יוזמת לה־קולטור קוראת לאמניות, מאיירים, מעצבות, טיפוגרפים וצלמות להגיש עבודות בנושא ״בניה – הרס״, למהדורת פסח החגיגית והמסורתית של תערוכת לה־קולטור שתיערך בגלריה מזא״ה 9 כשבוע לפני פסח. מצד אחד הנושא מתייחס לבניית הפירמידות ולעשר המכות, ומצד שני גם לעידן הנוכחי שבו טכנולוגיה מהווה אלמנט בונה בכל פן בחיינו, לצד תחושה כללית של הרס מוחלט של הפלנטה. נושא התערוכה מזמין את האמניות ואמנים להגיש יצירות חיוביות, שליליות או כאלה שהן השתקפות של המתח בין בניה והרס מבחינה ויזואלית, רעיונית, כרונולוגית וערכית.

בתערוכה זו הטכניקה פתוחה; אפשר להגיש יצירות הדפס, ציור, איור, צילום, קולאז׳, טיפוגרפיה, עיצוב גרפי, קליגרפיה או כל טכניקה אחרת. מוזמנים להגיש עד 10 יצירות. ההגשה פתוחה לכולן.ם. להגשת הצעות יש לשלוח יצירות בקבצי JPG באיכות מסך, בצירוף קובץ טקסט המכיל שם מלא, שם היצירה, טכניקה, שנת יצירה, גודל, מחיר (עד 600 ₪), מספר טלפון, וקישור לאתר / אינסטגרם (אם יש).

את ההצעות יש לשלוח לכתובת Submit@laculturetlv.com או lalaculture@gmail.com

אוצר: איתי בלאיש
תאריך אחרון להגשה: 5.3

The post קול קורא: לה־קולטור מהדורת פסח 2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

פרימוורה, יריד המעצבים של בית הנסן, חוזר בפעם השביעית בסוף השבוע הראשון של חודש אפריל, רגע לפני חג הפסח, עם עשרות מעצבים בחגיגות בוא האביב. מעצבי ומעצבות מוצר, קרמיקה, צורפות, אופנה ועוד יוצרות ויוצרים במגוון תחומים, מוזמנים ומוזמנות לשלוח הצעה לדוכן ביריד, שיתקיים בתאריכים 2-3.4.2020.

הצעה לדוכן תכלול: חמישה עד עשרה דימויים של עבודות בפורמט JPG או PDF בלבד, בנפח שלא יעלה על 5MB (אפשר לשלוח לינק לאתר עם העבודות). יש לציין טווח מחירים של העבודות המוצעות למכירה, ולצרף קורות חיים או הסבר קצר המתאר את המותג, המוצרים והמעצב/ת.

• המשתתפים ייבחרו לפי שיקולים אוצרותיים ועל בסיס מקום פנוי
• ההשתתפות ביריד כרוכה בתשלום
• את ההצעות יש לשלוח עד לתאריך 22.2.20, לכתובת primavera.opencall@gmail.com

יריד פרימוורה בבית הנסן. צילום: ריקי רחמן

The post קול קורא: פרימוורה #7 בבית הנסן appeared first on מגזין פורטפוליו.

המעצבים הפליאוליתים שעיצבו את כלי הציד הקדומים היו אנשי מקצוע שהעמידו כלים בסיסיים, שאיפשרו לאנושות לשרוד ולשגשג בתנאים סביבתיים לא פשוטים, מול קשיים חומריים וטכנולוגיים מרובים. המאמץ, הידע והניסיון הקולקטיביים שעמדו בבסיס ההתפתחות החומרית של המין האנושי בפיתוח כלים כבסיס להתקדמות חברתית ותרבותית, דומים במהותם לאלה העומדים בבסיס העיצוב כיום. במילים אחרות: בני אדם מעצבים עוד מהתקופה הפרה־היסטורית.

את הטענה הזו מעלים פרופסור קני סגל ופרופסור יונתן ונטורה בספרם החדש ״בקיצור, תולדות העיצוב״, שיצא לאור לאחרונה בהוצאת ידיעות אחרונות – ספרי עליית הגג. ספר זה הוא הראשון בשפה העברית שסוקר בצורה מקיפה את ההיסטוריה של תחום העיצוב.

״רצינו לתעד את החומרים שאנחנו מתעסקים בהם ומלמדים אותם״, מספר סגל, ״לתאר את העולם התרבותי של המעצבים. מעצבים פועלים מתוך עולם תרבותי עשיר: רצינו שאנשים יבינו שהאוביקט שנמצא מולם הוא תולדה של הרבה דברים, של הרבה תרבות ושל הרבה שנים. כמעט לכל דבר שבו אנחנו משתמשים ושנמצא סביבנו, יש היסטוריה. הספר מדבר על תולדות: זאת אומרת, מאיפה באנו ומהם השורשים״, הוא מדגיש.

ונטורה מוסיף: ״אנחנו עובדים יחד כבר למעלה מעשור, והתחלנו לחשוב כיצד אנחנו הופכים את כל הידע הזה לספר, שחלקים מנו פירסמנו בעבר באנגלית. רצינו להניח גישה אחרת לעיצוב ולהנגיש את זה לכולם״.

בעיתות אמיתיות, אנשים אמיתיים

סגל, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, הוא מעצב שמתמחה בעיצוב למרחב הציבורי, לתחבורה ולהיי־טק. הוא ייסד את החוג לעיצוב תעשייתי מכליל במכללה האקדמית הדסה ועמד בראשו, וייסד את המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר. בשנים האחרונות הוא מתמקד בהוראה ובמחקר בתחום ההיסטוריה של העיצוב. ונטורה הוא אנתרופולוג עיצוב המתמחה בתיאוריות ומחקר בעיצוב חברתי ורפואי. הוא לימד בבצלאל ומלמד בהדסה ובשנקר, מכהן כעמית מחקר בקולג׳ המלכותי לאמנות בלונדון, ובשנים האחרונות מקדם רשת בינלאומית לעיצוב חברתי.

לדבריהם, לספר שלושה קהלי יעד מרכזיים: קהל היעד הראשון הוא כל מי שמתעניין בתרבות חזותית, החל ממיתוג, דרך עיצוב אוביקטים ועד היסטוריה. קהל היעד השני הוא סטודנטים, והשלישי הוא המרצים. סיבה חשובה לכתיבת הספר הייתה השינוי המהותי שבר עולם העיצוב.

״העיצוב קצת איבד את דרכו, וקיים צורך לחשוב מחדש מאיפה באנו״, מבהיר סגל. ״בעבר, הדבר שעמד במרכז היה האדם וצרכיו, ולא השיווק והדחיפה לגרום לאנשים לצרוך עוד ועוד מוצרים. פעם ניסו לפתור בעיות אמיתיות – בעבור אנשים אמיתיים״. את קו פרשת המים מזהה סגל בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה.

״אנשים החלו לצרוך יותר והמעצבים ואנשי השיווק התחילו להבין שצריך לדחוף כמה שיותר מוצרים לכמה שיותר אנשים, זאת בעקבות הכלכלה הצומחת״. לכך מוסיף ונטורה: ״יש עיצוב שיווקי, שזה בעינינו דבר רע, ויש עיצוב שעוסק בפונקציה ובעיקר באנשים. בספר אנחנו מנסים להדגיש את ההבדל בין השניים״.

קני סגל. צילום: וישל אורורה

סגל: ״העיצוב קצת איבד את דרכו, וקיים צורך לחשוב מחדש מאיפה באנו. יש עיצוב שיווקי, שזה בעינינו דבר רע, ויש עיצוב שעוסק בפונקציה ובעיקר באנשים. בספר אנחנו מנסים להדגיש את ההבדל בין השניים״

את נקודת השיא של התופעה הזו מזהה סגל ביום שהטלפונים החכמים נכנסו לחיינו. ״מנסים ליצור תשוקה אצל אנשים: אני חייב את הדגם החדש ביותר של הסמארטפון, גם אם הדגם הישן עדיין עובד. אנשי השיווק, ולצערי גם אנשי העיצוב, הפכו להיות חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון. בעזרת הספר ניסינו קצת להאיר על הסוגיה הזו. בואו ננסה להיזכר מאיפה המוטיבציה הבסיסית נובעת״.

״הרצון שלנו היה לאפשר צוהר לעולם התרבותי שבתוכו ומתוכו המעצבים פועלים״, מוסיף סגל. ״רצינו גם להזכיר למעצבים שמסורת העיצוב היא מאוד ארוכה. נקודת ההתחלה של המושג הזה שנקרא עיצוב הולכת אחורה שני מיליון שנה, כשאדם כלשהו לקח מקל עץ וחיבר לקצה שלו אבן חדה, ויצר סוג של גרזן״. סגל מבהיר כי זהו לא תחילתו של מקצוע העיצוב, אלא זו תחילתה של פעולת העיצוב. ״לאותו אדם הייתה בעיה, והוא ניסה לפתור אותה. הוא הרכיב יחד שני חומרים, וזו הייתה קפיצה גדולה״.

לעומת זאת, מקצוע העיצוב התעשייתי, מבהיר סגל, הוא תולדה של המהפכה התעשייתית, שתחילתה במאה ה־18. ״אם הגרזן הפרה־היסטורי מייצג את פעולת העיצוב הראשונה, אז הנול של ג׳קאר מייצג את מכונת העיצוב הראשונה. ג׳קאר תיכנן נול שבו היו כרטיסים מנוקבים, שבעזרתם אפשר היה לייצר באופן ממוכן אריגים זהים. ברגע שנדרשו לייצר 2,000 אריגים זהים בעלי אותה דוגמה, זה הצריך מחשבה על מה אנשים רוצים, איזה עיצוב יהיה בעונה הבאה וכולי. התפתח שיח חדש, שהצריך מחשבה עמוקה על הצרכנים, על איפה לשווק את המוצר וכן הלאה״.

המיתוג של הנצרות כמו המיתוג של קוקה קולה

הפרקים של הספר אינם מסודרים כסקירה היסטורית המוגשת באופן כרונולוגי, וגם לא לפי זרמים או סגנונות עיצוב. הם דומים יותר לאסופה של מאמרים, שכל אחד מהם מתמקד בנושא אחר ומתפקדים באופן עצמאי. כל הנושאים מהותיים בהתפתחות העיצוב, ופורקו לגורמים על ידי ונטורה וסגל.

לדוגמה, הפרק הרביעי, ״עיצוב, דת ונרטיב״, עוסק – כפי שונטורה וסגל מגדירים זאת – במאמצים הקולקטיביים של האנושות לתכנן ולהקים מונומנטים אדירים כביטוי חומרי לרצונות של שליטים לאומיים ודתיים. הפרק השמיני – ״רנסנס העיצוב המודרני״ – מתאר את השפעתם של יזמים עיצוביים כגון דה וינצ׳י ומיכלאנג׳לו על המעבר מימי הביניים אל תרבות הצריכה ההדוניסטית של הרנסנס.

״הספר הוא סוג של אסופה של 12 רעיונות״, מספר ונטורה. את ההסבר לבחירה הזו הוא קושר בדרך שבה אנו צורכים מידע כיום: ״כל המידע הזה קיים בצורה כזו או אחרת ברשת. זו הצורה שבה מלמדים כיום מבואות. לא מלמדים בסדר כרונולוגי אלא מלמדים רעיונות נפרדים, ואם סטודנט רוצה להרחיב אודות נושא מסוים אז הוא ימצא את ההרחבות ברשת.

״אנחנו צריכים לראות את הרעיונות בצורה מופשטת ולדעת לחבר ביניהם, ולאו דווקא באיזה סדר הופיעו הדברים או באיזה תאריך מישהו נולד או מת. סוג החשיבה כיום הוא אחר, ולכן אני חושב שהספר הזה הוא יחודי״. הספר ערוך כאוסף של מערכי שיעור, מדגיש ונטורה, ומוסיף כי כל פרק יכול להפוך לשיעור, אם מישהו ירצה לפתח אותו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

ואף על פי שפרקי הספר לא מסודרים ככרוניקה, אם בוחנים את התקופות הנסקרות מגלים כי הספר מתחיל בתקופה הפרה־היסטורית ונעצר עם סיומו של השליש הראשון של המאה ה־20. לדבריו של ונטורה, סגל והוא קיבלו החלטה מודעת: ״את המאה ה־20 כולם מכירים ממאות ספרים שיצאו לאור, לכן בחרנו לשים את זה בצד״. לטענתו, התוצרים שעוצבו במהלך ההיסטוריה עובדים על אותם עקרונות. לדוגמה, ״אנחנו מראים בספר שהמיתוג של הנצרות זה בדיוק כמו המיתוג של קוקה קולה או של ליווייס.

״חשוב לנו שיבינו את זה, ושלא יתעלמו מכל התקופה הזו או יחשבו שהיא לא רלוונטית. עיצוב האייקון של הצלב הוא עבודת העיצוב הגרפי הכי מדהימה שקיימת. עד הצלב היה מגוון של סמלים שייצגו את הנצרות, כמו לחם ודגים, ואז החליטו לעשות רי־ברנדינג. מדובר באחד המותגים הכי ותיקים, ובטח הכי חזקים״.

יונתן ונטורה. צילום: מ״ל

ונטורה: ״המיתוג של הנצרות זה בדיוק כמו המיתוג של קוקה קולה או של ליווייס; עיצוב האייקון של הצלב הוא עבודת העיצוב הגרפי הכי מדהימה שקיימת. מדובר באחד המותגים הכי ותיקים, ובטח הכי חזקים״

ונטורה וסגל רואים בעיצוב דיסציפלינה הרבה יותר עתיקה ממה שרואים חוקרים אחרים. ״אנחנו מנפצים את המיתוס שקובע שקודם כל הייתה אמנות ורק אחר כך הגיע העיצוב; זה לגמרי לא נכון״, מדגיש ונטורה. לטענתו, אותו מיתוס התקבע בין השאר בשל העובדה שתיאוריה של עיצוב היא תחום יחסית חדש. אם משווים את תחום העיצוב לתחום האדריכלות, ונטורה צודק לחלוטין, שהרי את ספר העיון ״על אודות האדריכלות (בלטינית: De Architectura), שהיווה את הבסיס התיאורטי של התחום, כתב האדריכל הרומי ויטרוביוס עוד במאה הראשונה לפנה״ס.

״אמנות כפי שאנחנו מכירים אותה החלה פחות או יותר מהרנסנס, אבל פחות או יותר מאז שהאדם עמד על שתי רגליים – יש עיצוב״, הוא מסכם. ״כשהאדם החליט להשתמש בקליפת אגוז קוקוס בתור קערה – יש לנו עיצוב״.

The post קיצור תולדות העיצוב על פי קני סגל ויונתן ונטורה appeared first on מגזין פורטפוליו.

בתערוכת יחיד בבית־הנסן, האמנית בר דביר רחמים מהרהרת מחדש על מעשה הציור; הוא הופך לחומר גלם, לחומר בתוך חומר, ומרמז על מערכת יחסים של שאלות ותשובות. תוצרי ההרהור יוצגו בתערוכה ״וּשנִי תולעת ואֵזֹב״, תפתח ביום שישי (14.2), באוצרות מורן סלומירסקי נועם.

העבודה נולדה מתוך רצפת האבן ששימשה את בית המחסה לחולי הצרעת בבית הנסן. האמנית מורידה את הציור מטה, אל הרצפה, מקום מלוכלך אליו היא משתוקקת להיכנס, לשאול ולצייר מתוכו. במפגש עם העבודה, הקרקע נעה תחת הצופים מעלה; שכבות של זכרונות מוסתרים מתערבבים עם חומר הציור והחלל ההופכים לאחד, ההיסטוריה כולה מורכבת משאריות, אותן היא בונה ומפרקת לצורות וכתמים הנאספים יחד לדיאלוג עם החלל כשיח מתמשך ומשתנה.

דביר רחמים מציירת את מה שהוטבע וקפא בחלל, אך הציור המאובן שלה משתנה ללא הרף. היא מתערבת ומזינה אותו כפעולה מתמשכת. בדיאלוג בלתי צפוי עם הפעולה היא מצביעה על השתנות הציור כסימן לחיים; הציור אף פעם לא נשלם, ממשיך לבלוע לתוכו את פעולות גוף הציירת המייצרת סימני קילוף וזליגה של החומר ושל הזמן הנאגרים בחלל. מכוח התערבותה הציור הופך לאורגניזם חי הנוצר מהחוויה המצטברת של פעולת הפירוק והשתנות החומר, הנושאת בתוכה תחושת אבדן, נבואה ואת סיפורם של המנודים.

ביום חמישי (5.3) תתקיים שיחה בין המסאי והערך עודד וולקשטיין, והאמנית בר דביר רחמים, על זכרונות הגוף במקום ששימש כבית מחסה לחולי הצרעת. לאחר השיחה יחל מופע טריו מחול וסאונד על גבי העבודה, שימזג בין הגוף והצליל ויבקש לחקור את הקשר בין הגוף בהווה לגוף בעבר במהלך המטשטש בין אז ועכשיו. בהשתתפות: חובב לנדוי (מוסיקאי, קומפוזיטור ואמן סאונד), שחר פוקס בר (רקדנית ויוצרת), תמה קסטל (רקדנית יוצרת ומורה לתנועה).

וּשנִי תולעת ואֵזֹב: תערוכת יחיד לבר דביר רחמים
אוצרת: מורן סולמירסקי נועם
בית הנסן, גדליהו אלון 14, ירושלים
פתיחה: שישי, 14.2 בשעה 12:00 | נעילה: 7.3

The post ושני תולעת ואזב: בר דביר רחמים בבית־הנסן appeared first on מגזין פורטפוליו.

פרופסור שיזף רפאלי, שנבחר לנשיא שנקר, הוא ראש מעבדת האינטרנט באוניברסיטת חיפה ועמית מחקר בכיר ב״מוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית בטכניון״. הוא עמד בראש בית הספר למוסמכים בניהול באוניברסיטת חיפה במשך שתי קדנציות, שם הוביל את החוג למנהל עסקים והיה בין מקימי החוגים לניהול מידע וידע ולניהול משאבי טבע וסביבה. 

רפאלי, בן 65, שנולד בקיבוץ מעגן מיכאל ולמד בבית הספר הריאלי בחיפה, הוא נכדו של ראש הממשלה המנוח לוי אשכול. הוא עמד בראש הקמת הפקולטה לניהול באוניברסיטת חיפה, וקודם לכן עמד בראש ההתמחות במערכות מידע באוניברסיטה העברית. את תואר ה־PhD שלו קיבל מאוניברסיטת סטנפורד, והוא נושא בתארי הצטיינות מטעם אוניברסיטת חיפה והאוניברסיטה של אוהיו בארצות הברית. הוא חוקר את תהליך התיכון (Design Process), השימוש וההשלכות של מערכות תקשורת מקוונות, ומתעניין בפנים הניהוליים, חינוכיים, חברתיים, עסקיים ופוליטיים של מערכות מידע, אוריינות, הזדמנויות ופערים דיגיטליים. 

״התפקיד הזה, והאתגרים שהוא מכיל, מרגשים אותי״, אמר שיזף בתגובה למינוי. ״שנקר היא מוקד מצוינות ויצירתיות, והנושאים שבהם עוסקים בשנקר – הנדסה ועיצוב, אמנות וניהול – נמצאים בליבת העיסוקים של העתיד. אני אסיר תודה על ההזדמנות להיות מעורב בהכשרה, במחקר ובפיתוח תחומים אלה ומקווה לתרום להמשך ההישגים של קודמי״. 

״אני בטוחה ששיזף הוא האיש הנכון להצעיד את שנקר לשיאים חדשים״, אמרה תמיר בתגובה למינוי. ״אין לי ספק שתחומי העניין המגוונים של פרופ׳ רפאלי והניסיון האקדמי העשיר שלו יאפשרו לו לקדם תכנים ותוכניות בינתחומיות ולהפוך את שנקר למוקד ידע ישראלי ובינלאומי בתחומים שנושקים לעיצוב, טכנולוגיה, ניהול והנדסה״.

יושבת ראש חבר הנאמנים של שנקר, אורית אפרתי, בירכה את רפאלי, איחלה לו הצלחה בתפקידו החדש והודתה לתמיר על תקופת כהונתה בשנקר. צבי ימיני, יו״ר הוועד המנהל, בירך וציין ש״רפאלי ניחן בתכונות מנהיגות מוכחות וכן יכולות אקדמיות מהשורה הראשונה. שיזף הוא מומחה עולמי בתחום הרשתות, שיוביל את שנקר לשילוב בין הנדסה, מחשוב ועיצוב לעבר העתיד״.

The post פרופסור שיזף רפאלי נבחר לנשיא שנקר appeared first on מגזין פורטפוליו.

פנחס עזרא שולח קווים אל האינסוף. לבנים ועדינים, נמתחים על גבי מצע של קנבס צבוע בשחור, מאות הקווים נפגשים ומצטלבים, נושקים זה לזה בנקודות אקראיות ונפרדים בשנית. אלכסוניים ומישוריים, הם מופיעים בתצורות שונות: אחדים מהם מדמים את תנועת הסחף של גל רועד במים; אחרים נראים כמו קואורדינטות של מפה שרוקמת את גבולותיה של עיר דמיונית שאליה עזרא עורג; קווים נוספים, שיוצרים מעין מעגל שבור, מזכירים את עלי הכותרת העדינים של פרח החיננית, שאותם נוהגים אוהבים להסיר במשחק ״אוהב אותי… לא אוהב אותי״. 

עזרא, יליד העיר תל אביב שמשפחתו היגרה לארץ מאפגניסטן, הוא אמן ותיק שחדל ליצור לפני זמן רב. אחרי כ־15 שנות דומייה יצירתית, הוא שב לפני כשנתיים לדבר את שפתו הוויזואלית המונוכרומטית והייחודית. את גוף העבודות האחרון שפיתח הוא מציג עד סוף השבוע בגלריה אלמסן ביפו, בתערוכת היחיד ״חלום קו המתח הגבוה״. 

כשבוע לאחר הפתיחה החגיגית, עזרא נפגש עימי כדי לשוחח על המתח העמוקש בו הוא שרוי וממנו הוא מצליח להימלט רק כשהוא נמצא בין קירות הסטודיו. מהורהר ושקט, הוא בורר את מילותיו בקפידה; זה הראיון הראשון שהוא מעניק אי פעם לתקשורת. הוא מעדיף שהקווים שלו ידברו בשמו, יספרו את הסיפור ש״אין לו סוף ואולי גם אין לו התחלה״. בלב העיר, בין המיית המכוניות הצופרות והעוברים והשבים המתרוצצים אנה ואנה, אנחנו מדברים על הרגיעה שאליה הוא כמה ועל הקשר ההדוק בין התנועה הציורית לבין תנודתו של הגוף בין בריאות וחולי, ילדות ובגרות, שלווה עמוקה וחוסר שקט – שמפרה את היצירה אך גם עלול לכלותה. 

עושה קווים כדי לשחרר 

אינספור הקווים שעזרא יצר מתלכדים יחדיו ביצירות שנראות כמו תעתוע אופטי מהפנט. מוצבות בסמיכות זו לצד זו על גבי הקירות הגבוהים של גלריה אלמסן, הן כמו תובעות מהצופה שיעצור לפניהן ויעמיק את המבט עד שיצליח לדלות מהן את העולם הרוחש בין הקווים. 

כשאני מספרת לעזרא שעבודותיו גרמו לי לקטוע רגע את רצף המשימות היומיומי ולמצוא זמן לשקוע לתוכן, הוא מהנהן בשביעות רצון ומסביר שהוא יצר אותן מתוך צורך עז להגיע לשלווה. ״יש בי מתח, אני אדם שחי במתח לא קטן״, הוא מודה בחיוך. ״המתח של החיים, מתח קיומי. אני לחוץ, קשה לי לשחרר. כולם אומרים לי ׳שחרר, שחרר׳, אני לא יכול לשמוע את המילה הזאת. אז אני עושה קווים ועוד קווים, בתקווה שזה יעזור לי לשחרר״. 

״אני לחוץ, קשה לי לשחרר. כולם אומרים לי ׳שחרר, שחרר׳, אני לא יכול לשמוע את המילה הזאת. אז אני עושה קווים ועוד קווים, בתקווה שזה יעזור לי לשחרר״

שם התערוכה, שהגה האוצר אורי דרומר, נבע במידה רבה מאותה תחושת לחץ שתיאר עזרא בפניו. ״אורי עשה דבר נפלא, הוא חיבר את העבודה שלי למוזיקאי בשם לה מונט יאנג, שאחת היצירות שהוא כתב נקראת החלום השני של קו המתח הגבוה, ומשם הגיע השם של התערוכה״. 

הדיאלוג היצירתי עם דרומר הוביל אותו לנבור בזיכרונות ילדות שבהם לא ערער עשורים; חלקם התוו את הדרך לבניית הרעיון שעליו מושתתת התערוכה. ״סיפרתי לו על חלום או הזייה שהיו לי כשהייתי קטן. בילדותי הייתי חולה הרבה, ותמיד כשחליתי היה לי חום גבוה והייתי חולם את אותו החלום. חלמתי שאני הולך לאורך גדר ארוכה עשויה מברזלים ועובר עליהם עם מקל.

״החלום החוזר היה מפחיד. אתה הולך למקום לא נודע, למן אינסוף כזה. הרבה פעמים הייתי מקיץ בבהלה. השם של התערוכה קשור גם אל החלום הזה, ואני מתחבר אל השם יותר ויותר ככל שעובר הזמן. אני קולט שאני עובד במתח המאוד חזק הזה. זה מתחיל במתח וממשיך לריפיון״. 

החלון שעזרא פותח אל עולם ילדותו מפתיע אותי. אני מתארת לו שבעת הביקור בגלריה, השהייה מול הדימויים שלחה אותי אל אסוציאציה מילדותי שלי: חשבתי על קו של חוט לתליית כביסה או חבל שילדים היו מותחים בין חלונות ביתם וקושרים אל כוסות כדי ליצור טלפון מאולתר. עזרא שמח בדימוי שאני מציעה לו.

״ביצירה שלי אני מנסה ליצור מצע אלמנטרי שיעלה בצופה איזשהן תחושות. זה בסך הכל העולם הפנימי שלי, אבל אם משהו מזה יעבור אל הצופה והוא יקח את זה הלאה למקומות שלו, אשרי. בתור יוצר, הדבר הכי יפה זה שהצופה לוקח את העבודות שלך למקומות שאתה בכלל לא חשבת עליהם״. 

כשאני שואלת אותו אם ברצונו לעורר רגש ספציפי בצופה, הוא משיב שהוא ״רוצה להכניס אנשים לתוך איזשהו הלך רוח. אני רוצה שאנשים יעצרו קצת, שנלך יותר לאט. דברים בסיסיים במדיטציה״. 

תרגיל בשליטה עצמית 

עזרא שב ומזכיר את המדיטציה לאורך שיחתנו. הוא מסביר שהוא מתרגל אותה באדיקות, ושהיצירה הכי חיונית עבורו בניסיון להגיע לאיזון רגשי. ״זה תמיד ליווה אותי, התחושה שהיצירה היא מדיטציה. עם השנים זה רק מתפתח ומעמיק יותר ויותר. מדיטציה היא הרי צורה של התבוננות: זה מקום ומצב שאני זקוק לו, אז אולי יש בזה אפילו משהו טיפולי. כשאני יוצר מתעורר איזה שקט גדול״. 

כשהוא נמצא בחלל הסטודיו ומצייר, עזרא מקווה להעמיד חצץ בינו לבין רחשי החוץ. האמנות עבורו היא תהליך שבו הוא מבקש ״להתנתק מהחוץ״, משום שזה ״האמצעי כדי לפגוש את העולם הפנימי. קשה לפגוש את העולם הפנימי בלי להתנתק, בלי לעצום עיניים. הרצון האמיתי הוא להיכנס פנימה כי שם אני מוצא את הרוגע. כל הגירויים והמערכות נרגעים״. 

טביעת האצבע המינימליסטית שלו משקפת את השאיפות הרוחניות המכתיבות את דרכו האישית. מאז ומעולם צייר תוך שימוש דל בצבע ובחירה בצורות אמורפיות למראה. ״העבודה רק בשחור־לבן ועם קווים זה קודם כל תרגיל בשליטה עצמית״, הוא קובע.

״לאורך השנים הטלתי על עצמי הרבה מגבלות אמנותיות. ההחלטה להטיל על עצמי מגבלות לקחה אותי לפעמים למקומות שבהם תהיתי על עשיית האמנות עצמה: אם זה אקט ראוי או מיותר, אם הוא מוסרי. כי פעולת האמנות היא מניפולציה שעושה האמן, הוא רוצה להעביר איזושהי תחושה על ידי מניפולציה. אני רוצה שהמניפולציה תהיה מינימלית עד כמה שאפשר. זו השאיפה שלי, שההתערבות שלי תגיע לשקוף, למינימום האפשרי״. 

״פעולת האמנות היא מניפולציה שעושה האמן, הוא רוצה להעביר איזושהי תחושה על ידי מניפולציה. אני רוצה שהמניפולציה תהיה מינימלית עד כמה שאפשר; שההתערבות שלי תגיע לשקוף, למינימום האפשרי״

עזרא מודה שיש לו ״משיכה לצייר כל דבר: מפרחים במרפסת ועד נופים, הדברים הכי בנאליים. אבל אני בוחר שלא כי מושך אותי יותר הצמצום, ההבעה המינימלית בתוך המדיה שאני פועל בה. כבר הרבה שנים אחורה הגבלתי את עצמי מבחינת צבעים וצורות. הייתה תקופה שפיסלתי, אז פיסלתי רק בלבן. לאחרונה גיליתי את השחור. הרצון האמיתי שלי הוא להגיע לשקוף באיזשהו שלב ולהבין מה זה אומר״. 

לנוע בקו ישר

הבחירה בקווים נולדה במקביל לנבירה במונח שעזרא מוצא את עצמו שב אליו שוב ושוב, כאל מעין מצב תודעתי. ״אני קורא לזה ׳סוף אינסופי׳. זה מן מצב כזה שבו לדברים אין התחלה ואין סוף. הם מתחילים באיזושהי נקודה וממשיכים לנקודה אחרת, בלי מצב שבו הם יגמרו ולפעמים בלי מצב שהם באמת מתחילים. האמנות באיזשהו מקום רוצה להיות כזאת, שואפת להיות נטולת זמן ומקום״. 

גם שיטת העבודה שלו חדה וליניארית: ניכר שהוא מעניק חשיבות לנוכחותו של הגוף ברגעי המלאכה ומקפיד להאזין לרחשיו. ״תנועה היא חלק מהותי ממה שאני עושה. כל הקווים שאני מצייר הם בג׳סטה אחת, המכחול אף פעם לא עוזב את הבד, אני לא לוקח צבע באמצע. זה קו שמתחיל ונגמר באותו רצף. כל מה שקשור לתנועה אחת, קו אחד, צליל אחד… זה חשוב לי מאוד״. 

הקווים משרתים גם תפקיד פרקטי בעבודתו ומשמשים לעיתים גריד של מפה, בסיס שבו הוא נתמך כדי ליצור. הוא מזכיר לי שבעבר ״התייחסתי הרבה לארכיטקטורה ופיסלתי מבנים ארכיטקטוניים שקראתי להם מקדשים. לא סתם קראתי להם כך, מדובר בחללים שיוצרים שקט והתבוננות. הם מאפשרים תהליך ומעבר ממצב למצב: מקדש שהוא במהותו מקום ניטרלי שלא נכנס אליו הלכלוך של הבחוץ. הלכלוך של הבחוץ מפחיד אותי, בעיקר באמנות. אני קצת אובססיבי עם העניין הזה. אני שואף ליצור ממקום טהור״. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

האם ימשיך לצייר קווים בעקבות העבודה על התערוכה הנוכחית? עזרא משתתק לכמה רגעים ומהרהר. ״אני לא יודע אם הם ישארו איתי. כמו שאני מכיר את עצמי, למרות כל הניסיונות וכל העבודה שאני עושה כדי להתגרות פחות ולהתמקד יותר, כנראה שאני אצור משהו שונה. אני דווקא מקום שהפעם זה ישאר. כשתרד התערוכה אני אחזור לסטודיו ואין לי מושג מה יקרה. אולי אני אעשה קו, אולי אצייר את הנוף מהחלון. הכל יכול להיות״. 

כך או כך, עזרא מביע סיפוק גדול על שחזר ליצור אחרי הפסקה משמעותית, שקרתה לדבריו בגלל ״אילוצים של החיים״. הערגה לתרגם את הספק שהוא חש לגבי מקומו בעולם לכדי יצירה מלווה אותו מאז שחר היותו, והוא מקווה שהיא תמשיך לפעום בו. ״עכשיו כשאנחנו מדברים אני פתאום זוכר את עצמי בתור ילד קטן מסתכל במראה ושואל את עצמי: ׳רגע, אם לא תהיה פה, אז הכל ימשך אותו דבר?׳. הייתי חושב על צבעים ותוהה: ׳רגע, האדום הזה שאני רואה – גם האחרים רואים את אותו האדום?׳. חשבתי על הדבר הזה לא מעט, והוא מלווה אותי עד עצם היום הזה. יכול להיות שהאמנות היא התפתחות טבעית של התהייה הזאת״. 

חלום קו המתח הגבוה, פנחס עזרא
אוצר: אורי דרומר
גלריה אלמסן, רחוב הפנינים 1, יפו
נעילה: 16.2

The post בין שלווה לחרדה: פנחס עזרא הולך על קו דק appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפרטים הטכניים

מיתולוגיות, המרחב השלישי בבית הגפן, חיפה.

מי אני

מוריה אדר פלקסין. גדלתי בישוב קהילתי בגליל וכיום חיה ויוצרת בעיר לוד. בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל וגם של התואר השני בעיצוב משולב במכון טכנולוגי חולון. בעבודותיי אני משלבת חומרים שונים ודיסציפלינות כמעט מנוגדות כדי להעלות שאלות תרבותיות־חברתיות.

העבודה

העבודה הותיקה ״מיתולוגיות״ (2010) מוצגת כיום במרחב השלישי – אגף האמנות והחינוך בבית הגפן, מרכז תרבות ערבי יהודי בחיפה, לאחר שהסתובבה בארץ ובעולם (הוצגה ב־V&A בלונדון, בברצלונה, במוזיאון ארץ ישראל ועוד).

זו עבודה שהתחילה בשאלה כיצד מתהווים ״גיבורים״ בימינו לעומת העבר. עניין אותי הפער בין הסיפורים המיתולוגיים שהלכו והזדככו מדור לדור, לבין המיתולוגיה העכשווית, שנוצרת באופן מידי על־ידי אתרים ורשתות חברתיות. העבודה משלבת בקבוקי פלסטיק של קוקה קולה עם פורצלן בסגנון היוקרתי של וודג׳ווד האנגלי, שיצרתי בשילוב של טכנולוגיות מסורתיות (אובניים) עם טכנולוגיות מתקדמות (פיסול במחשב, הדפסה תלת־ממדית).

צילומים: סשה פליט

אחת הדמויות שמופיעות על האובייקטים היא בר רפאלי, שבהמשך הפכה להשראה לרבות מעבודותיי, ובאמצעות דמותה אני שואלת שאלות על חברה ותרבות. לדוגמה, בעבודה ״בר עד אינסוף״ יצרתי תבליט של בר מפורצלן, הנחתי אותו במסגרת קרטון מוזהב ושכפלתי את זה עשרות פעמים, למעט רקע התבליט שהלך והתבהר. העבודה נבעה מתוך התבוננות בחברה המשתנה שלנו ואיך בכל זאת יש נושאים מסוימים שנשארים מאחור (נשיות, מגדר).

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

תעבירו את זה הלאה

אני מאחלת לעבודה למצוא בית קבע ואולי גם להפוך לאוביקט ביצור תעשייתי, בהישג ידם של כל מי שמתחבר אליהם (כרגע הם נעשים בעבודת־יד סיזיפית למדי).

פלוס אחד

בעבודה אחרת, חיברתי עשרות רבות של מטענים של טלפונים ניידים לכדי חרס באופן קצת סוריאליסטי. היא נוצרה במסגרת פרויקט ״מנהיגות נשית בתרבות״ שהוא תוצר של שיתוף פעולה בין ״סטודיו משלך״ הירושלמי ו״בית הגפן״ החיפאי, שבו נפגשנו נשים אמניות יהודיות וערביות בשלוש קבוצות – לוד, ירושלים וחיפה. אני זכיתי לרכז את הקבוצה הלודאית, להשתתף בה וגם לגייס את עיריית לוד לטובת הפרויקט המדהים הזה, שאני מקווה שיהיה לו המשך.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post עבודה בעיניים // מוריה אדר פלקסין appeared first on מגזין פורטפוליו.

נסיבות הקמתה של ערד הן ללא ספק יחודיות בנוף הערים בארץ. העיר, שנוסדה בראשית שנות ה־60, תוכננה כעיר ליניארית חדשנית לתקופתה על בסיס מתאר מובנה של עיר אורכית שמתפתחת־זורמת משני צידי המרכז, תוך יצירת רצף סביבתי נוח לתושבים. התכנון יוצא הדופן הסתמך על תקדימים בינלאומיים, וצוות המתכננים התמקם באתר המיועד להקמת העיר כדי להתחקות מקרוב אחר ההבטים הסביבתיים, החברתיים והתרבותיים באזור, במטרה להגות להם פתרונות מיטביים.

״כאדריכלית, הכרתי כמובן את סיפורו הייחודי של התכנון״, מספרת האדריכלית מיכל תאומי־סלע, אוצרת התערוכה ״ערד_קו_מרחב: אדריכלות פוגשת אנשים״, ״אבל תוך כדי העבודה על התערוכה והמחקר שקדם לה ירדתי לעומק הדברים. הרעיון שעמד בבסיס התערוכה היה להעמיק רגשות הזדהות וקרבה בין תושבי ערד והעיר שבה הם מתגוררים, כמו ללמוד אותה מחדש ולמקד את המבט בייחוד שלה. ללא ספק הרחבתי את הידע שלי על מכלול המאפיינים האדריכליים שאכן מייחד אותה, ושאותו אני מעריכה כתכנון חכם שתקף ונכון גם היום״.

התערוכה, שמתקיימת בימים אלה במרכז לאמנות עכשווית בערד, נולדה כיוזמה משותפת של מנהל המרכז אורן עמית וגלית גאון, ראש התכנית לאוצרות עיצוב בבית הספר ללימודי המשך בשנקר, ששימשה כיועצת המוזיאלית שלה. היא מכנסת אדריכלות, אמנות ואנשים, ומשלבת רובד אדריכלי שיושם בעיר לפני מעל ל־60 שנים, עם ״כאן ועכשיו״ שבוחן את מערכת היחסים בין האדריכלות שלה לבין האנשים שחיים בה. חלקה האדריכלי מבוסס על מאמר של האדריכלית ד״ר הדס שדר, שחקר את עקרונות התכנון של העיר, ושדר עצמה שימשה כיועצת אקדמית של התערוכה. 

 מערכת היחסים בין האדם והאדריכלות

על העיצוב הגרפי של התערוכה היה אמון סטודיו קובי פרנקו, ועיצוב החלל, המשלב מפת ענק של ערד בשחור לבן הפרושה על חלק נכבד מהרצפה ועבודות אמנות שתלויות בהיקף הקירות, בוצע במשותף על ידי פרנקו ותאומי־סלע. מהמפה שעל הרצפה ״צומחים״ תשעה פודיומים, שכל אחד מהם מכיל טקסט קצר ודימויים המבטאים ממד יחודי כלשהו שנשאב מתכנון העיר: ממדים מאפיינים שמצוינים במאמר של שדר, לצד מאפיינים נוספים שזוהו וזוקקו בתהליך האוצרות.

מפת הענק שמבוססת על תצלום אוויר קריא וברור בצבעי השחור והלבן ״פוגשת״ את האנשים כבר בכניסה ומעוררת התרגשות בקרב תושבי העיר. ״המפה מכניסה אותם לנושא ומחברת אותם אליו רגשית, והדבר הראשון שהם עושים זה לחפש בה את מיקום הרחוב שלהם ואת הבית שלהם״. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

עבודות האמנות בתערוכה מתייחסות למערכת היחסים בין האדם והאדריכלות, ונחלקות לשלוש תמות מרכזיות; יש ביניהן שמשקפות מבט מהחוץ, של יוצרים מוכרים שאינם תושבי העיר, ויש שמשקפות מבט מבפנים, של יוצרים מקומיים. בתוך כך, השיטוט בתערוכה מציע חוויה רבת פנים, כשהמארג הוויזואלי שנוצר עם שילוב האדריכלות והאמנות לצד נקודות המבט האמנותיות השונות מגלם מארג תוכני־שכבתי המאתגר את המרחב המוכר.

תמה אחת של העבודות עוסקת במערכת יחסים גנרית של אדם ועיר, ומציגה עבודות סורגים של ציבי גבע ווידאו ארט של חיים פניכל, שיצירתם ככלל מרבה לעסוק בכך. התמה השנייה מציגה נקודות מבט שונות על אנשים מערד, וביניהן עבודה המשלבת מיצב וידאו ארט שיצרה האמנית מרב קמל במסגרת תכנית שהות אמן שמקיים המרכז, וצילומי אנשים במרחב העירוני של האמנים סשה פליט, גלעד בר שלו ורבקה קובלסקי, שמשלבת בעבודתה גם ראיונות.

התמה השלישית מציגה מנעד פרשנויות על מקומות איקונים בעיר, והיוצרים הם אמנים מקומיים מערד. בין הפרשנויות השונות אפשר למצוא צילומים של דורון אורגיל, ענת רסקין ויהושע שמש, לצד ציורים של תמר רודד שבתי, יולה קוריטני, רוזי זילברשטיין, אולג ברגמן ומרים לוין.

״העבודות של היוצרים המקומיים נוצרו במיוחד לתערוכה והן חושפות תמהיל מעניין המשלב ציור, צילום, עבודות קולאז׳ ועוד. התמהיל המגוון מבטא נקודות מבט ׳מבפנים׳, ומטבע הדברים גם קשת רגשות מגוונת, שאפשר לזהות בה נוסטלגיה, ביקורות, אופטימיות וכן, גם חששות אנושיים. בהבט האישי נהניתי לעבוד עם האמנים המקומיים, עד כדי פיתוח תחושות של הזדהות עמם ושייכות לעיר״.

לבסוף, התערוכה אינה נגמרת בין כותלי הגלריה. חלק נוסף שלה מוצג מחוצה לה, בעיר עצמה. מוקדי עניין אדריכליים ועקרונות התכנון מומחשים באמצעות מסלול סיור עירוני משולט, שמשולב עם תכנית חינוך עשירה בפעילויות לקהל הרחב, ומרחיב־מעמיק כך את הרעיון שעמד בבסיס קיום התערוכה.

ערד_קו_מרחב: אדריכלות פוגשת אנשים
אוצרת: מיכל תאומי־סלע
המרכז לאמנות עכשווית, בן יאיר 28, מתנ״ס ערד
משתתפים: דורון אורגיל, אולג ברגמן, גלעד בר שלו, ציבי גבע, רוזי זילברשטיין, מרים לוין, סשה פליט, חיימי פניכל, רבקה קובלסקי, יולה קוריטני, מרב קמל, תמר רודד שבתאי, ענת רסקין, יהושע שמש
נעילה: 19.3

The post אדריכלות פוגשת אנשים בערד appeared first on מגזין פורטפוליו.

שטח פרטי

דורית סלע, בעלת משרד עצמאי לאדריכלות ועיצוב פנים.
אתר / פייסבוק

מפרט טכני

תכנון משרדיה של חברה וותיקה העוסקת בייזום, בנייה ופיתוח נדל״ן ברחבי הארץ, פרויקט משותף עם בן־זוגי, מעצב הפנים ניצן הורוביץ, תחת הסטודיו המשותף שלנו – DNARC.

משרדי החברה, ששטחם כ־350 מ״ר, ממוקמים במתחם הטכנולוגי בכניסה לירושלים, ומשמשים את העובדים המועסקים במטה הירושלמי. לאורך שנות פעילותה חרתה החברה על דגלה ערכים של מקצועיות, הוגנות ושיח בגובה העיניים, שבמידה רבה משתקפים בעיצוב המתחם עצמו. במהלך התכנון העיצוב הפגינו בעליה פתיחות גדולה לסגנונות ולחדשנות הטכנולוגית ששולבו במרחב ובאים בו לידי ביטוי.

הפרטים הקטנים

קונספט העיצוב התבסס על יצירת מעטפת יוקרתית שאינה מנקרת עיניים, ומגלמת עיצוב קלאסי על־זמני ומכובד, שונה מרבים מהמשרדים שמעוצבים היום. למימושו נבחרו חומרים ואלמנטים שמשדרים יוקרה, כדוגמת פורניר אגוז ומתכות שונות שיושמו בשיטות מורכבות, בהן ריצוף בדיגום פישבון או פרטי פרזול שתוכננו ויוצרו במיוחד עבור הפרויקט. הקפדנו לשלב בין חומרים וטקסטורות שמקנים שקט ושעדיין מייצרים חלל מסקרן ודינמי, בין השאר באמצעות אריחי שטיח בגוון אפור אספלט או ויטרינות זכוכית, שמחדירות שפע של אור הישר לחלל המרכזי ומאפשרות למרחב כולו להיוותר אוורירי.

דורית סלע. צילום: יהודית הופמן

דלפק הקבלה בכניסה משלב בסיס מפורניר ומעליו משטח גרניט פורצלן בדוגמת שיש קלקטה. המשטח מייצר קונטרסט חד לעץ, כששילוב שתי המסות מקנה לרהיט מראה מעוגן וקליל כאחד. את המסדרון הארוך שבחלל חילקנו למקטעים תוך יצירת הפרדה ברורה בין הפונקציות והאזורים השונים.

המקטע המרכזי מתייחס לחדר הישיבות המרכזי, ועבורו יצרנו יחידת עץ ופרספקס שמעליה חבויות מערכות התשתית ודרכה בוקעת אלומת אור מאוזנת שמסייעת ליצירת תחושת גובה. חלוקת החלל מגדירה שני אזורים: האחד הוא חדרי ההנהלה והשני הוא מתחם לאונג׳ שבו מתקיימות ישיבות בלתי־פורמאליות, חלק בלתי־נפרד מפרקטיקת המשרד. החלוקות ברצפה מתייחסות לאלה שבתקרה, שבעיצובה בחרנו לייצר מרווחים מוארים שמשקפים שוני, פחות שבלוניים ושיגרתים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בחיבור שבין האגף הציבורי לפרטי הוצב קיר ארכיב פתוח למסדרון מחופה עץ, שמתכתב עם יחידות הפורניר, ובסופו תוכנן מטבחון לשימוש עובדי המשרד. הצבעוניות שנבחרה למטבחון מזכירה במעט את גוון השטיח, וכך יצרנו סיפור מסגרת וחזרתיות שתפקידה לחבר בין החללים. כל הרהיטים תוכננו ייעודית לפרויקט בקווים אלגנטיים סימטריים ופשוטים, עם שילוב אלמנטים מפליז שנראים כתכשיטים.

האמנות המקורית שנתלתה במרחב היא פרי יצירתה של אמנית ירושלמית, והיצירות נוסכות בזיק של צבע בפלטפורמה המונוכרומטית ומשמשות כנקודות מיקוד בנראות העשירה והמאופקת. חלל שירותי האורחים חופה באריחי גרניט פורצלן גדולים במיוחד בנראות נקייה, מינימליסטית וביתית. הבחירה בשחור נעשתה מתוך רצון לייצר ממד אלגנטי ויוקרתי שמשדר חוויה מעט אחרת בחלל המשרדי.

פסל הבודהה במשרדה של סלע. צילום: מ״ל

פרט שולי

הייתי מוותרת על הקטיפה, שנכנסה מחדש לעולם הטקסטיל. ברור שבמסגרת מחזוריות הטרנדים היא תחזור, ולכן, בינתיים שתתן קצת מקום לחומרים אחרים, מעניינים, מסקרנים ויפים לא פחות, שיש לשוק היום להציע.

פרטים נוספים

פנטזיה משותפת שלי ושל ניצן היא לעצב חלל לזמר רוק כבד, אולי מתוך הרצון שלנו למתוח את גבולות היצירה שלנו כמה שיותר.

פריטים נבחרים

בחרתי בפסל בודהה, למרות שאינו חדש, להפך. רכשתי אותו לפני למעלה מ־20 שנה, ומאז הוא מלווה אותי בדרכי המקצועית, כאחד הפריטים שאני מעבירה ממקום למקום ותמיד ממוקם במשרד האישי שלי. בחרתי אותו אז ואני מחוברת אליו גם היום, מפני שמופיעה בו דמות נשית רגועה ובה בעת חזקה.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של ״מידע פנים״ לחצו כאן

The post מידע פנים // דורית סלע appeared first on מגזין פורטפוליו.

במשך קרוב לשנתיים עבדו אמן הקולאז׳ שי זילברמן והדוקטורנט שרן אלרן, מהמעבדה ההיברידית באוניברסיטה העברית, על התערוכה הזוגית ״תל״, המוצגת בימים אלה בגלריית הקוביה הירושלמית (עד 27.2). השניים יצאו יחד למסע, שמקורותיו בממצאים ארכיאולוגיים בני מאות שנים ותוצאותיו בתערוכה שנעה בחופשיות בין העתיק לעכשווי ולעתידני, בין המסורתי לחדשני, ונשענת על יחסי גומלין בין מדיומים שונים.

המפגש בין זילברמן ואלרן אינו מובן מאליו והוא נוצר במיוחד עבור התערוכה, שמוצגת בחלל ״החדר הזוגי״ – חלל ייעודי בגלריה לצורך שיתופי פעולה מסוג זה. אלרן חוקר שימוש ברובוטיקה בעשייה קרמית, איש של hardware ו־software, ואילו זילברמן יוצר קולאז׳ים באופן חופשי, מחומרים שהזמן ״חיבק״ אותם. ״העוגן היה החלל הנתון, וקבענו את התערוכה בתאריך הכי רחוק שאפשר, כדי לצאת לאיזשהו תהליך, לקראת מה שעדיין לא ידענו״, מספר זילברמן. ״רצינו לחבר בין פרקטיקות. אני חושב שהמכנה המשותף של שנינו זה המקום של הקו בעבודה. דיברנו על רב־ממדיות. אני מתייחס לפני השטח של הנייר: נייר הוא לא רק דו־ממדי, יש לו גם רב־ממדיות״.

״אני מגיע ממקום כמעט הפוך״, מעיד אלרן. ״בייצור דיגיטלי מתעסקים המון עם נפח וצורה וכמעט ולא מתעסקים בפני השטח. בעבודות אלה אני מתמודד יותר עם המקום הזה, עם טקסטורה. במובן מסויים כל אחד התקרב לכיוון של השני״.

תל, מראה הצבה. צילום: נועה בכנר

כרסום תבנית גבס בעזרת מכונת cnc. צילום: שרן אלרן

שי זילברמן (מימין) ושרן אלרן. צילום: דן אורימיאן

בתהליך הגישוש הגיעו למוזיאון רוקפלר, ושם נחשפה תגלית שהניעה את העניינים. ״התחלתי לצלם את הכדים במוזיאון ולהעביר אותם לתלת־ממד, ואז ביקשתי מהמעבדה לארכיאולוגיה חישובית באוניברסיטה סריקות ברמה גבוהה״ מספר אלרן. זילברמן מתאר את הסריקות כ״כמפות כוכבים״ – ״מדובר בכד, שכדי לבנות אותו יש צורך במיליון נקודות. בין כל נקודה לנקודה עובר קו שנראה כאין־סוף טבוע בחוטים. זה נראה כמו מאוד פורה צורנית ורעיונות לפירוק והרכבה מחדש. ברגע ששרן הוריד את הרזולוציה של הכדים קיבלנו צורה גיאומטרית ברורה יותר. הבנו שיש לנו עוגן צורני, היה מאגר. היה דאטה בייס״.

את תהליך הפירוק השניים ביצעו כל אחד בנפרד. אלרן התכנס במעבדה, ואילו זילברמן נסע למרכז גוטסמן לתחריט בכברי. בטכניקה של שינקולה, ״הקולאז׳ של ההדפס״ במילותיו, יצר גוף עבודות בשחור־לבן, שמתחקה אחר פירוק הצורה של הכד. ״המהלך הוא אינטואיטיבי. אני מניח דברים בצורה אקראית. בכלל, כל הסדרה הזו מאוד אקראית. אלו מעין מיקומים של כדים שבורים בתוך חתך אדמה. הרגשתי שאנחנו במעמקי האדמה וזה משהו טיפולוגי של דברי כדים. טיפולוגיה מדומיינת ומציאותית של דברי כדים. דווקא בפיצול הכוחות היה משהו שהביא את החיבור״.

אלרן: שחררנו את הרעיון לעבוד יחד. טכנית אנחנו עובדים מאוד שונה. מצד שני, זה שעבדנו רק מתוך הסריקות הללו, זה יצר איכשהו, באופן ויזואלי וקונספטואלי , שפה אחידה בתוך שני דברים שלא קל לגשר עליהם. זה פתר את הקונפליקט. מאז זה עף״.

ומה הרכבתם?

זילברמן: ״השתמשתי באותן צורות לאיזשהו מהלך שאני פעם ראשונה עושה אותו: גרעתי מהנייר ב־CNC. אני אמן קולאז׳, ודיברתי על הקו: מבחינתי הקו של הגזירה הוא מעין קו רישום שמתרחש באופן כמעט פרפורמטיבי וכמעט חד־פעמי. הקו של ה־CNC, כשאתה עומד מולו, אתה לא יודע אם זה קו אנושי או קו של מכונה. המקום הזה בין מכונה ואנוש הוא מאוד מאוד חמקמק בכל התערוכה, גם בכדים של שרן. בהדפסים, בקולאז׳…״.

תל, מראה הצבה. צילום: נועה בכנר

שרן אלרן, מתוך הסדרה ארכי־נומרי (פרט). צילום: נועה בכנר

אלרן: ״בשביל הפרויקט הזה פיתחתי תוכנה קטנה; CNC לא נוצרה בשביל אמנים. בשביל לייצר קווים שיתאימו לנו עשיתי קצת ׳האקינג׳ למכשיר. זה מה שאפשר לי לעבוד עם הטקסטורות המיוחדות שנוצרו, וגם להפסיק את הפעולה של המכונה במקום אחד ולהמשיך במקום אחר. במובן מסוים גם זה מאוד קולאז׳י, יש אוסף של המון דברים שמונחים אחד על השני ומצד אחד הם מתוכנתים ומצד שני אין אפשרות לשחזר את זה״.

מה היחס שלך לחומר בתוך תהליך כה דיגיטלי?

אלרן: ״בשבילי חומר הוא מאוד ארכאי. הוא שומר את כל האינפורמציה וגם מקפיא אותה בזמן… זה חשוב, בטח בהקשר של התערוכה הזו שמתעסקת בהיסטוריה. גם בתור מי שמתעסק בטכנולוגיה, אני רואה בו את ראשית הטכנולוגיה. בשבילי זה סוג של טכנולוגיה פרימיטיבית״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בהמשך העבודה בחרו השניים לנקות את הכדים מעובדות, תאריכים ושיוכים היסטוריים, ובכך השילו מהם את העבר. גוף העבודה המוצג בתערוכה מורכב מדגמי כדים שיצר אלרן במעבדתו באמצעים טכנולוגיים, כולם מתהדרים בגלזורות צבעוניות ובעלי פני שטח המדגישים את הטקסטורה המדורגת שנוצרת מעבודת המכונה. שכבות שכבות של חומר שהונחו אחת על גבי שניה יוצרות משחק של גילוי; הכלי שנגלה בתוך האדמה מגלם בעצמו את ה״תל״ הארכיאולוגי, גבעה מלאכותית בעלת מפלסים רבים. 

בחלל המרכזי מציג זילברמן עבודת קולאז׳ רוחבית המדמה ציר זמן, שממנה נגלות סילואטות כדים בין חיתוכי דימויים ודפים מצהיבים. גם מהעבודה הזו הכדים נעדרו, ונשארו רק קווי המתאר, שגם אותם יש לגלות מתחת לקרקע של גזרי נייר, דימויים חתוכים וצבעים.

שי זילברמן, מונוטייפ

שי זילברמן, קולאז' דיו וגרפיט על נייר (פרט)

בתצוגה הארכיאולוגית יש דבר מה מרוחק, שהרי הממצאים מוצגים בתוך ויטרינות. בתערוכה הזו אתם בשאיפה לשנות זאת?

אלרן: ״אין ויטרינות. לי זה חשוב שזה יהיה חשוף, מוצב בגובה העיניים, כדי שאנשים יוכלו לראות את הפרטים. מבחינה זו זה יותר מזמין איזה קשר יותר אינטימי. אני חושב שגם תמטית התערוכה בנויה באופן כזה שמזמין אותך לחשוב על הכד בכל מני רבדים; כדימוי, כקולאז׳, כאובייקט…יש איזו הזדמנות לקחת את המובן מאליו, הכדים שהם השבלונה הכי שבלונית שיש, ולשאול כיצד אפשר ליצור משהו חדש ממשהו שהוא כל כך פתור. בסוף הכל התחבר יחד״.

את הקרדיט לכותרת התערוכה הם נותנים לאוצר, דן אורמיאן. ״התחושה הזו שהגנטיקה של הכד הקדום נמצאת שם כל הזמן, מבצבצת לה באופיים של חיתוכי הקולאז׳, או במתאר של חצי הכד התלוי – אבל כאיזו רוח רפאים מהעבר – חידדה לי את הציר המרכזי של התערוכה״, אורמיאן מבהיר. 

זילברמן: ״השם שנבחר מתחבר לתערוכה במובן הכי ליטרלי – שכבות של ידע, של חומר, של זמן, של טכנולוגיה, אפילו קראפט. התערוכה מרובדת גם בדרך שעברנו. אהבנו מאוד שבאנגלית זה TELL, לספר״.

העבודות של זילברמן ואלרן אכן מספרות סיפור. ״בתערוכה של שי ושרן העבר קבור מתחת לקרקע, לרגעים נחשף ולרגעים מוסתר שוב״, מסכם אורמיאן. ״ההווה הוא כאן – בפעולה, בחיבורים, בחומר, בפלסטיות. בשיתוף פעולה חד פעמי וקשוב מאד בין שני אמנים שבאים מקצוות שונים״. ומה באשר להמשך יצירה במשותף? ״Time will Tell״ הם אומרים.

תל, שרן אלרן ושי זילברמן
אוצר: דן אורמיאן
גלריית הקוביה, יהושע ייבין 13, ירושלים
אירוע נעילה בהשתתפות האמנים: יום ה׳ 27.2, בשעה 16:00 (האירוע כולל סיור מודרך בתערוכה והרצאה). לפרטים והרשמה 02-5456222

The post תל ארכיאולוגי מהעתיד appeared first on מגזין פורטפוליו.

פסטיבל הצילום הבין־לאומי, אירוע הצילום הגדול בישראל, יתקיים בנובמבר 2020 בפעם השמינית. הפסטיבל מושך מדי שנה עשרות אלפי מבקרים, ובמשך כשבועיים יוצגו עבודות של למעלה מ־200 צלמים ישראלים ובין־לאומיים מובילים. נושא הפסטיבל השנה הוא Transformation – שינוי: בטבע, פוליטי, חברתי, טכנולוגי, זהות, מראה, פנימי, מחשבתי, התנהגותי ואפילו השינוי שעובר מדיום הצילום.

במידה מסוימת החיים כולם, מהלידה ועד המוות, הם רצף של שינויים. בעידן הדיגיטלי עוברים האדם והטבע אינספור שינויים. השינוי יכול להופיע כאירוע נקודתי – מעבר בין שני מצבים, או תהליך של שינוי המתמשך על פני זמן רב. השינוי יכול להיות מחזורי או חד־כיווני, בעל קצב קבוע או כזה שאינו נצפה מראש.

בעז אהרונוביץ׳

בפסטיבל ייבחנו מושגי שינוי וטרנספורמציה במגוון זוויות, פרשנויות ובדרכים מקוריות שבהן אפשר לייצגו בצילום או במדיות אחרות. אמנים העוסקים בתחום הצילום, הווידאו, הפרפורמנס ואמנים בין־תחומיים, מכל העולם, בשלבים שונים של הקריירה, מוזמנים להגיש הצעות לפרשנות שלהם לשינוי, לחקור תהליך מסוים, ודרכו לתהות על תהליכי תיעוד ופרשנות ועל חלקה של האמנות ביצירת שינוי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

ועדת מומחים בתחומי האמנות השונים תבחן את ההצעות ותבחר 10-20 האמנים שעבודותיהם יוצגו בתערוכת הנושא המרכזית. בנוסף יזכו האמנים הנבחרים לפרסום באתר ובקטלוג הפסטיבל. האמנים שידורגו ב־50 המקומות הבאים, ויהיו נוכחים בפסטיבל, יזכו להזדמנות לדבר על עבודתם בערב הקרנות מיוחד מול קהל מקצועי. ההגשות יגיעו אל הועדה האמנותית ללא פרטים מזהים על מנת לתת הזדמנות שווה לכל אחד, מכל מקום, גיל או השכלה.

• מועד האחרון להגשה: 6.4.2020
• דמי השתתפות בסך 55 שקל כוללים דמי רישום וכניסה חד פעמית לפסטיבל הצילום לכל האמנים המגישים.

להגשת הצעות >>

PHOTO IS:RAEL הינו ארגון ללא מטרת רווח הפועל ליצירת דיאלוג והפניית זרקור אל נושאים אמנותיים וחברתיים באמצעות שפת הצילום.

The post קול קורא: פסטיבל הצילום 2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

צלחת היא כלי מטבח בסיסי הנועד להכלה והגשת מזון. אם נסתכל לאורך ההיסטוריה, לא חל שינוי משמעותי בכלים שבהם מוגש האוכל ושנוצרו בהתאם לאתיקה ולקוד ההתנהגות המושרשים בחברה המייצרת גבולות וחוקים סביב השולחן.

התערוכה שתיפתח ביום חמישי 12.3 בגלריה הקטנה בבית בנימיני תבקש לבחון פרשנות וטיפול אישי, אמנותי/עיצובי על צלחות תעשייתיות, גנריות ויום־יומיות באופן שלא לוקח בחשבון את גבולות וחוקי השולחן. אמנים, מעצבים ויוצרים בקרמיקה מוזמנים להציע הצעה לטיפול אישי בצלחת/ות מן התעשייה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

• הצלחת יכולה להיות מכל מפעל תעשייתי מקומי או בינלאומי.
• הטיפול האישי בצלחת יכול להיות מכל חומר / דיסציפלינה / טכניקה.
• קוטר הצלחות יהיה 20-35 ס״מ.
• בטיפול אין לצאת משולי הצלחת.
• הטיפול בצלחת יכול להיות בשני צדדיה.
• יש לצרף להצעה טקסט קצר של מספר שורות המספרות על הצלחת/ות שנבחרו ועל בחירת הטיפול בה.
• יש לחתום מאחורי הצלחת.

את ההצעות יש להגיש עד 16.2 למייל benyaminiccc@gmail.com 

The post קול קורא: על המדף – מהתעשייתי לאישי appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי שרון, מה שלומך? מזל טוב על המיזם החדש, חומרים בפינצטה

הי יובל. שלומי טוב ותודה רבה

בואי נתחיל בתכל׳ס: מה זה חומרים בפינצטה?

המיזם הוא בראש ובראשונה מאגר עדכני לחומרי גמר שונים; לחיפוש וחיבור ישיר לחברות, ספקים, מעצבי מוצר ויוצרים ישראלים. כלי עבודה המיועד לאדריכלים, למעצבי פנים, למלבישי בתים ולכל העוסקים במלאכת הבניה והשיפוץ. עיצוב מתחיל מחומרים, או מהידע שלנו בחומרים: אנחנו נבין מה החומר רוצה להיות בחלל, רק בעזרת ידע בחומרים 

מאיפה הגיע הרעיון?

את הרעיון הגיתי בראשי בשנתיים האחרונות, במהלך הקורסים בתחום החומרים שבניתי למעצבי פנים ואדריכלים. הבנתי שחסר לקהל המקצועי, ולא רק, כלי עבודה דיגיטלי יום־יומי, המרכז מאגר עדכני לחומרים. רוב הפלטפורמות הקיימות בתחום הן פרסומיות נטו: אין סינון מקצועי, ומעצבים ואדריכלים יכולים לגלוש שעות באתרים ועדיין לא למצוא את מה שהם חיפשו בתחום החומרים.

צילומי מסך מתוך האתר

בנוסף, חלק בלתי נפרד מהאג׳נדה שלי הוא ליצור שיתופי פעולה מקצועיים עם יוצרים ומעצבי מוצר ישראלים. לצערי זה לא קורה מספיק בתחום שמתגלגל בו הרבה כסף, שרצוי שיתמוך גם בתעשית העיצוב המקומית

אבל גם למיזם שלך יש איזו תכנית עסקית אני מניח שכוללת תשלום, לא? איך זה עובד?

נכון. התשלום הוא שנתי, וקיים דירוג הגיוני, לפחות בעיניים שלי. ספקים וחברות גדולות משלמות תשלום שנתי גבוה יותר מספקים בינוניים וחברות קטנות. על אחת כמה וכמה מעצבים ויוצרים ישראלים. הגדול תומך בקטן

והסינון המקצועי? איך הוא עובד?

בהכשרתי אני עוסקת בעיצוב פנים מעל שני עשורים; מלמדת ומעבירה ידע מעל עשור, במסגרות אקדמאיות ובמכללות פרטיות, כולל בניית קורסים פרטיים להעשרת הידע בתחום החומרים. הניסיון המקצועי הרב שלי יצר במהלך השנים קשרים רבים עם ספקים מתחומי חומרים שונים, כמו גם, ולצד זה, מעצבים ישראים, מייקרים ומעצבי מוצר. אז קודם כל אני מבססת זאת על ניסיון מקצועי.

עיצוב מתחיל מחומרים, או מהידע שלנו בחומרים: אנחנו נבין מה החומר רוצה להיות בחלל, רק בעזרת ידע בחומרים

שנית, אני מבססת את בחירותיי במנעד ספקים וחומרים מעניין וחשוב לעבודה היום־יומית של כל מעצב ואדריכל. כלומר, הכרותי עם הצרכים היום־יומיים שלנו כמעצבי פנים ואדריכלים, מאפשרת לי לאצור ולבחור בקפידה ספקים וחומרים. חומרים בפינצטה (: חשוב לי לציין שהבחירות שלי הן אותנטיות לחלוטין, מבוססות על ידע וצורך מקצועי בלבד; סוג של תערוכת חומרים, ספריית חומרים איכותית

אז אם כבר הזכרנו שוב את המיזם, מה הוא כולל? איך הוא בנוי? איזה תוכן הוא כולל? מה ימצא מי שיכנס אליו?

המיזם הוא שילוב של הדיגיטל עם המפגשים הפיזיים, הבין־אישיים, קהילתיים, שתכל׳ס אנחנו עדיין זקוקים להם. האתר מחולק לשתי פלטפורמות: אחת לספקים וחומרים, המחולקים לפי סוגי חומרים כמו בטון, אבן, טראצו, מתכות וכו׳, ולצידה פלטפורמה למעצבים ויוצרים ישראלים, המחולקת גם היא לנושאים וקטגוריות כמו ריהוט, תאורה, אביזרים, טקסטיל ואמנות. בתוך האתר קיים חיבור ישיר לבלוג שלי, וגם שם אפשר למצוא כתבות מעניינות וחשובות בנושאים שונים הקשורים לחומרים בעיצוב ואדריכלות; תוכן וידע. מאוד חשוב לי להדגיש שזה חלק ממטרת המיזם.

בנוסף, כמו שאמרתי, מתקיימים מפגשי קהילה פיזיים. כל מפגש מיועד לנושא או לחומר שונה, וסביבו אני בונה ויוצקת תוכן, המבוסס על משתתפי המיזם: בעלי מקצוע המחדדים לנו את הידע מתוך ניסיונם האישי, ספקים מעניינים, וכמובן הרצאות אורח של יוצרים ישראלים. win win לכולם.

במפגשים אלה נוצרים שיתופי פעולה מקצועיים מעניינים. לדוגמה, שני ספקים שמצאו דרך לשיתוף פעולה עם חומר שמתאים לשניהם, מעצבים עם ספקים שהתחילו לחשוב על בידול קולקציות דרך עיצוב מוצר, וכמובן, המתבקש, חיבור בין כל הנ״ל למעצבי פנים ולאדריכלים. המפגשים מתקיימים בחלל מארח של חברה גדולה, המארחת את הקהל המקצועי ופאנל הספקים והיוצרים

את ממש מדברת פה על קהילה

נכון, בין היתר. מורכב אבל מעניין (:

לא הייתי רוצה שיבינו שהמפגשים הם העיקר, אבל הם מאוד תומכים בדיגיטל. אין על המפגש האישי עם היוצר או מגע של החומר והבנתו בצורה עמוקה יותר. אני עושה את זה הרבה שנים בקורסים שלי ובמפגשי תוכן שבניתי לקהל מקצועי, כולל סיורים לחללי סטודיו של מעצבי מוצר. זה מניב תוצאות מעולות. אי אפשר לוותר על המפגש הפיזי. יצקתי לכל הפיזי שבניתי אתר דיגיטלי (:

זה נכון, אבל גם הדיגיטל יוצר קהילה

נכון. בעבודה קשה הצלחתי לבנות קהל עוקבים שצמא לידע ותוכן. בשונה מהרבה מאוד אתרים שנולדים בתחום, אני התחלתי קודם מהשטח, בניתי סוג של קהילה במדיה וחיברתי את כל הנ״ל לאתר שהוא כלי עבודה

אם את מסתכלת על האתר בעוד שנה? שנתיים? חמש? איך את רואה את העתיד שלו? מה ייחשב כהצלחה?

וואוו. אני משתדלת לא לצאת בהצהרות. ניסיון החיים לימד אותי להתחיל באופן מבוקר ובהרבה עבודה קשה. אבל… שאלת (:

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בעוד שנה, אני מקווה שהאתר יתבסס כאתר שפורס באופן מקצועי ואוביקטיבי חומרים נוספים רבים, על מנת שיהפוך להיות כלי עבודה יום־יומי שימושי. בעוד שלוש שנים… התוכנית היא לשלב גם פלטפורמה של יוצרים וחומרים מחו״ל. בעוד חמש שנים… אני על חוף איפשהו, או אשראם איפשהו. סתם (:

הצלחה בעיניי תיחשב אם ראשית האתר יתבסס ככלי עבודה לקהל המקצועי על כל תחומי התמחותו, ניסיונו המקצועי וכו׳

אהבתי! אבל רגע לפני, אולי בכל זאת תגידי משהו על חומרים: יש טעם מקומי בארץ? יש חומרים שישראלים אוהבים במיוחד?

וואוו. יש מלא מה להגיד.

ישראלים לא אוהבים את החומרים הלא צפויים, אלה שלא ניתן לאלף מפני שהם משתנים באופן טבעי. חומרים כמו אבן, בטון, טראצו, שאמנם עשו קאמבק בשנים האחרונות, אך גם בפורמט של חומרים סינתטיים מתועשים שמדמים את הטבעי. מתיחת גבולות החומר של התעשייה הצליחה בגדול בתחום זה, והישראלים כמעט תמיד יעדיפו, לצערי לפחות, את הצפוי והמוכר, ״שנראה כמו״, שלא משתנה (כאילו) ושהם לא צריכים ״להשתעבד״ לתחזוקה והניקיון שלו.

ישראלים לא מתים על חומרים שלא מתנצלים על ההזדקנות שלהם (: אבל אני מתה על זה

בדיוק רציתי לשאול אותך מה הטעם שלך? איך נראה הבית שלך…

יש חותמת אצבע שאני בטוחה שתזהה. קשה לי להגדיר את הסגנון שלי, אני משתדלת להימנע מהגדרות כמעט בכל דבר, בטח ובטח בעיצוב. אבל, בגדול אוהבת חללים חפים ממניירות של טרנדים ועודף וריבוי חומרים וטקסטורות. אוהבת לעצב חללים מלווים בחומרים טבעיים על־נצחיים, שמתיישנים בריא ויפה, ושלהם אני יוצקת תוכן של טקסטורות וצבע, המשתנה מלקוח ללקוח

יפה! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

חשוב לי לצקת תוכן וידע לתחום שאותו אני חיה ונושמת מעל שני עשורים. תחום העיצוב השתנה בצורה מהותית, ובעיקר בעשור האחרון. התפתחויות נפלאות לצד זילות המקצוע ותופעות שאני פחות מתחברת אליהן. מהמקום הזה ועוד, אשתדל גם בהמשך להנגיש עיצוב לכולם בצורה מקצועית ואותנטית

The post שרון אלה מלקטת חומרים בפינצטה appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

אוצרות היא אחד הדברים שאני עושה, במסגרת ריבוי התפקידים שלי בשדה: מבקרת אמנות, אמנית, מלווה אמנים ואמניות בתהליכי עבודה, עורכת את מגזין האמנות המקוון ״בסיס״, עורכת סדרות אמנות בקתדרה ועוד. מעניין אותי העיסוק באוצרות שעוברת תהליך ויש בה אתגר. אני רואה דמיון רב בין התערוכה הראשונה שאצרתי – ״על העיוורון״, במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון ב־2005 – לבין התערוכה האחרונה לעת עתה, ״שבט בנימיני״, שמוצגת בבית בנימיני בימים אלה (עד 7.3).

יעל ברתנא, מתוך ״זרעי פרא״, 2005

ב״על העיוורון״ פניתי לאמנים ולאמניות שמבקרים בעבודתם את מדיניות ההתנחלות והכיבוש: אבי מוגרבי, יעל ברתנא, דורון סולומונס איתי אנג׳ל וזיו קורן (בעבודה משותפת), חן שינברג וקטי דור, איתן הלר, רותי סלע, מעין אמיר וענן צוקרמן. ביקשתי מהם לנסוע להתנחלויות בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה (לפני ההתנתקות) – כלומר שלחתי אותם לשדה הקרב – ולייצר עבודות שהן תולדה של מפגש עם המתנחלים ועם המקום, ולא רק תולדה של מפגש עם דימויים שכבר עברו את תיווכה של המדיה.

התחנה האחרונה

בתערוכה ״שבט בנימיני״, שמוצגת בבית בנימיני, פניתי לאמנים ואמניות שהשימוש בחומר קרמי אינו מאפיין את עבודתם וביקשתי מהם לעבוד עם חומר קרמי. הרעיון נולד מתוך הכרה בכך שבעשור האחרון קרמיקה הפכה לחומר שכיח ביצירתם של אמנים עכשוויים בין־לאומיים, שמשתמשים בה בדרכים שונות, ובעיקר באופן אחר מהשימוש המסורתי: הם אינם מגיעים מתחום הקדרות וההיסטוריה שלו, אלא משפת האמנות העכשווית, שמנכסת לעצמה מדיומים וחומרים שונים ויוצרת מהם שפה חדשה.

ירון אתר. צילומים מהתערוכה שבט בנימיני: דור קדמי

יעל פרנק

אלעד רוזן

סיגלית לנדאו

בתערוכה משתתפים סיגלית לנדאו, חן שיש, רענן חרל״פ, רועי כרמלי, גבי קריכלי, שחר יהלום, יעל פרנק, רות פתיר, אלעד רוזן, אברהם קרייצמן וירון אתר. במשך חודשי הקיץ הם הוזמנו לעבוד בבית בנימיני, להתייעץ עם מומחים לחומר וללמוד על תהליכי ייצור ושריפה. חלקם ניצלו את ההזמנה וחלקם לא. אפשר היה לראות איך כל אחד מהם בדרכו מתעמת ומתמודד עם החומר החדש, מטפל בו באופן שונה לגמרי, כש״הקריסות״ ו״הטעויות״ של החמר הן חלק משמעותי בתהליך ובתוצאה.

מפגש עם מציאות אחרת, חומרים אחרים, וטריטוריות חדשות התקיים גם בפרויקט פרפורמנס ״מחיצה״ שאצרתי לאחרונה באולם רקנאטי במוזיאון תל־אביב: שיתוף פעולה בין האמנית והכנרת מורן ויקטוריה סבג (שהיא גם בת זוגי) לתזמורת הקאמרית הישראלית. ב״מחיצה״ במת התזמורת הפכה לזירת התרחשות שבה הנגנים והקהל נדרשו למצוא דרכים חדשות לנגינה ולהאזנה וכל זאת תחת מגבלה פיסולית: מחיצה מבד לייקרה בצבע נייטרלי, שנמתחה לאורך כל הבמה מעל הנגנים וחייבה שינוי בגישה ובפעולה.

מצד אחד הבד היווה מחיצה בין הראש לגוף, בין למעלה למטה; מאידך הוא חיבר בין הנגנים לקהל – ראשים במפלס אחד וגוף במפלס שני ויצר אינטרקציה. כשהקהל הצטרף לנגנים על הבמה וחסה תחת המחיצה נוצרה אינטימיות וחוויה פיזית ומוזיקלית יוצאת דופן, בתוך תיבת התהודה שנוצרה בין הבד המתוח לרצפת הבמה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

היצירה האקספרימנטלית של סבג מערערת על המבנה המסורתי של יחסים בין תזמורת, קהל, והאופן שבו אנו תופסים מוזיקה קלאסית, בניסיון לשבור את מושג התזמורת ולבחון דרכים חדשות לתפיסה, להאזנה ולאינטרקציה. כפועל יוצא מכך, תהליך העבודה טמן בחובו חיבור בין השדות – ויזואלי, חזותי, ומוזיקלי –  ומפגש מורכב ומאוד לא פשוט בין תפיסת עולם חזותית לתפיסת עולם תזמורתית.

מתוך היצירה ״מחיצה״. צילומים: מ״ל

דנה גילרמן. צילום: מ״ל

מכל מלמדיי השכלתי

אני סופגת השפעה בעיקר מאוצרים ואוצרות שהם גם אמנים/ות פעילים. ברשימה זו נמצאים גיא בן־נר, דורון רבינא, בועז ארד ובזמנו גם גלית אילת. בסצנה הבין־לאומית בולט צמד האמנים אלמגרין ודרגסט, שלצד או כחלק מפעילותם האמנותית אצרו את הביתן הנורדי בבינאלה בוונציה ב־2009 ולפני כשנתיים את הביאנלה באיסטנבול. אני חושבת שהיכולת לראות ולחוות את שני הצדדים – להיות שותפים לתהליך היצירה ובמקביל לראות את המכלול האוצרותי כולו ולדעת לנווט ולהציב גבולות – הוא שילוב מנצח.

אלמגרין ודרגסט, מות האספן. מתוך הביתן הנורדי בביאנלה ונציה 2009. צילום: wikimedia commons

תערוכת החלומות

אולי לאצור תערוכה לאמנים/ות שאני ממש ממש מעריצה כמו ארטמיסיה ג׳נטילסקי בת המאה ה־17 (שתערוכה שלה תיפתח באפריל בנשיונל גלרי בלונדון, וזו סיבה ממש טובה לנסוע), או גוסטב קורבה מהמאה ה־19 – אמן שציורי העירום שלו מעסיקים אותי כבר שנים רבות. מהעת שלנו אלו אמניות כמו ניקול אייזנמן או מרינה אברמוביץ׳.

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה, מכינה הצעה מפתה למדי – אני מקווה – ביחד עם יעל רוזין, לקול קורא שיצא מטעם בית לאמנות ישראלית.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

סיגלית לנדאו, מתוך התערוכה שבט בנימיני

אבי קרייצמן

ירון אתר

The post מגלים אוצרות // דנה גילרמן appeared first on מגזין פורטפוליו.

התיקון השני לחוקה האמריקאית מגן על זכותו של כל אזרח לשאת נשק. הוא מגיע מיד אחרי הזכות לחופש דת ופולחן, בתיקון הראשון. החשש מפני השימוש שיעשו האזרחים החופשיים של אמריקה בכלי הנשק, התעורר כנראה הרבה יותר מאוחר. הוא נמשך ביתר שאת כיום, ומוצא את ביטויו בוויכוח המר שניטש בין מגיני הנשק, שרואים בו ביטוי לחופש אישי, לשולליו שחושבים עליו ככלי הרג וגורם רצחני והרסני בחברה האמריקאית. ״לא תרצח״ בתורה, אגב, מגיע רק בדיבר השישי. לא ברור איך הגיעו האבות המייסדים של ארצות הברית מהתיקון הראשון לשני, אם לוקחים בחשבון שהמפגש בין כלי נשק לדת ופולחן בדרך כלל לא נגמר טוב. בעבודה חדשה שמוצגת בימים אלה בתערוכת היחיד שלה בגלריה זומר, יעל ברתנא מציעה ריטואל פולחני של פרידה מכלי הנשק לעד.

זמן רב עבר מאז התערוכה האחרונה של יעל ברתנא וההמתנה הממושכת בין מופע למופע של עבודותיה בונה מידה של סקרנות וציפייה. ברתנא אינה מהלכת בקטנות: היא יוצרת קולנוע בהפקות ענק, מקימה פעם אחר פעם חברות/קהילות שיש להן חוקיות וסדר ברור, ואז מציבה אותן על פי תהום, כשהן מכלות את עצמן או מתנגשות עם המציאות בעולם האמיתי. אחרי שפירקה את אירופה לגורמים בטרילוגיה הפולנית של סרטיה, שאף ייצגה את פולין בביאנלה בוונציה בשנת 2011; ואחרי שהקימה והחריבה את בית המקדש בסאו פאולו, בעבודת וידאו שנראתה כמו ציטוט חזותי מאמנות ניאו־קלאסית ונבואות תנ״כיות; בעבודה ״הקברנים״ ברתנא מגיעה לארצות הברית, ולוקחת אותה למחוזות מורבידיים, בדרך לגאולה. הפעם היא לא בונה וגם לא מפוצצת, רק קוברת. או אולי לא.

מבטה של ברתנא חד ומקיף, לעולם אינו חד־מוקדי. היא יוצרת עולם בדיוני שיש לו עוגן קונקרטי, במקום ובזמן ההתרחשות – במקרה זה, מיצג שקיימה בפועל בשנת 2018, לפני שהפך לעבודת וידאו ארט. אבל החשיבה הקולנועית והנרטיבית שלה מרחיקה מעבר לביטוי המיידי, וזורקת את המערכת האסוציאטיבית שלנו, הצופים, לחיפוש ותעייה. והתשובות, אם יש כאלה, אינן פשוטות כמו השאלות.

הפעם היא יוצאת לפילדלפיה, ערש האומה האמריקאית כפי שאנו מכירים אותה (דמוקרטית ודומיננטית, שתלטנית, צדקנית ומוסרנית). במקום שבו נכתבה ונחתמה חוקת ארצות הברית על ידי האבות המייסדים, ברתנא מציגה ריטואל טקסי, שנע בין תקופות ותרבויות ומגיע לשיאו בקול דממה דקה. בסרטה The Undertaker, שאורכו 13 דקות, קבוצת אנשים צעירים, רעננים, נאים – לבושים בבגדים א־ג׳נדריים בגווני מונוכרום בלבן / גווני גוף / שחור, המשדרים מעין טוהר מידות – מבצעים כוריאוגרפיה סימבולית ויוצאים לתהלוכה הפגנתית, מלווים בשלטי סיסמאות ״קברו את כלי הנשק שלנו, לא את גופותינו״.

נקודת המוצא של התהלוכה היא המוזיאון לאמנות, שלפתחו מתקיים המחול, והיעד הוא בית הקברות ההיסטורי גבעת לורל. שם הם עורכים טקס קבורה סמלי לא פחות למגוון כלי נשק מתקופות שונות. על ה״תקופתיות״ מרמזת גם נוכחותם בסרט של חיילי הקונפדרציה, צבא הדרום במלחמת האזרחים האמריקאית, שמשוטטים בבית הקברות בחוסר מעש, ״הורגים זמן״ וחופרים קברים, כאילו נשכחו שם ואיש לא גילה להם שהזמן חלף והמלחמה נגמרה.

ברתנא מועידה להם תפקיד נוסף: הם יורים את מטחי הכבוד בטקס הלוויה הצבאי של כלי הנשק. כך היא יוצרת הבחנה מעמדית ותפקודית בין מי שיורים בנשק ומי שקוברים אותו – מי שהם ״חיילים״ ומי שהם ״לא חיילים״, רקדנים, מפגינים, חברים בקבוצה אזרחית אכפתית, אולי פציפיסטית. הקברנית ההולכת בראש התהלוכה היא דמות מנהיגה קווירית, בעלת כוח שקט, ״המבוגרת האחראית״, בהיותה הדמות המבוגרת היחידה בסרט, שמבטה ומעשיה כמו חותמים כל אקט בתהליך – מהיציאה לדרך, חפירת הקבר וכיסויו בעפר. דמותה אמנם לא נשית במובהק, אך היא מהדהדת את האמירה המופיעה בעבודה נפרדת, בחדר הסמוך, שם כותבת ברתנא באותיות נאון ״פטריארכיה היא היסטוריה״. גירסה של אותה עבודה מוצגת גם באשכול התערוכות ״עושות היסטוריה״ במוזיאון חיפה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כהמשך למסע ההלוויה – כמה מכלי הנשק כמו יצאו מהמסך והם מוצגים בגלריה זומר כמו ממצאים ארכיאולוגיים שנחפרו מקברם עתיק הימים. לעין הישראלית, שלא מתקשה לזהות עוזי ולהבחין בינו לבין גליל ואם־16, יש בכך ערך מוסף של קירבה ופמיליאריות צה״לית, מצ׳ואיסטית, מקאברית. בחלל הגלריה אפשר לשמוע דיון פתאומי על ניצרות ומחסניות, וכך נמתח עוד קו חיבור סימבולי בין הגלריה (שלוחת המוזיאון שבסרט) לכלי הנשק ולבית הקברות. לצד כלי הנשק מופיעות גם כמה מדמויות הרקדנים בצילומים בגודל טבעי. נוכחותם השטוחה מהדהדת בסצנת הסיום בסרט.

המחול המופיע בסרט מבוסס בחלקו על כוראוגרפיה מ־1953 שיצרה הכוראוגרפית נועה אשכול, ממציאת כתב התנועה, למופע יום השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות. בגרסת ברתנא הוא מבוצע על ידי רקדנים מפילדלפיה, ותורם לתחושת הטקסיות החגיגית. הוא כולל מחוות ידיים מושטות, מונפות, ממשיכות את הגוף ומאריכות את צללית הרקדנים בקידות, ומה שנראה כהצדעה במועל יד שהפכה להצבעה אל האופק. לרגע הם נראים כסוגדים לאור השמש ומיד אחר כך כנשמעים למנגנון פנימי המניע אותם, ואולי זהו ציווי חיצוני שהם מבצעים ללא חשיבה עצמאית, כמו רובוטים, או צועדים בעקבותיו כחיילים. אצל ברתנא, כשההתרחשות ממוקמת בארצות הברית, מקבלות התנועות הללו דו־משמעות מילולית: Arms, שהן גם זרועות וגם כלי נשק. גם הקבורה היא משחק מילים על האימרה האמריקאית ״לקבור את הגרזן״, שמשמעותה פיוס.

ברגע שנפרקו מנשקם, זרועותיהם החשופות של הרקדנים פנויות לפעולה חדשה. אחת הפעולות החדשות הללו נראית בסיומו של טקס הקבורה: בצילום מלמעלה נראים המשתתפים ניצבים במעגל רחב ידיים, וכל אחד מהם מחזיק בידיו מסכה בשחור לבן. המסכות – רישומים סכמטיים של מסכות אתניות ללא זיהוי ספציפי – גדולות ממידת הפנים והן נישאות על מוט בשתי ידיים. לא מדובר בכלי נשק, אבל גם לא בהרמוניה ושלווה.

אם חשבנו שהיא אופטימית ופניה לשלום, כאן מתעוררת תחושת אי נוחות ותמונות של טקסי קו קלוקס קלאן עולות בזכרון. כשהיא מדמיינת חברה על גזעית ועל מעמדית; פוסט מגדרית, פוסט ראוותנית; בחזרה המרומזת לתרבות שבטית, פרימיטיבית, ברתנא שוב כובלת את ידיהם של אנשיה, מסתירה את פניהם, מוחקת את זהותם והופכת אותם לחלק ממעגל אנושי חדש, שככל הנראה צפוי לחזור לאותם דפוסים ועל אותן שגיאות של קודמיו.

יעל ברתנא, הקברנים
גלריה זומר, שדרות רוטשילד 13, תל אביב
נעילה: 25.4

The post יעל ברתנא: הקץ לנשק, ולדמוקרטיה appeared first on מגזין פורטפוליו.

EXTREme  – התואר השני של בצלאל משתלט על מוזיאון העיצוב

תלמידי התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל ישתלטו בסוף השבוע (14-15.2) על מוזיאון העיצוב חולון, באירוע שיכלול סיורים אלטרנטיביים, הייד־פארק, הדפסת פנזין, הרצאות בנושא חיים בתנאי קיצון, תא וידויים שקוף בפני אלכסה ומרחב דינמי של פרפורמנס ויצירה.

Extreme, תערוכת העשור למוזיאון, עוסקת בתגובות להקצנה בתופעות חברתיות, סביבתיות וגלובליות ומבקשת להציג את הפוטנציאל לביקורת על התהליכים הגלובליים דרך עיצוב. מהלך ההתערבות EXTREme יציע למבקרים לבחון את מקומם ביחס למציאות המשתקפת בתערוכה; להציב את ה״אני״ מול תופעת הקיצון ולאפשר מבט נוסף, אישי, קרוב ומעורב יותר על מה שבדרך כלל נתפס מרוחק ומאיים. סדרת המהלכים שייצרו הסטודנטים, בליווי מיה דבש ורונה זינגר, ידגימו את כוחו של העיצוב לקרב לציבור סוגיות בוערות ולהניע לפעולה.

מוזיאון העיצוב חולון, אקסטרים. צילום: אלעד שריג

אדיר עקובי, מתוך התערוכה Color Touch. צילום: מ״ל

דובי רונן. צילום: מ״ל

נועה רזר. צילום: איה וינד

Color Touch – תערוכת פופ־אפ לאמנות ועיצוב ישראלי

אבני טל ו־Two Curators נותנים במה לקהילת המעצבים המקומית בתערוכת מכירת אמנות ועיצוב ישראלי. תערוכת הפופ־אפ Color Touch תתקיים בסוף השבוע (14-15.2) באבני טל, בית לחומרים וגלריה לאדריכלים ולמעצבי פנים בתל־אביב. במטרה להאיר אמנים ומעצבים הפועלים בזירה המקומית לקהל הרחב ובפרט לאדריכלים ומעצבי פנים, זו תהיה הראשונה מתוך סדרה של תערוכות עיצוב שיתקיימו השנה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בתערוכה יוצגו פרטי ריהוט, תאורה, כלי קרמיקה, טקסטיל לבית, אמנות, עבודות עץ וכלי זכוכית. אוצרות ויוזמות הסדרה: Two Curators, תמר למדן וכרמית אדרי. משתתפים: שרון וזנה, מאיה בן יהונתן, מעין בן יונה, נעמה בן משה, אדיר יעקובי, טומי לוי, איל פומרנץ, שי פרי, מיכל צדרבאום ונועם דובר, דובי רונן, נעה רזר.

טל גולני בגלריה זימאק

תערוכת יחיד לאמנית טל גולני תפתח הערב (13.2) בגלריה זימאק. Window Box, התערוכה הראשונה של גולני בזימאק, מסמנת נקודת שיא בעבודתה החוקרת את גבולות החלל האדריכלי. בגופי העבודות הקודמים שהציגה הופיעו זירות התרחשות ומרחבים מקבילים שבחרה להקים מחדש בתוך מרחב הקוביה הלבנה כאולמות תיאטרון, מגרשי ספורט שונים וגני שעשועים. גולני מתיקה חלל תצוגה אחד אל תוך אחר, ומתערבת לתוך חלל אדריכלי שלא נלקח בחשבון בזמן היצירה. החלוקה שמכתיב החלל משנה את מקצב הצפיה, מזמנת התבוננות בכל רגע בציור כיחיד. מהלך זה של דה־קונסטרוקציה, המתקיים גם באדריכלות עכשווית, מציע גישה מחודשת להסתכלות בציור ובמרחב.

בדומה לקו רציף שנחשף בתקריב כאוסף של נקודות צמודות, חושפת התצוגה בגלריה את המיצב המצויר כרצף של ציורים מחוברים. פירוקו של רצף זה מאפשר לבחון ולהגדיר מחדש את גבולות המרחב, ואת ההפרדה שלכאורה מתקיימת בין החוץ והפנים, והציורים הופכים לחלונות הנפתחים אל המציאות המצוירת.

לצד התערוכה של גולני תפתח הערב בגלריה גם Prima Facie, תערוכת יחיד לאמן קובי אסף, בעבודות ציור שמתוות את הנראה והבלתי־נראה, ומעודדות את הצופה לפקפק במוצג לפניו. נעילה: 20.3.

טל גולני. צילומים: דוריאן קרידו

אם גדולה בבית אורי ורמי נחושתן

״אם גדולה״, מקבץ תערוכות חדש שנפתח השבוע במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, מאגד ארבעה פרויקטים אישיים וסדרת ציורים המפגישים, כל אחד בדרכו, בין מושג האימהוּת לבין היסטוריה חומרית. המיצב אִשְתָר של אסתר שניידר משלב גופים אדריכליים ממשיים, ארכיטקטורות של מרחבים ציוריים, ייצוגים גאומטריים, צמחיים ואנושיים, ומעלה את דמות האישה היוצרת, הבוראת יש מאין. דוריס ארקין מציגה את ההצבה Matter, הממזגת בין חומר כמוליך יצירתי לבין אימהות כאופציה אתית וקיומית. תערוכתה של נטעלי שלוסר, יִרְמְסוּך, משלבת אבנים, תצלומים, קולאז׳ים דיגיטליים, רישומים ופסלים, החושפים תרבות חומרית המחברת בין שני קצוות ההיסטוריה – בין הפרהיסטורי לעידן החדש.

נועה תבורי, בעבודה סלע קיומה, מסכמת מסע שהחלה לפני כשנתיים בעקבות פסל האם ובנה של חנה אורלוף; כסוכנת־נוסעת בשליחות עצמה, תבורי עוטה על עצמה את דמות הפסל ויוצרת אינטראקציות גופניות עם אנדרטאות ופסלים נוספים. לצד ארבעת הפרויקטים מוצגת הסדרה ״אהל הגר״ של גרשון קניספל, ובה ציורי הכנה לפסל חוצות שיצר בנצרת. הופעת הגר המקראית ביצירות נוספות של קניספל מבהירה את זיקתה כביטוי פייטה מובהק של אם מקוננת, כהזדהות עם גירוש העם הפלסטיני. אוצרת התערוכות: סמדר קרן. נעילה: 2.5.

דורית ארקין, Matter. צילום: מידד סוכובולסקי

נועה תבורי, סלע קיומה. צילום: דורית פיגוביץ גודאר

נטעלי שלוסר, נשר ציפור כתר קוברה

The post הרשימה המשותפת // 13.2.2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

אורן הופמן, בן 38. גר כאן, שם ובכל מקום.
אתר / פייסבוק / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

מידע יימסר ישירות למעוניינות.

מה בצלחת?

אני לא אוהב שמסתכלים לי בצלחת.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

אחרי תקופה ארוכה שבה לא הצגתי בארץ, אני מרוצה מהאפשרות להציג ב״הלובי – מקום לאמנות״ ברחוב ארלוזורוב 6, תל־אביב. לשמחתי, כצלם שלא מצלם תמונות רבות ועיקר עיסוקו בפיסול, אתגרתי את עצמי וייצרתי עבודות מצולמות חדשות עבור התערוכה שבחרתי לקרוא לה Love-Sick Heart. טקסט נפלא  שכתבה סיון רווה מלווה את התערוכה ומציע נקודת מבט מאירת־עיניים על העבודות.

הצבה בתערוכה. צילומים באדיבות הלובי – מקום לאמנות

התערוכה ממשיכה את העניין והעיסוק שלי בקומפוזיציה, פני שטח ופרצפציה. אני נוטה ״להפריע״ להשטחה הטבעית שמייצרת המצלמה, משתדל לכפות על המצלמה לפעול באופן שמערער על התכונות הטכניות המהותיות שלה. כולנו יודעים שהמצלמה משקרת, משלה ומתעתעת, אבל היא גם יכולה לחולל קסמים ממישורים פיזיים בצורה שאני מקווה מעוררת את הדמיון, מגרה ומפתיעה.

 איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

לא אמנית פר־סה, אבל מארי־שנטאל מורו, מומחית לפול סזאן ואחראית על הסטודיו שלו באקס־אן־פרובנס. אמנם היא נולדה 40 שנה אחרי מותו, אבל היא המומחית הראשית לכל מה שקשור אליו, החל מהגוון הספציפי של הצהוב (שכבר יצא מייצור) ועד לגודל התפוחים שהוא הקיף סביבו בסטודיו, וכמובן גם מנת הצהריים המועדפת עליו. הכרתי אותה כשעבדתי בסטודיו שלו בצרפת. היא סיפרה לי שרוחו עדיין מרחפת שם, אחרי שהתריסים נסגרו לפתע בלי שום סיבה נראית לעין. אני מאמין שהיא הייתה זו שגרמה לו להיות נוכח ודרכה הכרתי אותו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

פרויקט החלומות שלי הוא לאצור תערוכה שתציג עבודות אמנות ודימויים שנלקחו, הוחרמו, נשרפו, נשדדו והיו כל כך נוגדים לרעיונות ההיסטוריים ועל כן הוכחדו מתודעתנו. כמה כסף? כמה שיותר. הבעיה היא שצריך זמן למבט לאחור ולמעורבות באיכות גבוהה. תהליך ארוך, אך מספק מאוד.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

קיבלתי במתנה גרביים שעיצב בן נתן ועליהם דגם של ראשים של חברי מאיר סדן. אני דורך, הוא מחייך, ואין גרביים מחממות־לב מאלה.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // אורן הופמן appeared first on מגזין פורטפוליו.

חברת אתרים, המנהלת את רצועת החוף בתל־אביב יפו, מזמינה את הציבור להגיש הצעות לתכנון וביצוע של מיצב צל אמנותי ארעי, שיוצב בנמל יפו ויפו העתיקה בחודשים מאי עד ספטמבר. המיצבים יוצגו בבמת כיכר קדומים ביפו העתיקה, ובשלושה מקטעים בטיילת המזרחית בנמל יפו.

המיזם שואף להציב פתרונות מעשיים ברי ביצוע של מיצבי הצללה אמנותיים. השיקול המרכזי בבחירת המיצבים היא איכותם האמנותית, בנוסף למענה הפונקציונלי. האמנים מתבקשים להציע מיצבים אירעיים, שאינם מתחברים באופן קבוע לקרקע או לעמודות תמיכה, למתחם אחד או לשני המתחמים, במידה והם שונים זה מזה.

לרשות כל אחד מהמיצבים יעמוד תקציב של 45,000 ₪ בתוספת מע״מ, הכולל שכר אמן / מפיק, חומרים, התקנה ותלייה, למעט מהנדס קונסטרוקציה שתספק חברת אתרים. פירוט המתחמים, מידותיהם ופרטים נוספים באתר המיזם. את ההצעות יש להגיש לכתובת Darya.t@atarim.gov.il עד לתאריך 3.3.

צילום: דורון סער

The post קול קורא: מיצב צל אמנותי ביפו העתיקה appeared first on מגזין פורטפוליו.

לפני שלושה חודשים – אולי יותר, תחושת הזמן שלי לא משהו ואני איום עם תאריכים ושמות – ביקרתי את ליסה פרא שעושה מכירות לאספנים ונהיינו חברים. מדי פעם אני פשוט מביא את כל מה שציירתי והיא בוחרת עבודות למכירה. התייעצתי איתה על מקום לתערוכה והיא הציעה את הכולי עלמא: חשבתי שיהיה נחמד להציג במקום של חיי לילה מכיוון שהוא מאפשר לפגוש קהל שלאו דווקא בא במיוחד לתערוכה, וגם כי זה קצת פחות מאיים מבחינתי מלהציג בגלריה ״אמיתית״.

בדרך כלל הציורים שלי הם בגודל נייר משרדי, אבל הפעם החלטתי לעשות סדרת ציורים גדולה יותר. לפני שנה ומשהו נסעתי לגליל לקיבוץ שבו גדלתי כדי לבקר את המשפחה, והחלטתי לעשות טיול קטן בוואדי הסמוך. פתאום הבנתי את הקסם ואת ההשראה שהטבע מציע; הבנתי שאני יכול לצייר פורטרטים או עירום, כי לשם תמיד העין או הלב נמשכים, ושעדיין משהו מהחוויה הזו יהדהד בציורים.

בהתחלה פשוט נוספו לצד הפורטרטים אצטרובלים, פטריות או פרחים, ובהמשך פשוט אפשרתי למקום יותר אינטואיטיבי להשתולל או לשחק פשוט, מתוך מקום של הנאה וסקרנות. גם החופש לשלב בין דיו צבעוני לטושים או עפרונות צבעוניים נבט שם, וההחלטה לצייר בגדול יותר ממה שאני מורגל השתלבה עם החיפוש שאני עושה. האצבעות שאוחזות במכחול או בעיפרון כבר בנות 45, אבל אני מרגיש שאני מתחיל לאפשר גם ליובל שהיה חייב לפתוח את הבוקר בגן חרוב בציור אינטנסיבי, לעשות התנסויות חדשות על הנייר.

סדרת הציורים הגדולים שעשיתי לכבוד התערוכה היא הרחבה של הנושאים שאני עוסק בהם, בין אם זה הגוף הגברי או פורטרטים של בחורים צעירים. האפשרות שהגודל הפיזי הציעה היתה קודם כל במרחב החדש שיצר אפשרות לקולאז׳ים, לכתיבת טקסטים של שירים שאני שומע כשאני מצייר, ומקום להתנסות יותר עם הפיגמנטים, עם כל מה שעולה או בא באותו רגע; מקסימום אחרב רישום יפה.

באופן כללי אני אוסף צילומים שהדפסתי ומנסה לראות מה יתאים עם מה, או פשוט מתחיל לצייר פורטרט ואז חושב מה יכול להיות מעניין ליד. לפעמים זה עומד כמה ימים מחכה לתשובה שתגיע או לא, לפעמים זה לא הולך או אני מרגיש שנתקעתי ואני מתחיל חדש.

אני מחבב את הקוקון שיצרתי לעצמי, ושאני מצייר בחומרים ״נשיים״ או ילדיים כמו עפרונות צבעוניים וטושים, שיש בהם גם ממד של צניעות. אני מעט חושש מציור בצבעי שמן שיש לו היסטוריה ואיזו הילת מכובדות, שמאיימת להפוך אותי ממי שמשחק בטושים לגבר שמתלכלך ונמצא בסטודיו מבודד מהעולם. 

אני מעט חושש מציור בצבעי שמן שיש לו היסטוריה ואיזו הילת מכובדות, שמאיימת להפוך אותי ממי שמשחק בטושים לגבר שמתלכלך ונמצא בסטודיו מבודד מהעולם

בזמנו למדתי איור ועיצוב גרפי, או מה שנקרא היום תקשורת חזותית, וסיימתי חסר כסף או חשק לעבוד בתחום והייתי כעוס ומתוסכל. בהמשך הלכתי לסטודיו התחנה, שם נחשפתי לעולם של ציור השמן, לחשיבות ההתבוננות. נזכרתי ביכולות שלי וחשבתי שאני פשוט צריך לצייר מה ואיך שבא לי, זה ממילא בשביל עצמי. התחלתי לצייר המון מאותו רגע, בעיקר פורטרטים של חברים מהחיים או מפייסבוק, כוכבי פופ או סצנות מסרטים שאהבתי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

פנו אלי ממועדון הר סיני ובמשך כמה חודשים איירתי כל שבוע את הדיג׳יי ובחורים עירומים, וזה נגמר בתערוכה של הפורטרטים והבולבולים הכי יפים. בהמשך הצגתי בכמה תערוכות קבוצתיות אבל התערוכה הנוכחית היא התערוכה האמיתית הראשונה שלי, סיכום של שנה פורייה והזדמנות לעצור ולהרים לעצמי. אני מאוד מתרגש מהרעיון להוציא את זה לעולם: זה קצת מצחיק, כי אני מעלה כל יום ציור לאינסטגרם, אבל עדיין יש משהו משמעותי יותר במפגש הפיזי ובתגובות שאינן אימוג׳י. 

יובל ישראלי: עוד רישומים אירוטיים
כולי עלמא, מקוה ישראל 10, תל אביב
17-22.2

The post יובל ישראלי // עוד רישומים אירוטיים  appeared first on מגזין פורטפוליו.

מוזיאון תל אביב, רשת סטורי, נודי ג׳ינס, דיזנגוף סנטר, ספידו ישראל, קייט פרייד, קונברס, פקטורי 54, שבוע האופנה. אם פעמים רבות בתי הספר לעיצוב בישראל נזהרים בשיתופי הפעולה שלהם, בעיקר המסחריים שבהם, לאילן בז׳ה – שהחל השנה את תפקידו כראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר – חשוב דווקא להתגאות בהם. ״אנחנו בתקופה מצויינת של שיתופי פעולה מסחריים, חברתיים ואמנותיים״, הוא אומר. 

״הזמינו אותנו להשתתף באירוע של מוזיאון תל אביב סביב התערוכה סולאר גרילה, הצגנו את תוצרי שיתוף הפעולה עם רשת סטורי בפרויקט ג׳ינס עם נודי. בדיזנגוף סנטר הצגנו את תוצרי קורס איתחול אופנה בשיתוף פקטורי 54. מעבר להזדמנות של הסטודנטים לראות מה זה אומר לעבוד עם לקוח, או הזכות לתרום את הידע והכישרון שלך לחברה, לשיתופי הפעולה האלה יש סיבה שנטועה עמוק יותר במציאות העכשווית, בדרך שבה מעצבים פועלים״.

אילן בז׳ה. צילום: עידו לביא

״היום כבר אף אחד לא עובד לבד, אתה לא עושה משהו וכולם מסתבובבים סביבך״, בז׳ה מבהיר. ״אתה תמיד חלק מצוות, תמיד עובד עם המון המון אנשים, וחייב לדעת איך להתמודד עם זה. יש בעלי תפקידים מדיסציפלינות שונות שעובדים ביחד, שלא נפגשים רק בפרזנטציה בסוף, אלא מתחילים לעבוד מההתחלה ביחד.

״אנחנו לא מורידים את הראש ומתעלמים מהמציאות, אנחנו יודעים בדיוק מה קורה, קוראים עיתונים וצופים בתוצאות. חלק חשוב מתכנית הלימודים הוא לדעת לאן אנחנו מפנים את הבוגרים שלנו: להמשיך ללמוד? לפתוח מותג עצמאי? לפנות לתעשייה? למותגי העל? אנחנו צריכים לתת להם מגוון של כלים להתמודד עם מה שהם בוחרים. בסופו של דבר כל סטודנט יוצא לדרך לבד״.

אנחנו לא מתעלמים מהמציאות, יודעים בדיוק מה קורה, קוראים עיתונים וצופים בתוצאות. חלק חשוב מתכנית הלימודים הוא לדעת לאן אנחנו מפנים את הבוגרים שלנו: להמשיך ללמוד? לפתוח מותג עצמאי? לפנות לתעשייה? למותגי העל?

ובכל זאת, המציאות התעסוקתית שלהם לא פשוטה, במילים עדינות.

״לשמחתי העולם היום הרבה יותר קטן בהשוואה לתקופה כשאני סיימתי, ויותר קל להם. יש להם את היתרון שהם בוגרי שנקר, הם ברמה יותר גבוהה מהאירופאים, הרבה פחות מפונקים, ויכולים להשתלב בהרבה תחומים: קונספט, טרנדים, עיצוב, יצור, גרפיקה, דפוס, רקמה. יש לנו ארבעה בוגרים שעובדים ב־H&M, ארבעה בהוגו בוס, בארץ הם כמובן משתלבים בחברות המסחריות כמו קסטרו, ויש גם כאלה שרוצים לבד, שזה בסדר גמור, כל עוד יש להם כוחות ואורך רוח״.

ואז כמו שחר אבנט הם גם מגיעים בסוף לביונסה.

״כן, ואז הלקוחה שלהם יכולה להיות ביונסה. גם מאות עורכי הדין שמסיימים בכל שנה את הלימודים צריכים אורך רוח כדי לפלס את הדרך המקצועית שלהם, וגם פה יצליחו המוכשרים, החזקים, אלה שיש להם חוסן, שיכולים לעבוד בצוות ויודעים להתגמש. חלקם יתחיל לעבוד בתפקיד אחד, לכמה שנים, ואז יתקדם, אם באותה חברה או בחברה אחרת, יתפתחו לעוד כיוונים. הם יצטרכו להחליט איפה הם רוצים להיות ואז לפלס את הדרך״. 

יאללה, הולכים על זה

בז׳ה סיים את לימודיו במחלקה שבראשה הוא עומד בשנת 1995. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1997, הוא החל ללמד בה. ״לאה זיהתה כבר אז את הפונטנציאל״, הוא אומר בחיוך על לאה פרץ, שפרשה מתפקידה לאחר 27 שנים בתפקיד. שלושה ימים לאחר שסיים ללמוד החל לעבוד בבגיר בקריית גת (״הייתה בארץ אז תעשייה יפה ומכובדת״); לאחר ארבע שנים בבגיר עבר לגולף, שם עבד עשר שנים והגיע לתפקיד המנהל המסחרי של כל מותגי האופנה של רשת גולף אנד קו. 

״זה להיות אחראי על המעצבים, על הכל, כמו שאנחנו מלמדים: השראות, טרנדים, התאמה ללקוח, מי הלקוח, חיפוש בדים, גזרות, עבודה מול מעצבים וספקים. אתה אחראי על המחיר, על היצור, על הכל, ובגלל שאני מחשיב עצמי בן אדם סקרן הייתי מעורב גם בשיווק, בחלונות הראווה, בכל מה שקשור לנראות סביב הבגד״. 

לאחר עשר שנים בגולף מונה למנכ״ל רשת טאג וומן. ״אלה היו השנים המאוד קשות של תעשיית האופנה, עם המותגים הבינלאומים שנכנסו לארץ. זו הייתה רשת של אופנה מהירה לנשים צעירות ואחרי ארבע שנים החלטנו להטמיע אותה ב־H&O. אז מוניתי לסמנכ״ל הסחר של החברה, שזה כמו חמ״ל: תפקיד סופר מעניין עם זרוע עיצובית מצד אחד וזרוע של קניינות מצד שני. זו מטריה רחבה שבסופה אתה צריך גם לעבוד עם המעצבת שצריכה לבחור כפתור. זו ספינה גדולה, האחריות ענקית, ומאוד אהבתי לעשות את זה״.

אז מה פתאום לרצות להיות ראש מחלקה?

״מ־1997 יום רביעי, היום שבו לימדתי, היה ׳יום הנשימה׳ שלי מהתעשייה, ובשנה שעברה החלטתי להפוך את כל השבוע ליום רביעי. כשפורסם הקול הקורא לראשות המחלקה החלטתי שאני הולך על זה, דווקא בגלל הדרך שעשיתי. פיתחתי יכולות של גם לעבוד עם מאות אנשים לצידי, מעלי, מתחתיי; גם להסתכל מקרו וגם מיקרו. אנחנו נמצאים בתקופה של שינויים שקורים עכשיו ואני רוצה להיות חלק מהשינוי. זו תקופה מאתגרת ומדהימה גם לסטודנטים וגם לנו המרצים, לשאול את כל השאלות החדשות ולנסות לענות עליהן״.

רז פרג, קורס אתחול אופנה. צילום: אחיקם בן יוסף

״הסטודנטים נורא מעניינים אותי: איך הם חושבים, איך הם עובדים, מה החלומות שלהם, מה הצרכים שלה. אני נורא אוהב את הדור הזה, מרתק אותי להכיר אותו. כשאתה משוחח איתם עולים דברים שמפחידים אותם אבל יש להם אומץ שלנו לא היה, יש בהם משהו מרתק ורציתי להיות חלק ממי שמוביל אותם לדרך החדשה. וגם אופנה היא בדם שלי: תהליכים, צוות, זה משהו שאני מכיר ויודע, וחושב שאני טוב בזה״.

אז אמרת למה לא?

״אז אמרתי יאללה, הולכים על זה, והנה אני יושב פה איתך, אחרי שיעור שאני מעביר, ready to wear. זה קורס שגל שנפלד התחילה בשנה שעברה, בדיוק הפוך ממה שאנחנו נוהגים ללמד וממה שהסטודנטים מכירים, בקצב שמאוד דומה לעבודה בתעשייה: בכל שיעור הם יוצרים ומעצבים בין דגם לשניים.

״אם בדרך כלל הסמסטר מחולק ל־14 שבועות בשלושה שלבים של מחקר עיוני וויזואלי, תהליך טכני ותפירת דגם סופי, פה הם עוברים אותו בשבוע. בסוף הקורס יש להם פורטפוליו שלם, שהם בונים סביבו דף אינסטגרם, יוצרים מותג של עצמם, קיבלו העשרה מצלם אופנה, בית אופנה, עיתונאות, ויוצרים 15 בתי אופנה קטנים. הם רגילים לקצב אחד ופה אנחנו שוברים את כל מה שהם למדו״.

לחשוב בתלת־ממד

תחילה, החילופים בראשות המחלקה היו אמורים להיערך כבר בשנה שעברה. אולם, לקראת מיזוג אפשרי של שנקר עם אוניברסיטת תל אביב, שירד לבינתיים מהפרק, התבקשה פרץ על ידי נשיאת שנקר, פרופ׳ יולי תמיר, להישאר שנה נוספת בתפקיד. ״מאחר ואני רואה במחלקה הזו מפעל חיים נעניתי לבקשה״, היא סיפרה לפורטפוליו. השימוש במושג ״מפעל חיים״ אינו מליצה: פרץ עמדה בראש המחלקה במשך 27 שנה, והובילה אותה להשגים בין־לאומיים יוצאי דופן.

לא הלחיץ אותך להחליף את לאה?

״כן. הלחיצו. אמרו שבלתי אפשרי, ושאולי לא אבחר, אבל דווקא בגלל זה ניגשתי. החלטתי שזה בדיוק מה שמעניין אותי, ודווקא בגלל שידעתי שהמחלקה יציבה ומבוססת אפשר לעשות אדפטציה לרוח התקופה. הגעתי למחלקה עם תכנית לימודים שבנויה בצורה מקבילה לתכניות בבתי ספר בינלאומיים. התכנית ברורה וטובה, אבל היא צריכה לעבור התאמות. זה אתגר ענק להוביל את המחלקה בתקופה של שינויים אקדמים, חברתיים, כלכליים וטכנולגיים בכלל ועיצוב אופנה בפרט״.

ליה פתאל, Bulletproof. מתוך תצוגת הבוגרים, 2019. צילום: רפי דלויה

מה זה אומר? 

״קודם כל טכנולוגיה ועולם דיגיטלי, אבל גם כניסה של נושאים חברתיים ותרבותיים כמו משבר האקלים, קיימות, מיחזור. זה משהו בוער שאנחנו נתעסק בו, אנחנו לא יכולים לעצום עיניים סביב מה שקורה. גם החברות מתחילות להבין את זה״.

אפרופו טכנולוגיה, מה העמדה שלך לגבי עיצוב אופנה שמיועד רק לעולם הדיגיטלי ולרשתות חברתיות כמו אינסטגרם? 

״זה חלק אחד ממה שקורה, אולי נצטרך להתייחס לזה אם זה יתגבר. אנחנו כרגע מלמדים את הכלים, חושפים בפני הסטודנטים עולם תרבותי רחב. בתוך זה עיצוב לאינסטגרם הוא פן אחד קטן שנכון לעכשיו אני אומר בוא נראה איך הוא מתפתח. הסטודנטים עדין צריכים ללמוד את המקצוע, אנחנו צריכים לחשוף בפניהם את כל מה שקורה ולפתח להם את הסקרנות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״היום סטודנט לא צריך שנספק לו מידע, אלא שנלמד אותו איך לפתח את המידע, איך לעבוד איתו, איך לחקור ולשלב את המידע בתהליך העיצובי. היום אתה רוצה גם להדפיס, גם לעשות תכשיט, גם לצבוע, גם לרקום, גם לתפור, גם לבנות. אתה רוצה הכל וצריך לראות איך בתוך כל הבליל הזה אנחנו מעבירים אותם מסלול מדויק יותר״. 

מה לא השתנה?

״התהליך האקדמי: עדין יש תהליך מובנה וברור שכל סטודנט צריך לעבור. יש פרמטרים ברורים להצלחה. יש ביקורות, יש מבחנים. וגם לא השתנה הצורך לחשוף אותם למסורות, להכיר את התחלה, את המבוא. זה משהו שהם לא יכולים לעשות לבד: מאיפה התחיל הכל, הקו הראשון, הצבע הראשון, המשפט הראשון; איך ליצור צבע, איך לתפור, איך לעשות קו של גזרה. זה חלק חשוב בתפקיד שלנו שאני לא חושב שצריך להשתנות ולא רוצה שישתנה״.

למרות הטכנולוגיה.

״גם שם אני יכול ללמד אותו את ההתחלה. גם אם עובדים בתוכנת תלת־ממד של גזרות, אני עדיין יכול ללמד איך עושים את הקו הראשון. לשאול שאלות. אנחנו שואלים את הסטודנטים הרבה שאלות והם צריכים לתת תשובות. דווקא בגלל החשיפה הלא נורמלית, הם רואים תצוגות בלייב, ערים לכל הטרנדים; דווקא בגלל שהכל כל כך עמוס והכל יכול לשתק, אנחנו צריכים ללמד אותם לדעת לבחור מה מתאים להם וליצור מזה אופנה״.

דווקא בגלל החשיפה הלא נורמלית, כשהסטודנטים רואים תצוגות בלייב, ערים לכל הטרנדים; דווקא בגלל שהכל כל כך עמוס ויכול לשתק, אנחנו צריכים ללמד אותם לדעת לבחור מה מתאים להם וליצור מזה אופנה

שיר כהן, פרויקט נודי ג׳ינס. צילום: יוסי גמזו לטובה

ואת זה עושים עם שיתופי פעולה שונים?

״גם. הקשר עם התעשייה מתהדק והסטודנט רואה בסוף הקורס משהו אמיתי שקורה. הוא יכול לעשות סטאז׳ים, לזכות בפרסים, לעבוד עם חברות מובילות בתעשייה. בשנה הבאה אני רוצה לשתף פעולה עם חברות הטכנלוגייה שיש להן בסיס בארץ כמו גוגל, פייסבוק, אי־ביי, מיקרוסופט ואמזון שבדרך. שנחשוב יחד על שיתופי פעולה עתידיים.

״כל החברות האלה פועלות גם בזירת העיצוב וגם בזירת האופנה. למעצב אופנה יש ראייה רחבה, הוא חושב אחרת כי הוא חושב תלת־ממד והמסך הוא דו־ממד. אני חושב שהקשר בין אופנה לתחומים כמו טרנדים טכנולגיים ובינה מלאכותית חייב לקרות גם אצלנו״.

The post נכון לעכשיו: אילן בז׳ה, המחלקה לעיצוב אופנה, שנקר appeared first on מגזין פורטפוליו.