חמש תערוכות יחיד יפתחו במקביל בבית האמנים בירושלים בסוף השבוע הקרוב (שבת, 29.2) ויוצגו עד סוף אפריל. התערוכות יציגו תוצרי מחקר וגופי עבודות במגוון מדיומים, בהם מיצבי ציור, קרמיקה, קראפט, פיסול, קולאז׳ וקולנוע.
איל ששון // גן השחי
המיצב הציורי ״גן השחי״, שאוצרת רווית הררי, מדמה גן שאיבריו נופחו לממדי ענק ויצאו מכלל שליטה. היא מורכבת מציורים גדולים, גועשים ומדממים, הפורצים את קצות הפורמט המרובע וחותרים תחת גבולותיו המוכרים של מדיום הציור.
יחד הם חוברים ליצירת מודל של טבע מופרע; גן פורח העולה על גדותיו כמעט עד כדי ריקבון, שאלמנטים גופניים נוזליים ובשרניים נמהלים בו ויוצרים מפלצות צמחיות טורפניות פעורות לוע. ששון מייצר הכלאות סוריאליסטיות בין אלמנטים מוגדלים ומנופחים שהוא מבודד מן הטבע לבין איברי הגוף ונוזליו. התוצאה היא נופים גופניים ונפשיים גדושי שפיכות או נביעות צבע, המקבילות להתפרצויות של עלווה או של תפרחת, או לנביעת מעיין, המעלים הרהורים על התבלות הגוף ועל קריסתו.
מפגש גלריה: שבת, 18.4.20 בשעה 12:00 עם האמן ואוצרת התערוכה
גדעון רובין // הספר השחור
כחלק ממחקר לקראת תערוכה בבית פרויד בלונדון בשנת 2018 רכש האמן גדעון רובין עיתונים ישנים משלהי שנות ה־30 של המאה הקודמת, המתייחסים לתקופה שבה נמלט פרויד מווינה ללונדון. באחד המשלוחים גילה לתדהמתו עותק של חוברת מ־1939 שהכילה תרגום לאנגלית של אחד מפרקי האוטוביוגרפיה של אדולף היטלר, מיין קאמפף, כחלק מסדרת חוברות שראו אור באנגליה. בניגוד לספר הידוע לשמצה, החוברות לוו באיורים, בציורים ובתצלומים מגרמניה הנאצית וממקומות אחרים בעולם, כולל תל־אביב.
רובין החליט לרכוש את המהדורה כולה, על 18 החוברות שבה. בעבודה סיזיפית יומיומית, שהחלה כאקט רגשי ואישי, מחק כל מילה ומילה בגוף הטקסט בצבע שחור, ובמקביל שינה ומחק את כל הציורים והתצלומים המלווים אותו. בסגנונו האופייני עיבד רובין את הדימויים המצולמים על־ידי מיסוך פני הדמויות המתוארות ומחיקת סמלי התעמולה הנאצית. ההשחרה השיטתית הניבה סדרה של עבודות מונוכרומטיות מופשטות, המייצגות מהלך של נִטרול סמלי, בבחינת ״כתיבה״ מחדש של הספר השטני והפיכתו לספר שחור. אוצרת: מרי שק.
מפגשי גלריה: שלישי, 3.3.20 בשעה 18:00 עם האמן ואוצרת התערוכה | שני, 30.3.20 בשעה 18:00 עם אוצרת התערוכה
איל ששון, ללא כותרת. צילומים: אבי אמסלם
גדעון רובין, הספר השחור. צילום: ריצ׳רד איווי
עפרי ליפשיץ // Industrial One Of 3.0
מפגש בין האנושי לבין הממוכן והמקודד עומד בלב תערוכתה של המעצבת עפרי ליפשיץ, שאוצרת שלומית באומן. מפגש זה מתבטא בחיבור בין אהבתה של ליפשיץ לקראפט ולחומר לבין המציאות, שבה הולכים ומיטשטשים הגבולות שבין האדם, המכונה והמדיה הדיגיטלית. ראשיתו של התהליך בפיתוח מכונה, המופעלת על ידי אלגוריתם (קוד), המדמה ייצור ידני של כלי אוכל מקרמיקה. הקוד מאפשר למכונה טווח תנועה רחב, כך שבתהליך הייצור כל כלי מתקבל כיחיד במינו (one of a kind).
למחקר 3.0 נבחרו כלי קרמיקה תעשייתיים, בשל מיצובם התרבותי הגבוה, ובשל המשמעות האישית שלהם עבור ליפשיץ (רוזנטל, ווג׳ווד, איקאה ועוד). ייצורם באמצעות מכונה ואלגוריתם, מעניק להם פרשנות חדשה: מהי שפת הקראפט של המחר? ומה תהיה משמעותם של האמנות ושל העיצוב בעידן הפוסט־תעשייתי?
מפגשי גלריה: שלישי, 24.3.20 בשעה 18:00 עם האמנית ואוצרת התערוכה | שני, 30.3.20 בשעה 19:00 עם האמנית
באמצעות חיתוך, קיטוע וריבוד מאזכר אברהם קריצמן חוויות ליקוט, שיטוט ומסע רגלי, שקיים בשנת 2015 בפיאטרה ניאמץ (Piatra Neamț), עיר שבה התגורר אבי סבו בחבל מולדובה שברומניה. במהלך מסעו עוקב קריצמן אחר התפתחותם של מיתוסים שונים, האוצרים בחובם מטענים אידיאולוגיים ותרבותיים.
קשתות וקימורים אדריכליים לצד פְרסקאות שהתקלפו מצטרפים לכלל דימויים חדשים, המשמשים כחזות ויזואלית ל״בקיעים מיתיים״ – שברים ארעיים ברצף ההיסטורי, המבקשים להבליט את אופייה הנזיל והבדיוני של המציאות שבה אנו חיים. אִזכורים אלה מעלים מחשבות על מצבים, שבהם איסוף אינפורמציה וריבוי מידע מאפשרים הסוואה ומיסוך, ובד בבד מייצרים דימויים מרובדים חדשים, המהדהדים את יחסנו לזיכרון, לחוויה ולפרשנות. התערוכה מכנסת שלל תיאורים, בליל של צורות ורצף של אִזכורים ויזואליים וחווייתיים לכדי מיצב רב־שכבתי ודו־חללי, המעלה שאלות בדבר הישנותם, השתמרותם ומקומם על הרצף ההיסטורי. אוצר: עמית שמאע.
מפגשי גלריה: שלישי, 17.3.20 בשעה 18:00 עם האמן | שבת, 4.4.20 בשעה 12:00 עם האמן ואוצר התערוכה
אברהם קריצמן. צילום: אלעד שריג
עפרי ליפשיץ. צילום: רז ליפשיץ
עפרי ליפשיץ, המכונה. צילום: רן קושניר
דויד טבול, סטילס מתוך הסרט זיגמונג פרויד, יהודי ללא אלוהים
דויד טבול // זיגמונד פרויד, יהודי ללא אלוהים
הבמאי והאמן הצרפתי דויד טבול פורש את מסכת חייו של אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, מן הדמויות המשפיעות ביותר במאה ה־20, תוך התבססות על מכתביו האישיים. הוא משתמש בסרטי ארכיון ובתצלומים מן התקופה, הנדמים לעתים כציורים, ואלה מלוּוים בקריינות, המפיחה בסרט חיים ומעצימה אותו בממד קולי ובעומק נוסף. השימוש בכל אלה כדי לגולל את סיפור חייו של פרויד מוליד יצירת מופת פיוטית, היסטורית ודרמטית כאחת. אוצרת: מרי שק.
אילת כרמי, מציגה עד סוף מרץ את טופוגרפיה של ראיה, שחונכת את הגלריה לאמנות ומוח במרכז אדמונד ולילי ספרא למדעי המוח (ELSC), האוניברסיטה העברית בירושלים. אוצרת: מיכל מור.
מי אני
אילת כרמי, ילידת קיבוץ בית השיטה, בוגרת בצלאל. הצגתי והצבתי תערוכות בחללים מוזיאליים ובגלריות בארץ ובעולם.
העבודה
״טופוגרפיה של ראיה״ נוצרה מתוך דיאלוג מתמשך עם חוקרת המוח ד״ר איילת מקיטון, שמתמקדת במחקרה בראיה אחרי עיוורון. התערוכה מאפשרת הצצה לתחושה האמביוולנטית הנוצרת עקב הפער בין קבלת קלט ראייתי תקין לבין פרשנות לא ברורה של אותו קלט; העבודה קושרת בין המורכבות של הקלט החזותי במוח לבין המראה הנשקף מחלון הגלריה בה אני מציגה. כמו בתערוכות רבות שלי, התערוכה כולה היא הצבה ציורית שעושה שימוש בשילוב שכבות של ציורים המונחים זה על זה. ההצבה מאתגרת אסטרטגיות שונות של ציור שכבתי, תוך התייחסות למרחב הפנים והחוץ, לנוף מציאותי ודמיוני ולקשרים הנוצרים ביניהם.
צילומים: יובל חי
עבודת החלון, שנקראת ״המכון לחקר כדור הארץ״, נוצרה במיוחד בהתאמה לחלל המסוים הזה. היא החלה והתפתחה לאחר שהבחנתי כי מחלון הגלריה במרכז למדעי המוח נשקף הבניין של חקר כדור הארץ והעצים שסביבו. החלטתי להכניס כמה אלמנטים קונקרטיים הנשקפים מהחלון ולשלב אותם עם דימויים אחרים שנולדו ונוצרו במחשבות שלי. האלמנטים ״המציאותיים״ קשורים ומתייחסים גם ליצירות האחרות בתערוכה, העוסקות בתלת־ממד בלתי־אפשרי (המתייחס לנבדקים של חוקרת המוח ד״ר איילת מקיטון, שמתחילים לראות אחרי עיוורון אבל המוח שלהם לא מצליח לפענח תלת־ממד).
כשעומדים בנקודה מסוימת אחת בחלל הגלריה אפשר להבחין איך הנוף הקונקרטי מבחוץ משתלב עם המציאות הבדיונית שלי. כשזזים מנקודה זו ומסתכלים על עבודת החלון ממקומות אחרים ברחבי הגלריה מתקבלת תמונה אחרת לגמרי. המוח מפענח את העבודה בדרכים שונות על פי נקודות ההסתכלות האין־סופיות. בשעות השונות של יום העבודה משתנה גם בגלל שהיא תלוית אור חיצוני ותאורה. בשעות הערב, כשהאור נמצא בתוך הגלריה, העבודה יותר נוכחת לצופים המתבוננים בה כשהם עומדים בחוץ ובחושך.
תעבירו את זה הלאה
העבודה הנוכחית היא Site Specific, כך שלא ממש ניתן להעבירה כמות שהיא. התערוכה מתייחסת לחלונות הספציפיים ולנוף המסוים שנשקף מהם בגלריה לאמנות ומוח הנמצאת בבניין המרתק ומעורר ההשראה של האדריכל סר נורמן פורסטר. אני מקווה שבעתיד יהיו לי עוד הזדמנויות להמשיך ולפעול בחללים מורכבים ומיוחדים כמו הבניין הזה, אני מוצאת את זה מאוד מגרה ומאתגר.
העבודה המוצגת בתערוכת זוכי פרסי משרד התרבות. צילום: מ״ל
פלוס אחד
בימים אלו נפתחה במוזאון אשדוד תערוכת הזוכים בפרסים של משרד התרבות לשנים 2017-2018. זכיתי בפרס שרת התרבות 2017, כך שבתערוכה מוצגת עבודה חדשה שלי שחלקים ממנה ציירתי במקביל לעבודה על ״טופוגרפיה של הראיה״. חלקים אחרים של העבודה המוצגת לקוחים מעבודה גדולה אחרת שלי בשם ״דקל יריחו״ שהוצגה במסגרת Flower Power בסירקל 1 ברלין 2018. לעיתים קרובות אני ממשיכה ומתייחסת אל עבודות שכבר נחשפו בתערוכות קודמות והן מקבלות משמעות נוספת בהקשר החדש ובחיבור הנוסף.
שלומיאל, שמאטעס, שמונצעס ושמנדריק משתלטים על מוזיאון הקומיקס והקריקטורה. תערוכה ביוזמת איגוד אמני הקומיקס והקריקטורה, שתפתח בחודש יוני, תעסוק בתרבות, פולקלור ושפת היידיש. אמנים ויוצרים מוזמנים להציע פרשנות הומוריסטית, אוהדת לפתגמים, מילים, אישים, גיבורי יצירות ספרותיות ותיאטרון.
קטגוריה אחת בתערוכה תעסוק בפתגמים ומילים ביידיש, אמרות עסיסיות מאוצרות השנינה היהודית, כדוגמת ״אויף יענעמס בארד איז גוט זיך צו לערנען שערן״, שפירושו ״נוח ללמוד איך לספר על זקנו של הזולת״, או מילים כאלטע־זאעכן, גורנישט, בלופר, בלוף, בוטקה וגטקס.
התרבות היידית עשירה ביצירה ספרותית, שירה, מחזות ודמויות ספרותיות. יוצרים מוזמנים להציע קריקטורות בהשראת קלאסיקות אלו, בהן טוביה החלבן, כנר על הגג, מוטל בן פייסי החזן, מנחם־מנדל, עושה הנפלאות, הדיבוק, מירל׳ה אפרת, שני קוני למל, הגולם, היהודי הנצחי ועוד.
חלק נוסף בתערוכה יציג מחוות לאנשי רוח, סופרים, משוררים, מחזאים, שחקנים ומוסיקאים אהובים. רשימת אנשי הרוח כוללת, בין השאר, את שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים, אברהם סוצקבר, בשביס זינגר, י.ל פרץ, ח.נ ביאליק, אצ״ג, מרדכי גבירטיג, יעקב שטיינברג, איציק מאנגר, ה. ליוויק, קדיה מולודובסקי, רבקה בסמן, שלמה מיכואלס, בנימין זוסקין, נחמה ליפשיץ, ליא קניג, חוה אלברשטיין, פסח ליליאן ומייק בורשטיין, מקס פרלמן ורבים נוספים.
הנחיות להגשה:
יוצרים מוזמנים להציע עבודה אחת או שתיים, חדשות או קיימות, בפורמט אורכי או רוחבי. עדיפות לממדים הקרובים לפורמט A4 או A3 עבודות רוחביות או אורכיות. על העבודות להתאים לתצוגה לכל המשפחה.
יש להגיש קבצים דיגיטלים בלבד (300dpi), במשקל 2.5-5 MB.
ההשתתפות היא ללא תשלום.
מועד אחרון להגשה: אפריל 2020.
להגשת עבודות, לפרטים נוספים ולקבלת רשימת פתגמים ומילים מומלצות, פנו לכתובת rachel.eliya@gmail.com
עיצוב משדרג למתנ״ס שבצור יצחק, מבנה דו־קומתי שלפני התהליך שבוצע בו היה אפרורי וחסר כל עניין אסתטי. במסגרת הפרויקט טופלו המסדרונות וחללי המדרגות, אולם כנסים גדול, חדרי השירותים בשתי הקומות והמשרד המשרת את המזכירות ואת מנהל המקום.
הפרטים הקטנים
העיצוב המחודש נועד להעמיק את החיבור בין תושבי היישוב למתנ״ס כאמצעי לבניית קהילה, ולהפוך את החלל חסר החיים לבית חי, חם ומזמין, שישרה תחושת שייכות. לצד אתגר תקציבי, האתגר המשמעותי נבע מהעובדה שמבנה המתנ״ס משרת קבוצות גיל שונות לשימושים שונים (מחוגים ועד הרצאות ומסיבות), כך שהיה צריך למצוא מכנה משותף שיתאים לכולם ולאופיין המשתנה של הפעילויות.
הקונספט שואף להזרים לחללי הפנים אנרגיה ושמחה כעטיפה נעימה לפעילויות במקום, וההשראה למימושו נשאבה במידה רבה מסגנון העיצוב של קבוצת ממפיס; צבעוניות עזה לצד נגיעות של שחור ולבן, מוטיבים גרפיים, פסים ונקודות, קו א־סימטרי וקריצה של הומור. פלטת הצבעים הורכבה בעיקר מטורקיז, ורוד וצהוב עם שימוש באפור כבסיס מקשר, והיא מובילה את מופעם של כלל המסדרונות וחללי המדרגות, הן בקירות שנצבעו ועוטרו בגרפיקה והן בפריטי ריהוט ששולבו בהם. כל פינה בחללים אלה טופלה ברוח הקונספט הצבעוני ותוך ניצול מיטבי, דוגמת החללים שמתחת לגרמי המדרגות שעוצבו כפינות ג׳ימבורי לפעוטות.
ענת ויינטראוב
המוטיב הגרפי, שתופס מקום נכבד בחלל, שולב עם אוביקטים פיזיים המעניקים לו תלת־ממדיות ומעצימים את הסביבה העליזה והשמחה. השילוב מייצר הפתעות חינניות במרחב המתנ״ס, ומודגש במיוחד בחדרי השירותים, שאחד מהם עוצב בהשראת ג׳ונגל והשני בהשראת קוביות לגו. בשירותי הג׳ונגל נעשה שימוש בחיות משחק עשויות פלסטיק שכמו מגיחות מתוך מדבקות הנושא הצבעוניות או מעטרות את המראה, ובשירותי הלגו משובצות הקוביות הצבעוניות על הקירות, הדלתות ועל האלמנטים השונים.
אולם הכנסים הגדול, שהיה עירום, עוצב במראה חמים, אך מטבע הדברים גם מתון וניטרלי יותר. הקיר הגדול בו חופה בלוחות OSB, שגם מספקים פתרון להצנעת נישה שמשמשת כסוג של מחסן לציוד, וקיר נוסף עוטר במדבקות של מנורות גבוהות, שאלומת האור הצהובה המופצת מהן ממשיכה וצובעת גם חלק מהספסלים הניצבים בצמוד אליו. בקיר שבו מותקנים מסך ומקרן נצבעו שני מלבנים גדולים באפור כהה, המשמשים רקע למסגרות צבעוניות – חלקן פיזיות וחלקן מדבקות – המציעות פלטפורמה להצגת תכנים משתנים.
שטחו המצומצם של המשרד, 25 מ״ר, תוכנן בקפידה ״על הסנטימטר״, כך שיוכל להכיל שלוש עמדות עבודה למזכירות וחלל פרטי למנהל, שהופרד באמצעות מחיצת זכוכית עם פרופילים שחורים. לעיצובו נבחרו פלטת צבעים רכה, ריהוט מודרני־פונקציונלי, ואקססוריז שמשלימים את המראה. בעיצוב שולבו גם אלמנטים משומשים, כמו מנורה הניצבת בפינת הכבאות ששימשה קודם לכן במשרד שנסגר, ובגלל התקציב הנמוך היו עבודות שביצעתי בעצמי.
רבים מאנשי המקצוע שנטלו חלק בפרויקט הם תושבי המקום, מה שללא ספק חיזק את המוטיבציה. החלל שהתקבל בסוף התהליך מעניק תחושה של חיבור חברתי ושל בית לקהילה, ואף מוכיח את כוחו של צבע לייצר מהפך ולשוות לחלל דהוי וסתמי חיים חדשים. מבחינתי האישית, כתושבת צור יצחק, הפרויקט היה מרגש במיוחד, ודווקא האילוץ שהציב התקציב המצומצם היווה הזדמנות לחשוב בראש אחר ולצאת מהקופסה.
פרט שולי
טרנדים צצים ובאותה המהירות גם נעלמים, לכן אני לא סוגדת להם אך בהחלט מקבלת אותם ונותנת להם מקום בהתאם לאופי החלל וללקוח. מערכת היחסים שלי עם הטרנדים מושתתת על מינון, וברגע שהמינון מדויק אני לא מרגישה שאני צריכה לוותר עליהם, ואפילו יכולה לנהל איתם יחסי חברות טובים.
לפרטים נוספים
הייתי רוצה (ונראה לי שגם מאוד נהנית) לעצב את משרדי גוגל, בגלל ובזכות היצירתיות, הדינמיות, המגוון הרחב של האנשים והצרכים ואינסוף החללים והחדרים. נראה לי מאתגר להכניס למקום עבודה כזה רגש, יצירתיות והשראה, ולהפוך אותו לבית חם ועוטף, שממלא ופותח את הראש.
פריטים נבחרים
פינת המשפחה בביתי היא ללא ספק האהובה עלי ביותר. היא מהווה פינת רביצה וכיף של ביחד, לצפיה משותפת בטלוויזיה, לקריאת ספרים, ומקום מושלם לרגעים של מסיבת פיג׳מות משפחתית עם כרבוליות ופינוקים.
רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של ״מידע פנים״ לחצו כאן
הי לימור, מה שלומך? ומזל טוב על הדפס להמונים. נראה מסקרן
לימור:
הי, שלומי טוב ותודה רבה
יובל:
מאיפה הגיע הרעיון לתערוכה?
לימור:
מוזיאון הרמן שטרוק נפתח ב־2013. סבטלנה ריינגולד, אוצרת המוזיאון מאז פתיחתו, מציגה בו תערוכות שקשורות בהדפס, והיא רצתה להראות את מקום ותפקיד ההדפס בימינו. היא הציעה לי לחקור ולאצור את הנושא ושמחתי לעשות זאת. בדקתי מה עומד מאחורי המושג ״הדפס עכשווי״ ולאחר מכן באה המחשבה אלו עבודות ופרויקטים יכולים להתאים להשתתף בתערוכה על מנת לשקף זאת
יובל:
ומה גילית? מה – ומי – עומדים מאחורי הדפס עכשווי?
לימור:
מדיום ההדפס הפך בימינו למדיום רב־תחומי, הנוטה לערב הדפס מסורתי עם חומרים ואופני ייצור חדשים כמו טכנולוגיות דיגיטליות. אלו נוכסו לתוך מלאכת ההדפס וכיום טכניקות מסורתיות נתמכות גם באמצעות שימוש במכונת צילום, פקס ובמדפסת הזרקת דיו המחוברת למחשב. כך הטכנולוגיות הדיגיטליות לא החליפו שיטות אחרות אלא רק הרחיבו את הבחירות ואת אפשרויות הפעולה של האמנים. אמצעי הייצור החדשים אינם מוזילים ומפחיתים מההילה שלהם, וחלק מהעבודות יוכל להישאר כבעל ערך ייחודי והשפעה היסטורית בשדה האמנות
דוד עדיקא, מתוך הסדרה כדים (אפריקנה). צילומים: סדנת בעלי המלאכה
לימור אלפרין זרד. צילום: אופק רון כרמל
יובל:
והרב־תחומיות היא גם בדיסציפלינות שמהן מגיעים האמנים – אמנות, איור, צילום, עיצוב, רישום ועוד, וזה גם בא לידי ביטוי בתערוכה. נכון?
לימור:
כן, לדוגמה הצלם דוד עדיקא או מרב סלומון, שהיא גם מאיירת. הפרויקט של עדיקא מציג שתי סדרות: הסדרה ״כדים״ שנוצרה בטכניקת הדפס רשת, וסדרת התצלומים ״אפריקנה״. סדרת הכדים נוצרה בעקבות וכהמשך לתצלומים של ״אפריקנה״ ויוצרת שיח ודיאלוג מעניין בין שתי הסדרות, בין צילום להדפס, ומה קורה לדימוי הצילומי כשהוא נעשה בשיטת הדפס
מרב סלומון השתמשה בחותמות גומי משרדיות ובנייר כחומר גלם. פעולת ההחתמה, השכפול והחיבור באמצעות חותמות הגומי מציעה וריאציה זמינה לאמנות ההדפס ולפעולת השכפול התעשייתי
מרב סלומון מציגה את המיצב המאוייר שלה, ״מאוזולאום״, שמתמקד בדימויי האישה היושבת כאיקונה. הן יושבות אחת על השנייה ומכוננות שושלת. הן כפופות, צעירות וזקנות, פגיעות וחשופות. סלומון השתמשה בחותמות גומי משרדיות ובנייר כחומר גלם. פעולת ההחתמה, השיכפול והחיבור באמצעות חותמות הגומי מציעה וריאציה זמינה לאמנות ההדפס ולפעולת השכפול התעשייתי. כך היא גם תובעת את זקיפות קומתן על ידי השארת החותם וסימון מקום
יובל:
זו באמת הייתה אחת התערוכות הבולטות בשבוע האיור האחרון, ומעניין אותי מה לקחת מהתערוכה שהוצגה בגלריה P8, כי היה בה משהו קצת תלוי־מקום. איך היא תוצג אצלכן?
לימור:
במקרה של האמנית מרב סלומון, בחרתי להציג חלק מהעבודות שהוצגו ועל מנת לחדד את הזיקה למדיום ההדפס, בחרתי להציג בוויטרינה את החותמות שאיתן היא עבדה. החותמות לא הוצגו כלל עד היום
מרב סלומון, מאוזולאום. צילומים: איה וינד
יובל:
וראיתי שגם ניב תשבי, טל גרנות וגור ענבר מציגים את רזוננס, וגם פה אני תוהה איך הפרויקט יוצג אחרי שהוא השתלב כל כך יפה בבעלי המלאכה בשבוע האיור
לימור:
מוזיאון הרמן שטרוק היה ביתו של האמן ויש בו חללים קטנים ששימשו כחדרים. החדרים הללו מתפקדים היום כחללי תערוכה. המיצב קיבל חלל כזה והעבודות על הקירות יחד עם האובייקטים התלת־ממדיים של הכדים יוצרים תחושה של חדר רחצה ציבורי שעוטף את המבקר שנכנס אליו, לעומת קודם כשהן הוצגו בסדנת בעלי המלאכה באופן יותר חופשי ומאולתר
יובל:
אז עוד עבודה אחת שאני סקרן לגביה – שיתוף הפעולה של רחלי שרפשטיין וקרן שפילשר. מה את יכולה לספר עליהן ועל העבודה שלהן עם הדפס
קרן שפילשר סיפרה לי שרוב ימי יצירתה היא התנגדה ליצור בהדפס, ואף הייתה חותמת ״מאה אחוז קרן שפילשר אוריגינל״. המפגש עם רחלי שיכנע אותה ליצור עבודה משועתקת שתיוצר באופן מתועש. מבחינתה ההדפס הוא זיכרון: העבודה מתפקדת כסוביניר וזיכרון חומרי ומוחשי לחווייה האמנותית
לימור:
TATTOOSHKA היא שיתוף פעולה בן האמנית קרן שפילשר למעצבת המוצר רחלי שרפשטיין: עבודה של פסלי מטריושקות, המשמשות כקופות חיסכון, שיצרה רחלי, וההדפסים הם ציורי קעקוע שיצרה בזמנו קרן.
קרן סיפרה לי שרוב ימי יצירתה היא מאוד התנגדה ליצור בהדפס, ואף הייתה חותמת ״מאה אחוז קרן שפילשר אוריגינל״; היא הייתה כולה אך ורק במדיום הציור. המפגש עם רחלי שיכנע אותה ליצור עבודה משועתקת שתיוצר באופן מתועש. גם האופי השיתופי, שהוא אחד ממאפייני ההדפס, מאוד מצא חן בעיניה. מבחינת קרן ההדפס הוא זיכרון: העבודה מתפקדת כסוביניר וזיכרון חומרי ומוחשי לחווייה האמנותית
אפרופו 100% שפילשר אורגינל, מעניין אותי מהשיחות שלך עם האמנים, מה היה משותף במוטיבציה שלהם לעבוד עם טכניקת ההדפס, מה הם מצאו בה – במיוחד בהמשך למה שאמת מקודם על טכנולוגיות חדשות ועידן דיגיטלי
העבודות בתערוכה מאתגרות ומטשטשות את הגבולות שבין אמנות גבוהה, אמנות נמוכה, תחום העיצוב והעולם של מוצרי הצריכה. האמנים שפונים לטכנולוגיות החדשות מנצלים באופן דמוקרטי את הפוטנציאל של תחום ההדפס כאמצעי להפצת האמנות שלהם בשדה הציבורי
יובל:
ומכאן גם מגיע השם, הדפס להמונים?
לימור:
נכון מאוד
יובל:
יפה! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
לימור:
כן. מדיום ההדפס העכשווי יכול להיתפס כביטוי של שיח חדש בדבר טיב הערך האסתטי ולשמש מודל למצבים חדשים של ייצור אמנותי. אנחנו מזמינות אותך ואת כולם לפתיחה ביום חמישי בשעה שמונה, שתכלול גם הדגמה של האמנית מעין גוטפלד במהלך האירוע
הדפס להמונים
אוצרת: לימור אלפרן זרד מוזיאון הרמן שטרוק, רח׳ ארלוזרוב 23, חיפה
משתתפים: מעין גוטפלד, ברברה הולנד, גיל יפמן, אנה לוקשבסקי, מרב סלומון, דוד עדיקא, עינת עמיר, קרן שפילשר, רחלי שרפשטיין
פתיחה: 27.2; נעילה: 20.10
שבוע העיצוב של מילאנו, אירוע העיצוב החשוב בעולם, נדחה בחודשיים וצפוי להתקיים – נכון לעכשיו – ב־16־21 ביוני. שבוע העיצוב היה מתוכנן במקור להתקיים ב־21־26 באפריל. בישיבת חירום שנערכה הערב (ג׳) במילאנו, בהשתתפות ראשי ענף הרהיטים, מנהלי יריד הרהיטים השנתי סלון דל מובילה, ובעצה אחת עם ראש עיריית מילאנו, ג׳וזפה סלה,הוחלט על דחייתו של היריד ליוני, על רקע התפשטות וירוס הקורונה בצפון איטליה ובעולם, והשפעתו הקיצונית על תנועת נוסעים ועל העולם העסקי.
בשלב זה איטליה סובלת מהמספר הגבוה ביותר של נדבקים בקורונה בקרב מדינות אירופה, ומרבית המקרים ממוקדים במחוזות הצפוניים ונטו ולומברדיה, שם שוכנת מילאנו, הנחשבת לבירה העסקית של איטליה.
ביריד הרהיטים מציגים מדי שנה יותר מ־2,000 מעצבים ויצרנים מאיטליה ומרחבי העולם, והוא מושך קרוב ל־400 אלף מבקרים, מהענף המקצועי ומהציבור הרחב. במקביל ליריד הרשמי מתקיימים ברחבי העיר מילאנו מאות אירועי פופ־אפ ותערוכות עצמאיות, תערוכות מיוחדות בחנויות, בבתי מלון, באוניברסיטה ובאתרים בלתי שגרתיים. כל אלה ייאלצו להמתין גם הם ככל הנראה, לאור מצב החירום שהוכרז באזור מילאנו, ודחיית יריד הרהיטים – העוגן המרכזי של ההתרחשות.
במסיבת העיתונאים שנערכה רק לפני שבוע במילאנו אמר סאלה כי מילאנו זקוקה ליריד הרהיטים ממש כפי שהיריד זקוק למילאנו. אין להקל ראש בכך, שכן שבוע העיצוב נחשב לאירוע החשוב בעולם לענפי העיצוב ונגזרותיו – תעשיות רבות המושפעות ממנו קוראות ומפרשות את מגמות השנה החדשה על פי המוצגים בשבוע העיצוב. זהו אחד ממחוללי העסקים העיקריים שמזינים את העיר, מעלים את התפוסה (ואת המחירים) בבתי המלון ובמסעדות ומזרימים חמצן לאזורי המסחר ברחבי העיר.
מוקדי העיצוב העצמאיים והיוזמות המקוריות ביותר צפויים כעת לספוג מכה אנושה עוד יותר מהארגונים הגדולים. בניגוד ליריד הרשמי, לאירועי שבוע העיצוב ברחבי העיר אין הנהלה מרכזית אחת, והם מבוססים על יזמות עצמאית. מאות התערוכות ואלפי המציגים ייאלצו כעת לחשב מסלול מחדש, לטפל בחוזים שיופרו, להיערך מחדש עם הוצאות הנסיעה והשהות, עם אתרי תצוגה שיש לאתר, לשכור ולהתאימם לתצוגה; כל זאת תחת אי־ודאות שצפויה להימשך עוד זמן מה, עד שהעולם ינשום לרווחה וחרדת הקורונה תישכח.
הי רונן, מה שלומך? אני רוצה לדבר איתך על התערוכה מקום/אל־מקום, שאתה מציג יחד עם מיכה אולמן, חתן פרס ישראל לפיסול ומבכירי האמנים בישראל, בגלריה של האוניברסיטה הפתוחה ברעננה
רונן:
שלומי מצוין. אני מרגיש שזו דרך מאוד מתאימה לראיון לתערוכה כזו. חלק נרחב מהתערוכה נעשה דרך תקשורת מרחוק
חגית:
נכון! יש בתערוכה הזו פערים מעניינים – בין הדורות (של המציגים) ובין המקומות הפיזיים והווירטואליים (של העושים במלאכה)
רונן:
פיתוח הקוד לעבודת האנכים (העבודה הקינטית המרכזית בתערוכה) בוצע מקליפורניה, בשיתוף פעולה עם אחי שעובד שם, ישירות לסטודיו בתל אביב, ומאוחר יותר להצבה בחלל התערוכה.
רונן שהרבני. צילום: נתן שר
רונן שהרבני, אנכים, מיצב סאונד קינטי
חגית:
זו עבודה חריגה בחומר ובקינטיקה שלה, גם ביחס לתערוכה עצמה. מדובר בסדרת אנכי בנאים, שפועלים כמטוטלת ומגיבים זה לזה
רונן:
זו עבודה שצמחה באופן מיוחד בהתייחס לחלל באוניברסיטה הפתוחה, וזו הפעם הראשונה שהיא מוצגת. מדובר בחלל לא סטנדרטי. כשראיתי אותו לראשונה היה קשה לאפיין אותו: האם הוא חלל ציבורי? בטח שאינו חלל קלאסי של גלריה, שמאפשר אינטימיות מול העבודות. שדרת העמודים (שביניהם ניצב הפסל הקינטי) נראית כמו מסדרון צר, עם הרבה פתחים, שלא בדיוק עוברים דרכו. המפגש עם הארכיטקטורה הכל־כך מוחלטת וחזקה של עדה כרמי מלמד, דרש תגובה מצידי
חגית:
גם בעיניי, שדרת העמודים היא מקום כל כך מוזר, שמאפשר מעט מאוד זוויות מבט. המגבלה הפכה פה לחלק מהגדרת העבודה?
רונן:
אני עובד המון עם חללים וגם בעבודותי משתמש בערכים ארכיטקטונים. והיה ברור לי שיש כאן דיאלוג שצריך לפתח. אפשר לראות את העבודה בשלמותה משני הצדדים, והמרווחים בין העמודים מאפשרים הצצה לא ברורה, שמעוררת את סקרנותם של העוברים ושבים, וזה כבר רווח גדול שהתערוכה והמקום הביאו איתם
חגית:
ומבחינת החיבור עם מיכה, אתה לא חושב ששם, בעבודת האנכים, הוא קצת פחות בא לידי ביטוי? למרות שקולו נשמע…
רונן:
עבודותיו של מיכה מאוד מחוברות להגבלות הפיזיקליות של המרחב. אחת מההגבלות היא כוח המשיכה והיציבות של העבודה, שמתבטאת במרכז הכובד או נענית להגדרות האנך. בשיחות בינינו הוא התעניין בעבודה, כבר בזמן התהוותה. תנועת נדנוד האנך, על כל המצבים שלו, יוצרת צורת פירמידה או שער משולש, והחלל שביניהם תמיד נשאר חלול וריק
חגית:
זו עבודה בחומר שונה, בניגוד לעבודות החול. אם כי גם אצלו, פוזיטיב ונגטיב, יש ואין, משמעותיים במידה שווה
רונן:
ושם הקשר: מיכה עובד עם החומר ומדגיש את הקשר בין האין ליש. בעבודות הווידאו שלי אני עובד עם אור (אל־חומר) היוצר תחושה של אובייקטים מרצדים, בלי שהם תופסים באמת נפח
מיכה אולמן, בית שחור
מיכה אולמן, כוסות, הדפס חול
חגית:
איך התפתחה התערוכה המשותפת?
רונן:
זה החל ממפגש עם ד״ר חוה אלדובי (אוצרת משותפת של התערוכה, יחד עם כרמית בלומנזון, וראש המעבדה לניו מדיה באוניברסיטה הפתוחה). היא הביעה עניין לכתוב מאמר על עבודות החול של מיכה ושלי. סיפרתי לה על מפגש קסום שהיה לי עם מיכה כמה שנים קודם לכן, כשהצגנו ביחד בתערוכה באום אל פאחם.
שם נוצרה עבודה (נוספת על העבודה שהצגתי) שבה השתמשתי בצילומים שצילמתי את מיכה ״רוקד״ על דגימת חול שהביא לגלריה, במטרה לבחון את הטקסטורה של האדמה. העבודה ״קלף״ נולדה רגע לפני הפתיחה והוצגה לצד עבודתו של מיכה בתערוכה. במקביל היו לנו שיחות מרתקות, חלקן מוקלטות ומתועדות. הסאונד בעבודת האנכים לקוח מאחת השיחות שקיימנו
חגית:
וכך מיכה הפך בקולו ובדמותו לחלק מ״חומר״ העבודה שלך
רונן:
נכון. אני חושב שמפגשים חשובים לנו מהדהדים ומתבטאים בכל מני אופנים. אין ספק שהמפגש עם אמן ותיק ומוערך כמו מיכה הותיר בי רושם. מעבר לעבודות של מיכה והמלל של השיחה, הרשימה אותי הפתיחות שלו והיכולת לפתוח את המרחב שלו בפני, ללא שום מחסום ואגו. באחד המשפטים בשיחה הוא מדבר על תהליך העבודה שלו, שבו הוא פותח את כל הערוצים ומאפשר תנועה לכל הכיוונים.
בעבודה הקינטית יש תנועה רפטטיבית שמפעילה סאונד ומהדהדת אותו. בעיקרון התנועה קבועה, אבל אינה חוזרת על עצמה באופן מדוייק. אפשר באנלוגיה לחשוב על קבוצה של עשרה רקדנים שמופיעים עם כוראוגרפיה קבועה מראש. כל פעם יבצעו אותה קצת שונה ובתזמונים מעט שונים.
בתהליך העבודה חיפשתי סאונד ולאחר כמה נסיונות החלטתי להקשיב שוב לשיחה עם מיכה ולנסות למצוא תמלול תמציתי של ההדהוד שנשאר. ברגע מסויים של השיחה מיכה משתהה ואומר שהוא נותן למחשבה ולהיגיון לשבת בצד ורוצה ״לתת ל… לתחושות לדבר״. וזה אחד מהמרכיבים החשובים בתהליך היצירה של כל אמן
רונן שהרבני, מיכה אולמן בעבודה קלף
מראה הצבה
אחד הנושאים שיותר מעסיקים אותנו בדורנו זו היכולת להעביר ולתעד את המציאות. ולעומקו של עניין – ניסיון להגדיר ולהבין מהי מציאות. המרחק שלנו מהסיטואציה מגדיר את המציאות
חגית:
בוא נחזור לעבודות החול, אותו מוטיב משותף שזיהתה חוה אלדובי. אצל אולמן החול החופשי (אדמת החמרה) הוא חומר הגלם, אצלך הוא מצע להקרנה של דימויים, ולאשליה שהם בוקעים מתוכו או נוזלים על גביו
רונן:
חול הוא מצע המזמין למשחק וליצירת מצבים. בצבא מתדרכים על גבי השו״ח (שולחן חול) את יחסי הכוחות ותוואי השטח
חגית:
בדיוק! הדימוי של שולחן חול הוא משהו מאוד ״צבאי״ ואסטרטגי. אבל אצלך הוא הופך למצע רך, מזכיר יותר חולות נודדים
רונן:
כבר כמה שנים שיש לי ארגזי חול בסטודיו – טריטוריות קטנות, שאני עורך קומפוזיציות משתנות. בהתחלה היו אובייקטים שהייתי נועץ בחול ויותר מאוחר התחלתי ״לייצר״ סימולציות של אובייקטים על החול. טריטוריה וגבולות במרחב שלנו, ובכלל בזמננו, הם מושגים קשוחים ומקפיצים אותנו מייד למצב חירום. אני ספוג במציאות הזו, והעבודות נולדו מתוך הצורך להתבוננן בטריטוריות ללא השלכות, ובמרחב נטרלי, כדי להתבונן במושגי היסוד האלא בלי פחד וחרדה.
מעניין, שכשהעבודות מוצגות בארץ ישר עולה העניין הפוליטי והשאלות על גבולות וטריטוריה. לעומת זאת, כשהצגתי לפני כמה שנים באוסטין – שהיא עיר עם הגירה חיובית מהגבוהות בארצות הברית – כמעט כולם התייחסו אליהן כביטוי של הצמיחה הנדל״נית של העיר
חגית:
אפשר קצת רקע? איך הגעת לאמנות ואיך התחברה האמנות לעבודת CGI?
רונן:
נולדתי ב־1974, גדלתי ברמת גן. חי ועובד בתל אביב (נשוי + 2). למדתי ציור ופיסול בניו יורק סטודיו סקול NYSS, ובמקביל עבדתי בתעשיית הקולנוע והמוזיקה בניו יורק ובלוס אנג׳לס. כך גם נוצר הקשר בין המדיומים – דיגיטלי וחומרי
חגית:
תסביר קצת את התהליך. אנשים חושבים שאתה עושה קסמים. מה זה Computer Generated Imagery – ואיך אתה בוחר את החומרים המצולמים והתנועתיים שלך?
רונן:
אני עובד ב״סטודיו וירטואלי״ ובונה את הסימולציות במרחב הוירטואלי הא־חומרי, בתוכנות התלת־ממד והאנימציה, רגע לפני החזרה לחומר לחול. העבודות החלו מצילומי נוף מסביבות ירושלים. בהמשך התחלתי למדל במחשב מבנים על בסיס הצילומים, וכך אני יכול לייצר כפרים וערים שלמות ו״לצלם״ אותם. למעשה אני יוצר סיטואציות ב־CGI.
כשהסתכלתי על הנופים מלאי הקוביות (המבנים) מרחוק, לא יכולתי שלא להתפעל מהערך האסתטי שלהם, ללא כל קשר למצב הפוליטי, חברתי, כלכלי וכו׳. אינני מזלזל בכך, חלילה, אלא פשוט רציתי לעבוד עם זה כחומר גלם ואולי לחזור עם תובנות אחרות. היה לי צורך לרגע לאסוף את כל הקוביות האלו לדלי ולהגיע לסטודיו ולעבוד איתן כמו בקוביות משחק או לגו, וליצור מצבים חדשים, נקיים, ללא היסטוריה והגבלות.
העבודה על המחשב בסטודיו הווירטואלי מאפשר להציף ארגז חול בגודל מטר על מטר ב־20 אלף מבנים, לערבל את הסיטואציה, לשטח לקבץ לקבור ולגלות מחדש. תדמייני האנגר אין סופי ומנופים שמטילים מבנים וכמה שמשות שמאירות את הסצנה, ורוחות שמגלגלות את המבנים מצד לצד… בולענים ונביעות בניינים… זה מרתק ומשחרר, ומאיר כל פעם מחדש את הביטויים: אדמה, גבולות, בית, תרבות וקהילה.
וזה מה שאני רואה בינתיים (בזמן הראיון, עולה בחדשות ידיעה על 900 אלף פליטים במתקפה של צבא אסד בצפון סוריה): אם חושבים על 40 ומשהו נפשות בממוצע במבנה, 20 אלף מבנים, זה 900 אלף פליטים. כשעומדים מול העבודה ונהנים מהתנועה, ופתאום מבינים שהמציאות הזו מתקיימת ברגעים אלו. זה מפחיד שדברים כאלה קורים
חגית:
מצד אחד אתה מדבר על זה שהמשחק בקוביות מנתק את ההקשר הפוליטי והאנושי; מצד שני – אי אפשר להתנתק באמת
רונן שהרבני, צללים, פרט
רונן שהרבני, הקרנת וידאו על שולחן חול
רונן:
לסידרה הזו קוראים ״טריטריות מדומות״ – מדומה באופן שמנוגד לאמיתי, למציאותי. אחד הנושאים שיותר מעסיקים אותנו בדורנו – היכולת להעביר ולתעד את המציאות. ולעומקו של עניין – ניסיון להגדיר ולהבין מהי מציאות. בתערוכה אני מציג מציאות שאינה קיימת ומציג מספר זוויות ונקודות צפייה שנראות שונה. המרחק שלנו מהסיטואציה מגדיר את המציאות
חגית:
העבודות מבוססות על צילומי לוויין אמיתיים?
רונן:
עבודות החול עצמאיות ומומצאות. האובייקטים (המבנים) מבוססים על צילומים רגילים. יש כמה עבודות פרינט שיש בהם תזכור לצמתי כבישים בארץ, על בסיס צילומי לווין, ועל ידי עיוות הפרטים ותוספות הן נראות כמו צילומי לווין של מרחבים גדולים. זה תיעוד של מציאות ויצירה של מציאות חדשה
חגית:
ואיך מתחברות לכך עבודות המחול בחול?
רונן:
זו אייר אלעזרא, יוצרת ורקדנית לשעבר בבת שבע. הדמות הזו מלווה את העבודות שלי כבר כמה שנים בכמה אופנים. בעבודה הנוכחית היא מופיעה מול עצמה בתנועה מאוד פשוטה. בתנועות שלה ממש מרגישים את החיבור והמגע עם הקרקע. אפשר אפילו להרים אותה עם פיסת אדמה (כפי שנראה בצילום). הקשר מתפוגג בשבריר שניה כשמשהו מסתיר את עדשת המקרן והדמות נעלמת בחסות הצל
חגית:
זו הערה או תזכורת לנוכחות האנושית השברירית
רונן:
מבחינתי זה הקשר הטבעי שיש לנו לאדמה לצד החרדה לאבד אותה
מקום אל־מקום
מיכה אולמן ורונן שהרבני
אוצרות: ד״ר חוה אלדובי וכרמית בלומנזון הגלריה באוניברסיטה הפתוחה, רעננה
עד 22.3.20
התערוכות הראשונות שאצרתי היו כאלו שנשאלו ממוזיאונים אחרים לחלל אגף הילדים והנוער במוזיאון בר־דוד. אז הגעתי להחלטה שכל התערוכות שיוצגו יתורגמו לשפה הערבית, מתוך מחשבה ורצון לקרב אוכלוסיות ממגזרים שונים מישובים קרובים למוזיאון.
התערוכה הראשונה שאצרתי ושהפכה למסורת היא One on One, שנפתחת כל שנה באביב, פרי שיתוף פעולה עם המכון לאמנויות במכללת תל חי. בתערוכה מוצגות יצירות של סטודנטים שנה ג׳ משלוש המחלקות: צורפות, קרמיקה ואמנות פלסטית. לאורך כמה חודשים הסטודנטים חוקרים ומתייחסים ליצירות מתוך אוסף המוזיאון.
למדתי עיצוב המוצר, אמנות וחינוך. בארצות־הברית למדתי אמנות ואנגלית, וכששבתי ארצה עבדתי בניהול חינוך בלתי־פורמלי וניהלתי את אחת ממעבדות התרבות של מפעל הפיס בצפון. באותה העת יזמתי פניה למוזיאון בר־דוד הקרוב לביתי, ולשמחתי תוך מעט חודשים התחלתי לעבוד. אני מרגישה שצמחתי מתוך העבודה וההכרות עם תפקידים שונים במוזיאון. המשכתי את לימודי באוניברסיטת חיפה בחוג לתולדות האמנות.
מיטל קילמניק. צילום: ג׳יל פיטוסי
התערוכה אמצע המר. צילום: עידו בראל
הצבה בתערוכה סימני דרך
מאיה שלייפר, מתוך התערוכה סימני דרך
בשנת 2017 אצרתי את תערוכת הקומיקס ״סימני דרך – פנים שונות לרחוב״, במסגרת שיתוף פעולה עם המוזיאון הישראלי לקומיקס וקריקטורה ותכנית קרב. התערוכה נאצרה בעקבות חוברת קומיקס שיצאה לאור בשנת 2012, בהשתתפות מיטב הקומיקסאים הישראלים. התערוכה עסקה בערב־רב התרבותי של מדינת ישראל, בשונות ובדמיון בין אנשים, באוכלוסיות המגוונות שברחוב ובצורות התיישבות.
אוצרות התערוכה הייתה תהליך מאתגר והצריכה עבודת שיחזור רבה ומחשבה על הצגת אמנות עמוסה ויזואלית בשתי שפות. בעקבות תרגום התערוכה לערבית, מחלקת החינוך במוזיאון הצליחה להוציא לפועל תכנית חינוכית שהפגישה כיתות מהמגזר היהודי עם כיתות מהמגזר הערבי. הפעילות המשותפת בתערוכה הייתה משמעותית, ובתי־ספר נשארו בקשר גם לאחר הביקור.
המסר החשוב שנשאה התערוכה היה של קירוב לבבות למרות השונות, מה שהביא אותי למחשבה שעלי להעביר את התערוכה לחללים נוספים בכדי שהמסרים ימשיכו להדהד. לשמחתי התערוכה תוצג בקרוב בחלל אחר בפריפריה הדרומית.
התחנה האחרונה
בשנת 2019 אצרתי את התערוכה הדו־לשונית ״אי שם, אמנות מארץ האגדות״. לקראת התערוכה ערכתי מחקר מעמיק על אגדות ילדים, שבסופו בחרתי עשר אגדות עם נפוצות. באמצעות קול קורא אספתי 29 אמניות המציגות התייחסויות אישיות לנושא.
האתגר הגדול בתהליך האוצרות היה הנגשת הנושא, שיועד במקור בעיקר למבוגרים, לילדים ולמשפחות. התערוכה עוסקת במבנה הנרטיבי של האגדה, טיב הקשר בין המילה הכתובה לדימוי, מציאות ודמיון, מסרים ונקודות מבט. בחלל משולבת פעילויות המאפשרות למבקר חווית העמקה וחקירה עצמאית באמצעים שונים.
אמניות משתתפות: אדוה קרני, אתי צ׳כובר, גלי לוצקי, דורית נחמיאס, דליה חי אקו, דניאל פלדהקר, דרורה דקל, חיה גרץ רן, יעל עמית סנקר, לילי פישר, מיכל בלייר, מיכל עלמה מרקוס, מרב דרור, נאוה הראל שושני, נדיה עדינה רוז, סטודיו סטורי טיילור, ספיר גל, עירית בראל בסן, ענבל כהן חמו, ענבל לוטן, עפרה אייל, פולינה פולטורן, רויטל לסיק, רונית שלו, רחל גולדרייך, ריטה כץ, קבוצת Sketchlight, שרון רשב״ם פרופ, תמר שחר.
הצבה בתערוכה אי שם
אדוה קרני, מתוך התערוכה אי שם. צילום: דרור מילר
הצבה בתערוכה אי שם
מכל מלמדי השכלתי
נינה, סימון, אחת הדמויות החשובות בעולם האוצרות, עיצוב התערוכות והמוזיאונים, שממנה אני שואבת השראה רבה, הייתה במשך שבע שנים מנהלת ה־Santa Cruz Museum of Art and History ופעילה רבות למען מוסדות תרבות. היא מקדמת גישה שבה יש להפוך את מוסד המוזיאון לרלוונטי לקהילה: על המוזיאון והתערוכות לגעת בעולמה של הקהילה ולהוות מתווך בין אנשים שונים וממגזרים שונים.
אני מאמינה שהמוזיאון מסוגל להיות חלק משמעותי ופעיל המקדם דו־שיח בסיוע האמצעים האמנותיים למען קירוב בין אנשים. מוזיאון בר־דוד, הממוקם כ־500 מטרים מגבול הלבנון וסובב ישובים ממגזרים שונים: יהודים, נוצרים, צ׳רקסים, דרוזים, מוסלמים, דתיים וחילוניים, מהווה מקום מפגש רב תרבותי הסובב את ציר האמנות. מבין המטרות העיקריות שלי הן לפעול לכך שהמוזיאון ייתפס אצל הקהילה כשייך לה, כמקום בו ניתן באמצעות אמנות לדבר על כל נושא, זאת תוך שימוש בכלים משפת האמנות.
עם יציאת יצירה מהסטודיו של האמן לחלל התערוכה, הפוקוס עובר אל הצופה. הפרשנות של הצופה תלויה בנסיבות רבות ומורכבות. אוצרות טובה תצליח להעלות את סקרנותו של הצופה ובכך תגרום לו להביע עניין וחקירה. אנו חיים בעולם שבו המידע והידע שייך לכולנו, בלחיצת כפתור כולנו יכולים ללמוד כל תחום ועל כן הסקרנות, הערנות והמעורבות האישית הן שהופכות להיות משמעותיות. המשך עיבוד החוויה המוזיאלית מחוץ לכתלי המוזיאון הוא הצלחה גדולה בזמנים של שפע וגירויים רבים. בעבודה שלי אני נוהגת לחשוב על הפריפריה, בשאיפה ליצור חלל בעל תכנים איכותיים ומשמעותיים שיעניקו חוויה מוזיאלית מלאה, עשירה ומשמעותית למבקרים.
תערוכת החלומות
מזה שנים רבות אני חולמת על תערוכה שהצופה שנכנס אליה יהפוך לפעיל בכל חושיו, יוכל להתרשם מעקבות של מבקרים שהיו ועזבו ולהותיר את עקבותיו. בתערוכת החלומות שלי הצופה הופך למעורב משמעותי. אני מאמינה באמנות כזו המשתפת את הצופה בסיפור התערוכה. מוזיאון בר־דוד הוא המוזיאון המגוון ביותר הנמצא בלב הגליל, והיחידי הפועל בו אגף המוקדש כולו לילדים ולנוער. המטרה העיקרית שלי היא למצב את המוזיאון כאבן שואבת לאמנות ותרבות בגליל, מרכז שיקרב את הקהל אל האמנות וישכלל את טיב הקשר בין הצופה ליצירה.
אני משתדלת לאצור תערוכות המעודדות את הקהל לרכוש ולהשתמש בכלים משפת האמנות ולהשאילם אל תוך עולמם הפרטי. המטרה המשנית היא להניע ילדים לסקרנות באמצעים ויזואליים תוך שימוש בערכים מעולם האמנות, סבלנות, נקודות מבט, ביקורת אישית וחברתית דבר שיעודד אותם להיות מבוגרים צרכני תרבות. המניע שלי הוא יצירת אפשרויות לילדי הפריפריה; אני תמיד מחפשת שותפים לדרך, לקבץ כוחות למטרה של חיזוק הגליל והעשרת החינוך המוזיאלי בצפון.
קבוצת המחול כרמלה באירוע נעילת התערוכה ארכולוגיה של אחרות, אתי אברגל. צילום: ג׳יל פיטוסי
הדר יחזקאל בעקבות נפתלי בזם, מתוך התערוכה דיאלוג עם האוסף
בקרוב אצלך
בעקבות ההצלחות של שתי התערוכות האחרונות שאצרתי אני נמצאת כרגע בפרשת דרכים ובהתלבטות לגבי התערוכה הבאה. לרוב אני משתדלת לאצור תערוכה שהנושא שלה נושק לתכנים חינוכיים. אני תרה אחר נושא המהווה חלק מעולמם של הילדים, אך גם רלוונטי לעולמם של המבוגרים. חשוב לי לאצור תערוכות נושאות מסרים כאלו, שיאפשרו לנו כבני אדם להיות טובים יותר כלפי עצמנו ולהשפיע לטובה על הסביבה הקרובה. במקביל אני עובדת כרגע על תערוכה שתוצג בשנת 2022 ותעסוק באורנמנט הפלסטיני כפי שמתבטא בטקסטיל של אמניות.
השילוב בין אוצרים מתחום האמנות ומתחום החינוך הוא חיוני וחשוב, ויכול לפוגג את מעטה האיום ולאפשר לשוחח בשפה משותפת. באמצעים פשוטים אפשר להעביר תכנים ומסרים מורכבים לכל הגילאים, ויחד עם זאת לשמור על חירותו של הפרט למחשבה ביקורתית, מפוקחת מלאה בהנאה וסקרנות.
הדפס להמונים והחורבן של פיראנזי במוזיאון הרמן שטרוק
התערוכה ״הדפס להמונים״ שתפתח הערב (חמישי 27.2) במוזיאון הרמן שטרוק, תציג עבודות שעושות שימוש חדשני ולא־צפוי במדיום ההדפס. דוד עדיקא יציג פרויקט הכולל את סדרת ההדפס ״כדים״ ואת סדרת התצלומים ״אפריקנה״, לצד פרויקט ״רזוננס – שעת רחצה״, שנוצר בעקבות מפגשים של המאייר ניב תשבי, האמנית טל גרנות, הקרמיקאי גור ענבר והאוצרים ענת קלימן ויעקב כהן עבור שבוע האיור 2019.
בנוסף תיפתח התערוכה ״פיראנזי: המלנכוליה של החורבן״, שתציג לראשונה בפני הקהל את יצירותיו של האמן האיטלקי ג׳ובני באטיסטה פיראנזי (1778-1720), הכלולות באוסף מוזיאוני חיפה. להדפסיו של פיראנזי הייתה השפעה רבה על דורות של אמנים, מעצבי תפאורות ואדריכלים. לצד יצירותיו יוצגו הדפסי החורבות של הרמן שטרוק, שהיה כנראה הראשון מבין אמני ארץ ישראל שהחלו לעסוק בנושא החורבות – בהתייחסות לאמנות הרומנטית ולחזון הגאולה הציוני.
דוד עדיקא, מתוך הסדרה כדים (אפריקנה). צילום: סדנת בעלי המלאכה
גיורא ברגל בגלריה נולובז. צילום: מ״ל
גן השלושה בגלריה נולובז
רקפת וינר עומר, גיורא ברגל וחגי לוריא, חברי גלריה נולובז, יציגו את עבודותיהם בתערוכה משותפת שתפתח הערב. יד הגורל הפגישה בין שלושת הציירים, כחלק מהגלריה השיתופית; בתערוכה ״גן השלושה״ הם בוחנים את הריאקציה הנוצרת ביניהם, כמו במעבדת מחקר, דרך הקשרים תרבותיים ותפיסות עולם.
את התערוכה מלווה המוזיקאי והמשורר זיו רובינשטיין בטקסט בן שלושה פרקים. עבודותיהם נעות מהמופשט ביותר בציוריו של חגי לוריא, בהן מערך כתמים וקווים מצומצמים עד למינימום ההכרחי, ועד הדימוי המוגדר והסיפורי בעבודותיהם של רקפת וינר עומר וגירא ברגל.
דפנה מוריה בגלריה עין הוד
״פרטים נסתרים״, תערוכת היחיד של דפנה מוריה שתפתח בגלריה עין הוד בשבת (29.2 בשעה 12:00), תציג ציורים מופשטים וגדולים היוצרים סביבה. הציורים החופשיים והנועזים מבוצעים בצבעים מרהיבים על גבי בדים גדולי ממדים, ומבטאים את השפה האישית שהאמנית פיתחה בשנים האחרונות: שפה קולוריסטית בעלת תו מזהה ונוכחות מרשימה. בשפה זו, שהיא אבסטרקטית לחלוטין אך בנויה היטב, עשויים הציורים משכבות של צבע, ומשיכות המכחול מעצבות את הקומפוזיציות. אוצרת: דניאלה טלמור. נעילה: 28.3.
דפנה מוריה בגלריה עין הוד. צילום: רן ארדה
עוזי צור בלובי – מקום לאמנות. צילומים: מ״ל
גן העדן של עוזי צור בלובי
הצייר והמשורר עוזי צור, בעל הטור ״עוצם עין אחת״ במוסף תרבות וספרות של הארץ, יציג בלובי – מקום לאמנות את תערוכתו הראשונה כאמן. בתערוכה ״גן עדן לאלים״ דמויות גרוטסקיות, משעשעות ומפחידות מוצבות בנופים בנוסח וולט דיסני של מדבריות צחיחים, אגמים ויערות מדממים תחת שמיים זרועי מטאורים. הציורים שואבים מעולמות הקומיקס והפנטזיה ומזכירים כתבי־יד גנוסטיים, מסתוריים, חתומים לפרשנות ומלווים נימה דקה של הומור יהודי מתוק כדבש ומר כלענה.
גיבורה מקומית: שלומית כהן אסיף בגלריה החווה
״כרטיס לירח״, תערוכת מחווה למשוררת שלומית כהן אסיף, תפתח בשבת (29.2) בגלריה החווה בחולון. בתערוכה יוצגו שיריה של שלומית כהן אסיף מתקופות שונות תוך התמקדות בספרה החדש שיצא לאור ״כרטיס לירח״, לצד איורים שליוו את שיריה ופורסמו בספרים ובהם איורים של ענבל לייטנר, גיל־לי אלון קוריאל, הילה חבקין, יעל שחר שריד ורחל קנופ. כמו כן יוקרנו קטעי וידאו משיריה וקטעים מתוך הצגות שהועלו בתיאטראות מתוך שיריה. זו הראשונה בסדרת ״גיבור מקומי״ של תערוכות שיוקדשו לגיבורי תרבות בני העיר. אוצר: רפי וזאנה. נעילה: 21.3.
״הפרחים רקדו כל הלילה ולכן הם עייפים״, אומר לאידה הקטנה בן דודה הגדול ממנה, כשהיא שואלת למה נבלו הפרחים באגרטל. השקר הקטן והציורי שלו הופך לפנטזיה צבעונית בלילה, כשהילדה אורבת לפרחים היוצאים במחול. דורות של ילדים גדלו על אגדת ״נשף הפרחים״ של הנס כריסטיאן אנדרסן. כשבגרו הילדים התפוגג זכרון האגדות, אולם גם כיום יש מי שמאמין שהצמחים מנהלים חיי לילה סודיים ושיש להם הרבה יותר דפוסי התנהגות ופעילות ממה שנהוג לחשוב. ולא מדובר בילדים תמימים אלא דווקא במדענים רציניים ואמנים בעלי דמיון וכשרון.
״צמחים חושבים, חושבים צמחים״ היא כותרת המשנה של התערוכה Plan(e)t, בגלריה האוניברסיטאית באוניברסיטת תל אביב, שבמסגרתה מוצגים מספר שיתופי פעולה בין אמנים למדענים. התערוכה מציעה לראות בצמחים יצורים תבוניים, וללמוד מהם, כדי לחדש את הקשר של בני האדם עם הסביבה. אבקנים מאובנים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות זוכים לשחזור במרחק אלפי שנים, והמחקר מתחקה אחר אפיוני הסביבה שבה צמחו. האמנית רלי דה פריס מציגה סרט אנימציה המבוסס על תנועת האבקנים והפרייתם.
צמד האמנים האמריקאים דיוויד ברנס ואוסטין יאנג, המכנים את עצמם Fallen Fruit, מנהלים לאורך השנים מחקר אורבני, שבמסגרתו הם מתעדים את עצי הפרי הנפוצים בסביבה עירונית, ומנסים לעורר את מודעות התושבים לעצים הנדיבים שצומחים בשכנותם. הם עושים זאת באמצעות מיפוי סביבתי וצילומים מרהיבים, שכובשים את חלל הגלריה כשהם מודפסים על טפט עצום על רקע צבעוניות פסיכדלית. הניתוק של הצמחייה מהסביבה החיצונית, הטבעית, השטחתה בצילום והרקע המזכיר יותר תרכובות כימיות מצמחייה טבעית, מהדהדים באופן מטאפורי את היחסים המנותקים של תושבי העיר מהחיים הפוריים המתרחשים בממש ברחובות שלנו.
התערוכה מתחברת לטרנד הסוחף של התעניינות מחודשת בטבע וניסיון להתקרב אליו. בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת החיבה והמשיכה לירוק, ויותר אנשים מפנים מקום בחייהם (ובביתם) לצמחייה, ורואים בה חלק חשוב מהנוף הביתי והסביבתי.
עבודתה של ליאת סגל המוצגת בתערוכה מעירה זיכרון רחוק מאותו נשף פרחים אגדי. סגל יצרה שדה של ״צמחים״ רובוטיים, גבעולי ענק שנשתלו בחדר מואר בגווני ורוד־סגול, והם מיתמרים מעל ראשי הצופים ומגיבים בתנועה עדינה לתאורה המשתנה בחלל הגלריה, באופן המתחקה אחר תכונותיהם והתנהגויותיהם של צמחים. בדומה לצמחים בטבע, תנועתם עוקבת אחר האור ומתאימה את עצמה לשינוייו. הגבעולים מצופים סיבי פחמן, חומר המשלב איכויות אורגניות ומלאכותיות גם יחד, באופן שמעניק להם תחושה עתידנית.
תנועת הגבעולים מבוססת על מחקרה של ד״ר יסמין מרוז, המתמקד ב״קבלת החלטות ובזיכרון של צמחים״ מחקר שחלקו מתקיים במסגרת פרויקט בינלאומי של האיחוד האירופי.
ליאת סגל. צילום מ"ל
טרופיזם, ליאת סגל ויסמין מרוז. צילום: נעמי מרוז
לדברי האוצרים, תמר מאיר המנהלת את הגלריה וספי הנדלר, ראש הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב, העבודה הופכת את היוצרות בנוגע לכל מה שידוע לנו על צמחים. בעולם הרפואה המצב המכונה ״צמח״ מתייחס לאובדן של מודעות, חשיבה, הכרה ויכולת לקלוט מידע מהסביבה. הגישה המקובלת, מבוססת על טענתו של אריסטו שלפיה צמחים הם חסרי תפיסה, אמצעי חישה ותנועה. כיום מתבססת ההבנה שצמחים קולטים גירויים מהסביבה ומגיבים בתנועה. העבודה מעוררת מודעות להיותם יצורים תבוניים, בעלי יכולות למידה, פתרון בעיות וקבלת החלטות – יצורים בעלי תפיסה והתנהגות מורכבות.
בשיחה עימה, סגל מסבירה את השילוב הבלתי שגרתי בין מחקר הטבע, הטכנולוגיה ויצירת האמנות.
העבודות שלך תמיד משלבות הרבה מאוד חישוביות ותכנות. והפעם יש כאן למידה מהטבע? יצירה של טבע חלופי?
״תוכנה וטכנולוגיות באופן כללי הן חלק בלתי נפרד מהיצירה שלי. הן חומר הגלם, התהליך ובמידה רבה גם ההשראה ליצירה. עולמות התוכן שאני עוסקת בהם ומה שהכי מעניין אותי הוא לא הטכנולוגיה כשלעצמה, אלא אנחנו – התפישה שלנו, היכולת שלנו להיות נוכחים, האינטימיות שאנחנו מסוגלים ליצר, ניסיונות השליטה שלנו.
״העבודה החדשה, טרופיזם, אכן מסתכלת בטבע ובמורכבות שלו, אבל גם משקפת אותנו ואת הקושי שלנו לנכוח ולהתבונן במה שנמצא מולנו מדי יום״.
זה משהו שאת עובדת עליו בעקביות, נכון? מדגישה את האינטראקציה שלנו עם הסביבה, באופן שקורא לתשומת לב חדשה?
״בהחלט, אנחנו חיים ברגע ייחודי בהיסטוריה מבחינות רבות. הסביבה שלנו משתנה במהירות שהולכת וגוברת ואנחנו חייבים לעבור אבולוציה יחד איתה. אבולוציה ביולוגית היא תהליך שלוקח זמן רב ואילו עכשיו עצם היכולת להשתנות הופכת לקריטית יותר מאי פעם.
אחד השינויים הדרמתיים שאני מתייחסת אליו בעבודות רבות הוא העומס הגובר במידע שאנחנו חשופים אליו בכל רגע. מעניין אותי מה העומס הזה עושה לנו. האם הערכים שהאנושות תפשה עד עכשיו כחשובים, כמו אמת, אמפטיה, אהבה, יכולים בכלל להישאר כאלה״?
מה שמביא אותי לחשוב: אולי הפער בין הזמן הטבעי של אבולוציה לבין הקצב המטורף של שינויים ודרישות הסתגלות שהביא איתו העידן הטכנולוגי, עידן המידע והתקשורת המיידית, הוא מה שגורם לנו להרגיש כל הזמן במצב חירום. תסבירי את המושג שטבעת.ן בשם היצירה: טרופיזם?
״טרופיזם הוא היכולת של הצמח לנוע כתגובה לגירוי חיצוני. קשה לנו לתפוש את זה שלצמחים יש התנהגות מאד מורכבת, בעיקר כי הצמחים פועלים באיטיות רבה. העבודה ׳טרופיזם׳ נוצרה בשיתוף פעולה עם ד״ר יסמין מרוז, פיזיקאית שחוקרת התנהגויות בצמחים. העבודות של ד״ר מרוז ושל חוקרים נוספים מראות שכל דבר שאנחנו מגדירים כהתנהגות – כמו זכרון, תגובה לגירוי, למידה, תקשורת וכו׳ – מצוי גם בצמחים.
״במשך שנים רבות אם מדען דיבר על כך שצמחים מתנהגים הוא נחשד בשרלטנות. אולם היום משתמשים בידע הרב שנצבר בחקר ההתנהגות בבעלי חיים ומראים שלמרות המנגנונים השונים המייצרים את ההתנהגויות, הצמחים מורכבים לא פחות״.
בכל זאת, הקשר בין צמחים ״מתנהגים״ לרובוטים נשמע מדע בדיוני. וכשרואים את היער הרובוטי שיצרת שם, זה מעורר התרגשות ומהלך קסם על הצופה.
״אפשר לראות את ההתנהגות של הצמח בקלות כשמצלמים למשך הלילה עציץ המוצב על עדן החלון. הוא יצמח ויתפתל וישתנה ובבוקר הוא יפנה אל עבר השמש. באחד הניסויים של ד״ר מרוז רואים, למשל, שחמניה עוקבת במהלך היום אחר השמש. אולם בלילה היא ממשיכה לזוז, כך שבבוקר היא תהיה במקום ובזמן הנכונים לקראת הזריחה. המשמעות של זה מדהימה – לחמניה יש זכרון של מרחב ושל זמן ויכולת למדוד זמן.
״העבודה למעשה נוצרה בהשראת הניסוי הזה. בגלריה מוצב ׳שדה׳ של גבעולים ענקיים המצופים בסבי פחמן, שזזים באיטיות כתגובה לאור המשתנה בחלל. כיוונתי לכך שהחלל החשוך והאור הוורוד, יחד עם השדה הענק יתנו תחושה סוריאליסטית ומלאכותית מצד אחד, וטבעית מהצד השני. השימוש בסיבי הפחמן פועל על הציר הזה – מצד אחד מדובר בחומר תעשייתי ׳הייטקי׳, שמשתמשים בו ליצור רחפנים וכו׳, ומהצד השני, פחמן הוא החומר שאנחנו והצמחים בנויים ממנו. זה נכון גם לגבי השימוש בתאורה הוורודה. זהו אור דרמטי ומלאכותי המייצר תחושות סוריאליסטיות, ומצד שני זה הצבע שבו משתמשים בתאורה בחממות רבות, כי הוא מיטיב עם גדילת הצמחים״.
את חושבת שהעיסוק המוגבר בטבע, צמחיה, הכנסת צמחים לתוך הבית, ובהמשך ההשתלטות הצמחית גם על תערוכות אמנות – הוא רק סינדרום של התקופה או שיש לו השלכות ״מרפאות״, משמעותיות יותר על הקשר שלנו עם הטבע והסביבה?
״אני חושבת ששני הצדדים האלו נכונים באותה מידה. ככל שאנחנו רחוקים יותר מהטבע אנחנו צמאים וזקוקים לו יותר. בתקווה שנגיע לאיזון בריא לפני האפוקליפסה.
״באופן מוזר, אפשר לראות את הקצוות האלה במה שקורה כיום עם מגפת וירוס הקורונה. המגפה הנוראית כשלעצמה הביאה להפחתה עצומה בפליטת הפחמן בסין בעקבות עוצר הטיסות ועצירת יצור במפעלים.
״אם לחזור לצמחים, הניתוק שלנו מהטבע והצריכה הקיצונית של המתועש, גורמת לנו להתחלת תחושת אי נוחות, שהיא חיונית לשינוי״.
יש די הרבה ״עיצוב מוצר״ בייצור שדה של גבעולי פחמן, בעלי חוליות, מחווטים ועטופים – מתי זה הופך מרעיון לרישום ולעבודה בשטח? כמה אנשים מעורבים בתהליך?
״באופן כללי תהליך העבודה שלי כולל הרבה הנדסה ותכנון טכני. זה מאד קשור ברקע שאני מגיעה ממנו – אני במקור מגיעה מרקע של מדעי המחשב וביולגיה ומחקר של בינה מלאכותית ומערכות מורכבות. עם השנים ועם הפרוייקטים למדתי גם אלקטרוניקה ומכאניקה, שהפכו לחלק דומיננטי ביצירה שלי. כשאני מתחילה לעבוד על עבודה חדשה התוכן והטכניקה קשורים מאד זה בזה.
״בדרך כלל יש לי כבר בהתחלה אינטואיציה חזקה לגבי הנראות הסופית של העבודה, אבל הדרך לשם כוללת תהליך הנדסי לכל דבר, ובסופו של דבר העבודה המוגמרת תלויה גם בכל הבחירות הטכניות שאני עושה בתהליך. התהליך הזה מצריך אורך נשימה ואמונה בדרך, כי לפעמים אני עובדת חודשים על עבודה ורואה אותה פועלת במלואה בפעם הראשונה רק בחלל הגלריה.
״סביר להניח שלא הייתי יכולה לעשות את אותה האמנות אם לא הייתי בונה בעצמי גם את הצדדים הטכניים, כי זאת השפה שלי. פעמים רבות המהלכים הרעיוניים ממשיכים להתפתח בזכות השאלות הטכניות שאני מתמודדת איתן.
״כמובן שאני גם נעזרת במעגל רחב של אנשים, החל מאוצרים ואנשים בסביבתי שמעורבים בצדדים הרעיוניים, דרך אנשים מוכשרים שאיתם אני משתפת פעולה בחלק מהעבודות, וכלה בצוות אסיסטנטים שעובד יחד איתי בשלבי הביצוע וההקמה״.
התוצאה היא משהו שמאוד אהוב היום באמנות – אימרסיב – כשהצופים לא רק מתבוננים אלא ממש משתלבים בעבודה. זה משהו שאת שואפת לעסוק בו יותר, ליצור סביבות שהקהל הוא חלק מהן? ליצור חוויה עוטפת?
״מבחינתי יצירה אימרסיבית, כזו שעוטפת ומכילה את הצופה, היא כלי שאני לפעמים משתמשת בו, אך בהחלט לא ערך בפני עצמו. בעבודה ׳טרופיזם׳, למשל, רציתי ליצר תחושה סוריאליסטית, שבה המבקר חש קטן ואפילו פגיע ביחס לשדה ולחלל. לכן בחרתי במימדים הגדולים ובתאורה הדומיננטית.
״מצד שני, בשלב העבודה על הפרוייקט, כשחשבתי על כך שאני רוצה ליצור מראה שמשקפת את המוגבלות שלנו בתפישת הצמח כישות מורכבת, עברה לי המחשבה שהייתי שמחה להושיב את המבקר מול עציץ במשך חודש, כך שפשוט יתבונן בו. דווקא בגלל שהמדיום שלי הוא טכנולוגי, אני מאד נזהרת מכך שהמדיום יהפוך לעיקר, כי אז בעיני נאבד הרגש״.
Planet – צמחים חושבים, חושבים צמחים הגלריה האוניברסיטאית, אוניברסיטת תל אביב, 8.1.2020 – 30.6.2020
אוצרים: תמר מאיר, ספי הנדלר
משתתפים: דיוויד ברנס ואוסטין יאנג (Fallen Fruit), רלי דה פריס, סטפן טיידה, ד"ר דפנה לנגוט, ד"ר יסמין מרוז, ליאת סגל, קולקטיב אנייה, נועם רבינוביץ
פרס הציור לאמנים צעירים על־שם אסנת מוזס, שמוענק מטעם משפחת מוזס ובית האמנים בירושלים מאז 2007, מזמין אמנים להגיש מועמדות לתחרות לשנת 2020. הזוכים ייבחרו בידי ועדת שיפוט שתורכב מאמנים ואמניות, המשמרים את אופיו המגוון והדינמי של הפרס לאורך השנים. לזוכה יוענק סכום כספי של 10,000 ₪ ותערוכת יחיד בבית האמנים בירושלים.
בשנים הקודמות הוענק הפרס לאמנים שי אזולאי, אבי סבח, נטע לי שלוסר, אלעד רוזן, אלון קדם, עלמה יצחקי, אלהם רוקני, שגיא אזולאי, פרל שניידר, טל ברויטמן, יונתן צופי, יערה אורן וילנה רוטנברג.
אמנים העוסקים בציור ורישום בגילאים 20 עד 35, מוזמנים להגיש מועמדות בהתאם לתקנון ובאמצעות טופס הגשה באתר בית האמנים ירושלים. מועד אחרון להגשה: 5.4.2020.
בזוגיות עם אסף. מגדלים יחד את שתי הילדות שלנו, מאי (5) ואביגיל (1.5).
מה בצלחת?
אסף זקוק לאי במטבח כדי לבשל. עד שזה יקרה המשימה מוטלת בעיקר עלי, ויוצא שהשאיפה לטבעונות ואוכל בריא מתרסקת לרוב אל תוך מציאות הקוטג׳ והפסטה.
איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?
מציגה בימים אלה תערוכה בגלריה 4 בפלורנטין, שאצרה אורית מור. התערוכה נקראת Falling Up ויש בה רישומים של מדרגות נעות ומערות נטיפים. העבודות נעשו בפחם, גרפיט וגירים, טכניקה שאני עובדת בה בעשור האחרון. כל הרישומים מתחילים בהנחת שכבה עבה של פחם סינתטי שעליה אני מציירת. אפשר לומר שהעבודות קורות בתוך איזה חלל שחור, והרבה פעמים גם במשך הזמן נעלמות חזרה לתוכו.
זו תערוכת היחיד הראשונה שלי מאז שסיימתי את התואר השני בבצלאל ב־2014, שם הצגתי מיצב רישום של חלל אקוסטי. המדרגות הנעות ממשיכות את העניין בהחזרת דימויים ארכיטקטוניים למצב רישומי, באופן שעשוי לבטא זיכרון קולקטיבי. ציורי המערות הם התפתחות חדשה בעבודה שלי ומהווים הזמנה לשיטוט במרחבים שמתחת לפני השטח ומחוץ לשדה הראייה.
איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?
עבדתי בעבר כתחקירנית בטלוויזיה ויצא לי לפגוש לא מעט מפורסמים. כששלחו אותי לראיין את תמר בורר לקראת מופע חדש שלה נוצר ביננו קשר עמוק, ולמעשה לא הפסקנו את השיחה עד היום. בערב הפתיחה תמר הופיעה יחד עם הצ׳לן תום קליין בפרפורמנס בלתי נשכח.
ב־20 השנים האחרונות אני מלמדת מחול מזרחי. עבדתי עם מכורות ועם חולות סרטן, עם ילדות בפנימיות, מתמודדים עם פרקינסון, קשישים ותשושי נפש. בעבודה היום־יומית שלי אני פוגשת הרבה כאב ומאמינה שמגיעה לנו, לכולנו, החוויה האנושית הבסיסית של תנועה עם מוזיקה; תנועה חיצונית או פנימית. בלימודי המחול וגם בסדנאות האמנות שאני מעבירה לילדים, אנחנו עוסקים בפחד ובמה שמפחיד אותנו.
התחלתי לצייר ג׳ינים (שדים בערבית) על בגדים כדי לייצר מעין אובייקט הגנה. אני חושבת שהיציאה מהבית מבחינתי תמיד היתה מורכבת; הבית הוא המקום שבו אני מרגישה אני, ובחוץ פחות. החולצות הראשונות שציירתי היו כמו חפץ מעבר, כמו לתת לתינוק בגד של אמא כשהוא במשפחתון – פיסת פנים שתצא איתי החוצה לעולם.
הרקע שלי בריקוד מזרחי הפגיש אותי עם טקסי גירוש שדים, שמרתקים אותי. בעיקר מעניינת אותי הפרקטיקה של ריצוי השד כדי להפוך אותו משד רודף לשד מגן. אמא שלי, שגדלה בטוניסיה, סיפרה לי על טקס שנקרא סטמבלי. הטקס הזה בוצע על דודה שלה שאיבדה את אחיה, וכשלא התאוששה הזמינו נשים וגברים בעלי עור כהה שניגנו מוזיקה מיוחדת. הדודה הזו רקדה עד עילפון או תשישות, אז למעשה הג׳ין עוזב את הגוף, לפי האמונה. בעיני אמא שלי זו היתה חוויה מפחידה, אבל בעיני זה היה מופלא, המחשבה שאפשר להתמודד עם אבל כבד בעזרת מוזיקה וריקוד. כלומר, ההבנה שהאמנות יכולה להוביל לגאולה ולרווחה של האדם היתה מדהימה בעיני.
כל התמיכה וחוסר השיפוט הזה נובעים מהאמונה שהאדם אחוז שד, וזה מה שמעקר את הבושה. אין פגם באדם עצמו, זה מאפשר לנשים שחיות עם הרבה הגבלות, להתפרק לחלוטין, לרקוד בחופש גמור
חקרתי הרבה את הטקסים האלו, בעיקר את הטקסים הצפון־אפריקאים. ניסיתי חלק מהפרקטיקה הזו על עצמי, וגיליתי שזה לצעוד לתוך חוסר שליטה. בתוך חיים שלמים של הימלטות מכל דבר שיש בו אלמנט של חוסר שליטה, אדם בוחר לצעוד ישר לתוך זה. הקהילה כולה תומכת, מארגנים את הטקס, מזמינים את המוזיקאים, מלווים את האדם (לרוב אישה) ישר אל לב המאפליה. כל התמיכה וחוסר השיפוט הזה נובעים מהאמונה שהאדם אחוז שד, כלומר זה לא הוא עצמו, וזה מה שמעקר את הבושה. אין פגם באדם עצמו, זה מאפשר לדוגמה לנשים שחיות חיים מסורתיים עם הרבה הגבלות ביום־יום, להתפרק לחלוטין מול כל משפחתן, לרקוד בטירוף בתנועות חסרות שליטה ובחופש גמור.
מכאן למדתי שהבושה, שהמחשבה שאנחנו עצמנו הדבר המקולקל ולא שקילקול נכנס בנו, היא קריטית. הבושה להיות מג׳נונה, להיות משוגעת, להכיל את השד בפנים, גרמה לי לרצות ״לענוד את הלב על השרוול״; לומר הנה השד בחוץ, גמרנו עם הבושה.
על הדרך זה גם פתר לי מלחמה עתיקה ברודנות הכתמים. כתמים ניהלו אותי זמן רב; הפחד מכתם על המכנסיים, הפחד ממה חושבות המטפלות על הבגדים המוכתמים של הילדים שלי, החשש ללכת לארוחה עם חולצה לבנה… זה נגמר. אני מציירת כתמים על החולצות, וכתם ספונטני מקבל מיד התייחסות עם טוש בד. הג׳ין הוא מבחינתי מטאפורה למודחק, לתת־המודע שלנו, לפחד חסר הצורה. עצם הקריאה בשם לפחד הגולמי נותנת משמעות ומאפשרת לאדם להתמודד עם מה שמשתקף בו.
האסתטיקה של הג׳ין מושפעת מאוד ממסכות אפריקאיות, ולכן הם מרובי שיניים, שהן ללא־ספק החלק האהוב עליי. תהליך היצירה שלהם כולל מתיחה של החולצה על קרטון וציור במכחולים וצבע. לעתים קרובות אני מדמיינת את מיקום השכמות, עמוד השדרה או הצלעות, ומתייחסת לזה.
בלימודי התואר הראשון והשני שלי באמנות פלסטית, ציירתי רוב הזמן בצבעי מים. הרבה מהעבודות שלי היו כתמים שנשאו אופי גופני, כתמים של נוזלי גוף, או ציור של דמויות עובר שכאילו נספגו לתוך הנייר. גם על בגדים יש לי שאיפה שהג׳ין יספג לתוך הבד, יהפוך לחלק מהחולצה, ונהנית לחשוב על הקיום העצמאי שלהם בעולם – דרך כביסות, נסיעות, חיים וכתמים חדשים.
ביום רביעי בשבוע שעבר פרסם מרקוס פיירס – העורך הראשי והמייסד של מגזין העיצוב המקוון Dezeen – בחשבון האינסטגרם שלו, צילום מתוך תצוגת האופנה של הקולג׳ לאופנה של לונדון. בצילום מופיע דוגמן כהה עור לובש מכנסיים מתנפחים מלאטקס – בדומה לכדורים מתנפחים לבריכה – שעיצב בוגר התואר השני של הקולג׳ בשם Harikrishnan.
מתחת לצילום מושך העין כתב פיירס: ״מכנסי לטקס מתנפחים והעדכונים שלנו על איך וירוס הקורונה השפיע על סלון הרהיטים של מילאנו, סייעו להפוך את יום האתמול ליום הטוב ביותר אי פעם לטראפיק של דזין: 481,000 כניסות ו־224,000 מבקרים יחודיים״. בתגובות לפוסט ביקש המעצב פביו נובמברה מפיירס להודות שהסיבה לטראפיק היא מילאנו, ולא המכנסיים המתנפחים. פיירס ענה לו בתגובה שדווקא המכנסים היו הסיפור הנקרא ביותר באותו יום.
ואמנם, אפשר לראות בשני הסיפורים דוגמה למנעד שבתוכו פועל דזין, ושאותו מגדיר דזין, כמו גם לנסות להבין מכך מה לפי פיירס הופך סיפור לטוב. ״קח לדוגמה את יום שלישי, שני סיפורים גדולים: מילאנו והקורונה״, אומר פיירס. ״יום לפני כן דיווחנו שהנהלת הסלון עתידה להיפגש ולהחליט על גורלו של היריד, וידענו כמה זה רלוונטי לקוראים שלהם: הם יצטרכו להזמין מחדש את הטיסות ואת המלונות שלהם, לארגן הכל מחדש. זה ממש שירות לציבור: לפרסם את המידע הנכון, בלי פייק ניוז, בלי בולשיט, לא שמועות.
״והסיפור השני של המכנסיים: דימוי טוב, שקל להבין למה הוא מושך את העין, good old fashioned sensation. אני אמנם כבר לא כותב הרבה, אבל כל הזמן בודק מה קורה – באינסטגרם, בפייסבוק, באינטרנט, בירידי עיצוב, במגזינים – ומעביר לצוות המערכת מיילים מסביב לשעון. ראיתי את התמונה הזו באינסטגרם לפני שלושה שבועות, שלחתי ושכחתי. אני בטח לא יכול להגיד שחשבתי שזה יהיה הסיפור הכי גדול של השנה עד עכשיו״.
אז מה הופך סיפור טוב?
״כשאתה מרגיש שאתה מוציא לעולם משהו חיובי, רלוונטי, מבדר; מראה לקוראים משהו שהם לא ראו קודם.
אנחנו לא מנסים לרדוף אחרי קוראים. הרבה אנשים נכנסים לדזין כי הם ראו משהו בפייסבוק או באינסטגרם: הם לא באמת מתעניינים בעיצוב או אדריכלות, אז זה חסר טעם לרדוף אחריהם. אנחנו רוצים להגיד משהו שיש לו משמעות לקוראים שלנו, אחרת היינו מפרסמים את חדשות הבידור של הסלבס
״אנחנו לא מנסים לרדוף אחרי קוראים. יש לנו היום משהו כמו שלושה מיליון קוראים יוניק בחודש; אם נגדל זה יהיה מאוד יקר לתמוך בזה, הטכנולוגיה נהיית יקרה, הסרברים מסביב לעולם. הרבה אנשים נכנסים לדזין כי הם ראו משהו בפייסבוק או באינסטגרם: הם לא באמת מתעניינים בעיצוב או אדריכלות, אז זה חסר טעם לרדוף אחריהם. אנחנו רוצים להגיד משהו שיש לו משמעות לקוראים שלנו, אחרת היינו מפרסמים את חדשות הבידור של הסלבס״.
אם כן, מה צריך לעשות מי שרוצה שיכתבו עליו בדזין?
״אין נוסחה. איכות הדימויים, מקוריות, האם יש שם סיפור טוב, מה הכותרת; זה יכול להיות מעצב צעיר שלא שמענו עליו או מישהו מבוסס שעושה משהו מעניין. אין רשימת סעיפים שצריך לסמן עליהם וי: לכל הצעה יש סיכוי שווה שמישהו מצוות העורכים יסתכל עליה ויאהב אותה״.
רציתי משהו משלי, הבנתי שזה העתיד
מחר (שני, 2.3), יגיע פיירס לביקור קצר בישראל, כאורח של אירוע העיצוב HOMEXPO. האירוע, שיימשך ארבעה ימים, יפגיש ארבעה מוקדי עניין גדולים: תערוכה; אקדמיה; מרכז ייעוציים ומבצעי מכירות. אלו יפעלו תחת קורת גג אחת באקספו תל אביב, לצד עשרות פאנלים של מומחים, השקות והרצאות לאדריכלים ומעצבי פנים. במסגרת האירוע יעביר פיירס שתי הרצאות לקהל המקצועי תחת הכותרת ״עיצוב טוב לעולם רע״.
HOMEXPO
זו הפעם השנייה שאני פוגש את פיירס במשרדים של דזין בלונדון. הפעם הקודמת הייתה ב־2009, שלוש שנים אחרי שפוטר מתפקיד עורך מגזין העיצוב אייקון שאותו הקים. במקום לחפש תפקיד דומה בכלי תקשורת אחר, החליט פיירס להקים מיזם חדש משלו. במטבח ביתו בצפון לונדון הוא הקים את דזין – מקור השם הוא עיוות של המונח מגזין עיצוב (design magazine) – אתר חדשות בפורמט של בלוג שעוסק בעיצוב ובארכיטקטורה.
כעת אנו יושבים במשרדים של דזין במזרח לונדון, חלל עבודה משותף שבו פיירס יושב לצד חברי המערכת, והדבר היחיד שמסגיר שהוא העורך הראשי והבעלים הוא השיער הלבן והגיל (53). הבדל נוסף מהפעם הקודמת הוא שאם לפני 13 שנה היו לו שלושה אנשי צוות, כיום מדובר ב־40 עובדים.
אבל הגודל לא קובע (או לפחות לא קובע הכל): שנתיים לאחר הקמתו, מגזין טיים כלל בשנת 2008 את דזין ברשימת 100 הגופים והאנשים המשפיעים ביותר על עולם העיצוב. באותה שנה ביקרו בדזין חצי מיליון מבקרים בחודש; כיום פיירס מדווח על שלושה מיליון. וכבר אז האתר נחשב כאחד ממקורות המידע המעודכנים והמעניינים בתחום.
״בשנים הראשונות של דזין היה משהו תמים, קצת כמו המערב הפרוע, שיכולת להתחיל משהו משלך ולהצליח״, נזכר פיירס בתחילת דרכו של האתר. ״היום יהיה לך מאוד קשה לפתוח כלי תקשורת ולהצליח מבלי שיהיה לך משקיע: אתה תצטרף כסף, צוות, טכנולוגיה, אסטרטרגיה.
בשנים הראשונות של דזין היה משהו תמים, קצת כמו המערב הפרוע, שיכולת להתחיל משהו משלך ולהצליח. פייסבוק לא היה מה שהוא היום, לא היה אינסטגרם, היו רק בלוגים. היום הפלטפורמות האלו מתחרות בך: אתה צריך להיזהר מהן, הן לא חברות שלך
״בזמנו היה מספיק שוורדפרס זה בחינם, לקנות דומיין עלה 10 דולר, היו מספיק תמונות שהיה אפשר להשתמש בהן ללא תשלום, והאינטרנט היה השחקן היחיד: פייסבוק לא היה מה שהוא היום, לא היה אינסטגרם, היו רק בלוגים. היום הפלטפורמות האלו מתחרות בך: אתה צריך להיזהר מהן, הן לא חברות שלך.
״רק לאחרונה הבנתי שאחת הסיבות להצלחה של דזין הייתה הטיימינג: היו לי קשרים, ידעתי איך לכתוב, אבל כנראה שבתת־מודע שלי הייתי גם טוב במיתוג והבנתי את האינטרנט. לא ידעתי שיש לי כישרון לזה. למדתי עיצוב, אבל ידעתי שאני לא אהיה מעצב: הייתי טוב ברעיונות ובלדבר עליהם אבל לא הייתה לי את הסבלנות שמעצבים צריכים״.
מה תפס אותך בעיתונות דיגיטלית?
״תמיד רציתי לעשות את הדבר שלי. היה לי רעיון לעשות מגזין מסעות: היה לי שם, קונספט, לוגו, סיפורים, אבל לא היה לי כסף. מזל, כי אני בטוח שזה לא היה מצליח״, הוא מספר בחיוך.
את עולם הבלוגינג גילה פיירס בביאנלה לאדריכלות של ונציה בשנת 2006, כמה חודשים לפני שהקים את דזין. ״הם הזמינו מבקרים לכתוב לבלוג שלהם. הגעתי לחדר שבו ישבה המערכת ושאלתי את עצמי מה זה: פה שמים כותרת, פה טקסט, פה מעלים תמונות ואז לוחצים על פאבליש וזה באינטרנט. וואוו. זה היה כל כך מיידי. מהר מאוד הפכתי לכותב הכי פורה שלהם: צילמתי, כתבתי, פרסמתי והבנתי שזה העתיד. זה כל כך מהיר, מיידי ומתגמל, בטח בהשוואה למגזינים שמודפסים על עצים מתים, ובמקרה הטוב תקבל מכתב מאחד הקוראים אחרי כמה שבועות.
״ואז כשפוטרתי מאייקון לאחר שפרסמתי ספר בלעדיהם, אמרתי הנה ההזדמנות שלי. חשבתי שאין משהו טוב ומעניין בעיתונות העיצוב והאדריכלות המקוונת, הייתי כמעט בן 40, ולא רציתי להיות שכיר של מישהו אחר: רציתי משהו משלי״.
מה היה הרגע שבו הבנת שיש לך משהו גדול ביד?
״הגעתי ליריד דיזיין מיאמי ונקלעתי לארוחת ערב עם קניה ווסט. הוא סיפר לי על הדירה שקלאודיו סילבסטרין מתכנן לו בניו יורק, ואיכשהו הצלחתי לשכנע אותם לשלוח לי את התמונות. זה היה הסיפור הוויראלי הראשון של דזין, אז אפשר להגיד שאני חייב את הפרסום הבינלאומי שלי לקניה ווסט…״.
ספינת הדגל שמפסידה כסף
עדות נוספת להתפתחות של דזין ככלי תקשורת משפיע שיש לו אג׳נדה, היא הניסיון לקבוע סדר יום חברתי. בשנה האחרונה אפשר לראות בדזין יותר ויותר סיפורים שקשורים להתחממות הגלובלית, לכלכלה מעגלית, ״בלי גרין־ווש ובלי בולשיט״ אומר פיירס, ״למרות שאתה יודע שאלו כנראה לא יהיו הכתבות הכי נקראות שלנו. אלו הסיפורים שהכי קשה לכתוב, אבל זה חשוב. זה חלק מהתפקיד שלנו כעיתונאים.
״שמנו לב שיותר ויותר חברות החלו לשלב בהודעות לעיתונות שלהם מושגים כמו biodegradable או compostable. אבל מה זה אומר? ככל שהעמקנו בזה הבנו שאלה נושאים מורכבים, ולמרות שאנשים תמיד מחפשים תשובות קלות, אנחנו תמיד מטילים ספקות ומעלים אותם לזירה הציבורית״.
היית רוצה שמעצבים יתעסקו בנושאים כאלו יותר? מה החזון או האג׳נדה שלך?
״אין לי חזון, אין לי מניפסט למעצבים; אני עיתונאי, אין לי פיתרון. התפקיד שלנו הוא לא לעשות יחסי ציבור לתעשיה, אלא יותר להיות החבר הכי טוב שלך שילחש לך אל תלבש את החולצה הזו, או אתה בטוח שאתה רוצה לצאת עם הבחור הזה? כשעיתונאי נהיה קרוב מידי למי שהוא מסקר זו טעות. אנחנו רואים את זה בתחום הפוליטי, אתה נהיה בובה. זה לא מקום שאנחנו רוצים להיות בו.
אין לי חזון, אין לי מניפסט למעצבים; אני עיתונאי, אין לי פיתרון. התפקיד שלנו הוא לא לעשות יחסי ציבור לתעשיה, אלא יותר להיות החבר הכי טוב שלך שילחש לך אל תלבש את החולצה הזו, או אתה בטוח שאתה רוצה לצאת עם הבחור הזה?
״וזה קשור גם להרצאה שאעביר בתל אביב: החצי ראשון יוקדש לסיפור שלי ושל דזין, והחצי שני לאופן שבו השתנה עולם העיצוב. כותרת ההרצאה, עיצוב טוב לעולם רע, קשורה לכך: למשבר הפליטים, לשינויי האקלים, לפלסטיק, לזיהום אוויר, לקורונה. הפוליטיקאים לא מצליחים לפתור את הבעיות האלו, האו״ם נראה חסר כוח, לתאגידים נראה שאכפת אבל מה שבאמת מעניין אותם זה להרוויח. מה התפקיד של הקהילה היצירתית בעולם כזה? ושוב, אין לי תשובות, אבל אנחנו רוצים להיות הפלטפורמה שתאפשר לדון בנושאים האלו״.
מה לא השתנה מאז תחילת הדרך שלך?
״הבסיס של עיתונות: כתיבה ברורה ומדוייקת, בלי שגיאות כתיב, בלעדית אם אפשר, ושתהיה לה משמעות. בהתחלה לא יכולתי לעשות את זה לבד, הייתי צריך לעשות קיצורי דרך, אבל מהיום הראשון היה לי חשוב לקבוע אג׳נדה״.
כשפיירס מדבר על קיצורי דרך הוא מתייחס לשנותיו הראשונות של דזין, שבמהלכן העדכונים שהופיעו בו לא היו תוכן מקורי של האתר אלא הובאו כמעט תמיד בשם אומרם; כלומר, לא הייתה פרשנות אלא פרסום של הודעות לעיתונות. ״רוב ההודעות לעיתונות שאנחנו מקבלים נכתבו בידי המעצבים עצמם ולא בסוכנויות יחסי ציבור, אז למה לא לפרסם את זה? הרי זה מה שלא מעט עיתונאים עושים ממילא. אני לפחות מצהיר על זה״, אמר אז פיירס, וכעת הוא מדגיש, ״זה פשוט היה קיצור דרך בשביל להצליח לנהל את המגזין ולהתקדם הלאה״.
ניסיון נוסף שלא צלח היה למכור שעוני מעצבים תחת השם Dezeen Watch. המיזם המסחרי נפתח לאחר שפיירס שם לב שכשדזין כתבו על שעונים הקוראים שאלו איפה אפשר לקנות אותם. ״חשבנו שיהיה נחמד לאפשר לקנות שעוני מעצבים שלמעצבים שלהם לא הייתה שרשרת הפצה, שלא יכולת לקנות אותם בחנויות או בשדות תעופה. היינו הגורם המתווך ושמחנו שהיה לנו מוצר פיזי.
״אבל, זו הייתה סטייה ממה שאנחנו יודעים לעשות, לא היה לזה הבט מערכתי. אפילו באתר הדרושים אנחנו רואים משהו שמשלים את המערכת, בעוד שקמעונאות היא הלך רוח ומחשבה אחרים לגמרי. וכשכל השעונים שמכרנו התחילו להופיע באמזון ובאתרי קניות אונליין, כשחלק מהחברות והמעצבים הפכו גדולים, זה נהיה קשה וחשבנו שאין טעם להמשיך״.
איך אתם מרוויחים היום כסף?
״דזין היא חברה פרטית, אין לנו חובות, תמיד היינו רווחיים, ומה שהנחה אותנו היה אף פעם לא לסמוך על מקור הכנסה אחד. בתחילת הדרך היה רק את הפרסום הסטנדרטי. בהמשך מותגים, ירידי עיצוב וחברות עיצוב התחילו לבקש מאיתנו להפיק להם סרטוני וידאו מערכתיים. פתחנו אתר דרושים, שצריך לשלם כדי לפרסם בו, וזה עדיין הולך טוב. לפני שנתיים השקנו את הפרסים של דזין, אנשים משלמים כדי להכניס את העבודה שלהם לרשימת המועמדים, ובשנה שעברה השקנו את Dezeen Day, כנס שאנשים קונים לו כרטיסים ואנחנו מוכרים לו חסויות.
״אז המגזין הוא ספינת הדגל שלנו, ואנחנו משקיעים בה המון כסף: בצוות, בטכנולוגיה, בסושיאל, בעיצוב, בסרברים, בניהול תגובות. וסביב הספינה הזו שמפסידה כסף, יש לנו את ההכנסות מסביב״.
פתחתי את המחשב ומולי הופיע על הלוגו של גוגל, חתול מחייך בשחור לבן. 200 שנה להולדתו של המאייר ג׳ון טניאל (John Tenniel), מי שנתן צורה לסיפור שנדמה שמאפשר לכולנו להביט דרך מראה על עצמנו, על הבחירות שלנו, על הדרך שאנחנו עושים כבני אדם: הדרך המקצועית והדרך האנושית. האם אנחנו מסכימים להרים את העיניים, להביט במציאות ולא להסיט את המבט?
ביום שלישי, בפעם השלישית, יהיה לי הכבוד והעונג לקחת חלק במרקחה. בפעם השנייה נקדיש שלושה ימים של עשייה למען אחרים: ״מרקחה שווה״ קראנו לה. 750 סטודנטים, 60 מרצים, 30 ארגונים ועמותות יקחו השנה חלק במרתון פעילות רב תחומי של שלושה ימים, המיועד לכלל הסטודנטים בשנה ב׳ של הנדסה, עיצוב ואמנות.
לדוגמה, סדנה בשיתוף בית הספר היסודי במועצה אזורית אשכול – חשיבה מחדש על עיצוב המיגוניות כמרחבים נגישית רגשית; סדנה בשיתוף החברה להגנת הטבע ופארק הצפרות – הנגשת חווית הביקור בפארק לכבדי ראיה; סדנה בשיתוף כנפים של קרמבו – פיתוח משחקים שיתופיים חדשים; סדנה בשיתוף ארגון מורים ללא גבולות – פיתוח אמצעי הוראה ונגישות פדגוגית; או סדנה בשיתוף מוזיאון ארצות המקרא – פיתוח כלי הנגשה פיזים ותרבותיים לקהל של שלוש הדתות, ״נגישות דתית״. חלק מהסדנאות מתקיימות בשנקר, ויש כאלה שמתקיימות במקומות אחרים כמו הבריכה השיקומית בחולון, בית הספר היסודי בקיבוץ רעים או אחוזת ראשונים בראשון לציון.
עיצוב לכולן.ם
נגישות: כמה מהר הנגישות הפכה בעולם שלנו, עולם העיצוב, להיות מילה מכבידה, מקשה ומחייבת; לכאורה רחוקה מיצירתיות, חופש ואפשרויות בלתי נגמרות. האפשרות להאריך את המבט אל המקום שבו לכאורה נגמרות האפשרויות ולמצוא דרך חדשה – זו בעיני מרקחה שווה.
״אולי תעשו מרקחה מגניבה כזאת, על עיצוב אוכל״, אמרו לנו שוב ושוב; ״זה יהיה נהדר וגם נשמח להגיע״. אני בטוחה! אבל אני יודעת שאם לא נחשוב על נגישות כמגבלה נמצא אותה כהזדמנות. ובאנגלית – שבה שפת העיצוב חיה בנוחות טקסטואלית – היא בכלל נשמעת הרבה יותר טוב. accsesabillity: יש בה אופטימיות והזדמנות.
בתולדות העיצוב, כך לימד אותי פרופ׳ יונתן ונטורה, עברה הנגישות את הדרך מהתקנים לעזר ותמיכה במי שמוגבלים בתנועתם, ברגישותם, בשפתם, בראייתם ובשמיעתם, לזרם של עיצוב לכולם. כי כולנו בסופו של דבר שונים. אני, נניח, לא יכולה לקרוא בלי משקפיים, לא יודעת להתרכז בהכנת מצגות בלי מוסיקה סוערת, ומעדיפה להקשיב מלקרוא אותיות שקופצות מהר מידי מהדף ומעייפות אותי.
בשנתיים האחרונות של מרקחה שמעתי עשרות פודקאסטים בנושא, ראיתי סרטים וכתבות מרתקות על עיצוב עכשווי לכולם באתרים שאני אוהבת. אני שולחת אותם לכל מי שמנחה סדנאות במרקחה, לכל מי שעובד בשנקר ושותף למאמץ המטורף והמרהיב הזה; תכל׳ס, לכל מי שמוכן להקשיב…
יונתן, בניגוד אלי, שקורא חמישה ספרים בשבוע וכותב כאילו אין לו ילדים לאהוב וכלים לשטוף, קרא 50 מאמרים וחילק אותם לקטגוריות – לימודי מוגבלויות | מחקר בעיצוב | עיצוב אוניברסלי | עיצוב אמפטי | עיצוב מכליל | עירוניות מכלילה | עיצוב משותף | תאוריות של גוף – וערך אותם לביבליוגרפיה בנושא. גם היא נשלחה לכולם… לכל מי שמוכן לעצור, לקרוא ולעשות.
ככה אפשר לבחור
לפני חודשיים בערך, בכנס ״מהדורה מוגבלת״ בבצלאל, הקשבתי לנילי ברויאר, שישבה על הבמה בכורסה, הסתכלה עלינו, הקהל, ואמרה ״תפסיקו לתקן אותנו״. אי אפשר היה להסיט את המבט, כשהיא עימתה אותנו עם הדרך שבה החברה מבקשת להפוך את כולם להולכים־שומעים־רואים־מבינים; שוכחים להסתכל בעיניים של כל אחד ואחת כדי למצוא את הניצוץ הייחודי של גברים ונשים, שהם נפלאים בעיני עצמם בדיוק ככה, כמו שהם.
ביום שלישי – יום אחרי הבחירות, כמה סמלי – תתחיל מרקחה #8, פרויקט שיזמה והובילה בעוצמה ונחישות נשיאת שנקר היוצאת פרופ׳ יולי תמיר. חזון שדוגל בלמידה בינתחומית – הנדסה עיצוב ואמנות. גם השנה מרקחה מתקיימתבתמיכת תכניות האמנות של קרן אדמונד דה רוטשילד, שפועלת לקידום השפעה ומעורבות חברתית באמצעות אמנות, מטפחת מצוינות באמנות וממשיכה מסורת משפחתית ארוכת שנים של תמיכה באמנויות.
מרקחה הוא קורס, שתי נקודות זכות, שהתפתחו למודל למידה אקדמי יצירתי וייחודי. כן, הוא קורס חובה לשנה ב׳; כן, קבוצות העבודה (30!) מורכבות מסטודנטיות וסטודנטים מכל המחלקות; וכן, כולם מוזמנים לצאת מאזור הנוחות ולהיפגש בגובה העיניים עם נשים ואנשים, מדריכים וילדים, בני הגיל השלישי, בכיסאות גלגלים או עם כלבי נחיה ולחשוב יחד – לכולם במשך שלושה ימים, שהם כמו סמסטר שלם.
בהפסקות כולם ישבו יחד, אם לא יהיה גשם, לשתות בירה ולהקשיב למוסיקה, וידברו על החיים, על שכר הדירה, על אהבה ולבבות שבורים; ויזכרו, כך אני מקווה, שכנות ופתיחות, חשיפה ולב פתוח, מביאים איתם יצירתיות מרהיבה. לכולן.ם
התערוכה אישה לאחותה שתיפתח ביום שישי 6.3 לרגל יום האישה הבין־לאומי, תציג עבודות של אמניות בנות זמננו מאוסף בנק דיסקונט ואמניות אורחות, העושות באמנותן שימוש בטכניקות ובחומרים המזוהים עם קראפט. בתערוכה נוצר מפגש לא־היררכי בין אמנות ומלאכת יד, ברוח תנועת ארטס אנד קראפטס, שצמחה באירופה ובארה״ב בסוף המאה ה־19. התערוכה שואפת להדגיש את האסתטיקה והאורנמנטיקה של עולמות הקראפט והאמנות, על המשותף והמבדיל ביניהן, ולתת במה ליצירה רב־גונית ורב־תרבותית של אמניות בישראל בשנת 2020.
לילך בר עמי
אלה אמיתי סדובסקי
סדנת אמנות יהודי אתיופיה. צילום: ענת וקים
בשנים האחרונות עולם האמנות מקדיש יותר תשומת לב לאמניות־נשים מאשר בכל תקופה בעבר, כתוצאה ממספר תהליכים מקבילים: פעילות מושכלת להבלטת נוכחותן של נשים שנדחקו לשוליים בענפי כלכלה שונים, וגם בתחומי האמנות; הצטרפותן של יותר נשים לזירה לאורך עשורים רבים, והגידול בהשפעתן, גם כאמניות פעילות וגם בעמדות מפתח כאוצרות ומנהלות מוסדות אמנות; ולבסוף כחלק משינוי איטי מדי אך עקבי בערכים, המפנה מקום ליותר טעמים ומקורות תרבות מגוונים. במקביל, ובהקשר לכך, ניתן לראות נוכחות עולה של עבודות אמנות השואבות השראה או משלבות בתוכן עבודת יד מסורתית; יצירות מז׳אנרים וממקורות שונים, הנשענות על מסורת נשית עמלנית; התמחויות ועבודות בחומר, שנחשבו לשוליות בעבר, בין היתר בשל שיוכן לשדה הפעולה והתוכן של נשים.
התערוכה מצביעה על המגמה הבוחנת מחדש את מקומן של נשים בעולם האמנות ואת מעמדה של מלאכת מחשבת בין כלי היצירה האמנותית. היא מקיפה עבודות של אמניות ישראליות בנות זמננו, המשלבות באמנותן עבודת יד מסורתית, ולצדן עבודות של מעצבות ויוצרות קראפט (מלאכת מחשבת). ממרחק השנים, התערוכה מצדיעה לתנועת ארט אנד קראפטס, ליוצרות וליוצרים שהתוו את הדרך לפתחו של עידן מודרני רב השראה.
מאיה גולד, צילום: יותם פרום
סיגלית לנדאו. צילום: אברהם חי
משתתפות: אורנה דגני, אורנה שסטוביץ, אלה אמיתי סדובסקי, אנה לוקשבסקי, בותיינא אבו מלחם, ביאנקה אשל גרשוני, ג׳רי שי, גילה מילר לפידות, דינה רקנאטי, דליה פיש בנארי, דניאלה אזולאי, דפנה שרתיאל, הדר ולרו, ורדי בורבוב, זויה צ׳רקסקי, זינב גרביע, חוה גלאון, חיה גרץ רן, יעל עצמוני, כרמל אילן, לאורה לי ברץ׳, לילך בר עמי, ליאור קסם חממה, מאיה גולד, נדיה גורנשטיין, נולי עומר, נטליה זורבובה, סבטלנה דחטיאר, סיגלית לנדאו, עופרה צימבליסטה, קרן שפילשר, רונית בכר, שולי וולף
קהילות נשים יוצרות: הסדנא לאמנויות יהודי אתיופיה, באר שבע; קוצ׳ינטה; שלום ידייך – נשות הערבה ישראל-ירדן; רקמת המדבר, לקייה
אישה לאחותה Arts & Crafts אוצרות: שולמית נוס, חגית פלג רותם גלריית דיסקונט, הסניף הראשי של בנק דיסקונט בת״א, רחוב יהודה הלוי 27 פתיחה: שישי, 6.3, 10:00־13:00, נעילה 30.4
שיחי גלריה בתערוכה: 20.3, 17.4 – בשעה 11:00
בשנת 2013 הקימה מירי בלבול את סקולה, בית הספר ללימודי הום־סטיילינג. אבל גם מהלך משמעותי כמו הקמת בית ספר לא היווה לדידה סוף פסוק ככל שזה נוגע למושאי תשוקתה ואמונתה, והיא ממשיכה לרוץ איתם למרחקים ארוכים. לצד טיפוח סקולה, בלבול מקדמת עוד ועוד מיזמים ופעילויות בתחום, ועושה זאת כסוג של מרוץ שליחים, שבמסגרתו היא מעבירה הלאה את תפיסת עולמה האסתטית־חברתית, שמחברת בין עיצוב, אנשים וקהילה.
בלבול היא אוטודידקטית, שמעידה על עצמה כעל מי שנולדה עם משיכה עזה לתחום עיסוקה בהום־סטיילינג. בתום שנות שירות ארוכות בצבא קבע היא אכן הוכיחה את כישוריה המולדים במסגרת מדור ״מייקאובר״ לחללים שערכה במגזין לעיצוב, והשאר היסטוריה. מאז הקימה את סקולה היא הספיקה להוציא לאור את הספר ״חדר משלהם״, שמציג פרויקטים שזכו לטיפול ״מלביש״, ובימים אלה השיקה את HOME BY SCULA – חלל הממוקם סמוך לסקולה, שנועד לשמש כבית של הום־סטיילינג.
מירי בלבול. צילום: סלי בן אריה
״מדובר בחלל שמיועד לתרגול וללמידה מעשית״, מספרת בלבול על המקום החדש, ששטחו 100 מ״ר בקירוב. עיצובו מדמה אזורים ביתיים לכל דבר ועניין, ובכלל זה מטבח מצויר על הקיר, כך שהוא אינו נוטל מנפחו של החלל, ובה בעת מאפשר ״לתרגל״ עליו עיצובים שונים. עיצוב האזורים משתנה מידי חודשיים־שלושה, כשמנעד רחב של פריטים, חפצים, טקסטילים וחומרים העומד לרשות המתנסות מאפשר להן לשחק עם סגנונות מגוונים.
המטרה של סקוליות היא לבסס קהילה החולקת אני מאמין שדוגל בהום־סטיילינג מבוסס ערכים רגשיים וחברתיים, מתוך תקווה שהרחבת השיח הפנימי תהווה אמצעי להפיץ את התפיסה העומדת בבסיסו
״הרעיון הוא לאפשר ללומדים להתנסות בעבודה ׳אמיתית׳: לגעת, למשש ולהרגיש חומרים, ליצור חיבורים ושילובים נכונים בין פריטים, ובעיקר לחוש ולחוות את ׳הנשמה׳ של העיסוק. זה הדגש של הום ביי סקולה, לא הרהיטים והאוביקטים שיש בו״, אומרת בלבול, שבמסגרת השקתו השיקה גם את ״סקוליות״, קהילה של בוגרות סקולה, שמונה היום קרוב ל־2,000 נשים. ״המטרה של סקוליות היא לבסס קהילה החולקת אני מאמין שדוגל בהום־סטיילינג מבוסס ערכים רגשיים וחברתיים, מתוך תקווה שהרחבת השיח הפנימי תהווה אמצעי להפיץ את התפיסה העומדת בבסיסו ולקדם אותה הלאה״.
מעבר לפיזור כריות, תליית תמונות או בחירת צבעים
הנשמה של העיסוק, כפי שבלבול מגדירה זאת, היא אכן לב העניין בעבור מי ״שיצאה לאור״ עם נושא ההום־סטיילינג בשנים שהוא עדיין גרם להרמת גבה ספקנית, והמושג ״הלבשת הבית״ נתפס כחובבני ונמוך, שלא לומר מתיימר. ״לקח לאנשים זמן להבין על מה מדובר ושזה לא בא על חשבון עיצוב פנים: להבין שיש בתחום הרבה מעבר לפיזור כריות, תליית תמונות או בחירת צבעים, ושהוא אינו פועל יוצא של גובה תקציב.
״המיקוד האמיתי של הום־סטיילינג הוא ביצירת תחושה של בית במובן הכי רגשי ועמוק, שיורד למלוא המשמעות של המקום האישי־פרטי, העוטף והתומך. אני מאמינה שכל אחד זכאי לבית מעוצב, ובסקולה אנחנו פועלים להגשים אותו גם בעבור אלו שנסיבות חייהם לא זיכו אותם במקום כזה או שידם אינה משגת. המטרה היא להפוך חללים וקירות לבית חם, שיש לו השפעה עצומה ומעצימה על מי שגר בו ואפילו ממד מרפא״.
בתוך כך, לצד רזי הצבע, הצורה, החומר והקומפוזיציה, שמטבע הדברים נלמדים בקורסים, שמה לה בלבול למטרה להטמיע גם את הערך הרגשי והחברתי שטמון, לשיטתה, במהות ההום־סטיילינג, ובמסגרת זו התוותה מדיניות שעל פיה פרויקט גמר הלימודים חייב להיות פרויקט התנדבותי שמבוצע כתרומה לטובת הקהילה. הפניות הן רבות וביצוע הפרויקטים, היא מספרת, מתאפשר הודות לגיוס תרומות מחברות ומגופים שמשכילים להבין את חשיבות הנושא על כלל הבטיו.
״אנחנו גם מעודדים את התורמים להגיע ולראות במו עיניהם כיצד התרומה שלהם מסייעת לחולל מהפכים בפנימיות ובהוסטלים, במעונות של נשים מוכות, בדירות של חיילים בודדים ובמקומות נוספים בעבור מי שכל כך זקוקים לסביבה ביתית חמה״. סיפורים על ההשפעה החיובית שמייצרים מהפכי העיצוב יש לה למכביר.
״רק בשבוע שעבר קיבלתי שיחת טלפון נרגשת ממישהי שסיפרה לי שעיצבנו לה חדר כשהייתה חיילת בודדה, ועכשיו היא לומדת אצלנו בסקולה. ההבנה של ההשפעה המיטיבה שהייתה לחדר המעוצב עליה דרבנה אותה ללמוד את התחום ולעסוק בו. סיפור דומה יש לי על מישהי ששהתה בהוסטל שבו טיפלנו והיום היא סטודנטית לאדריכלות״.
כמו אחרי הקמת סקולה, כך גם אחרי השקת הום ביי סקולה וקהילת הסקוליות בלבול לא עוצרת. בד בבד עם קידום משנתה הסדורה באשר להום־סטיילינג, היא דואגת לקדם את הסקוליות שלה באמצעות ״חממת סקולה״, שמסייעת להן בפן העסקי, וב־27.3 ייערך במתחם התחנה ״הפנינג״ שהגתה ויזמה בעבורן.
״סטייליסטיות הן סוג של ׳מלקטות׳, שאוספות ואוגרות פריטי עיצוב למיניהם, והאירוע המתוכנן יהיה בסגנון של יריד, שיאפשר להן להחליף ביניהן פריטים שאגרו. כך הן יוכלו לרענן את ׳המלאי׳ שלהן ולהעניק לחפצים מיד שנייה חיים חדשים, מה שכמובן נושא איתו גם ערך מקיים. בנוסף, בין הסקוליות יש לא מעט כאלה שעוסקות ביצירה מסוגים שונים, והאירוע יהיה בעבורן הזדמנות להציג ולתת ביטוי ליצירות שלהן״.
הרעיונות של בלבול נולדים, לדבריה, בשעות היקיצה המוקדמות של. ״אלה שעות שקטות שהעולם עוד ישן, הראש עוד ׳פנוי׳, ואז נולדות ההברקות הכי טובות״. כך, בין היתר, היא שוקדת עכשיו על קידום שיתופי פעולה עם חברות רלוונטיות בתחום הדיור לזוגות צעירים, על תפירת מיזם שתכליתו גיוס חברות בתחום ההיי־טק לסיוע בפעילות למען הקהילה, על רעיון לספר נוסף שכבר הולך ונרקם, והמילה האחרונה עוד לא נאמרה: יוזמות נוספות, אפשר להניח, עוד בוא תבואנה.
מקבץ עבודות מתוך הסדרה ״טבע דומם מאוד״ בתערוכה קוראת לאלה שתפתח בחמישי (5.3) בבית העיר ותוצג עד ה־7.6. התערוכה משיקה את כתב־העת קמה שעוסק ביצירה נשית (עורכות ואוצרות: מיכל סבר וקורל דביר).
מי אני
רוני לנדה, ילידת 1986, חיה ויוצרת בתל אביב. את לימודי התואר הראשון השלמתי במכללת שנקר, במחלקה ללימודי עיצוב טקסטיל. השנה אסיים את לימודיי בתכנית התואר השני באמנות בבצלאל (MFA).
ביצירותיי אני מרבה לעסוק באנטומיה, בחושניות, בגופניות ובמוות. לעבודת היד העמלנית יש חשיבות מרכזית ביצירותיי, והאסתטיקה שלהן מתפקדת כאקט חתרני ומתריס. האוביקטים שאני יוצרת הם ספק טבעיים והם מרתיעים ומושכים גם יחד. עבודותי הוצגו בין השאר במוזיאון ישראל, במוזיאון היהדות והסובלנות של מוסקבה, במוזיאון ינקו־דאדא בעין הוד ובגלריה רוזנפלד, שבה אני מיוצגת.
העבודה
תמיד נמשכתי לציורי טבע דומם המוכרים היטב כז׳אנר אמנותי ולו היסטוריה ענפה בתולדות האמנות; תיאורים של ארוחות בוקר, משתאות מפוארים ואגרטלי פרחים עשירים, מוארים להפליא על רקע אפל. במבט ראשון, ציורים אלו מפתים ושופעים יופי מתקתק כמעט, אולם במבט נוסף מתגלים הסדקים – פרחים נבולים, חרקים ורמשים, עובש וסימני ריקבון. הפיתוי מתחלף בתחושות של דחייה ואף חרדה, שכן ציורים אלו הם הכל פרט לפרחים או פירות. אלו תזכורות לזמן החולף, לארעיות החיים ולמוות שתמיד נוכח לצד כל מה שזוכה לחיות.
בסדרה ״טבע דומם מאוד״, אני מתייחסת לאסתטיקה הזו של שפע ועושר ומשבשת אותה בדרכי. העבודה נחשפת בהדרגה עם השהייתו של המבט וככל שנחשפים הפרטים עולות שאלות ביחס לגוף, לדחייה ומשיכה ולסיפוק אסתטי וחושי.
סדרה זו מהווה המשך ישיר לעיסוק רב השנים שלי באוכל, המופיע כמוטיב חוזר בעבודותיי. כוחו המאגי של האוכל הוטמע בי מתוך צפייה ממושכת באבי, שף במקצועו, שחשף אותי לעשייה וליצירה מתוך השהייה במחיצתו במטבח. פסגת שאיפותינו הייתה בתפקיד וכשהדבר לא התאפשר, היינו, אחותי ואני, מביטות בו בזמן שהוא מפעיל כוח רב או עדינות מדהימה על חומרי גלם שונים, הופך חי לדומם, זורק, מלטף, בורר ומבתר, ובורא שלם אחד שאותו זכינו לטעום. זו הייתה חוויה מעשירה כל כך שכללה שיעורים במוסר, במשמעת ובאהבה, שהשפעתה ניכרת בי עד היום, בתוך ומחוץ לסטודיו.
תעבירו את זה הלאה
כבר בפעם הראשונה שביקרתי ב־Musée de la Chasse et de la Nature (מוזיאון הציד והטבע) שבפריז ידעתי ששם אני רוצה להציג. זהו מוזיאון קטן ברובע השלישי שקל לפספס, והוא אחד המקומות האהובים עלי בפריז ובעולם. הוא ביזארי, קיטשי ולא מתנצל, מעורר מחלוקת, עמוס בפרטים וגומחות וכל־כך יפה. בכל פעם שאני מגיעה לשם אני מרגישה כמו ילדה קטנה בבית גדול, יפה ומוזר ומוצאת את עצמי משוטטת ובונה תערוכה שלמה בראש.
רקפות
פלוס אחד
עבודה אהובה עלי במיוחד היא ״רקפות״. היא משקפת אבן־דרך במסע לחיפוש כתב היד שלי והיא נאיבית בעיני באותה מידה שהיא חדה ומדויקת. אהבתי אותה כל־כך שתליתי אותה מעל לשולחן העבודה ולקח לי הרבה זמן להיפרד ולהוציא אותה מהסטודיו.
גם, לא רע בכלל. עוקב מרחוק אחרי הפרויקט שלך, ללבוש צילום, ונראה שהוא מצליח לעורר עניין אצל קהלים שונים: ון ליר, בצלאל, מוזיאון העיצוב וביום חמישי גם בתערוכה ״מסיבת תחפושות״ במרכז אדמונד דה רוטשילד
גיא:
תודה. אני חושב שהפרויקט מצליח לעורר עניין בקהלים רבים בזכות החדשנות שבו, אבל בעיקר כי הוא משלב הרצאה פרפורמטיבית המאפשרת לקהל לקחת חלק פעיל ובעצם ללבוש צילום
יובל:
מסכים, אני חושב שזה בעיקר כי הוא מסקרן, מה זה הדבר הזה… מן תערובת של קריפיות, טכנולוגיה שהופכת להיות ממשית, פיזית, על הגוף שלנו; שילוב שקשה להישאר אליו אדיש. תסביר רגע מה בדיוק קורה שם
גיא:
מדובר בפרוייקט המתבסס על טכנולוגיה חדשה שפיתחתי להדפסת צילומי, שבעזרתה אפשר להעביר פני שטח של צילום על גבי אובייקטים תלת־ממדיים או גוף. הטכנולגיה משלבת בין טכניקה יפנית עתיקה בשם סומינגשי (דיו־צף) עם טכניקת הידרו־פרינט. מה שקורה בפועל זה פילם מיוחד הנמס במים שמאפשר להפוך פרינט לשכבה של דיו צף באמבט מים. אפשרויות השימוש הן אינסופיות, מגישה חדשה לצילום ועד רפואה אסתטית
יובל:
זה השלב שבו אני שואל מה זאת אומרת טכנולוגיה חדשה שפיתחת? איך זה קרה?
גיא:
התחנכתי כצלם בבצלאל עם גישת צילום מסורתית, ובמשך השנים בתערוכות שיצרתי ניסיתי להעניק לצילום תוכנות פיסוליות ועומק תלת־ממדי. בשנתיים האחרונות הבנתי שהכלים שרכשתי הם לא מספקים ולכן החלטתי ללמוד תואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל
יובל:
כן, שם גם נפגשנו בקורס שהעברתי
גיא:
בהחלט! במסגרת שיתוף פעולה עם פרופ׳ שלמה מגדסי והמחלקה לכימיה בגבעת רם, נחשפתי למצע נמס במים שעליו הם מדפיסים מוליכים לתעשיות מיחשוב. ברגע מכונן הבנתי שאפשר להדפיס צילום על גבי אותם משטחים, ועל ידי שילוב בין טכניקות הדפסה מעולם הצילום ומסע של ניסויים רבים נוצרה הטכניקה המולטידיסציפלינרית הזאת, Photographic Hydro Print
צילומים: דור קדמי
יובל:
אז יש צילום ויש עיצוב ויש טכנולוגיה, אבל מה עכשיו? אני מניח שאני לא הראשון שאשאל אותך מה עושים עם זה
גיא:
כן , הפיתוח של הטכניקה זה רק השלב הראשון, שאיפשר לי להחזיר את הצילום לעולם התלת־ממדי. עכשיו, מה עושים עם זה? בחצי שנה האחרונה התחלתי פרויקט חדש – Image: Prêt-à-Porter – שבו יצרתי סדרה של מסכות פנים המבוססות על צילום ומאפשרות הגנה על הפרטיות שלנו, בעידן שבו מערכות לזיהוי פנים בבעולת תאגידים וממשלות מנטרות אותנו כל הזמן.
מצד אחד הפרויקט מתמודד עם אחד האתגרים הגדולים של העידן הדיגיטלי, ומצד שני אני מבקש להרחיב את החשיבה שלנו כלפי צילום: מה אם כמו בסנאפצ׳ט היינו יכולים לשנות פילטרים לא במסך אלא בחיים האמיתיים?
אז מצד אחד הפרויקט שלי מתמודד עם אחד האתגרים הגדולים של העידן הדיגיטלי, ומצד שני אני מבקש במהלך להרחיב את החשיבה שלנו כלפי צילום: מה אם כמו בסנאפצ׳ט היינו יכולים לשנות פילטרים לא במסך אלא בחיים האמיתיים?
יובל:
איפה עובר הגבול מבחינתך בין מראה ששואף להיות ״טבעי״, לבין מראה שברור שנעשתה עליו מניפולציה? גם אפרופו שאלות של פרטיות וגם אפרופו פילטרים
מעניין שאתה שואל את זה. בהיסטוריה של הצילום והאמנות הנושא של שינוי מראה וזהות תמיד היה מרכזי. מה שמדהים זה שהיום כל אחד, ולא רק אמנים, יכול לערוך את המראה ואת הזהות שלו דרך פילטרים נגישים. לדעתי זאת התפתחות מקובלת כי זה נותן אפשרות לכולנו לאתגר מונחים ישנים בתפישות של זהות וניראות
יובל:
אבל מה אתה רוצה? האם שאני אשים על עצמי פרצוף חדש אתה רוצה שזה יהיה ברור שזה לא הפרצוף שלי, או שאתה רוצה שלא נזהה (קצת כמו המסיכות בסרטי משימה בלתי אפשרית)
גיא:
אני אענה בכמה שאלות: האם היית רוצה להגן על הפרטיות שלך ושלא נדע לזהות שזה אתה? או שאתה מעוניין לשחק עם הזהות שלך? או שהיית מעוניין לשנות משהו במראה באופן בעי? עבורי זה כמו איפור או רפואה אסתטית, שנוגעים בדיסציפילנה נוספת -אופנה – ופה יש עניין של מטרה וטעם אישי
יובל:
וזה גם מה שקורה במיצגים שלך, כמו שיתקיים בפתיחה של התערוכה מסיבת תחפושות, במרכז אדמונד דה רוטשילד? אנשים יוכלו לבחור מה להדפיס ואיפה ללבוש את זה?
גיא:
כן, נכון. במהלך הפרפורמנס אני מעביר צילומים בעזרת אמבט מים על גבי העור. אני מציע לקהל להעביר את העין שלי על גבי הידיים שלהם אבל למעשה יש אפשרות לעשות זאת עם כל דימוי צילומי על כל איבר בגוף
יובל:
ומבחינה טכנית, איך זה נדבק? איך זה מרגיש? כמה זמן זה יכול להישאר? ואיך מורידים את זה?
גיא:
זה נדבק על ידי דבק שנמצא בפילם הנמס במים. התחושה היא אלסטית קרירה ונעימה. ההדפסה יכולה להישאר על הגוף כמה ימים, אם רוצים להוריד כדאי לשפשף עם סקוץ׳
יובל:
אז מה עכשיו? איך אתה מתכוון להמשיך עם הפרויקט?
גיא:
במהלך השנה הקרובה אני מתכוון להרחיב את הפרפורמנס לעבודה עם פרפורמרים נוספים, סאונד ואפקטים, מעין מופע קוסמות עכשווי
יובל:
וואלה. מתאים לך להיות קוסם… ומה עוד בתכניות? מה עוד על הפרק?
גיא:
תודה. בינתיים אני ממשיך עם פרויקט Naked Profile שבו אני מזמין זוגות אליי לסטודיו להצטלם בעירום, ולייצר עבודת אמנות עם הגוף שלהם שאותה הם לוקחים איתם הביתה. ובמקביל גם קולקציית קימונואים חדשה המתבססת על צילומים בעירום: זאת עבודת אמנות שאפשר לתלות על הקיר אך היא גם לחלוטין לבישה (שמוצגת גם בתערכה ״הסרה של תגובות הסתרה״ בגלריה בנימין)
יובל:
הפרופיל העירום קצת מזכיר לי את מה שהצגת ברוזנפלד. נכון? ומה מושך אותך בעירום (ולא שצריך סיבה מיוחדת…)
גיא:
נכון, תמיד התעסקתי בגוף כנושא מרכזי בעבודות שלי. הביקוש לייצר עבודות אמנות פרטיות הגיע מאנשים שפנו אליי בכדי שאצלם אותם. לגבי המשיכה לעירום, אני יכול רק להאשים את ההורים שלי שתלו בבית פוסטרים של תערוכות ממוזיאון תל אביב בשנות ה־80, ביניהם צילומי עירום יפניים ועבודות של ארכיפנקו. הסתכלתי על העבודות האלה כדוגמה לאמנות טובה, ומאז שאני זוכר את עצמי יוצר, גם בילדות, תמיד הגוף עמד במרכז היצירה
יובל:
נדמה לי שאני אפילו זוכר על איזה פוסטרים אתה מדבר… מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
גיא:
פוסטרים מדהימים, יש לי אותם עד היום. אני מזמין את הקוראים וגם אותך (מלונדון) להגיע לאירוע הפתיחה של התערוכה במרכז אדמונד דה רוטשילד ב־5.3 בשעה 20:00 שבו גם הם יוכלו ללבוש צילום
מסיבת תחפושות מרכז אדמונד דה רוטשילד, שד׳ רוטשילד 104, תל אביב
אוצרות: אושרי כהן נדר ואור־יה רוזמן איזנשטדט, סטודיו 89
משתתפים: אופיר זמודזיאק | גיא און | דוד וקסלר | דנה פלד | ולנטין סבירידה | הדר יחזקאל | טל קובליו | יובל אברמי | נועה דנציגר | רביד הקן | שיר נאה | שימרית בן יעקב | רות פילוסוף | תום לרנטל
פתיחה: חמישי, 5.3, 20:00 + הופעת הפרפורמנס ״ללבוש צילום״ של גיא און
באירוע חגיגי שהתקיים באמסטרדם בשבוע שעבר, הוענק למעצבת שרית שני חי פרס השופטים בקטגורית העיצוב החברתי, בתחרות הבין־לאומית של מגזין FRAME. הפרס הוענק לשני חי על עיצוב הפנים של בית הספר המכיל ביכורים בתל אביב. השופטים נימקו את הבחירה בשני חי בזכות היצירתיות, החדשנות בעיצוב, איכות הביצוע, וכן בזכות ערכו של הפרויקט לחברה.
״ביכורים״ הוא בית ספר יסודי משולב לחינוך רגיל וחינוך מיוחד. זהו בית הספר המכיל הראשון בתל־אביב-יפו שנפתח בשנת 2018 כאחד מחמשת בתי הספר המכילים הראשונים בארץ. המבנה תוכנן על ידי משרד האדריכלים ציונוב ויתקון. שני חי הופקדה על עיצוב הפנים, שנועד לתמוך במודל הלמידה שפיתחה עמותת אינקלו, המקדמת גישת החינוך המכיל במערכת החינוך בישראל.
״מצאתי את ייעוד היצירתי שלי כשבתי נולדה״, סיפרה שני חי בעקבות הזכייה. ״כל מה שרציתי אז היה ליצור עבורה את העולם הטוב ביותר, סביבה מעוררת השראה שבה היא תרגיש שייכת, ויותר מכל אהובה. והנה אני עכשיו, 27 שנים אחרי, כשעיצוב לילדים הפך למקצוע חיי, אני עדיין מונעת מאותה משאלה: איך ליצור סביבות מעוררות השראה לכל הילדים.
״בעיצוב של ביכורים ניתנה לסטודיו שלי הזכות להיות מעורב ביצירת המודל העיצובי הראשון של בית ספר מכיל. הפרויקט נתן לנו את האפשרות לחקור לעומק: מה קורה כשהעיצוב פוגש פדגוגיה, וכיצד נוכל להשתמש בעיצוב ככלי לשינוי חברתי, ולשיפור איכות החיים של כל הילדים״.
פרסי העיצוב של Frame הוענקו ל־36 זוכים מתוך למעלה מ־1,000 מועמדויות בתחומי עיצוב סביבות מגורים, חללי מסחר ואירוח, אזורי עבודה ומרחבים משותפים. הענקת הפרסים לוותה בכנס ובהרצאות שעסקו בהשפעת עיצוב ואדריכלות על חיי היום־יום.
בימים אלו יצא לאור הספר ״שרית שני חי: מרחבי ילדות״, בהוצאת זמורה ביתן. הספר עוקב אחר עבודתה של שני חי בעיצוב לילדים, ובאמונה בהשפעה המכרעת שיש לעיצוב על התפתחות הילד. פרק נכבד בספר סוקר תיאוריות פדגוגיות ופסיכולוגיות, ומציג את החשיבה שעומדת מאחורי תכנונם של גנים ובתי־ספר שעיצבה בעשור החולף. דרך הפרויקטים החינוכיים שמוצגים בספר נפרשים האתגרים שעומדים בפני מחנכים ומעצבים במאה ה־21.
