורי? האם שני סוגי חללים אלו יכולים להתקיים יחדיו? במהלך שנתיים חייתי, יצרתי ואצרתי במקום דינמי, מכניס אורחים (תערוכות ומבקרים), כשדלת ביתי בויטרינת הזכוכית הגדולה בחזית הרחוב פתוחה באופן קבוע 3 פעמים בשבוע. חלל המגורים (הפרטי) היה חלל התצוגה ולידו היה לי סטודיו. חייתי במקום ציבורי. זו היתה חוויה מרתקת והייתי עושה את זה שוב. תערוכת הפתיחה של Apart.Art נקראה ״בית״, השתתפו בה 100 אמנים עם עבודות קטנות המבטאות ובוחנות את משמעות המושג בית. בין המשתתפים היו אניסה אשכר, יהונתן הירשפלד, מירב מרודי, הדס תפוחי, נעמי צור, לובנה נוואטחה מאהלי, שי ברקן, יונתן יבין, דרור אוסלנדר, עמיר רוזנברג ואחרים.

רותם ריטוב. צילום: מ״ל

מתוך תערוכה בגלריה Apart.Art. צילום: פונטוס פיטרסון

מתוך תערוכה בגלריה Apart.Art. צילום: מ״ל

התחנה האחרונה

התערוכה ״אלטרנטיב ניישן״ המציגה בימים אלו בגלריה זוּזוּ, היא האחרונה שאצרתי. זו תערוכה קבוצתית בהשתתפות אמני חברי הגלריה השיתופית נוּלוֹבָּז, שהתהוותה מתוך מחווה ושאיפה להעלות את המודעות לעולם הגלריות השיתופיות (הקואופרטִיביות), החללים האלטרנטיביים והמיזמים העצמאיים. עולם זה קרוב לליבי ולתפיסת עולמי, ובא לידי ביטוי בחיי הן כחברת הגלריה השיתופית אלפרד (מאז 2011) והן כשותפה בצוות האוצרות והניהול בגלריה זוּזוּ, חלל עצמאי אלטנרנטיבי ללא מטרות רווח.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

נושא העל של התערוכה ״אלטרנטיב ניישן״ הוא הסיפור הייחודי של קבוצת אמני גלריה נוּלוֹבָּז, שהחליטו למנף את הצלחת הקריירה האמנותית האישית שלהם על מנת להוביל יוזמה שיתופית אלטרנטיבית וליישם אג׳נדות אמנותיות ומקצועיות בלתי תלויות באינטרסים מסחריים. לאחר שביקרתי בחללי העבודה של האמנים, זיהיתי שאלה החוזרת בעבודתם הנוגעת בטראומות ומשברים והמתבטאת בעבודותיהם בתחושה חזקה של ״על־סף התפרקות״, והעבודות בתערוכה מאופיינות חזותית או נושאית בשפה שניתן לתארה כשבורה או כמקולקלת.

התערוכה אלטרנטיב ניישן. צילומי התערוכה: רמי צלקה

אדווה דרורי

מכל מלמדי השכלתי

בשנים 2008-2009 השתתפתי כרקדנית בשתי תכניות רזידנסי, האחת בספרד ב־L'animal A Lésquena בסלרה, והשניה באנגליה בIslington Mill, מנצ׳סטר. המשותף לשתי התכניות הוא שהן מנוהלות על־ידי זוגות אמנים, שמתוך חייהם האישיים והמקצועיים המשותפים יזמו ופתחו מקומות של תרבות ואמנות במרחב המגורים שלהם, שם הם משלבים בין קריירה עצמאית בין־לאומית לבין קידום עשיה אמנותית רחבה יותר. בספרד, הכוריאוגרפית María Muñoz והפסל Pep Ramis, רכשו חלקת אדמה בין שדות ליערות, ובנו בין מטעי הזיתים, לצד ביתם, סטודיו למחול וסטודיו לפיסול שם הם מקיימים תכנית רזידנסי רב־תחומית וסדנאות מגוונות.

באנגליה, מעצב האופנה Bill Campbell והאמן Maurice Carlin, רכשו מפעל ישן לייצור קמח שנסגר, והפכו אותו למתחם מוטרף של סטודיות, גלריה, תכנית רזידנסי, פאב ואף בנו תכנית עצמאית לתואר שני באמנות. החוויות וההיכרות עם האנשים הללו היו כל כך חזקות וכל כך מעוררות התפעמות והשראה שכשחזרתי לישראל, פתחתי את Apart.Art והתחלתי בקריירה כיוצרת. ב־2011 הצטרפתי, בעקבות בן זוגי גידי סמילנסקי, לקבוצת גלריה אלפרד ובהמשך הקמנו ביחד עם הקבוצה את אלפרד – מכון שיתופי לתרבות ואמנות.

תערוכת החלומות

אני אמנית־אוצרת עם רקע של לימודי אדריכלות וקריירה במחול. בראיית העולם שלי אין תערוכה ספציפית (למעט תערוכת יחיד בטייט מודרן בלונדון, כמובן). יותר מהכל אני מאחלת לעצמי להעלם בסטודיו לימים ארוכים, לקדם תהליכים משמעותיים ומחקרי עומק, ולהיות חלק מפרויקטים משותפים לי וליוצרים שאני עובדת איתם, הן כאמנית והן כאוצרת.

עבודה בתהליך, לתערוכה בגלריה אלפרד

בקרוב אצלך

בימים אלו אני עובדת על שלוש תערוכות שייפתחו במהלך 2019-2020: שתי תערוכות קבוצתיות שאני אוצרת בגלריה זוּזו, ותערוכת יחיד של עבודותיי בגלריה אלפרד.

בתערוכה הקבוצתית הקרובה (שתפתח בדצמבר 2019) בגלריה זוּזוּ ישתתפו אורית חופשי, נועם וינקורט ואלה ספקטור. התערוכה נבנתה מתוך התייחסות לטקסט המופלא של ז׳ורז׳ פרק ״המרחב (המשך וסוף)״, מתוך ספרו ״חלל וכו׳: מבחר מרחבים״. מתוך הטקסט: ״[…] הייתי רוצה שיהיו מקומות יציבים, נייחים, לא מוחשיים, שלא נגעו בהם ושכמעט אי אפשר לגעת בהם, בלתי ניתנים להזזה, מושרשים; מקומות שישמשו כציוני דרך, נקודות מוצא, מקורות, […] ארץ הולדתי, ערש משפחתי, הבית שבו הייתי נולד, העץ שהייתי רואה את צמיחתו (שאבי היה שותל ביום הולדתי), עליית הגג של ילדותי המלאה בזיכרונות שלא הוכתמו. מקומות כאלו אינם קיימים, ומשום שאינם קיימים המרחב הופך לשאלה, חדל להיות ודאות, חדל להיות חלק מאיתנו, חדל להיות שייך״.

בתערוכת היחיד המתוכננת בגלריה אלפרד, אציג את המחקר האמנותי שלי סביב שאלות על נושאים כמו ״קורבן״, ״אלימות״, ״שעיר לעזאזל״ ועוד. התערוכה תכלול עבודות פיסול, וידאו, רישום ומיצב. אגלה סוד: הייתי כל כך עסוקה בשנה האחרונה שלא הספקתי לחפש אוצר.ת….

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

תהליכי עבודה לתערוכה בגלריה אלפרד

תערוכה עתידית בגלריה אלפרד

The post מגלים אוצרות // רותם ריטוב appeared first on מגזין פורטפוליו.

בתחילת שנות ה־80 החלו להיעלם הטפטים מהבתים בישראל. בעוד שבאירופה ובארצות הברית הם הוסיפו לככב, את מקומם תפסו צבעי הקיר הרחיצים וטכניקות השפריץ. עובדה זו הביאה לסגירתן של מרבית החנויות שעסקו בתחום. מתוך 29 חנויות שפעלו בחורב בוגרשוב בתל אביב בלבד, נשארה באותה תקופה אחת: גולדשטיין גלרי טפט.

״אני זוכרת שביקרנו ביריד בפריז, הסתובבנו בעלי ואני, ובסוף הסתכלנו אחד על השני ושאלנו מה עושים״, מספרת עליה גולדשטיין, שמציינת 65 שנה לפעילות בתחום. ״אם היית פותח ספר טלפונים היינו היחידים שנשארו בטפטים, זו הייתה מילה גסה, אבל אמרנו שאנחנו בטפטים כי אנחנו אוהבים את זה ונילחם בכל הכוח.

״חנות אחר חנות נסגרו, זה היה עצוב נורא. אבל נשארנו, נלחמנו, עשינו מה שצריך כדי לשרוד. הייתה לנו אז, ועדיין יש תשוקה. עד היום כשאני יושבת עם אנשים ומייעצת להם באיזה טפט לבחור לבית, אני מרגישה שותפה. כשהם חוזרים או מצלצלים ומספרים איזה כיף לי, הדבר הזה שווה מיליונים״. 

עליה גולדשטיין. צילום: שרית גולדשטיין

את 65 שנה בתחום: מה את אוהבת בטפטים?

״זה יוצר לך אווירה אחרת. כשאתה שם טפט על הקיר זה משנה לך את כל הבית. כשאתה שמת טפט בבית שלך לא השתנה אצלך משהו?״, היא שואלת אותי אחרי שאני מתוודא שגם לי יש בבית טפט של גולדשטיין. 

ברור. החדר נהיה הרבה יותר יפה.

״בדיוק. עד היום כשמגיע קטלוג חדש אני מתחילה לדמיין את הטפטים החדשים על הקירות בבתים של הלקוחות שלנו. זה חלק מהתשוקה הזו. אז מה, אני יכולה לחפש עבודה אחרת? לא יהיה לי כיף. מה אני אמכור, שמלות? אני יודעת לבחור לאנשים טפטים, לא שמלות; לעצמי אני לא יודעת לבחור שמלה אז לאחרים?

״זה חיים שלמים. והכיף שלי הוא שכולנו יחד, עם הבנות, עסק משפחתי נהדר, כולנו תורמות בכל הכוח, רצות, משכנעות, משקיעות את כל הנשמה שלנו. אנחנו כולנו חיות את העסק כל יום משש בבוקר״. 

יש אנשים שבשבילם המילה טפט היא מילה גסה

65 שנה אחרי שנכנסה עליה גולדשטיין לנעלי אביה, היא ממשיכה להוות את הרוח החיה וההשראה למוסד. יחד עם שתי בנותיה, שרית ויונית, הן ממשיכות לקדם את מעמדם של הטפטים כמוטיב חשוב ומרכזי בעיצוב הפנים המקומי. מראשית דרכו ועד שנת 1965 התמחה אביה של גולדשטיין, המייסד של גולדשטיין גלרי טפט, בממכר וילונות. הוא הקפיד למכור סחורה איכותית שתאמה בעיקר את טעמו האישי, ולא פעם סירב להכניס לחנות טרנדים אופנתיים, רק משום שחשב שאינם יפים מספיק. 

לימים התחתנה עליה עם שמוליק גולדשטיין, שנפטר לפני כעשור. הזוג הטרי לקח את העסק צעד ענקי קדימה: בשנות ה־60 צדה עינם טפטים צבעוניים בתערוכה שבה ביקרו באירופה, והם החליטו לנסות ולשלב אותם בעסקו של האב.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״גילינו שבטפטים מרוויחים יותר טוב מווילונות״, היא מסבירה בחיוך. ״בהתחלה היינו די לבד ואפילו ייצרנו את הטפטים בקיבוץ העוגן, אבל לאט לאט התחלנו לייבא. באותה תקופה לא היה בית שלא היו בו טפטים. התחלנו עם שלושה־ארבעה קטלוגים עד שהגענו למאות חברות״. הטרנדים ששלטו בימים ההם היו ציורי קומקומים קטנים, פרחי קיר ורדרדים בסגנון ״פולני״, פסים או ציורי חיטה. 

במקביל לדעיכת הטפטים בשוק הפרטי, חווה התחום פריחה דוקא בעומות במסחר. גולדשטיין השכילו לזהות את המגמה וזכו לעטר את קירותיהם של בתי עסק רבים, בהם בתי קפה ומסעדות מיתולוגיות, רשתות אופנה כמו קסטרו, NO NAME ועוד. ״התחילו לחזור אלינו, באו חבר׳ה צעירים שרצו מחדש את הטפטים כמו שהיה פעם אצל הסבתא. הגיעו אורה הרצוג, עפרה חזה, זמרים, שחקנים, כל מני טיפוסים. אנשים נכנסו לחנויות והתלהבו. בהתחלה עשו קיר אחד בחדר השינה או בחדר הילדים, היום עושים כבר את כל הקירות בבית״. 

יש כזה דבר טעם ישראלי בטפטים?

״האמריקאים הולכים על טפטים דחוסים, פרחים, צבעוניות חזקה. האירופאים יותר נינוחים. הישראלים מפחדים, שמרנים: הם באים, נורא רוצים משהו חדשני, אבל כשהם פותחים את הקטלוג הם בסוף הולכים על בז׳. למרות שלאחרונה הופתעתי שהרבה הולכים על צבעים כהים, טפטים שחורים, צבעי בטון. יש גם תעוזה. יש השפעות מהעולם, רואים את זה בעוד דברים״.

משמאל קליפות עץ בננה ושורש פרחי נופר, מימין קש יפני

דמוי בטון

רייקסמוזיאום

מה לדוגמה?

״בהתחלה הלכו על רטרו, אחרי זה גיאומטרי, כל פעם החברות משנות את הדוגמאות כדי לא להישאר במקום. קש יפני, פשתן, זה עדיין מודרני; אחרים אוהבים פרחוני, כל אחד בא עם הטעם שלו. אנחנו מנסים לשאול את הלקוחות מה הטעם שלהם. יש את אלה שמסתכלים בקטלוג ואומרים מה הם לא אוהבים, ומתוך זה אנחנו מנסים להגיע למה כן. היעוץ שלנו דומיננטי.

״וזה תמיד היה ככה: כל טפט חדש שהיה מגיע בעבר ואבא היה רוצה לנסות הוא הדביק בבית. יום אחד עשינו שינוי בבית וראינו טפט שמצא חן בעינינו. יושבות שלוש הבנות ואמרו לנו אחרי שגמרנו להדביק: זה מוצא חן בעיניכן? ענינו ׳בטח, מקסים, נהדר׳. ׳אז תגורו אתן בחדר הזה׳, הן אמרו. אני לא אשכח את זה, הן חיכו עד שנגמור להדביק. מזה למדנו שכשבאות אימהות שאומרות אני בוחרת לבת או לבן שלי, והן אומרות שהם סומכים עליהן, אני מספרת להם את הסיפור הזה.

זה גם תלוי בחדר, לא?

״כן. טפט שתשים בחדר טלוויזיה או בחדר השירותים, לא תשים בחדר שינה. מסעדות, מקומות אירוח, בתי קפה ומקומות בילוי עושים דברים שלא היית מעז לעשות בבית, הם הראשונים שיקחו את הטפטים מהקטלוגים החדשים. בבית, בדרך כלל יותר רגוע. אנחנו משתדלים להימנע ממצב שבו אחרי זמן מה תגיד ׳מה זה הדבר הזה ששמתי בבית׳. אם אני רואה שאתה רגוע ואני מרגישה שדוגמה מסויימת תקפוץ לך בעיניים, אנחנו נוריד אותך מזה״.

איזה טפט לך יש בבית?

״טפט טקסטיל משי עם פסים, בחדר שינה פרחים קטנטנים ויפים, ובמטבח טפט משוגע, מולאן רוז׳, בצבעי חמרה אדמה. המטבח הכי רועש״.

מה הכי נמכר?

״טקסטורות, בטונים, אפורים. עוד דבר שנכנס חזק זה טפטים מאבן מיקה – חומרים טבעיים שמשדרים משהו אחר. זו אבן מינרלית חצובה על משטחי פליז, קבלנים שנכנסים לבתים שעשינו לא מנחשים שזה טפט. יש גם ׳קראש׳, חצי עבודת מכונה חצי עבודת יד, שנראה כמו ניר מקומט. מזיזים את המכונה באופן ידני, אין חזרתיות, כל גליל נראה קצת אחרת״.

מימין קש יפני, משמאל אם הפנינה

אבן מיקה

טפט עשוי ראפיה

בניסון להגיע לחוסר שלמות, משהו אנושי יותר, טבעי יותר?

״כן, כמו שיערות, חומרים טבעיים. יש אנשים שבשבילם המילה טפט היא מילה גסה, אבל ברגע שהם נכנסים לחנות ורואים את הטפטים החדשים הם מבינים שמה שהם חשבו קודם כבר לא רלוונטי. היום גם הקירות אחרים, אלה לא קירות סיד, הם תופסים יותר טוב את הטפט. פעם היו מורידים טפט והיו כמה שכבות, היום הוא שכבה אחת, יותר קל להחליף אותו״.

מה העתיד, לאן העולם הולך?

״הפרינטים הולכים וגדלים, בקטלוגים החדשים יש פרחים ענקיים, שטחי ההדבקה הולכים גדלים, הגליון גדול יותר, הטפטים חזקים יותר. בנוסף, יש טפטים עם האמנות של פעם, ארמונות ברוסיה, אבל בסוף בסוף זה ענין של טעם אישי״.

יש סיכי שמישהו בארץ יקנה את הפרחים הענקיים האלו?

״המשוגעים שבאים אלינו מספיק משוגעים לקנות גם את זה. אנשים שמבינים אמנות מחבקים את הטפטים האלו״.

The post עליה גולדשטיין: 65 שנה של טפטים, והיד נטויה appeared first on מגזין פורטפוליו.

הדשא סביב הבריכה באחוזת יערות הכרמל זכה לעיטורים עדינים בוורוד, כשחוטי צמר דקיקים מרחפים ונוחתים עליו, כמו זרעים נישאים ברוח. החוטים מגיעים מעבודת אמנות שיצרה לילה קלינגר: פיסול רך בצמר צבוע ורוד פוקסיה, שנסרג בעבודת יד סביב ענפיו של אחד מעצי הגן. המראה – כמו קן של ציפור משוגעת, שגוזליו בגודל אדם – הוא בדיוק מה שהתכוונה קלינגר להשיג. מי שמהלך בשבילי המלון או שוכב להירגע על שפת הבריכה, לא יכול להתעלם מהכתם הוורוד העז. ומרגע שהמבט מונח עליו מתעורר הילד שבכל אחד מאיתנו ושואל את עצמו אם כדאי לטפס ולהתכרבל רגע בקן.

עבודת האמנות של קלינגר לא בדיוק עונה על הגדרות הפיסול שפוגשים בדרך כלל בלובי או בחצרותיהם המטופחות של בתי מלון. קלינגר, אמנית צעירה, בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, גם היא לא עונה על פרופיל האמנים בעלי שם, שרפרודוקציות (אחידות) שלהם היו חביבות בעבר על בתי המלון. היא, וכמותה כ־30 האמנים המציגים בתערוכה ״הבית של הלינה״, שאצר שרון תובל ושנפתחה לאחרונה באחוזת יערות הכרמל, מכניסים לבית המלון עבודות אמנות בעלות נוכחות חריפה, מטרידה לעתים, עשויות חומרים לא שגרתיים, לא בדיוק כאלה שעושות לאורחים נעים בגב.

לילה קלינגר. צילומים: מ״ל

אורית ישי

אורית ישי

דיאנה קוגן

קשה להישאר אדישים למראה ראש הצבי העצום שפיסלה אורית ישי בקלקר, המתנוסס מעל לפסנתר בלובי. ישי מציגה גם עבודת ניאון בתוך חצי כדור שקוף, שבה נדלק וכבה כיתוב מתחלף ״אבא/אמא״, בסגנון העבודות האניגמטיות של ברוס נאומן. ישי, אמנית רב תחומית המציגה במוזאונים ובגלריות בעולם ובארץ, רואה את השינוי בגישה של בתי המלון לאמנות כהזדמנות מבורכת.

״יש כאן סיטואציה של ווין ווין, שלא הייתה בעבר״, היא אומרת. ״בעבר היה נשמע לאמנים נחות להציג בלובי של מלון, אבל מה ששרון עושה זו תפיסה חדשה של אמנות בקהילה. מתוך בחירה מושכלת, הוא מפגיש את הקהל עם האמנות במקום בלתי צפוי. אדם בא לחופשה ומבלי שהתכוון לכך האמנות היא חלק מהסביבה שלו״. ותובל מוסיף: ״האורחים במלון מודעים לתערוכה ורואים שזו לא תלייה אקראית של אמנות. בכל חדר האורחים פוגשים את הקטלוג. האורחים של יערות הכרמל זו אוכלוסיה מתאימה – יש להם פנאי והם מתעניינים״.

ומי לא יתעניין, למראה פסל של אייל אסולין שנראה כמכונת חפירה כבדה, הניצבת על ארבע רגליים ומזכיר חגב קדמוני או כלי תחבורה והרס עתידני. הפסל, שמתגלה כעשוי מקרטון גלי, ניצב לכוד במבואה המובילה אל הספא ומאיים משהו, כאילו הוא עומד לזנק. נמר של נייר.

לא עוד אמנות ״נייטרלית״

תובל משמש כאוצר הבית של רשת ישרוטל, שפתחה עבורו דלת רחבה, ובמסגרת זו הוא חולש על מספר חללי תצוגה – אלטרנטיביים אמנם, אבל עשירים (תרתי משמע) – ברחבי הארץ. את תהליך כניסת האמנות החדשה לרשת אפשר לזקוף גם לזכות תפיסת המלונאות שהשתנתה בעשורים האחרונים. לא עוד תלייה של אמנות ״נייטרלית״ על הקירות וקישוט בלתי מחייב של הלובי. אם בעבר היו דואגים לספק תנאים על פי סטנדרט, כיום בתי המלון בעולם ובארץ נמצאים במירוץ ההתבדלות, ואמנות היא אחד הכלים החזקים בארסנל שלהם.

חיה גרץ רן

כרמית שלומי

שרון תובל עם עבודה של שי עיד אלוני

מה שהחל בתערוכת צילום ואמנות דיגיטלית רחבת היקף במלון רויאל ביץ׳ בתל אביב, הפך להבנה של רשת ישרוטל שלאמנות יש מקום משמעותי באפיון המקום ויצירת ערך מוסף, לא פחות מתפקידה האסתטי – שלא לומר דקורטיבי. במשך שבע שנים שתובל עובד עם ישרוטל, אפשר היה לראות את מעורבותו הולכת ומעמיקה בהדרגה, כפי שניכר בהחלטות האמנותיות ובהובלת פעילות אמנותית במלונות הרשת: תערוכות מתחלפות ושיתופי פעולה אמנותיים – לדוגמה עם המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, שבוגריה מספקים עבודות לחנויות הלובי של בתי המלון.

״מאז שהתחלתי לעבוד עם רשת ישרוטל, לפני שבע שנים, הלכו והתפתחו מודלים חדשים של שילוב אמנות במלונאות. לא עוד אמנות שתולים על הקירות. כיום אפשר לדבר על אמנות שמתפתחת עם המקום. ביערות הכרמל ובמלון בראשית פועלות שתי תוכניות רזידנסי (שהות אמן), שבהן אמנים מתארחים לתקופה קצרה, יוצרים בהשראת המקום ועם החומרים המקומיים. בתוך כך הם פוגשים את אורחי המלון ומקדישים שעה ביום למפגש פעיל – הרצאה, סדנה, פעילות שהם בוחרים.

במסגרת הרזידנסי דוד עדיקא יצר סדרה שנקראה רום סרביס – צילומים של אורחים שרצו בכך בחדר המלון. מישל פלטניק הקים סטודיו לצילום־ציור וידאו, ואורחים התנדבו לעבוד איתו. מרים כבסה חזרה לאמנות האדמה ועשתה מיצג עם עץ שניצול מהשריפה בכרמל. מהפעולה המתועדת נוצרה עבודה מצולמת שפרוסה על פני קיר שלם במלון, כמו שהיא אוהבת״.

בכניסה למלון מקבלת את פני הבאים עבודת וידאו ארט של אייל סגל, שבו עץ בודד מערסל ענפיו ברוח. זהו עץ לורנס, הקרוי כך על שם לורנס איש ערב, והוא מצולם בוואדי רם בירדן, עם סופות חול פתאומיות שממלאות את המסך ומערפלות את המבט. היצירה מלווה בפס קול מתנגן. סגל מציג בתערוכה גם כמה ציורים שבהם זוהר עמום מאיר בקושי בקו אופק, ספק בזריחה או בשקיעה. מצבי ביניים ותפיסה מעורפלת של ביתיות הם מוטיב משותף לרבות מהעבודות בתערוכה. הכותרת ״הבית של הלינה״ מתייחסת למהות של מלון כמקום ללון בו: בית ארעי ובדוי, מרחב ביניים לא אישי, שבו אנשים מוצאים מנוחה ומפלט.

קארין צור

מירב רהט

אייל סגל

״התערוכה חוקרת את ההילה סביב מושג הבית, בהבט של החלל והפונקציות שלו, האוביקטים המתקשרים עמו, ועוסקת בחיבורים השונים שבין החלל לטבע לצד הפגאני שבנו, לסימבולים וריטואלים הביתיים. בנוסף, היא חוקרת את מושג הזמניות – כשלעצמו או ביחס לקבוע – ושיווי המשקל הקיומי שביניהם״.

עבודות האמנות, לדברי תובל, משתכנות בחלל כפי שהאורחים משתכנים בבית המלון. הן תובעות לעצמן מרחב מחיה ותשומת לב. חלק מהעבודות מאזכרות את המרחב הביתי. כך לדוגמה יערה אורן מציגה ציורים רבי שכבות שבהם הרובד המופשט, הנראה לעין, כמו מכסה על רבדים פיגורטביים. שמיכת טלאים גדולת מידות של תמר לב און משלבת שכבות ותמונות מתקופות עבר,ומזכירה דימוי של עץ משפחה. ציורים עדינים של חיה גרץ רן מעלים רגשות מעורבים כשהם מופיעים על גבי קרש חיתוך.

הרהיטים הפיסוליים של מירב רהט מתהדרים בצבעוניות שמתפרשת כעליזה וחסרת דאגות: ספרייה שחלק ממנה מתנועע ומתנודד על רגל מתכת גמישה, ארונית שמדפיה פונים לכיוונים מנוגדים – נראים כמזמינים אך באותה נשימה מעוררים אי־שקט ותחושת חוסר יציבות.

״הנושאים שאני בוחר בתערוכות גדולות הם גנריים, ומאפשרים לדברים שונים לשכון יחד. במקרה זה התערוכה חוקרת את הנושא של השתכנות, dwelling, שמתאים למקום פיזית של מלון, וזה גם נושא פילוסופי. כר נרחב לחקירה אמנותית״. בלובי צמד עבודות של דיאנה קוגן שציירה חורבות ודקל במבט מלמטה אל השמיים, כדרכה. בדיעבד אפשר לראות קשר בינן לבין העץ העטוף של קלינגר, בגינה. עוד מוצגת היצירה ״חלון״ של טל אמיתי לביא, צילומי אוהלים של הילה ליזר בג׳ה, סדרת טוטמים של שי עיד אלוני ועוד רבים וטובים.

The post רשת ישרוטל לא מפחדת מאמנות עכשווית appeared first on מגזין פורטפוליו.

שטח פרטי

אדריכלית יולי וולמן, גרה בתל אביב, בעלת סטודיו לאדריכלות ועיצוב ביפו.
אתר / פייסבוק

מפרט טכני

תכנון משרדי BLOK בצומת עד הלום, שנועדו לתת מענה של סביבת עבודה שיתופית לתושבי הדרום.

הפרטים הקטנים

האתגר בפרויקט היה להפוך בנין משרדים בן שלוש קומות, קטן ונמוך במיוחד, לסביבת עבודה בסגנון משרדים שיתופיים, וליצור עולם צבעוני עשיר באזור של מבני תעשייה שמאופיין באפרוריות ואבק באוויר. בשלב הראשון הפשטנו את המבנה לחלוטין, כך שנשארו רק עמודים תומכים וקיר המעטפת. בהתאמה, גם בתכנון החדש יצרנו שלוש קומות: קומת מרתף, קומת קרקע וקומה ראשונה, ולכל קומה הענקנו אופי שונה באמצעות סכמת החומרים והצבעים שנבחרה עבורה.

יולי וולמן. צילום: יהודית הופמן מג׳ר

במרתף האופי האסתטי רגוע ואחיד; הריצוף בו בוצע באלכסון תוך שימוש באריחים גדולים בגוון בטון עם פסי הפרדה לבנים, הקירות נצבעו בגוון אפור בטון והתקרה בכחול כהה. לעומתו, לקומת הקרקע, המכילה את חלל הכניסה, חדר אוכל וחדר ישיבות, שיווינו אופי נועז ומתפרץ, בצבעוניות עזה שמייצרת קבלת פנים ברוח של חגיגה ססגונית: אריחים דמויי עץ בקשת של צבעים, תקרה בכחול כהה, קירות בגווני אפור בהיר וירוק בהיר, והעמודים שניצבים בחלל נצבעו בירוק ובצהוב.

בקומה הראשונה הנוף שוב שונה לחלוטין, מכובד, רגוע ומאופיין בגוונים קלאסיים: ריצוף אפור בהיר לצד תקרה וקירות שנצבעו בסוג של לבן. חדרי השירותים עוצבו כשילוב יצירתי ומגוון של צורות וצבעים.

פרט שולי

טרנד, מעצם היותו טרנד, הוא תופעה חולפת שיש לה אורך חיים קצר ואין לה בסיס מוצק. אני ממש לא נמנית על ״המשתמשים״, היות והשאיפה שלי היא תמיד לעיצוב שהוא timeless, חוצה זמנים, אופנות ותכתיבי שעה.

לפרטים נוספים

הייתי שמחה לעצב בית לוויויאן ווטסווד, מעצבת אופנה בריטית שאני אוהבת במיוחד. היצירות שלה, ובעיקר התעוזה שהן מגלמות במינון הצבעים והחומרים, מופלאות בעיני ומלוות אותי כבר שנים. נראה לי שלעצב בעבורה סביבת מגורים או עבודה פירושו לעוף רחוק מאד עם הדמיון ומבחינתי זה חלום.

פריטים נבחרים

לאחרונה התוודעתי לפסל הספרדי־באסקי אדוארדו צ׳ילידה, ובביקור במוזיאון הפתוח בספרד רכשתי עבודה שלו. מה שמשך אותי היה לגלות את ההיבט האדריכלי בעבודות שלו, ואחר־כך באמת הסתבר לי שהוא למד אדריכלות לפני שהפך לאמן.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של ״מידע פנים״ לחצו כאן

העבודה של צ׳ילדה. צילום: מ״ל

The post מידע פנים // יולי וולמן appeared first on מגזין פורטפוליו.

כשדני קרמן היה בן שמונה, הוא התרוצץ הלוך ושוב ברחוב ארנון בתל אביב, בתקווה להיתקל במושא הערצתו מ״דבר לילדים״ – נחום גוטמן. ״גוטמן היה הכל בשבילי״, הוא נזכר. אולם, גוטמן כלל לא התגורר ברחוב ארנון, אך קרמן העריך שזהו רחוב מגוריו היות ששם התגוררה לאה גולדברג (ידידי מרחוב ארנון…). הוא ניסה לאתר גבר חבוש כובע שעם אפריקאי – שכן כך בדיוק הוא דמיין את גיבורו, מחבר ומאייר ״בארץ לובנגולו מלך זולו״. אך זה לא אותר.

שנים לאחר מכן, כשקרמן היה בן 31, בהיותו חבר מערכת ״דבר השבוע״, נכנס למשרדי המערכת איש מבוגר. קרמן לא זיהה את האיש, עד שזה החל לדבר, אז זיהה קרמן את קולו של נחום גוטמן. ״אני עוקב אחריך ואחר עבודתך מספר שנים״, הוא אמר. ״מאיפה יש לאיש צעיר כמוך כל כך הרבה סופיסטיקציה?״ שאל, ספק קבע. לאותה סופיסטיקציה נחזור בהמשך.

במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון מוצגת בימים אלו התערוכה דני קרמן: פנים רבות לו, שאצרה מורן פרל קונסטנטין. בתערוכה מוצגים איורים חדשים של קרמן בנושא הפנים האנושיות, לצד איורים לספרים וסיפורים שמעולם לא ראו אור. קרמן הוא מהמאיירים החשובים בישראל, בטח הפורה שביניהם.

כריכת הספר האריה שאהב תות, באדיבות הוצאת הקיבוץ המאוחד

כריכת הספר והילד הזה הוא אני מאת יהודה אטלס – אוסף ראשון, באדיבות הוצאת כתר

מתוך והילד הזה הוא אני, באדיבות הוצאת כתר

הוא אייר כ־500 ספרים, בעיקר ספרי ילדים, שנחשבים לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית, ביניהם סדרת ספרי ״הילד הזה הוא אני״ שכתב יהודה אטלס ו״האריה שאהב תות״ שכתבה תרצה אתר. הוא שיתף ועדיין משתף פעולה עם סופרים רבים, ובמשך השנים זכה בפרסי איור שונים, ביניהם עיטור אנדרסן לספרות ילדים, פרס סוקולוב לעיתונאות ופרס מפעל חיים של משרד התרבות והספורט. גם בפרס נחום גוטמן לאיור זכה קרמן, אותו גוטמן שניסה לאתר בילדותו.

קרמן, יליד 1940, יחגוג בחודש ינואר הקרוב את יום הולדתו ה־80. הוא נולד במושבה כרכור, ובגיל 16 החל את לימודיו במחלקה לגרפיקה שימושית בבצלאל, שבה בחר להתמקד באיור ובהדפס. בשנות ה־60 הקים יחד עם בן דודו אריק קרמן את סטודיו ״קרמן/קרמן״, שפעל במשך 14 שנים. במסגרת פעילות הסטודיו עסקו השניים בעיצוב גרפי, באיור ובתכנון תערוכות ומוזיאונים.

לאחר פירוקו של הסטודיו המשותף התמקד קרמן בעיקר באיור. בשנת 1982 היה בין מקימי המוסף הסאטירי ״דבר אחר״, שפעל כ־12 שנה בעיתון ״דבר״ ועוד 10 שנים בעיתון ״ידיעות אחרונות״. במשך כל שנות קיומו של המוסף היה קרמן פעיל בו הן כעורך והן ככותב. קרמן כתב והוציא לאור ספרים רבים. הוא גם יזם הוצאות מחודשות של ספרים וסיפורים של סופרי עבר, המלווים באיורים חדשים. בין הספרים שזכו לחידוש היו האפרוח העשירי של אלתרמן וציד הסנרק של לואיס קרול.

רישום פרצוף בצבעי פסטל, מעולם לא פורסם

שרבוטי פרצופים בטכניקה מעורבת, מעולם לא פורסם

איור לספר הרפתקאות אליס בארץ הפלאות מאת לואיס קרול

דיוקן עצמי

התערוכה שמוצגת בימים אלה בחולון מוצגת לרגל זכייתו של קרמן בפרס עיפרון הזהב לשנת 2019. פרס זה הוא פרס על מפעל חיים המוענק ליוצרים ופועלים בתחום הקריקטורה, הקומיקס והאיור על ידי המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, החל משנת 2007. הזוכה הראשון בפרס היה שמואל כץ, ומאז זכו בו יוצרים ישראליים בולטים, ביניהם יעקב שילה, דן פתיר, ג׳קי (יהושע ג׳קסון) ומירה פרידמן. הזכייה בפרס מלווה בדרך כלל בתערוכה המוצגת במוזיאון, שבה מוצגות עבודותיו של הזוכה. הפרס הוענק לקרמן בין השאר על איוריו, על עבודתו רבת השנים בתחום, על טיפוחו את דור המאיירים הצעיר (לימד איור 30 שנה במוסדות שונים) ועל חידוש הספרים.

בדרך כלל, כשיוצר זוכה בפרס מפעל חיים ואותו פרס מלווה בתערוכה של עבודותיו, העבודות המוצגות הן מיטב עבודותיו הידועות והמפורסמות. אך זהו אינו המקרה בתערוכה זו. בתערוכה מוצגות לבקשתו של קרמן, דווקא עבודות שלא פורסמו בעבר ושלא ראו אור, ושאליהן נחשפים המבקרים לראשונה. מדוע? משום שלדבריו של קרמן, הספרים שאייר הם התערוכות הקבועות שלו. ״כשצייר עושה תערוכה, בדרך כלל מדובר בסיכום של תקופה. לעומת זאת, כשמאייר עושה תערוכה, זה דבר מלאכותי״, הוא אומר.

״התערוכה שלי היא הספר עצמו. אם בכל זאת קיים צורך להציג בתערוכה איורים שפורסמו בספרים, זה בעיקר במטרה להראות כיצד בוצעה העבודה באופן מקצועי, לדוגמה לסטודנטים. אם אתה רואה את האורגינל על הקיר, והוא יותר טוב מבספר – אז אתה לא איש מקצוע טוב. מבחינתי, הספר זה האורגינל״.

בתערוכה מוצגים כ־50 איורים, ארבעה פסלי חימר וארבעה ספרים מתוך 500 הספרים שאייר קרמן. האוצרת מורן פרל קונסטנטין מספרת שקרמן מעיד על עצמו שהוא מכור לפרצופיהם של בני האדם ומרבה לצייר פנים שונות. ״בבחירת היצירות נברנו הוא ואני בארכיון הציורים שלו ומצאנו יצירות רבות העוסקות בנושא הפרצוף האנושי. בתערוכה מוצגים שירבוטים שיצר, לצד איורים לעיתון ״דבר אחר״ ואחרים. בנוסף לציורי הפנים יוכלו המבקרים להציץ לספרי מתנה שיצר קרמן לחבריו ולאוהביו, שבהם מופיעים איורים שלא ראו אור מעולם. המבקרים בתערוכה יוכלו להכיר צד אחר ביצירותיו, לראות את הוירטואוזיות בה הוא מאייר ויוצר – מעין הצצה לארכיון היצירות שלו״.

איור לסיפור הסעודה האחרונה – או – איך נפל המזרח התיכון, מאת אבנר כץ

בין האיורים המעניינים שמוצגים בתערוכה הוא איור מתוך ״הסעודה האחרונה – או – איך נפל המזרח התיכון״, סיפור שכתב אבנר כץ ושמופיע בספרו ״חוץ מפרט זה או אחר, הכל הכל אמת״. קרמן, כץ ושמיל הדר למדו יחד באותה כיתה בבצלאל. באחד הימים הציעו השלושה לבעל מסעדה ירושלמית לצייר במסעדה ציור קיר בתמורה לארוחות צהריים במשך שנה. כשישבו יחד לאכול את ארוחת הצהריים הראשונה במסעדה, הם מצאו בצלחות החומוס שלהם חלקים מהציור שנשרו מהקיר. הסיפור עובד על ידי כץ ואוייר על ידי קרמן לכבוד יום הולדתו של הדר.

שני איורים מרתקים נוספים הם מתוך ״מישהו מטפל בך״ – סיפור שנכתב על ידי קרמן ופורסם ב״דבר אחר״. ״מישהו מטפל בך״ עוסק בטיפים, עצות, שיקויים, סדנאות, שיטות ודרכים לחיות טוב יותר. קרמן אייר וכרך בעצמו את הספר לחברו אבנר כץ לרגל יום הולדתו.

מתוך הסיפור מישהו מטפל בך, פורסם בדבר אחר

ובחזרה לסופיסטיקציה – כפי שהגדיר זאת נחום גוטמן אי שם בתחילת שנות ה־70 במשרדי מערכת ״דבר״. זה אולי נשמע כך, אך גוטמן לא התכוון להחמיא לקרמן. ״מתחכם, ולאו דווקא מתוחכם – זו הייתה כוונתו״, מסביר קרמן. גוטמן ניסה לעשות הכל פשוט, ואני מנסה לעורר בצופה באיור מחשבה״. ואכן, המחשבה שמתעוררת בעת צפייה באיוריו של קרמן (לפי גוטמן – מתחכמת, לפי רבים אחרים – מתוחכמת) היא אחד המאפיינים הבולטים בעבודותיו.

מעבר לכך, היא מהווה חוט מקשר בין העבודות, והיא אינה היחידה שטווה את החוט הזה. על אף הסגנונות הוויזואליים השונים והטכניקות המגוונות, קיימים מוטיבים חוזרים, שאותם אפשר למצוא בכל 500 הספרים שאייר. לצד נושא התחכום, בולטים שני מאפיינים נוספים: הראשון הוא הצבעוניות המדודה. קרמן עושה שימוש נבון בצבע. לדבריו, היצירתיות בעבודותיו באה לידי ביטוי יותר בקו מאשר בצבע. הקו הוא המוביל, הצבע משני. המאפיין השני הוא ההומור: ״סטיריקן ומאייר״ תהיה הגדרה מדוייקת לתיאור דני קרמן. גם באיורים ״רציניים״ הוא נוטה לשתול אלמנטים הומוריסטיים.

״הקו הקליל של דני קרמן עלול להטעות״, מדגישה פרל קונסטנטין. ״כשמביטים באיוריו אפשר להבחין בהומור ובאינפורמציה רבה שלעיתים אינה חלק מהסיפור, אלא פרי מחשבתו ודמיונו. הטיפול של קרמן בספרים השונים – הן מבחינת החומרים והן מבחינת הסגנונות – מוכיחים כי מעל הכל מדובר במאייר וירטואוז, אמן. מרתק לראות את קרמן בפעולה – כיצד הקו וכתמי הצבע מתמקמים בדרך פלא על הדף״.

גם קרמן מתייחס למגוון הרחב של השפות החזותיות שבמסגרתן הוא פועל: ״המודל שלי הוא פול קליי. קליי היה חוקר, וגם אני חוקר. אם מחר אאייר ספר בסגנון שבו טרם התנסיתי – והוא ייצא רע, אותו ספר עדיף בעיניי על ספר שייצא נפלא ושיצליח אבל ייראה דומה לספר שאיירתי בעבר״.

על אף האקלקטיות בעבודותיו, קרמן דווקא רואה צד חיובי ביצירה במסגרת סגנון אחד שחוזר על עצמו. ״מבחינה מסחרית, למאייר שהמציא שפה, שהיא לאט לאט מוכרת ומתקבלת, יש יתרון״. הוא מייחס את היתרון למספר המאיירים שפועלים כיום בשוק, ולצורך של המאייר להיות ייחודי בין כולם: ״כשסיימתי את לימודיי בבצלאל בסוף שנות ה־50, לא היו לי כמעט מתחרים. יחד איתי פעלו בשדה האיור הישראלי מאיירים בודדים כמו אבנר כץ, רות צרפתי ואורה איתן, שרובם גם היו חבריי הקרובים. כיום מספר המאיירים הוא מאוד גדול. היום, כשאתה רוצה להצליח מול המאיירים האחרים, שרובם מוכשרים לא פחות ממך, אחד הכלים הוא מציאת נישה וסגנון משלך. אני לא הייתי זקוק לזה״.

״דני קרמן: פנים רבות לו״, המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, חולון
נעילה: דצמבר 2019

דיוקן דני קרמן. צילום: חנן לסקין; איור יוסי שטרן, מורו של קרמן בבצלאל

The post הפנים הרבות של דני קרמן appeared first on מגזין פורטפוליו.

נעם קלומק // מותר לגעת!

נעם קלומק מהמחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל מנסה לשבור את המוסכמות וליצור מפגש שונה בין הצופה לעבודה. בפרויקט הגמר שלה אפשר היה לגעת, להזיז, להתערב ולשנות: לכל צד באוביקטים שיצרה מחומרי יציקה מגוונים יש אופי, מרקם, צבע והנחה שונים, והצופה חייב להיות פעיל. הצד הקמור נעים למגע, מונחת עליו גלזורה וצבעיו משתנים ועזים. כשכלל האלמנטים מונחים בכיוונו האוביקט נראה סגור, אין מעבר של אור. לעומת זאת הצד הקעור חשוף, נטול גלזורה, מחוספס ומונוכרומטי, אך כשמזיזים את האלמנטים לכיוונו מגלים מעבר של אור ומשחק של אור וצל. בזכות הנחת האלמנטים אחד על גבי השני נוצרה תגובת שרשרת מפתיעה, כזו שאפשר לשחק איתה עוד ועוד: כשפותחים או סוגרים אלמנט אחד, האלמנטים הסמוכים לו ייפתחו או ייסגרו גם כן.

נועם קלומק. צילום: סשה פליט

נועם קלומק. צילום: סשה פליט

סיון פאיס // בשלות

כשהיא משלבת טכניקות שונות בעבודה עם זכוכית כמו ״פט דה וור״ (אבקת זכוכית), הדפס רשת, פיוזינג וסלאמפינג, סיון פאיס מהמחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל יצרה מופע מפעים ומרשים במיוחד של טבע דומם: התבוננות בין שני מצבים, ריקבון מול בשלות; מצבים מנוגדים המכילים ומוכלים זה בזה. פאיס אומרת ש״המקום החולה מכיל בתוכו עולם ומלואו של חיים חדשים, קרקע פורייה המאפשרת נביטה, המעוררת את המודעות לצורך בשינוי. מצד שני, אל מול הבריאות כשיא הבשלות, רגע ההגשמה, המקום השופע והמשגשג – רגע השיא מבשר שלאחריו תחל דעיכה והתכלות״.

סיון פאיס. צילום: דור קדמי

סיון פאיס. צילום: סשה פליט

ענבל יניב // In Sight Out

במהלך לימודיה במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, ענבל יניב התמקדה בעיקר בזכוכית ובעבודת הניפוח החם. בפרויקט הגמר שלה היא איפשרה לזכוכית להנחות אותה, תוך שהיא שואבת השראה מהסביבה שבה היא חייה, בצד היער, וחשיפתה למדע הפרקטלים שאיפשר לה מבט קרוב יותר ומפורט יותר על הדימויים שבטבע. יניב יצרה מספר אוביקטים מרתקים ומעוררי סקרנות בצורה ביצתית בפרופורציות שונות ובגדלים שונים. בכל אחד ישנה בועה פנימית המעוטרת במנעד שנע בין דימויים לציורים מופשטים ופיגורטיביים. הבועה הפנימית מכוסה בשכבה עבה של זכוכית שקופה. על פני השטח של כל ביצה נחצב עיטור שונה החודר לעומק השכבה החיצונית, דבר היוצר עומקים שונים על פני השטח ואזורים שחלקם חושפים וחלקם מסתירים את המתרחש בפנים.

ענבל יניב. צילום: סשה פליט

ענבל יניב. צילום: דור קדמי

מאי גלילי // זהב אדמה

״צבעוניות מטאלית וזהובה היא מסע החיפוש שלי בעקבות אוצר שנעלם״, אומרת מאי גלילי מהמחלקה לקרמיקה במכון לאמנויות בתל־חי, שחקרה את הלאסטר, טכניקה מסורתית להשגת זיגוג מתכת אצילי ללא השימוש במתכות האציליות. הלאסטרים הראשונים פותחו במאה התשיעית במסופוטמיה; הידע נדד באיטיות לצפון אפריקה ולבסוף לחלקים שונים באירופה. עם השנים הטכניקה נעלמה, אבל חזרה באופן מצומצם במאה ה־19. האוביקטים שהציגה גלילי נולדו מתוך תהליכי יצירה קודמים שלה, והיא עדיין מוצאת את עצמה ״המומה מול הברק שנוצר: כל כך הרבה משתנים, חלקם עדיין סוד בעבורי, נדרשים על מנת ליצור לאסטר, וכל פעם זה בגדר נס אישי״.

מאי גלילי. צילומים: דרור מילר

מורן לי יקיר // כשתלכי אני אקום

מורן לי יקיר מהמחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל ניסתה לתת בחומר פרשנות למבנה אישיותי באופן גופני המתעתע בין פנים לחוץ, בין תורשה לאדפטציה. כיצד מחלה/מגבלה מתקיימת בנו ונותנת מענה לצורך גופני, מנטלי או חברתי־סביבתי, היא שואלת; מושרשת בנו גנטית בעודנו עוברים, או מאומצת במימוש חיינו בתוך הדינמיקה הסביבתית. האוביקטים שגילפה בפורצלן מדמים עצמות אדם בגודל טבעי, ולהצבה בחלל היה תפקיד מכריע: שזירה שלהם על ידי חוטי שעווה דקים, בתוך מבניות חלולה עשויה ברזל, מחזיקים תנועה באופן מטריד; דואה אך כלוא בחלל, תלוש אך כבול.

מורן לי יקיר. צילום: סשה פליט

מורן לי יקיר. צילום: דור קדמי

שקד כהן אילן // הד לבן

שקד כהן אילן מהמחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל עבדה בטכניקת ״פט דה וור״ (אבקת זכוכית) על חול רטוב בתנור. מכיוון שחול הוא המרכיב העיקרי של הזכוכית, היא החליטה להשתמש בו כדי למלא את המסגרת ואת הקרקע של העבודות. התוצאה הייתה שהזכוכית לא יציבה, מתפוררת, סדוקה, מחוררת ומתוחה, כמעט עד קצה גבול היכולת שלה. כך, חלק מעבודות הזכוכית היו קלופות מהקיר וחלק נעזרו בו על מנת להתקיים. ״לצופה מוצגת מערכת יחסים משתנה בין קיר־זכוכית־חול. אם תתנו לזכוכית מספיק זמן היא עשויה לחזור להיות חול״.

שקד כהן אילן. צילום: סשה פליט

שקד כהן אילן. צילום: דור קדמי

The post בוגרים 2019 // עיצוב קרמי וזכוכית appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפרטים הטכניים

נובויה ימגוצ׳י, ״תהודת בית״, מוצגת בגלריה לאמנות עכשווית במרכז ההנצחה בקרית־טבעון עד ה־5.10. אוצרת: שיר מלר־ימגוצ׳י.

מי אני

נולדתי בטוקיו, שם למדתי פיסול במתכת באוניברסיטת טאמאגווה. כשסיימתי פגשתי את שיר ובעקבותיה עברתי לגור בישראל בגיל 27. מאז אני חי בעין־הוד ויוצר בסטודיו בעין־כרמל.

המתכת היא חומר שמרתק אותי, ואיתה אני יוצר כבר שנים רבות. למרות שהיא נתפסת כחומר תעשייתי קשה, אני מוצא בה רכות ועדינות. בפסליי אני נהנה לשחרר אותה גם מכוח הכבידה. בעשור האחרון התחלתי לחקור את צליליה וליצור כלי נגינה ופסלים מוסיקליים.

פסנתר ריק

העבודה

התערוכה ״תהודת בית״, ממשיכה את החיפוש שלי אחר בית פנימי, שאינו נמצא ביפן וגם לא בישראל. ב־2015 השתתפתי בביאנלה בנקנוג׳ו ביפן, שם יצרתי פסל שנקרא ״טבורה של האדמה״; מבנה דמוי רחם החפור בתוך האדמה ויש בו פתח לשמיים. על הדופן הפנימית כלי נגינה ממתכת, שיוצר צלילים עיליים והצופה יכול להרגיש את הרטט שלו.

סדרת העבודות שיצרתי עבור התערוכה הנוכחית עוסקת בזיכרון או חלום של בית. התערוכה נפתחת בפסל של בית שהוא בעצם פתח למדרגות אינסופיות שמזמינות פנימה להאזין להד הצלילים הנשמעים מתוכו והופכים אותו לתיבת תהודה. השאלה שמעסיקה אותי בנקודת זמן זו בה אני חי פרקי זמן כמעט זהים ביפן ובישראל, איפה נמצא הבית האמיתי?

בחלק הפנימי של הגלריה פסנתר מפח חלוד תלוי באוויר, שולחן אוכל צף כמו בתוך חלום ולכל אחד מהם תיבות נגינה עם לחן משלו שעובד לתיבת נגינה, מאת יחזקאל רז ועדן חרמוני. רציתי לחבר בין צליל, חומר וצורה ולהזמין את הצופים למצוא את הקצב המתאים להם. הם הופכים לרגע לשוכניו הארעיים של הבית הצף ומעוררים אותו לחיים בדמיונם באמצעות הצלילים.

מדרגות אל החלום

בית פנימי, העבודה הראשונה בנייר. צילום: מ׳׳ל

תעבירו את זה הלאה

אני חושב שהפסלים הללו צריכים להיות במקום ציבורי, בו עוברים אנשים רבים שהשאירו בית בארץ אחרת מאחוריהם. איתם אני יכול לחלוק את החוויה הזו של חיפוש אחר משמעותו של המושג בית. בייחוד באזורים שיש בהם מהגרים רבים, כמו ישראל, אירופה או ארצות־הברית.

פלוס אחד

העבודה האחרונה בתערוכה הפתיעה גם אותי כי זו הפעם הראשונה שאני יוצר בנייר. בעבודה זו שנקראת ״בית פנימי״ אני עוסק בחלל הריק ובהד שבתוך הגוף שלי. בתוך שכבות הנייר התלויות, דמות ריקה הולכת וקטנה, דמות שבעצם איננה קיימת. שני צינורות התלויים מצדיה יוצרים יחד צליל מתמשך, שההקשבה לתדר שלו יוצרת חוויה מדיטטיבית. זהו תדר של 7.8 הרץ שנקרא גם תהודת שומאן או פעימות כדור הארץ. ללא החלל הריק הצליל לא יוכל להדהד. המקום שבין השקט לצלילים מוביל אל הבית האמיתי, משכן הרוח אותו אנחנו נושאים בתוכנו.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post עבודה בעיניים // נובויה ימגוצ׳י appeared first on מגזין פורטפוליו.

ההתגלות של הילמה אף קלינט במוזיאון תל אביב

הסרט הדוקומנטרי ״ההתגלות של הילמה אף קלינט״ יוקרן במוזיאון תל אביב לאמנות הערב (22.8) במסגרת התערוכה יש עידן חדש: על הרוחני באמנות. בתערוכה מוצגות, לראשונה בישראל, יצירות האמנות המרהיבות של אף קלינט. הציירת השוודית בת המאה ה־19 התגלתה לאחרונה, עשרות שנים לאחר מותה, כחלוצת הציור המופשט המודרני. תערוכה של עבודותיה שהוצגה השנה במוזיאון הגוגנהיים בניו־יורק, נחשבת לתערוכה המצליחה ביותר שהוצגה בו.

לפני ההקרנה תתקיים שיחה עם רותי דירקטור, אוצרת התערוכה, על סיפורה יוצא הדופן של הילמה אף קלינט, על ההיסטוריה של האמנות כסיפור דינמי ועל האפשרות לכתוב מחדש את תולדות האמנות המודרנית. הקרנות יתקיימו הערב (22.8), ביום שישי 6.9 וביום שישי 27.9.

הילמה אף קלינט בחדר עבודתה, 1895, באדיבות קרן הילמה אף קלינט

הילמה אף קלינט, נעורים, 1907. באדיבות קרן הילמה אף קלינט

גרגורי אבו, גוטלנד Areyouthere, מוזיאון הרצליה

הילה עמרם, 9, מוזיאון הרצליה. צילום: שחף הבר

אירוע נעילת תערוכות קיץ 2019 במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

תערוכות הקיץ במוזיאון הרצליה לאמנות יינעלו בשבת ( 24.8 בשעה 11:30) באירוע שיכלול מפגש וסיור אחרון בתערוכות עם מנהלת המוזיאון והאוצרת הראשית, ד״ר איה לוריא.

הסדרה מציגה חמש תערוכות יחיד לאמנים איתן בן משה, ניבי אלרואי, הילה עמרם, גרגורי אבו ורוני טהרלב, שיצרו סביבות המגיבות לתחזיות אודות הקץ והשינויים שנכונו לכדור־הארץ בתחומי האקולוגיה, הביולוגיה והחברה. בנוסף אליהם מוצגות במערך התערוכות הנוכחי גם שתי תערוכות אוסף: ילדים אוצרים מאוסף המוזיאון ומרסדן הרטלי: שיבה איטית הביתה.

אל־ע׳וואר נכסים

סוכנות הנדל״ן ״אל־ע׳וואר נכסים״, נוסדה על ידי האמנים חמודי ג׳אנם ודוד חברוני. הסוכנות היא מיצב תלוי מקום שנוצר בעבור גלריה־תיאטרון החנות; שני חלונות ראווה משקיפים לרחוב, מאזנים בין בידיון ואותנטיות. בחלון השמאלי כרזה המפרסמת דירת יוקרה עם נוף לחוף הים בנמל יפו העתיקה ב־12 מיליון ש״ח. בחלון הראווה מימין, מספר פרסומים לנכסים בתל אביב־יפו, מסומנים תחת הכותרת ״נמכר״, המעלה שאלות לגבי הנסיבות שהובילו למכירה – האם נמכרו מתוך רצון, צורך, או הכרח?

התערוכה תהדהד נושאים היסטוריים ועכשוויים: חלק מהנכסים ״שנמכרו״, הם למעשה צילומים ארכיוניים מיפו שאסף ג׳נאם, וחלקם דימויים שצילם חברוני, המשקפים חללים עכשוויים במטרה לתפוס את תשומת ליבם של רוכשים פוטנציאלים. את התערוכה אצרו אידריס (ברק רובין וליביה טליאקוצו). הפתיחה הערב (22.8) בגלריה־תיאטרון החנות.

תערוכת הבוגרים של המרכז לאמנויות במכללת כנרת

מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן מארח את תערוכת בוגרי מחזור 2019 של המרכז לאמנויות במכללה הטכנולוגית כנרת. התערוכה כוללת עבודות ציור, פיסול, עיצוב קרמי, פיוזינג, צורפות, ויטראז׳ ופסיפס, והיא תוצג במוזיאון עד ה־28.8.

אל־ע׳וואר נכסים

יעל קרן. צילום: יח׳׳צ, מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן

מראה הצבה, תערוכת בוגרי המרכז לאמנויות במכללת כנרת

לאה געתון

דורית כהן

The post הרשימה המשותפת 22.8.2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

השבועיים האחרונים של בני הזוג סיאה פרמינגר וטל שרמייסטר מסטודיו ביקאקו, היו עמוסים במיוחד, בעיקר רגשית; הם הפכו הורים לבת בכורה, איירי, ובשבוע שעבר נפתחה בגלריה פריסקופ תערוכת הבכורה שלהם ״צללים בהירים״, שבה הם מציגים פריטי ריהוט ואוביקטים פיסוליים שהם יוצרים.

״התערוכה היא חלון הצצה למה שהתגבש אצלנו בשנה האחרונה, מאז הקמנו את ביקאקו״, אומרת פרמינגר, בת לאם יפנית ולאב ישראלי. ״פירוש המילה בי ביפנית הוא גם יופי וגם אמנות, והפירוש של קאקו הוא תחושה. אמא שלי הציעה לנו את השם ואהבנו אותו, כי הוא תואם את האמונה שלנו, שאסתטיקה היא צורך אנושי, ואת השאיפה שלנו ליצור יופי כתחושה שעוטפת ומחלחלת פנימה״.

האוביקטים המוצגים בתערוכה מבוססים על עץ וברזל, ומשלבים בין טכניקות קראפט מסורתיות לטכנולוגיות מתקדמות. ״אנחנו חוקרים את החומרים ואת תהליכי הגימור מכל הכיוונים, ומשליכים טכניקות ופרטים של עבודה בעץ על עבודה בברזל ולהפך״, מספר שרמייסטר.

״אנחנו לא נפחים ולא נגרים, וזה משחרר אותנו מנאמנות ל׳אמת מקצועית׳ כזו או אחרת. כך אנחנו מרשים לעצמנו לקחת מכל העולמות ו׳להלביש׳ לחומרים ממדים נוספים, כמו טקטיליות מתעתעת שמזמינה לתהות לגבי מהותם״. פרמינגר: ״בדרך הזו נוצר גם מתח מסוים, שמקנה לפריטים מקצב פנימי של תנועה וחיות משלהם. לדוגמה, מתח בין הכובד של הברזל ותחושת המסה שלו, לבין קווי עיצוב רכים, נקיים ומינימליסטיים״.

מאסטרים בתחומם

הם הכירו בסביבה הגלילית שבה גדלו; פרמינגר ביישוב הקהילתי כליל ושרמייסטר ביישוב הקהילתי מצפה חרשים. עם תום שירותה הצבאי של פרמינגר הם יצאו למסע נדודים ארוך במזרח, שם גילו, לדבריהם, שהם חולקים משיכה לאמנויות ולמלאכות יד (״כל הזמן חיפשנו בעלי מלאכה ויוצרים שמתמחים בעבודות יד מסורתיות, מאסטרים בתחומם״).

כששבו לארץ הם עברו לגור בירושלים ושרמייסטר נסע לנברסקה למספר חודשים, כדי ללמוד בבית ספר נחשב לפרזול סוסים. ״תמיד אהבתי סוסים, רכבתי וגם טיפלתי בהם״, הוא מספר, ״וכשחזרתי התחלתי לעבוד כשוליה של מפרזל, שהיה בעל מקצוע מצוין ושאבתי ממנו המון. הוא הקסים אותי בטוטאליות המקצועית שלו, שהזכירה לי את ההוויה של המאסטרים ביפן״.

חלל התערוכה בגלריה פריסקופ. צילומים: גדי סער

אחרי שהפך לעצמאי והוא ופרמינגר התחתנו, הם טסו שוב לטייל ביפן. בטיול הזה, הוא אומר, ״כבר הייתי מפרזל וחיפשתי בעיקר מאסטרים שעוסקים בברזל. מצאנו את עצמנו מסתובבים לצורך זה גם בכפרים נידחים ביותר וראינו את האפשרויות הרבות שגלומות בנפחות. אבל מה שהדהים אותנו במיוחד היה הכבוד העצום שבעלי המלאכה רוחשים לעיסוק שלהם והטקסיות שבה הם מתנהלים. זה הדליק אצלי ניצוץ, שבהמשך הפך למה שאנחנו עושים היום״.

פרמינגר: ״היום אנחנו יודעים שבטיול הזה כל אחד מאיתנו עבר תהליך פנימי. כשחזרנו התחלתי ללמוד בבית ספר לתיאטרון חזותי ושם הושלם אצלי התהליך, כשהבנתי שאני רוצה לעסוק באמנות וביצירה. טל עזר לי עם הגשות טכניות מורכבות שנדרשו ממני במהלך הלימודים, וראינו שאנחנו ׳טובים ביחד׳; שהשיתוף היצירתי נכון לנו״. 

בסוף הלימודים של פרמינגר, כשצריך היה להחליט מה עושים ״בחיים האמיתיים״, הם מצאו את עצמם בדרך ליפן פעם נוספת. ״כל פעם שהיינו באיזה צומת נסענו ליפן״, היא מספרת. ״בנסיעה הזאת ׳חרשנו׳ את דרום המדינה על אופניים, ופגשנו עוד ועוד יוצרים. הפעם המפגשים איתם כבר הבהירו לנו בוודאות שיצירה היא הכיוון שלנו ושאנחנו הולכים לממש אותו. לא רק להתרשם ממה שיוצרים אחרים עושים, אלא לעשות למען עצמנו, ועדיף שזה יקרה בארץ״. 

היום הם מתגוררים בקיבוץ עין חרוד, שם מצאו מקום להקים את הסטודיו. שרמייסטר: ״חיפשנו סביבה כפרית, שתאפשר לנו להתנתק ולהתכנס כדי לזקק את הקונספט של ביקאקו. עם כל ההשראות שספגנו ביפן, וכל מה שחווינו דרך המפגשים עם המאסטרים המקומיים והקסם המיוחד שלהם, היה לנו ברור שהמסורת, עם כל הכבוד שהיא ראויה לו, מקהה את התשוקה לפרוץ גבולות. אנשים שם עושים שנים על גבי שנים את אותו הדבר בדיוק, וזו לא השאיפה שלנו״.

צילומים: עמית מן

בחלוקת העבודה ביניהם, שרמייסטר אמון על התהליכים הפיזיים יותר, כמו הטיפול בברזל, ופרמינגר על תהליכי הגימור, הליטושים או ריפודי הטקסטיל, אבל הרעיונות ליצירת האוביקטים לעולם נהגים במשותף, כתהליך שהם מגבשים ביחד. ״כל אחד מאיתנו מודע ליכולות שלו וליכולות של האחר, וזה תמיד אנחנו. גם אם מישהו מאיתנו היה יותר אקטיבי ביצירה של אובייקט מסוים, השני תמיד נוכח בה באותה מידה״. 

האוביקטים של ביקאקו מאופיינים במופע מדויק ומהוקצע מאד, ובה בעת מקפלים בתוכם ערך תוכני ייחודי, שמקורו בתהליכים שעוברים החומרים, דוגמת ריקוע או חמצון של הברזל לקבלת החלדה; שריפה של העץ בברנר או באמצעות ״גיהוץ״ עם ברזל לוהט; שימוש במפסלות לקבלת טקסטורות על פני שטחו; ולחלופין תהליכים טכנולוגיים, כמו חיתוך לייזר. ״מה שמנחה את בחירת התהליכים זה החזון שיש לנו לגבי הפריט שאנחנו רוצים ליצור, ולמרות שהם מבוקרים ומקנים שליטה, הם עדיין מזמנים הרבה מקום להפתעה וגילוי. בעבודות נפחות, לדוגמה, תהליך ׳המכות׳ על החומר זהה, אך המכות עצמן אינן אחידות מה שמשאיר מקום לחוש את מגע יד האדם, כעוד ממד שמוסיף לתחושה של האוביקט״. 

צילום: יונה פרמינגר

מקומה של יפן, כמקור השראה משמעותי בדרכם, שזור ונוכח במרחב הגלריה דרך פריטים שמהדהדים את השפעתה. ״סודרה״ (דלת קמוצה, ר׳ סגולה) לדוגמה, הוא אוביקט תלייה דקורטיבי־פיסולי, שמיועד לתלייה על הקיר ונוצר בהשראת תריסי במבוק שנתלים ביפן על פתחים מחוץ לבית. ״השתמשנו במוטות בניין בקוטר 6 מ״מ, שלהם הענקנו תהליך של ריקוע לקבלת טקסטורה חיה, ושזרנו אותם כעין וילון שמאפשר לאור לעבור דרכו״.

אוביקטים נוספים שמביאים את הניחוח היפני הם אגרטל בצורניות אופקית, שמכתיבה למקם בו ענפים אופקיים ולדברי השניים עיצובו מושפע מצורת סידור הפרחים היפני, או שולחן שעשוי מעץ ברוש גולמי עם פיתולים, שעבר תהליך שריפה עם ברנר. ״האש נכנסה לפיתולים ולחרכים שבו, ולאחר שהוא עבר הקצאה הקצנו ושיוף שהחזירו לו את הגון הבהיר המקורי, השאריות שהיא הותירה בחרכים יצרו מעין משיחות מכחול שחורות, שמדמות קליגרפיה״.

מעבר ליצירת האוביקטים ולמחקר החומרי שמעסיק אותם, השאיפה של פרמינגר ושרמייסטר היא לעצב פריטים ייעודית לחללים מסוימים. ״הקשר בין אוביקט ובין החלל שבו הוא ממוקם מעניין אותנו מאד והיינו שמחים שהדרך תוביל אותנו בכיוון הזה. נכון לעכשיו אנחנו מפנטזים על בית מרווח שבו נוכל לממש את זה. בדמיון שלנו הוא כבר קיים ומעוצב עם כל האוביקטים והרהיטים שיצרנו בעבורו״.

צללים בהירים. אוצרת: שרי פארן
גלריה פריסקופ, רח׳ בן יהודה 176, תל אביב. נעילה: 21.9

צילומים: יונה פרמינגר

The post ביקאקו בפריסקופ: יופי, אמנות ותחושה appeared first on מגזין פורטפוליו.