להתאהב ברקס, סרטם של מעין אנגלמן ואלירן פלד, זכה בפרס סרט הילדים הטוב ביותר במסגרת פסטיבל האנימציה הבינלאומי Annecy, המתקיים בעיירה אנסי בצרפת. זו הפעם הראשונה שסרט אנימציה ישראלי עצמאי זוכה בפרס בפסטיבל. הפרס יכלול הסכם הפצה בערוצי קאנאל פלוס באירופה.

הסרט מתרחש בירושלים ב־1938 בקולנוע רקס המיתולוגי. הוא מספר את סיפורם של ילד יהודי וילדה ערביה הרוקמים ביניהם חברות נפש המבוססת על אהבה ושפה אחת־הקולנוע. זהו סרט על אהבת קולנוע, ועל הכוח של קולנוע ואומנת בכלל, לחבר בין אויבים ובין תרבויות.

מעין אנגלמן ואלירן פלד. צילום: מיכאל איל פלד

בתגובה לזכייה אמרו מעין אנגלמן ואלירן פלד: ״אנחנו נרגשים מאוד מהזכייה של הסרט בפסטיבל אנסי ומודים מקרב לב לקרנות שתמכו בנו בעשיית הסרט ולצוות האדיר שלנו. הזכייה של הסרט היא סימן נוסף לכך שיש בארץ שפע של כישרון בתחום שרק מחכה להזדמנות, לפרוייקטים ולתקציבים שיאפשרו לפתח תעשיית אנימציה מסחרית בישראל. הזכייה באנסי היא עוד שלב בהגשמת החלום שלנו: להפוך את ׳להתאהב ברקס׳ לסרט קולנוע באורך מלא״.

מעין אנגלמן, הבמאית והארט־דירקטורית של הסרט, היא בוגרת המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל. סרט הגמר שלה, החלטת הקבינט, השתתף גם הוא בפסטיבל אנסי ב־2016. בימים אלה היא עובדת עבור Netflix בפרויקט שטרם נחשף.

אלירן פלד, תסריטאי במאי ומפיק הסרט, הוא בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, תסריטאי שותף ובמאי של ״אופוריה־שנת הניצחון״ – פיצ׳ר ראשון שנמצא כעת בפרה־פרודקשן, המופק עלי ידי חברת UCM. הסרט זכה במענק ההפקה המרכזי של קרן רבינוביץ ב־2019.

הסרט להתאהב ברקס הופק בתמיכתם של קרן מקור, מפעל הפיס, המיזם לקולנוע ירושלים JCC. הסרט קיבל מענק פיתוח תסריט לסרט באורך מלא מקרן הקולנוע הישראלי. הסרט באורך מלא זכה בפיצ׳ בפסטיבל ירושלים 2019.

The post להתאהב ברקס: זכייה ראשונה לסרט ישראלי בפסטיבל אנסי appeared first on מגזין פורטפוליו.

״מפעל חיים זה מפעל. כושל או מצליח – ההכרה היא דבר מספק. זה מקור לגאווה ולסיפוק, וגם להתבוננות וסיכומים, או סיכומי ביניים, מפרספקטיבה של שנים״ – כך אומר פרופ׳ פיליפ רנצר, מבכירי האמנים בישראל, עם קבלת פרס מפעל חיים בתחום אמנות פלסטית מטעם משרד התרבות.

רנצר, בן 64, הוא אמן בולט ופרופסור מוערך, בימים אלה נכנס לתפקיד ראש בית הספר לאמנויות באוניברסיטת חיפה, אחרי ששימש כראש המחלקה לאמנות בשתי קדנציות בעבר. הוא נשוי בשלישית, לאמנית אנג׳לה קליין, ויש לו ילדים ״גדולים וקטנים״, כפי שהוא מגדיר זאת. מבחינתו, נושא הגיל והתארים השונים שהוא נושא בהם אינם משמעותיים, אבל ההכרה במפעל חייו האמנותי מביאה איתה סוג של מנוחה.

החלוקה לקטגוריות ״מפעל חיים״ זה אומר שאתה כבר לא ״אמן צעיר״.

״כן״, הוא צוחק, ״אני כבר לא בן 27 וגם לא בן 42. הייתה לי לפתע מחשבה, שזה כיף להזדקן ככה. אני לא שבע רצון אבל אני מרוצה. אני מרגיש צורך להיות רלבנטי, ולהתחדש, להמציא את עצמי.

״בתחילת הדרך, בשנות ה־80, הייתי עושה תפאורות לתיאטרון וקולנוע. הייתי די מחוזר בתחום הזה – זו הייתה תקופה שנעשו הפקות גדולות בארץ, גם הפקות הוליוודיות של גולן גלובוס. אחרי שסיימתי את המדרשה התחלתי לעסוק בהוראה, וככל שהזמן עבר ההוראה והחינוך נעשו לחלק מהותי מהעבודה. כיום, בפרספקטיבה של זמן אני מסתכל לאחור ורואה בסיפוק כמה תלמידים שלי הפכו לאמנים טובים״.

אתה ״מלמד כדי להיות אמן״ או שזו מבחינתך ישות משולבת?

״אם פעם חשבתי שהוראה היא פתרון ליצירת שגרה כלכלית, לקנות את החופש של היצירה בסטודיו (כמו שחושבים גם היום אמנים צעירים) עם הזמן הבנתי שזה הרבה יותר מזה. מראש היה ברור לי דבר אחד, שלא הייתי רוצה להתפרנס מאמנות, באופן שיפגע בתחושת החופש שלי.

״זה לא שאני לא רוצה למכור עבודות, ואני שמח בעבודה עם גלריה גורדון (לאורך שנים רבות), ושמח למכור אמנות ואוהב שיש אספנים ואנשים שמוכנים לשלם על העבודה שלי, ועוד יותר מכך – לחיות איתה. אבל רציתי למצוא דרך להיות בטוח שאפשר לעשות את האמנות שלי כפי שאני רוצה״.

צילום: עודד לבל

צילום: פיליפ רנצר

עבודותיו של רנצר נוטות לעיסוק בבית ובמרחב התלוש מבית; במתח בין המצוי והבלתי מושג. הוא שואב השראה מהסביבה היום־יומית, כמו גם מהביוגרפיה האישית שלו;  משלב בפיסול חפצים קיימים (רדי־מייד) אבל גם יוצר חלקים ואביזרים שנראים כאילו מצא אותם, ומעלים תחושה מוזרה של שימושיות לא ברורה. הוא מחבר קומפוזיציות של חלקים בגישה דדאיסטית, פוסט מודרנית, ומתעקש לחמוק מהגדרות ז׳אנריות.

״מי שלא מכיר אותי ומכיר את העבודות – חושבים לפעמים שיפגוש איזה הומלס שמלקט ברחוב וממלמל דברים חסרי פשר. ואני ההיפך מזה – אני לא מלקט, אני יותר זורק מאוסף. ואני כמעט לא עובד עם רדי־מייד. אני יודע שאני סותר את עצמי – כוונתי שהרדי־מייד חייב להיות מספיק פתוח כדי שישמש אותי. אין לי שום עניין לקחת משהו שהוא יפה למפרע ונוסטלגי, ולהציג אותו כעדות לזמן כלשהו״.

להיות אמן זה גם להיות מאסטר? איך אמן כמוך מלמד?

״אם מזהים סטודנט לשעבר שמושפע ממני ומייצר מוטציות, אני לא רואה את זה כקומפלימנט. אני משתדל להיות מראה של הסטודנטים ולתת שיקוף שלהם, בתוך מה שהם עושים. כאדם שמאוד אוהב מלאכת כפיים – אני אוהב לראות את הצורך שלהם ולהנגיש את היכולות והעמדה הטכנולוגית.

אם מזהים סטודנט לשעבר שמושפע ממני ומייצר מוטציות, אני לא רואה את זה כקומפלימנט. אני משתדל להיות מראה של הסטודנטים ולתת שיקוף שלהם, בתוך מה שהם עושים. כאדם שמאוד אוהב מלאכת כפיים – אני אוהב לראות את הצורך שלהם ולהנגיש את היכולות והעמדה הטכנולוגית

״אני מוצא שהטכנולוגיה היא ערך חשוב, למרות שאפשר גם לזלזל בזה בימינו. תלוי מה עושים עם זה. אני מלמד דרכי חשיבה ומנסה להקנות פתיחות וסקרנות, ובמקביל מדרבן את הביקורתיות, את הלגיטימיות שלהם לבחון ולהכיר אמנות עכשווית״.

אם לשפוט לפי יונה פישר, אתה נציג של העכשיו. בחלוקה לעשורים, בשנת ה־60 למדינה הוא אצר את תערוכת שנות ה־60 (במוזיאון אשדוד), תחת הכותרת ״לידת העכשיו״.

״זה היה רעיון שלי!״

מה?

״תערוכות העשורים לציון 60 שנה למדינה! באותן שנים עמדתי בראש המדור לאמנות פלסטית במשרד התרבות, והייתי שותף לחיפוש מה לעשות בתחום האמנות בסיום העשור. הרעיון בתחילת דרכו היה להוציא מעין אנציקלופדיה בשישה חלקים, שבו לכל עשור יהיה אוצר אחראי. חשבנו שסיכום העשורים יכלול אינפורמציה על האמנות בארץ ובעולם, ומה קרה במקביל באותה תקופה – תהליכים מחוץ לאמנות, פוליטיקה וכד׳.

״בדרך למימוש הרעיון, התחלנו לגייס כסף וכל אחד משך לכיוון אחר. לטעמי הייתה החמצה של הניסיון החתרני – לראות את הדברים (האמנות) באופן יחסי למה שקרה כאן ולמה שקרה בעולם״.

לרצות את אבא

זו לא הייתה הפעם הראשונה שרנצר הרגיש שהרעיונות שלו לא מתיישבים עם הבנת הממסד. הוא נולד ברומניה ועלה לארץ כילד קטן ותחושת הזרות ליוותה אותו.

״הרבה זמן הרגשתי שאני נופל בין הכיסאות. היום יש יותר מקום לתופעות ביוגרפיות שונות, סוריאליסטיות. גדלתי בקיראון. בגיל 17 בתיכון למדתי בוויצו, ותמיד הייתי האמן של הכיתה. מאחר שהייתי תלמיד מאוד בעייתי, עם קשיים ניכרים במתמטיקה והבנת הנקרא – כאילו לא הייתי מוכשר ללכת בדרך אחרת״.

אז לא אבחנו הפרעות קשב וריכוז.

״למזלי, המשפחה שלי ובעיקר אבי, שהיה אדריכל, האמין באמנות. אם כי היו הרבה כעסים על המפנה שלי לאמנות עכשווית וקונספטואלית. הוא חשב שאני מחבל בקריירה שלי. בתיכון הייתי ׳ילד טוב׳ וציירתי טוב, והוא עד יומו האחרון חשב שהעבודות שלי זה שטויות. אבל היה גאה בהצלחתי״.

ואיפה אמא הייתה?

״הייתי ילד של אמא בקונפליקטים שלי מולו. אצלה היה אפשר למצוא נחמה ואצלו הייתי מאותגר״.

בעבודות שלך אתה יוצר מעין מבנים ומרחבים קצת סוריאליסטיים. אתה כל הזמן בדיאלוג איתו?

״כל הזמן. פעם שאלו אותי שאלה נורא בסיסית – למה אני עושה אמנות? וזה זעזע אותי. כי לא באמת חשבתי על זה. וכשחשבתי על זה אמרתי – כי אני רוצה לרצות את אבא שלי. כשהוא מת הרגשתי שאין לי יותר עם מי להתווכח ואת מי לרצות״.

פעם שאלו אותי שאלה נורא בסיסית – למה אני עושה אמנות? וזה זעזע אותי. כי לא באמת חשבתי על זה. וכשחשבתי על זה אמרתי – כי אני רוצה לרצות את אבא שלי. כשהוא מת הרגשתי שאין לי יותר עם מי להתווכח ואת מי לרצות

התייתמת מאלטר־אגו מאוד ביקורתי.

״השתחררתי״.

אתה מתאר מצב מגביל, מסרס אפילו, שהקטגור יושב אצלך בראש.

״היום אני יותר מבין ומתחבר לעבודה שלו. הוא גם צייר, ואני שנים רבות זלזלתי. גדלתי על הציורים שהוא תלה בבית – ציורים מופשטים, מאוד מדוייקים, אמנות מאוד פורמליסטית. והיה ציור אחד שייצג עבורי סוג של מודרניזם.

״אחרי מותו אמא תפסה אותי איזה יום מתבונן בציור שלו ואמרה ׳אתה מאוד אהבת את אבא והוא ממש לא הבין אותך, נכון?׳, ואני אמרתי כן – גם האהבה אמביוולנטית וגם ההבנה״.

צילום: עודד לבל

צילום: גדעון סלע

צילום: עודד לבל

מה מנחה את הסדר יום שלך בסטודיו?

״אני עובד פה כמו פועל חרוץ, מגיע בבוקר והולך הביתה בחמש; אני בא לעבוד, לא מחכה להשראה. כשיש פרויקט זה נותן לי איזו נקודת אחיזה. ולפעמים אני גם לא עושה כלום, ומרגיש כמו שאמרו עליי בכיתה ב׳, פוטנציאל לא מנוצל.

״הייתי במחזור הראשון שקיבל סטודיו בסדנאות האמנים, הצגתי והייתי פעיל ונוכח בסצנה. הייתי בין מקימי גלריה אחד העם 90. לקחנו את הגורל בידיים, במובן זה שהממסד לא רצה בנו ואנחנו רצינו לעורר תשומת לב. חלקנו התמידו, והם עוד עם הראש מעל המים. התערוכה המשמעותית הראשונה שבה הרגשתי שאני יוצא ממצב מעגלי (חזרתי) לספיראלי (מתרחב והולך) הייתה ב־1991 – האקדח, הסכין, הנר והמחברת״.

פואטי.

״אני מאוד אוהב שמות, גם לעבודות וגם לתערוכות שלי. זה מייצר הלך רוח. אני זוכר שהגעתי לפתיחה והופתעתי שהיו הרבה מאוד אנשים ועוד יותר מזה – היו אנשים שלא היכרתי. ואמרתי לעצמי וואו, איך זה יכול להיות, שגם זרים מתעניינים בעבודה שלי!

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו >>

״זה רגע מכונן, אני מאחל אותו לכל אמן. רגע מכונן, שמוסיף הרבה לביטחון שלך, ומרגע זה אתה יותר חופשי לבטא את עצמך״.

מי היו הגיבורים שלך?

ללא ספק רפי לביא: אהבתי את העבודה שלו עוד לפני שהכרתי אותו; ומשה גרשוני. מורים ואמנים שהשפיעו עליי. בתקופות מוקדמות יותר הציור של זריצקי מאוד ריגש אותי. וגדלתי יחד עם אורי קצנשטיין ז״ל ועם איצ׳ה גולומבק״.

ובעולם?

״הגיבור שנשאר אצלי לנצח – פיטר ברויגל; וגם הירונימוס בוש וגויה. בשנת 1992, כשהצגתי בדוקומנטה בקאסל, פתאום גיליתי את הסבתא שלי האמנותית – לואיז בורז׳ואה״.

אני רואה את הקשר.

״הצגתי ספה שמנגנת ושרה. אחר כך לקח את זה האוצר למוזיאון שלו בגנט (בלגיה). זה היה הפועל היוצא ותוצרי ההמשך של אותה התערוכה, ובאותה שנה מוזיאון ישראל הזמין אותי להציג.

״בתערוכה ׳התיילדות׳ שיגאל צלמונה אצר, הרגשתי שהוא נתן מקום לראייה פסיכולוגית, לביוגרפיה שלי, לילדות. כמו כל אמן שמשתייך לעדר של נון־קונפורמיסטים (אני אוהב את הסתירה) אני שואב מבאר עמוקה של אמנים, שהביוגרפיה ומרכיבים פסיכולוגיסטיים שלהם נמצאים עמוק בתוך העבודה״.

בלי רגשי נחיתות

ההכרזה על זוכי פרסי משרד התרבות לשנת 2019 התעכבה, וכשנעשתה סוף־סוף, בחודש עבר, היה זה בהודעות אישיות לאמנים, כך שכמעט שלא הגיעה לידיעת הציבור. אפשר להאשים את תקופת הקורונה, או לראות בכך אירוע סימפטומטי שמייצג את הקשר של משרד התרבות עם השטח, עם היוצרים, עם גופי האמנות ועם התקשורת. ואולי כעת נפתח עידן חדש.

״קיבלתי פרס, ובדרך כלל הוא מלווה בטקס ובתערוכה קבוצתית, ויצא לי טוב בסיפור של הקורונה, שאין טקסים, ומי יודע אם תהיה תערוכה״, אומר רנצר. ״אני לא מהאמנים שמסרבים ללחוץ ידיים ליריבים פוליטיים. 

״זה לא משנה באיזו קדנציה נפל – הייתי לוחץ גם את ידו של מוסוליני. העבודה של הפוליטיקאי היא זמנית ומה שאנחנו עושים הוא נצחי. הם מתחלפים ואנחנו נשארים.

זה לא משנה באיזו קדנציה נפל – הייתי לוחץ גם את ידו של מוסוליני. העבודה של הפוליטיקאי היא זמנית ומה שאנחנו עושים הוא נצחי. הם מתחלפים ואנחנו נשארים

״ראוי ששר התרבות יהיה מישהו שהתרבות חשובה לו והוא מעריך אותה, ולא מערבב דעות פוליטיות עם ערכים. אני אולי תמים אבל אני רוצה להאמין שאנשים בוחרים לעבוד ולעשות משהו כי הם מאמינים במשהו ולא רק בשביל הקריירה״.

הפוליטיקה אינה נעדרת גם מהמקום שבו הוא רואה בית מקצועי בעשורים האחרונים, בית הספר לאמנות באוניברסיטת חיפה. בעבר כיהן פעמיים כראש החוג לאמנות, ובשנת הלימודים הקרובה יכנס לתפקיד ראש בית הספר. ״אני בשלב מאוחר יחסית החלטתי לשים את כל הביצים בסל שקוראים לו אוניברסיטת חיפה״, הוא אומר.

בית הספר לאמנות מחפש את דרכו?

״אני חושב שאוניברסיטת חיפה עושה עבודת קודש עם המגזר הערבי. בתואר הראשון יש ריבוי של תלמידות ערביות, וחלקן הגדול מאוד טובות״.

רובן באו בדרכן לעסוק בחינוך, הן לא תכננו ללמוד אמנות.

״אנחנו לא משנים את תוכנית הלימודים בגלל הציפיות. אנחנו לא מלמדים מקצוע, אנחנו מלמדים ערכים ואורח חיים. הדיפלומה שאנחנו נותנים היא חסרת חשיבות אם לא יהיה בה תוכן ערכי – כי תחומי הידע שלנו הרבה יותר מופשטים ופלואידיים.

״אני רואה חשיבות רבה בעבודה הזו. האוניברסיטה מייצרת לסטודנטיות אופק שלא היה קיים קודם בחיים שלהן.

״לחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה אין רגשי נחיתות, למול בתי ספר שנחשבים למובילים. אני רואה את עצמנו כמובילים, כמקום שמייצר אלטרנטיבה אמיתית למסורת שאני מכבד אותה ואני חלק ממנה, אבל הבון טון הזה השתנה כבר מזמן.

״אפשר למנות הרבה בוגרים ובוגרות של חיפה מה־15 שנים האחרונות, שהם אמנים שהפכו לחלק חשוב מהקהילה, ואני לא בטוח שפחות מבוגרי בצלאל והמדרשה – שהייתה בית הגידול שלי וגם לימדתי שם. אני זוקף לזכות הממסד של אותם ימים, שאפשרו לאמן לעשות מה שהוא רוצה לעשות ויכולתי להתקיים למרות הכללים״.

צילום: פיליפ רנצר

The post פיליפ רנצר: ״מפעל חיים זה מפעל, כושל או מצליח״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

יוצרים מצוינים משלל תחומי העיצוב והאמנות מוזמנים להצטרף לנבחרת הראשונה של Seeds 2020, תכנית פיתוח אמנותי ועסקי ליוצרים, מבית היוצר של גל גאון; מעצב, אדריכל ומנהל אמנותי, המקדם ומפתח מאז 2008 אוסף עיצוב ואמנות ישראלית לשוק המקומי ולשוק הבין־לאומי.

כניסה לשוק האמנות והעיצוב היא מהלך מורכב שדורש פוקוס ופיתוח של שפה אישית וגוף עבודות מזוהה. איך מזהים את השוק הנכון? אילו זירות מדויקות להצגת ולמכירת עבודות? איך מתמחרים עבודות? איך בונים גוף עבודות שיכול להמשיך ולהבנות לאורך זמן, ואילו מודלים יהיו רלוונטיים?

כל השאלות האלה, ועוד רבות אחרות, עלו בחודשים האחרונים בצל המחשבות על עולם האמנות והעיצוב שאחרי משבר הקורונה. מתוך מסקנותינו ופניות רבות של יוצרים, פיתחנו את תכנית Seeds 2020 שנתפרה בדיוק לצרכיהם של יוצרים ויוצרות בתחום, ומבוססת על הניסיון ארוך השנים של גל גאון וסיפורי הצלחה נוספים בתחום בארץ ובעולם.

SEEDS מציעה מסלול התקדמות משולב – אישי וקבוצתי – שבו נדייק יחד את גופי העבודות הקיימים, נפתח גופי עבודות חדשים, נשכלל את השפה האישית ונבין את השוק והפלטפורמות הרלוונטיות לקיום כלכלי ארוך טווח. שיאו של התהליך יתקיים באירוע חשיפה, שבו יוצגו התוצרים החדשים לקהל האספנים ולקוחות הגלריה, וכן אירוע נטוורקינג בהשתתפות אספנים, אוצרים, יזמים ומשקיעים פוטנציאליים, במשכנה החדש של הגלריה במונטיפיורי 44, תל אביב.

גלריה גל גאון. צילום: שירן כרמל

התוכנית תמשך שלושה חודשי תהליך אינטנסיבי שתפור אישית לכל יוצר. בתקופה זו נקיים פגישה אחת לשבוע (12 מפגשים), ננתח לעומק את הפוטנציאל והמטרות האישיות ונציב יעדים לעבודה המשותפת. התוכנית תפעל בפורמט פגישות אישיות וליווי צמוד, מלווים במפגשים קבוצתיים להעשרה הדדית.

במשך כל התקופה יזכו היוצרים לליווי בתחומי יחסי הציבור, כתיבת טקסטים ומסגור היצירה בהקשר המתאים עבורכם, חיבור לדמויות רלוונטיות, ייעוץ לתמחור וליווי עסקי. התכנית מקבילה לפעילות הגלריה, ולעבודות המתאימות תבחן אפשרות שילוב ומכירה במסגרת האוסף.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו >>

SEEDS מתאימה לאמנים ולמעצבים פעילים משלל תחומי היצירה הפלסטית והחזותית (עיצוב מוצר, קרמיקה וזכוכית, פיסול, וידאו, ציור, צילום, טקסטיל, תכשיטים, ריהוט, הדפס ועוד), שמעוניינים לקחת צעד משמעותי לקידום עבודתם והקריירה האמנותית שלהם. 

כדי לקחת את הצעד הראשון ליצירת העתיד שלכם, שילחו לנו תיק עבודות וכתבו לנו קצת על עצמכם, מה עשיתם עד כה ולאן תרצו להתקדם. נשמח להזמין את המועמדים המתאימים למפגש היכרות וראיון אישי, שבו נבנה יחד את מבנה התכנית המתאים עבורכם.

לשאלות, פרטים נוספים, ומחיר התוכנית מוזמנים לפנות למייל: gallery@galgaongallery.com

גלריה גל גאון. צילום: שירן כרמל

The post SEEDS 2020: סדנאות פיתוח אמנותי ועסקי ליוצרים appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב ליה, מה שלומך בימים אלו של הקורונה?

בוקר אור יובל. שלומי בסדר גמור… לא הרבה השתנה מבחינת הלו״ז היומי שלי. גם בתקופת הסגר, הייתי בעשיה רבה מהבית. איך אתה?

אני גם בסדר, לא רע בכלל, תודה. מהו אותו לו״ז יומי? איך נראה היום שלך?

אני בעשייה תמידית אפשר להגיד. בימי הקורונה ציירתי כל היום באייפד. בימים ״רגילים״ אני יורדת לסטודיו, שזה מגרש המשחקים שלי שבו אני יוצרת. למזלי הסטודיו שלי נמצא במרחק דקה הליכה מהבית שלי

ועכשיו את מציגה בגלריה זימאק בסוג של תערוכת קורונה אם אני מבין נכון?

נכון. שתי עבודות שעשיתי נמצאות כרגע בגלריה זימאק. הם יצרו תערוכה משותפת של אמנים שמחזיקים בעבודות שלהם. התערוכה מאד מגוונת ויפה. היא הייתה מתוכננת להיסגר בסוף יוני, אך הם כנראה יאריכו אותה בעוד כחודש

Waterful Noah Ark. צילומים: נדב יהלומי

Waterful Playroom

Waterful Space

מה העבודות שאת מציגה?

שתי עבודות מהסדרה Waterful, יצירות אינטרקטיביות. כלומר, זה לא רק ציור או פסל, זו עבודה שמכילה בתוכה 17 ליטרים של מים מזוקקים, ובכל פעם כשלוחצים על אחד הכפתורים – האוביקטים במים זזים ומתעופפים. ממש כמו במשחק משנות ה־70 בשם Tomy Waterful Ring Toss.

כל ״ווטרפול״ הוא שונה וייחודי, רק המסגרת והמכניקה נשארת. זה היה חלום שלי הרבה שנים, והצלחתי כעבור שלוש שנים להגיע לתוצר. אני משחקת עם עולמות שונים. לדוגמה, Waterful Knowledge הוא ספרייה ענקית שיש בה ספרים מכל התחומים, והאוביקטים שמתעופפים אלו ספרים עם כנפיים. כל אוביקט כזה גודלו 3 ס״מ. הכוונה היתה היא שבימינו, הספרים היא לא הבסיס העיקרי למקור מידע שלנו: מידע והשראה יש בכל מקום, ולכן הספרים עם כנפיים.

עד כה יצרתי שישה ״ווטרפולים״, כשבזימאק מוצגים Waterful Knowledge ו־Waterful Play-Room

וואוו. אני לא יודע מה לשאול קודם: 17 ליטרים מים? שלוש שנים לקח להגיע לתוצר? ספרי קצת על התהליך

כן, האמת שזה היה מאד מרוכב. וזה עדיין מורכב ותמיד יש מקום לשיפור, אך אני שלמה עם איך שזה עכשיו.

בתחילת הדרך היו הרבה נזילות מהעבודה. הקושי העיקרי, כמו שאתה מתאר לך, זה לאטום את העבודות, ויחד עם זאת לבנות משהו שגם אני יודעת שהוא צריך להיות כל הזמן במגע עם אדם. זו עבודה שדרשה ממני הרבה אומץ, היו רגעים קשים שחשבתי אולי לוותר. למזלי, אחי הקטן אוהב אתגרים והוא מאד עם הידיים ועם תכנונים. הוא עזר לי המון במחקר ובביצוע של זה.

מעבר לכך שהעבודות מכילות מים, גם עיצבנו ותכננו במיוחד את המכניקה של הכפתורים שעשויים מפרספקט. אמנם לא רואים אותם כי הם בתוך גב העבודה, אך זו גם היתה משימה לא פשוטה, כדי שהכפתורים יחזרו החוצה לאחר כל לחיצה.

ליהי יעקבי. צילום: Wilhelm Westergren

תהליך העבודה

לדוגמה, העבודה הראשונה שעשינו עיצבנו בלי דרך להוציא את המים מהעבודה. אז גם את זה שיפרנו והגענו למצב שהיום אפשר אפילו להחליף מים, שיהיה יותר נוח לרוקן ולהעביר ממקום למקום (כמו לדוגמה כשאני מציגה אותן).

אפילו הלכתי בתחילת הדרך למקומות שמחזיקים כל מיני כלורים ומינרלים אחרים כדי לנסות לשפר את תוחלת החיים של העבודה, אך עם הזמן הבנתי שלא צריך להוסיף שום חומר למים ומספיק לשים מים מזוקקים. העבודה ממש חיה והמים הם חלק בלתי נפרד מהרעיון שהעבודה חיה ובתזוזה.

אז כרגע אני באמת מאוד שלמה עם הביצוע, ואני ממש מתרגשת כל פעם מחדש כשאני מול העבודות. זו היתה דרך ארוכה. הווטרפול הראשון שעשיתי תלוי בבית של ההורים שלי כבר שלוש שנים, והוא נראה מדהים ועובד מצויין. זה מזכיר לי כמה עברנו מאז וכמה זה היה שלם גם אז. זה באמת כייף לראות משהו שדמיינתי והיה חסר לי בעולם – ועשיתי את זה

מאיפה בכלל הגיע הרעיון לעבודות?

היו לי כמה רעיונות שהיו בראש שלי כבר הרבבה מאד שנים. והאמת שהחלטתי להתמקד בווטרפולים כי זה הכי קשה לביצוע והכי קסום בעיניי.  

בתור ילדה היה לי את הצעצוע הזה והוא קסם לי והיה שונה מכל הצעצועים האחרים שהיו לי. ישבתי כל היום וניסיתי להכניס את הטבעות למקלות במים וזה לא שיעמם אותי אף פעם. יש משהו בתזוזה של המים, בטבעיות הזו, בזה שהם מתעופפים להם במים באלגנטיות שכזו.

אני אמנם בת 33 היום, אך יש לי חולשה לצעצועים ולסרטי אנימציה. גם עבדתי עם ילדי חינוך מיוחד כמעט עשר שנים וזה רק העצים את התחושות והרגשות שאמנות בבית לא חייבת להיות סטטית, אלא היא יכולה לחיות, להפתיע, וכמובן להעלות חיוך או תחושות אחרות

יש לך גם רקע של צעצועים ותקשורת חזותית, נכון? ספרי קצת על הרקע שלך לטובת מי שלא מכיר

אמת. אם אחזור אחורה קצת (לאלו שעושים חשבון כי ציינתי שאני בת 33) – בתיכון היתי במגמת אמנות, מאז שאני ילדה אהבתי לצייר. לאחר התיכון בדרך כלל מתגייסים, אך במקרה שלי בגלל שנולדתי עם מום נדיר בלב לא גוייסתי לצבא. לכן החלטתי ליצור חוויה משלי וחשבתי ללמוד בחו״ל.

לאחר התיכון נסעתי לאיטליה ולמדתי תקשורת חזותית ב־Istituto Europeo di Design במילנו. אחרי הלימודים שהיו שלוש שנים, נשארתי קצת באיטלה וחזרתי לארץ. בשנת 2014 שנקר פתחו תכנית לעיצוב ופיתוח צעצועים בפעם הראשונה: אני זוכרת שראיתי את הפירסום ואמרתי לעצמי – זה ממש בשבילי! למדתי במחזור הראשון ולאחר הלימודים, ובשילוב עבודותי עם ילדים ביום־יום, פיתחתי עם שותפה, טליה יהלומי, משחק לילדים שהעלינו עבורו קמפיין קיקסטרטר.

המשחק שילב קוביות בנייה וצבעים מחיקים מיוחדים. אף פעם לא הבנתי למה בגני ילדים הבניה והציור לא ביחד אלא תמיד לחוד, כשלי זה נראה בלתי ניפרד. למשחק קראנו ״גרפיבלוקס״: הקוביות הלבנות יצרו מן תחושה של קנבס, ועם המברשות המיוחדות שעיצבנו והדיו הייחודי, בנינו ערכת משחק

ומה קרה אחרי זה?

אחרי קמפיין הקיקסטרטר, שהיה מורכב ומלחיץ כי אני אוהבת ליצור אך פחות טובה בכל הפן העסקי, עזבתי את זה והתחלתי ממש ליצור עם הידיים ולחזור לעיצוב הגרפי, לאיור ולאמנות שאני כל כך אוהבת. מאז,  התמקדתי רק ביצירה ולאו דווקא של מוצר, וכך הווטרפול נולד.

כאמור, הרעיון היה אצלי בראש הרבה שנים, אך ממש ראיתי את זה רק בשלוש שנים האחרונות והיה לי את האומץ לנסות ולעשות את זה. בימים אלו אני רק בעשייה בסטודיו, ויוצרת עוד הרבה חוץ מה״ווטרפולים״. אמנם הם הכי יקרים לליבי, ויתכן גם שאצור עוד כאלו, אבל אני מתנסה בהמון חומרים. 

Emotional Barriers

לדוגמה, יש לי עבודה שנקראת Emotional Barriers, שבה לקחתי המון קוביות שנשארו לי מה״גרפיבלוקס״ ופשוט התחלתי לאייר עליהן בעצמי. חלקן אפילו שרפתי בסוף – כנגד חוקי המשחק. זה נשמע קצת מוזר אבל זה רעיון שהגיע אלי כשרציתי להראות שיש לצעצועים גם עומק. אז אפילו גרפיבלוקס נהיה עבודה. כרגע העבודות האלו ממוסגרות גם כן

אז עכשיו יותר ברור מאיפה מגיעה המשחקיות בעבודות שלך. מה התגובות שקיבלת בינתיים לעבודות?

כן. הכל מתבהר איכשהו גם לי: העולמות משתלבים וזה גרם לי להגיע ליצירה באמת.

התגובות נהדרות. אף אחד לא ראה משהו דומה לזה בעבר. יצרתי את הווטרפולים יותר בשבילי – אפילו אם היה אחד בעולם הייתי שמחה. אבל כמובן שעשיתי שונים, כי אין לרעיונות ולעולמות סוף. אנשים גם ממש מתפלאים מהביצוע המפורט שבגימורים.

זה משהו טבעי אצלי: אני אוהבת נקי, אסתטי ויחד עם זאת אוהבת לשחק עם חומרים. ואני שמחה שמי שרואה את העבודה במציאות, מתפעל לא רק מהרעיון אלא גם מהביצוע. זה עושה לי טוב בלב שרואים כמה מחשבה יש גם בביצוע ולא רק ברעיון.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו >>

לדוגמה, לווטרפול אדם וחווה, בניתי את המסגרת לבד משכבות דקיקות של עץ והשריתי כל שכבה בצבע למשך שבועיים. בניתי לשכבות אמבטיות קטנות כדי שהצבע יחדור לעץ על מנת שגם אחרי שיוף וטיפול קוסמטי  עדיין ייראו את הצבעוניות והשכבתיות. זה התאים לי לסיפור של אדם וחווה, לטבע, לצבעוניות שבסיפור.

גם העץ של אדם וחווה שנמצא בעבודה, מורכב מיותר מ־1,000 עלים שפיסלתי בעבודת יד, מחוטי ברזל וצביעה, אחד אחד. לקח לי חודשים לעשות את העלים, ולאחר מכן גם להדביק אותם על העץ, לקח עוד כמה ימים… אז באמת זה עושה טוב שרואים במציאות ומעריכים את הביצוע והכל.

זו הרגשה נהדרת כי היתה לי הרבה פחד בתהליך. עבודה שמלאה במים, לא קל לחיות עם התחושה הזו. אך התגברתי על התחושות האלו, כנראה שבעיקר בזכות זה שהצלחתי לבצע ובזכות התגובות של האנשים שראו וחוו את העבודה

יפה! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת?

לא ממש, העיקר להיות בעשייה! כיף לי עם איפה שאני נמצאת היום ואני מקווה שיצוצו עוד פרויקטים מדליקים ויפים. בגלל שאני לא מגיעה כל כך מעולם האמנות אלא יותר מעולם המשחק והעיצוב הגרפי, אני עוד לומדת כל יום את העולם הזה

91-DIVOC
גלריה זימאק, ה׳ באיר 68, תל אביב
נעילה: 30.6

גלריה זימאק

צילום: מיכאל טופיול

The post ליה יעקבי הופכת משחקי מים לאמנות appeared first on מגזין פורטפוליו.

רויטל בן־אשר פרץ, יועצת ראש עיריית תל אביב לאמנות ומחזיקת תיק התרבות, אוצרת עצמאית במוזיאון פתח תקווה, במוזיאון תל אביב ואמנית פרפורמנס, מעבירה בהצלחה כבר שנים קורסים ברישום, ציור, פיסול ואמנות עכשווית למתחילים, כמו גם לאמנים פעילים. 

השיעור מתנהל בקבוצות קטנות, בהנחיה ובליווי המותאמים לצרכים ולשאיפות האישיות של כל יוצר, משלבים בסיסיים וטכניים ודרך פיתוח רעיוני. זאת, תוך דגש על חקירה, חשיבה יצירתית, הבנת שפת האמנות העכשווית ועד להצבת תערוכה בבית האמנים.

הקורס, שמתקיים בבית האמנים בתל אביב, כולל שיעורי מודל, הרצאות ומפגשים עם אמנים ואוצרים בתערוכות מרכזיות. המסגרת משמשת מקום מפלט מכיל ובונה לאנשים יוצרים ומהווה מרחב מאפשר להתבוננות, לדיונים, לחיפוש, להתנסות ולעשייה אישית.

• הקורס יתקיים בתאריכים 12.7-17.9.2020 
• 10 מפגשים, פעם בשבוע, בימי ראשון ו/או חמישי בשעות
• 10:00-14:00 (חמש שעות אקדמאיות). 
• בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב

לפרטים והרשמה
מייל: revitalb.a.p@gmail.com
טלפון: 052-8798188

The post קורסי רישום, ציור ופיסול בהנחיית רויטל בן־אשר פרץ: קיץ 2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

זו לא משימה מאתגרת במיוחד לזהות את הרלוונטיות בסרטו התיעודי של ראול פק, שמשודר כחלק מפסטיבל דוקוסטרים (עד 31.7). הסרט עוקב אחר מאבקה של הקהילה השחורה בארצות הברית, והדי ההפגנות שניצתו לאחר הריגתו של ג׳ורג׳ פלויד אופפות את הצפייה בו בעת הזו. אך האקטואליות של היצירה החשובה הזו, שהיתה אף מועמדת לאוסקר, היא רק סיבה אחת לצפות בו.

הסרט מאפשר להתוודע לג׳יימס בולדווין, סופר ופעיל זכויות אדם; הוא מבוסס על כתב ידו, שאותו לא הצליח לסיים לפני מותו בשנת 1987. ״אני לא הכושי שלכם״ מספק עדות היסטורית ונקודת מבט מורכבת, ומעלה שאלות על הקשר שבין סוגים שונים של קיפוח ועל התפקיד שהמדיה הוויזואלית שירתה – ומשרתת גם היום – ביצירת הקיפוח הזה ובהנצחתו.

היצירה משולה לצומת מלא מחלפים, שעליו מצטלבים וממנו מתפצלים נתיבים של זיכרונות, עדויות, אירועים ודמויות ביוגרפיות, של תמונות ושל מילים. מרטין לותר קינג, מלקולם אקס ומדגר אוורס הם חלק מהדמויות שעליהן בולדווין סיפר בפרויקט הלא גמור שלו; על ההיכרות האישית שלו איתם ועל החשיבות האדירה שלהם למאבק של הקהילה השחורה בארצות הברית.

ג׳יימס בולדווין. צילום: Bob Adelman, Magnolia Pictures

ראול פק. צילום: Lydie Sipa

הסיפור לא פוסח על הרגעים המצמררים והכואבים ביותר, על דוגמאות מזעזעות של סבל ואפליה ועל מותם של רבים שנרצחו בגלל צבע עורם. אולם הדמות המעניינת בסרט היא של בולדווין עצמו, על תפיסת עולמו ונקודת מבטו על מה שהתרחש סביבו. האופן האישי והמדויק, כמעט כירורגי שמתאר דרכו בולדווין את המאבק והגזענות בארצות הברית, הוא לא פחות ממרתק.

על רקע תמונות נעות ותמונות קפואות, סמואל ל׳ ג׳קסון מקריין את הניסוחים החותכים של בולדווין, שמתארים את המצע האידיאולוגי שממנו צומחת גזענות ושנאת האחר; גם את האתגרים שעמדו בפני המאבק האזרחי של הקהילה השחורה. התמונות הללו דומות מאוד לאלו שאנו רואים היום, שמתארות את המתרחש בהפגנות, במהומות ובאלימות שננקטת נגד אזרחים שחורים. 

התמונות הללו דומות מאוד לאלו שאנו רואים היום, שמתארות את המתרחש בהפגנות, במהומות ובאלימות שננקטת נגד אזרחים שחורים. את התמונות אולי אפשר להחליף, אבל את המילים – לא; וזה מרכיב מהותי מהלהט של בולדווין ושל היצירה של פק

את התמונות אולי אפשר להחליף, אבל את המילים – לא; וזה מרכיב מהותי מהלהט של בולדווין ושל היצירה של פק. ״אני לא הכושי שלכם״ מעדיף את ההקשבה על ההסתכלות. הוא מכופף את ההיררכיה של המדיום החזותי ומציב במרכזו את פס הקול – המוסיקה, הצלילים, ובעיקר המילים.

הסיבה לכך היא שהמבט עצמו הוא חלק מהבעיה: הוא מרכיב מהותי בתמונה של הגזענות. ״אני יכול לראות אתכם, אבל אתם לעולם לא נדרשתם לראות אותי״, מכריז בולדווין על רקע תמונה שמציגה אדם שחור תלוי וסביבו כנופיה לבנה שאחראית להירצחו.

המשפט הזה נטוע בביקורת שלו כלפי המדיום החזותי עצמו, הקולנוע, ששימש כמראה כוזבת שדרכה למד בילדותו להזדהות עם המבנה החברתי שדיכא אותו ואת האנשים שנראים כמותו. פק מציב את המילים ואת ההאזנה למילים כצו אמנותי ופוליטי, שכן בולדווין האמין ביכולתן של מילים לחולל שינוי, לשמר על תקווה לקיום אחר.

קהל מתאסף למרגלות אנדרטת הזיכרון ללינקולן, מתוך הסרט

הפגנה כנגד אינטגרציה, מתוך הסרט

מעניין לא פחות הוא האופן שבו ההיסטוריה השחורה ארוגה בזוויות מבט אחרות, הכרוכות בהיסטוריה גזענית אחרת, לדוגמה זו שהופנתה כלפי הילידים האמריקאים או היהודים בגרמניה הנאצית. מצד אחד מתקיימת תחרות על הזיכרון ועל הזכות להתנגד למבנים ההגמוניים הדכאניים והגזעניים: ״אם היינו אירים, אם היינו יהודים, אם היינו פולנים, אז הגיבורים שלנו היו גם הגיבורים שלכם״.

מצד שני, אל הזיכרון של המאבק השחור משולבים סוגים נוספים של גזענות ושנאה – אתנית, מגדרית או דתית – בתיווך רטורי שמייצר אנלוגיה בין קהילות מקופחות, מדוכאות ונרדפות. דוגמה לכך תהיה השאלה של מושגים מצמררים כמו ״הפתרון הסופי״, שמופנה כלפי הקהילה השחורה בארצות הברית מנקודת מבטו של האדם הלבן.

לצורה זו של עדות קרא החוקר מייקל רוטברג ״זיכרון רב כיווני״: בתוך זיכרון אחד מהדהדים זיכרונות אחרים, שיכולים להתחרות זה עם זה אך גם לדבר זה עם זה ולהעיד זה לטובת זה. צורה כזו של זיכרון חומקת מרדוקציה פשטנית של עוולות מסוימות לטובת אחרות. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו >>

בדומה לשאר האופנים שבהם מתווך פק את היצירה הלא גמורה של בולדווין, גם רובד מובלע זה הולם את הפילוסופיה שלו. בולדווין היה מודע למלכודת של האחרות, המשותפת לכל מי שמצא עצמו על הצד הלא נכון של פוליטיקת הזהויות.

התלכדות של קבוצה אחת סביב עקרון משותף, גם אם לשם התנגדות מוצדקת, עלולה לכונן אחר חדש, מקופח לא פחות. מודעות זו ניכרת באופן שבו בולדווין מעיד על כך שלא רצה להשתתף בארגון או בקבוצה אידיאולוגית מוגדרת, מכיוון שבתוך קבוצה כזו תמיד מצוי דגם פנימי של קיפוח אחרים. 

״אף אדם לא נולד גזען״, משמיע ג׳קסון את הגיגיו של בולדווין. הוא מבקש לסלוח, ולא לראות בגזען מפלצת מולדת. עם זאת, הוא מפציר בצופה/שומע שלא להתעלם מההיסטוריה, מכיוון ש״לשכוח את ההיסטוריה יהפוך את כולנו לפושעים״

הסרט עשוי בתחכום צורני ומבוסס על עבודה דוקומנטרית מורכבת. הוא מותח קוים בין הקיים לחסר, בין ההיסטוריה לאקטואליה, בין משמעותה של התמונה למשמוע של הקול, ובין כעס וטינה לסליחה ולחמלה. ״אף אדם לא נולד גזען״, משמיע ג׳קסון את הגיגיו של בולדווין. הוא מבקש לסלוח, ולא לראות בגזען מפלצת מולדת.

עם זאת, הוא מפציר בצופה/שומע שלא להתעלם מההיסטוריה, מכיוון ש״לשכוח את ההיסטוריה יהפוך את כולנו לפושעים״. לצד בולדווין, גם לבמאי ראול פק מקום בהיסטוריה של המאבק לשוויון. סרטו הוא יצירה דוקומנטרית נוקבת ומרתקת, ובו בזמן יצירת אמנות מן המעלה הראשונה, אחת הטובות שאוזניי שמעו ועיניי ראו בשנים האחרונות.

אני לא הכושי שלכם
ארצות הברית, צרפת, בלגיה, שוויץ, 2016; 95 דקות
בימוי: ראול פק; קריינות: סמואל ל׳ ג׳קסון
דוקוסטרים, 18.6-31.7.2020

ג׳יימס בולדווין, אני לא הכושי שלכם. צילום: Dan Budnik

The post אני לא ה***י שלכם: להביט אחורה ולא רק בזעם appeared first on מגזין פורטפוליו.

״מתוך החושך בוקע אור״: זהו אולי התיאור ההולם את מערכת היחסים שבין מגיפות ואמנות. בזמני משבר האמנות מככבת וגם נכתבת, ומגיפות מאז ומעולם סימנו נקודת אל חזור בעולם האמנות. תחת המצוקה האנושית בכל תקופה בעבר, האמנות ירדה ממגדל השן ופרצה גבולות חדשים. גם בימינו, לנוכח משבר הקורונה, עולם האמנות לא נותר אדיש, ונותר עוד לראות איזה חותם תותיר האמנות של ימי הקורונה על דפי ההיסטוריה.

המגיפה השחורה, מגיפת הדבר או המוות השחור, היתה אחד המשברים הגדולים בהיסטוריה האנושית. ממש כמו הקורונה, המגיפה פרצה באסיה במאה ה־14, משם התפשטה לאירופה ומחקה כשליש מאוכלוסיית היבשת לאורך 300 שנה של התפרצויות חוזרות. אלו היו ימים אפלים, ותחת המשבר קיבלה האמנות באירופה תפקיד מוראלי והחלה לשמש ככלי להבעת הזדהות עם הכאב והמצוקה האוניברסליים.

באותה עת נולדו דימויים חדשים ונוגעים ללב, כדוגמת הופעתו של דימוי הפייטה (pieta) – המילה רחמים או חמלה באיטלקית – שהפכה לדימוי קלאסי שבו האם (מריה) מחזיקה ביגונה את ישו בנה המת. הדימוי מופיע ביצירותיהם של אמנים רבים מתקופת הרנסנס ועד היום. אחד הידועים הוא ציורו האחרון של האמן הוונציאני הדגול טיציאן, שהושלם ממש לפני מותו הטרגי מהנגיף ב־1575, ובו הוא זועק את כאבו האישי והאוניברסלי. 

טיציאן, הפייטה, גלריה האקדמיה לאמנות, ונציה. צילום: ויקימדיה קומונס

הנס הולבין, הרופא, מתוך ״ריקוד המוות״. צילום: פאבליק דומיין

 דימוי פופולרי נוסף שנולד בהשראת המגיפה השחורה הוא ריקוד המוות (Danse Macabre). בימי מגיפה אין ״הטבות סלבס״, וכפי שראש ממשלת אנגליה בוריס ג׳ונסון לא קיבל חסינות מפני הקורונה, כך גם אנשי הכנסייה במאה ה־14 לא קיבלו. האנס הולבין הצעיר בחר לציין זאת בפני האנושות במאה ה־16. לפני שהוא עצמו מת מהמגיפה, הוא יצר סדרת תחריטי עץ בעלת מסר אחד ברור: לא משנה מי אתה, המוות מאחד בין כולם. 

 המגיפה השחורה הייתה הרגע שבו ניתנה לתיאולוגים ההזדמנות לתפוס את מרכז הבמה, בזמן שהאנושות חיפשה נואשות במי להיאחז. בין חלוצי התיאולוגים היה פרנציסקוס הקדוש מאסיזי (איטליה), שהצליח לסחוף אחריו רבים. הוא הטיף לחיי צניעות כדרך להגיע אל האלוהות, והעלה על נס את חייו של האזרח הפשוט והאזרח החילוני. האמנות, שעד אז הייתה משוייכת רק לאנשי הדת ולבעלי אמצעים, פנתה לראשונה גם אל בני המעמדות הנמוכים והצליחה להרחיב את קהל הצרכנים שלה.

משלטי החוצות אל המרחב הווירטואלי

מאות שנים אחרי המגיפה השחורה, שב החיפוש אחר אמנות נגישה ומעוררת הזדהות בזמן מגיפת האיידס. התפשטות נגיף HIV בשנות ה־80 בארצות הברית הגדירה דור של אמנים, שרבים מהם נפגעו באופן אישי מהנגיף, הם או חבריהם הקרובים.

אחד מאלה הוא האמן הקובני־אמריקאי פליקס גונזלס טורס. בן זוגו נפל קורבן לנגיף בשנת 1991 ואת הרגע האינטימי והכואב ביותר שלו – החזרה הביתה אל מיטה ריקה – בחר גונזלס טורס לשתף עם כל מנהטן: הוא העלה בשלטי חוצות ברחבי העיר צילום של מיטת הזוג, ריקה ומבולגנת, באופן המבקש את הזדהותם של עוברי האורח. 

גונזלס טורס עצמו מת מאיידס חמש שנים אחר כך, והותיר לא מעט עבודות העוסקות במרומז ובמפורש במגיפה, בדעות קדומות, וביחס החברה לחולים ולקהילה ההומוסקסואלית שזוהתה איתה בשלביה המוקדמים.

בתקופת משבר ניכרת הגישה האקטיביסטית של אמנים, ליצור אמנות משתפת, לא מתיימרת, הפונה אל לבו של הציבור. אמנים שרצו להגיע לקהל כמה שיותר רחב, בכדי להעלות את המודעות למגיפה או לעורר הזדהות ולהקל על תחושת הבדידות, הבינו שיש לצאת אל מחוץ לכותלי המוזיאונים והגלריות ולפעול במרחב הציבורי.

טשטוש הגבולות בין אמנות רחוב לאמנות המסחרית שימש כלי בידיהם גם למחאה במסגרת המאבק באיידס ובסטיגמות החברתיות. אחד האמנים הבולטים באותה תקופה היה קית׳ הרינג, שרתם את השפה החזותית המוכרת והתקשורתית שלו למלחמה באיידס, עד למותו מהנגיף. 

הרינג העביר ביצירותיו מסרים להעלאת המודעות למין בטוח ולקבלת קהילת הלהט״בים. בורות=פחד (Ignorance=Fear), אחת מיצירותיו המוכרות, שנעשתה שנה לפני מותו, מתחה ביקורת על בורות הציבור בכל הקשור לאיידס. היצירה מרפררת לסיסמת המאבק שתיקה=מוות (Silence=Death) של קבוצת הפעולה הישירה ACT UP.

פריצת האמנות אל מחוץ לגבולות המוזיאונים היוותה נקודת אל חזור, שהביאה לעניין ער של חובבי אמנות ואספנים באמנות רחוב. מאז הספיקה האמנות להתגלגל הלאה, מהרחוב אל המרחב הווירטואלי.

המשבר הנוכחי הרחיב את אפשרויות צריכת האמנות אונליין. אחד מהבטיו המיוחדים הוא שאלו לא רק האמנים שפועלים על מנת לאפשר גישה ישירה לאמנותם, אלא גם הממסד. עם סגירתם של מוסדות האמנות בעולם, בזה אחר זה פתחו המוזיאונים הגדולים והקטנים את שעריהם הווירטואליים אל ההמונים, ובחינם, עם סיורים בתערוכות, הרצאות ושיחות עם אוצרים, ויצירת אתגרים מזמינים להשתתפות הציבור.

כך לדוגמה, האתגר שיזם מוזיאון גטי בלוס אנג׳לס – והתפשט אחר כך למוזיאונים רבים – שהזמין את הציבור ליצור העתקים של יצירות אהובות מאוסף המוזיאון, תוך שימוש בחפצי בית ותחפושות. צעדים פופולריים כאלו הביאו לכך שמוסדות האמנות הצליחו להיות רלוונטיים מתמיד, והגדילו בעשרות אחוזים את נפח התנועה באתרי האינטרנט שלהם.

ואלה החדשות הטובות: באפריל הוציא ארגון המוזיאונים האירופאי דוח שלפיו יש עלייה של יותר מ־70% בפעילויות המדיה החברתית של המוזיאונים. ייתכן שהמשבר, שגרם לעולם האמנות לחפש דרכים לליבו ולעיניו של הציבור, הגדיל את החשיפה אליו ורכש לו קהל מתעניינים חדש. אבל האם אלה יגיעו בפועל לגלריות ולמוזיאונים שנפתחים כעת מחדש? מוקדם לדעת. 

 הקורונה גרמה אפילו לדמיאן הירסט למכור יצירות במחירים ״שפויים״. תחת הסגר ניצל הירסט את חשבון האינסטגרם המשגשג שלו ופרסם את הסדרה הפילנטרופית שיצר – מהדורה מוגבלת של הדפסים, ״לב פרפרים״ ו״קשת פרפרים״ (כן, קיטש כמו שזה נשמע), שנמכרו בהצלחה מסחררת במשך כשבוע במחירים יחסית נגישים – 300 יורו להדפס קטן ו־1,000 יורו לגדול – כתרומה לארגוני צדקה ובריאות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו >>

במשבר הקורונה נראה שיותר מתמיד עולם האמנות שואף להתקרב אל הציבור, החל במוסדות האמנות היוקרתיים ועד לאמנים המצליחים ביותר. רבים נרתמו להעביר מסרים מעודדים של קרבה בעת הריחוק החברתי ומאבק בהתפשטות הנגיף.

אך האם אותם גבולות יישארו פרוצים? האם בעתיד הלא רחוק נוכל כולנו לקנות יצירה של הירסט? והאם הדלת הווירטואלית של המוזיאונים תישאר פתוחה לציבור בחינם? ימים יגידו, והאמנות תישאר כדי להעיד על השינויים.

גל עטיה היא אוצרת עצמאית ויועצת לרכישת אמנות; סטודנטית לתואר שני בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב

The post עקוב אחר השינויים: אמנות בימי מגיפות  appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

הפרויקט הראשון שאצרתי היה בבמת מיצג־מקלט 209 בתל אביב. עניתי למודעת דרושים קטנה שפרסמה תמר רבן, ובעקבותיה התמניתי לאוצרת ומנהלת הארכיון לאמנות המיצג (2002-2005). הארכיון עלה באש בשריפה הגדולה של המקום, אך הסדרה החודשית של ערבי מיצג שאצרתי, המשיכה לפעול גם במיקום החדש בתחנה המרכזית הישנה. 

אמנים ואמניות רבים השתתפו בערבי המיצג – ותיקים, צעירים בתחילת דרכם ועבודות בתהליך – מרביתם הפכו פעילים ומובילים בשדה האמנות בכלל והפרפורמנס בפרט, ביניהם אניסה אשקר, יעקב חפץ, מאיר טאטי, קרין מנדלוביץ, שחר מרקוס, הילה טוני נבוק, בני קורי, מיכל שרייבר ועוד רבים ורבות אחרים. את בדיקת הגבולות המתמדת של אמנות המיצג וליווי תהליכי העבודה אימצתי כחלק מהפרקטיקה האוצרותית בהמשך הדרך.

את הכשרתי האוצרותית התחלתי במקביל ללימודי התואר השני בתולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים ולימודי מוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ראשית בבית האמנים בירושלים כמפיקת פרויקט ״נדבך: לחשיפת אמנים צעירים״; ובהמשך במוזיאון ישראל, שבו שימשתי במשך כעשור עוזרת אוצר בתערוכות מובילות כמו ״כל הדרך ועוד פסיעה: עבודות של משה קופפרמן״ שאצר יונה פישר; ו״העברים החדשים: 100 שנים של אמנות בישראל״, שאצרו דורית לויטה הרטן ויגאל צלמונה במרטין־גרופיוס־באו בברלין).

האוצרות שלי התייצבה בין שני קצוות: בין הפרקטיקה הממסדית ההדוקה של החלל המוזיאלי והקוביה הגלריסטית הלבנה, לבין חללים אלטרנטיביים ומרחבים חוץ־מוזיאליים; בין הליכה לאורך הנרטיב הקאנוני לבין קריאת תגר עליו ובחירה בניסיוני, באוונגרד ובשוליים

במבט לאחור, אני יכולה לראות שהאוצרות שלי התייצבה בין שני קצוות אלו, בין הפרקטיקה הממסדית ההדוקה של החלל המוזיאלי והקוביה הגלריסטית הלבנה לבין חללים אלטרנטיביים ומרחבים חוץ־מוזיאליים, בין הליכה לאורך הנרטיב הקאנוני לבין קריאת תגר עליו ובחירה בניסיוני, באוונגרד ובשוליים. גם אם פעלתי אינטואיטיבית, הרי שהלכה והתגבשה תפיסת עולם שנכחה לאורך הדרך בבחירות שלקחתי, בפרקטיקה ובאקדמיה, כאוצרת, מרצה וחוקרת. 

עירית כרמון פופר. צילום: ליאור סילברמן

קרין מנדלוביץ, במת מיצג – מקלט 209, 2002. צילום: טל אדלר

אלונה רודה, סדרת רצף, מוזיאון פתח תקוה, 2011. צילום: שחף הבר

פלג דישון וטלילה בן פורת, סדרת רצף, מוזיאון פתח תקוה, 2012. צילום: אלעד שריג

כאוצרת עצמאית פעלתי במגוון חללי תצוגה, ביניהם בית אוסף קופפרמן בקיבוץ לוחמי הגטאות בתערוכות קבוצתיות שבהן השתתפו אמנים עכשוויים שמקיימים עימו דיאלוג. תערוכות תמטיות עם דגש על זיקה בין האמנות למקום אצרתי בגלרית החווה לאמנות אקולוגית בינתחומית בחולון, ב־Ikona Gallery of Photography בונציה, כמו גם במרחב הציבורי, באוצרות של פסטיבל מוסררה־מיקס ופסטיבל Mix-Art בפארק הראשונים בראשל״צ. 

בין לבין עבדתי כמנהלת תערוכות ומשאבים בגלריה לאמנות אום אל פחם (2012-13), ולפני כן כאוצרת משנה במוזיאון פתח תקוה לאמנות (2009-2012). בסדרת תערוכות שאצרתי בגלריית האוסף במוזיאון של בית יד לבנים אתגרתי את גבולות חלל התצוגה וההתערבות בו. בכל אחת מהתערוכות נחשפה התמודדות בסוגיות היסטוריות, לאומיות ותרבותיות אל מול האמנות הישראלית והשכול. 

התחנה האחרונה

התערוכה האחרונה שאצרתי היא ״נוף משותף: בין מים למים״ של דוד בהר־פרחיה ודן פרברוף במרכז לאמנות עכשווית בערד (2020). התערוכה היא תחנה בפרויקט תלוי מקום וקהילה במרחב העיר ערד וההתיישבויות הבדואיות הסמוכות, שעוסק בשימור, נוף ותרבות מתוך חזון לעתיד בר קיימא במדבר.

הפרויקט מבקש להתמודד עם אי צדק חלוקתי של משאב המים, ומציע לחדש את מסורת אגירת המים תוך שיקום ושימוש מחדש בבורות קיימים, בעזרת קהילות מקומיות. בנוסף הוא שואף לכונן שביל הליכה תיירותי חדש – שביל בורות מים – שיחבר בין העיר ערד לבין ההתיישבויות בבקעת קנאים.

הפרויקט גם מצטרף לדיון הגובר על שימור מקורות מים קדומים ולימוד שיטות מסורתיות חכמות לאגירתם עם שינויי האקלים ומשבר המים העולמי, ומבקש להתניע מהלך רחב יותר לכינון מרחב ביוספרי המשמר סביבה וקהילה. בתערוכה מוקדש אזור למרחב חלימה שבו מוצגים חומרי התיעוד והמחקר של פרויקט משך השתתפותי זה, לצד מיצבי פיסול, וידיאו וסאונד שהותאמו לחלל הגלריה ואף זולגים אל המרחב הציבורי.

דן בהר־פרחיה ודן פרברוף, במרכז לאמנות עכשווית ערד, 2019. צילום: דן פרברוף

מיכל סופיה טוביאס, בית קופפרמן, קיבוץ לוחמי הגטאות, 2019. צילום: מיכל סופיה טוביאס

יעקב דורצין, משה קופפרמן, עטר גבע; קיבוץ לוחמי הגטאות, 2013. צילום: אבי אמסלם

התערוכה ממשיכה את הדוקטורט שלי – ״אמנות כשימור: התערבויות באתרי קונפליקט בישראל״ בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. זהו מחקר בינתחומי – אמנות/אדריכלות – שבוחן התערבויות של אמנים במרחבים היסטוריים הנתונים בקונפליקט, דוגמת המרחב הישראלי־פלסטיני.

בהתערבויות אני מזהה עיסוק בערכים הראויים לשימור ועל כן מציעה להגדירן כפעולות המשתייכות ומרחיבות את תחום השימור האדריכלי. האמן נתפס כסוכן תיווך מורשת תרבותית, כיזם וכפעיל במאבק בין כוחות ממסדיים לאזרחיים על זיכרון והשכחה במרחב. 

מכל מלמדיי השכלתי

בעיקר השפיע עלי השיח העכשווי על אמנות השתתפותית, שנהוג לכנותה אמנות מעורבת חברתית, דיאלוגית או אקטיביזם חברתי ופוליטי, שעושה שימוש בהון התרבותי של האמן תוך הרחבת ארגז הכלים שלו לממד שיתופי ומעורבות חברתית עם קהילות מקומיות. זאת, במטרה לתרום לחברה במקרים שבהם סוכנים חברתיים אחרים נכשלו. 

מיסוד התופעה בשנות ה־90 ועד היום כולל את המונח discursive site-specificity של מיוואן קוואן, שמתארת כיצד האתר הפיזי הוחלף בקונטקסט חברתי־פוליטי, ואת הממד התהליכי של היצירה, האמן־המחבר כקולקטיב, והמסוגלות ליצור שינוי סביבתי או חברתי.

בעיקר השפיע עלי השיח העכשווי על אמנות השתתפותית; אמנות מעורבת חברתית, דיאלוגית או אקטיביזם חברתי ופוליטי, שעושה שימוש בהון התרבותי של האמן תוך הרחבת ארגז הכלים שלו לממד שיתופי ומעורבות חברתית עם קהילות מקומיות

הקולות הבולטים כוללים את ניקולא בוריו ואסתטיקת היחסים, את קלייר בישופ והביקורת נגדו עם אנטגוניזם התייחסותי. לשיח הביקורתי בין האסתטי לפוליטי שותפים רוזלין דויטש, האל פוסטר ובוריס גרויס שדנים על איכות השפעת האקטיביזם הפוליטי מחוץ לשדה האמנות.

שיח האמנות ההשתפותית העכשווית לוקח חלק באקלים תרבותי רחב יותר שעוסק בערכי מקומיות, קהילתיות, שיתופיות וקיימות ומשותף לתחומים רבים. בקונטקסט זה נוצרים ממשקים לתחומים של אזרחות סביבתית ופיתוח בר קיימא, שאליו משתייך הפרויקט האחרון שאצרתי, ״נוף משותף״. 

תערוכת החלומות

בתחום העניין שלי בין אמנות עכשווית ושימור תרבותי שוכנת גם תערוכת החלומות בדמות התערבויות זמניות במגדלי מים ברחבי הארץ. המבנים האיקוניים, ששימשו את מערכת אספקת המים של ההתיישבות, עומדים ללא שימוש בקיבוצים, בכפרים ובשכונות עירוניות, ייחודיים ומקומיים, אך גם בזיקה לנרטיב הלאומי, והשימוש בהם הופך רלוונטי בעידן של סביבה מקיימת. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו >>

בדמיוני אני רואה שיקום ושימוש מחדש בכל המגדלים, באמצעות שיתוף פעולה עם אמנים עכשוויים, מקומיים ובינלאומיים, שיוזמנו ליצור התערבויות מותאמות מקום, דרכן יוכלו להציף סוגיות חברתיות, פוליטיות ומרחביות ביקורתיות. המגדלים כתופעה התיישבותית, אדריכלית ותרבותית יהוו מצע להצפת נרטיבים מודחקים וסיפורים אישיים, שירקמו יחד זכרונות קולקטיביים. החלום הוא פרויקט אוצרותי ארצי רחב הקף, שבו ייחשפו כל ההתערבויות בעת ובעונה אחת ויאירו את המרחב הקיים על שכבותיו הרדומות. 

בקרוב אצלך

בימים אלו אני שוקדת על מחקר וגיבוש רעיוני של תערוכה העוסקת ברישומיו של אדריכל השימור סעדיה (סשקו) מנדל. ביד אמן משתמש האדריכל במרחב הרישום המדומיין, טרם שלב התכנון, כדי להקים לתחייה את המרחב ההיסטורי האבוד תוך התייחסות לסביבה ולקהילה בזמן עבר והווה.

במקביל, באוצרות משותפת עם דוד בהר־פרחיה, אנו מתכננים תערוכה שסוקרת אמנות השתתפותית בישראל כתופעה מגוונת, שמתמודדת עם חוסר צדק מרחבי של קבוצות מיעוט ומציעה אפשרויות לשינוי סביבתי וקהילתי. 

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

מיה גורביץ, גלריה אינדי, 2019. צילום: מיה גורביץ

הערת שוליים 1, גלריה לצילום, ונציה, איטליה, 2017. צילום: וינצנצו בליצי

רענן חרלפ, בית קופפרמן, קיבוץ לוחמי הגטאות, 2018. צילום: ענת גיא

The post מגלים אוצרות // עירית כרמון פופר appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי אורי, איך אתה מרגיש? היית עסוק מאוד בשבועות האחרונים, עם פתיחת שתי התערוכות – שלך בגלריה שלוש ושל אמך, ביאנקה אשל גרשוני, שנפטרה באפריל – בסמיכות כזו

אני בעיקר מרגיש מותש ותשוש, משווע למנוחה, נפשית וגופנית, הרבה סערות פנימיות, זקוק לקצת שקט של אחרי הסערה לא לפניה, ואיך אצלך?

מעניין. אני בגלים – כרגע באובר־עשייה, מנסה להכיל את ההתעוררות שאחרי הקורונה, ומייחלת שלא יהיה שיתוק מוחלט מחדש. אבל אני מבינה אותך, כי יש תובענות גדולה בפרויקטים שלקחת על עצמך – רגשית ופיזית

 דווקא הגל השני יכול להביא איתו איזה שקט מבורך שוב

כן כן. נזרום, כי ממילא אין לנו שליטה על זה 

נסחף על הגלים

בתערוכה שלך בגלריה שלוש, ״הלאה־הנה״, אתה חוזר לעסוק בראשית הצילום ובתפקיד החברתי של צילום – שנתפס כתיעוד אובייקטיבי, מייצג האמת. אתה חוזר לאירוע שהתרחש בכפר קטן בצפון אנגליה בשנת 1917 – שתי ילדות ״צילמו פיות״ והדהימו את בני משפחתן הספקנים ובהמשך גם את שאר העולם. התצלומים הללו הציתו ויכוחים סוערים בין מאמינים לספקנים, בין רציונליסטים למיסטיקנים, בחפשם אחר האמת. 

ואתה מצביע על כך שהאמון הוא חלק מתשתית מערכת היחסים בין הורים וילדים. איך מתחת את הקו בין צילום ופרשנותו ליחסים במשפחה ובחברה?

הצילום והאמנות בעבורי הם לא יישויות נפרדות מהחיים: הם שזורים בחיים, בביוגרפי, ברגשי ובנימי הנפש

הצילום והאמנות בעבורי הם לא יישויות נפרדות מהחיים: הם שזורים בחיים, בביוגרפי, ברגשי ובנימי הנפש. דרך העבודות בתערוכה אני מהרהר, בין היתר, על יחסי אמת ובדיה, על ההתמקמות של הפנטזיה והאמונה בתוך הממשות. אבל אני מרגיש שכל אלו הן סוגיות שינקתי משחר ילדותי. גדלתי בבית שבו עולם הדימויים היה יותר ממשי מהדברים עצמם. האשליה הייתה באיזשהו אופן חומרית, בשרנית, אפשר היה כמעט למשש אותה, לנגוס בה

אורי גרשוני

מתוך ״הלאה־הנה״, גלריה שלוש

ביאנקה אשל גרשוני, מתוך ״פסטינה לנטה״, גלריה עינגא

אולי בגלל הנסיבות, עם מותה של ביאנקה, פתאום מוצף ההבט המקביל והמשותף בין שתי התערוכות ״על הימצאות והיעלמות, על גוף ורוח, על המתים והחיים, וגם על החיים שאחרי״ (כך כתבתם בטקסט התערוכה שלך). אז העיסוק בפיות, ברוח ובעולם שמעבר לגשמי – עובר כחוט השני בין החיים לעבודה, ובין גוף העבודות שלך לתערוכה שנפתחה ביום שישי בעינגע

התערוכה של אמא (וכמובן מותה) לא תוכננו מראש, על אף שהמוות הוא תכנית־על שאי אפשר לבטל, לפעמים רק לדחות טיפה

אבל נכנסת לזה, בהחלטה משפחתית? אישית?

הנושאים הללו מעסיקים אותי מזה זמן מה, ובמובהק ביתר שאת מרגע מותו של אבי לפני כשלוש שנים. התערוכה בגלריה שלוש נבעה מבחינה רגשית משם, מאותו רגע מצמית של התאיינות, היעלמות, ריק. ובמקביל מהתמלאות גדולה בחווית ההורות שלי, כאבא, לחליל. המשולש (ברמודה) הגברי הזה: סבא, אבא, נכד היה ציר שסביבו התהלכתי.

העבודות בתערוכה שלי נעשו על ניירות מיותמים שאספתי מהסטודיו של אבא שלי אחרי לכתו. ניירות ששכבו במגירות זמן רב וחיכו לתורם, אבל מעולם לא פגשו בידו של אבא. זו מעין נדוניה שאני ממשיך לעבוד עליה ולעבד אותה. 

בזמן שהתערוכה שלי המתינה בסבלנות עד חלוף הגל הראשון של הקורונה אימי נפטרה. ורק אז שמתי לב כמה היא נוכחת בעבודות מבלי שהייתי מודע או מכוון לכך. בשלב כלשהו התחלתי לפחד מהעבודות, איזו יראה מכוחו של הצילום

בזמן העבודה על הקמת התערוכה שלי, או יותר נכון בזמן שהתערוכה המתינה בסבלנות עד חלוף הגל הראשון של הקורונה (הייתה מתוכננת לעלות לפני) אימי נפטרה. ורק אז שמתי לב כמה היא נוכחת בעבודות מבלי שהייתי מודע או מכוון לכך. הרגשתי שלעבודות בתערוכה יש נוכחות נבואית, איזו מאגיה (שחורה), בשלב כלשהו התחלתי לפחד מהעבודות, איזו יראה מכוחו של הצילום

ובתערוכה בעינגע אתה מנסה להציג פן פחות ידוע של ביאנקה?

לא חושב שהייתה מטרה מוצהרת ועקרונית להציג פן פחות מוכר של אמא בתערוכה בעינגע. לא במובן של לחשוף איזה סוד, או לברוא יש מאין. התערוכה היא דיאלוג שלי עם אמא דרך העבודות שלה, במובן הזה הרגשתי שזו כמעט תערוכה משותפת. זה האופן שבו אני בחרתי להביט עליה ולשוחח איתה בנקודת הזמן הזו.

אבל הכל התחיל בדימוי שהופיע בחלום

תספר

זה תמיד מצחיק ונלעג לספר חלומות, קשה להעביר במילים את עצמת החוויה (זה קצת דומה לתיווך של אמנות) אבל הדמות של אמא שלי הופיעה בחלום, הדבר שנצרב במעבר מדימוי ודמדומי הלילה אל היום העולה, היה השיער הלבן שלה. אמא תמיד צבעה את שיערה בעצמה בגוון חציל־סגלגל שמאוד איפיין אותה, והיא עשתה זאת באדיקות. בשנים האחרונות, כשכבר תש כוחה, היא הרימה ידיים והפסיקה לצבוע. 

היא התבדחה תמיד, במין טון אפולוגטי מבודח, בפני אנשים שנוכחו במראה שיער השיבה הלבן, שעכשיו היא סופסוף בלונדינית, עכשיו היא תוכל ליהנות יותר. משהו בנוכחות של השיער הלבן בחלום, הוביל את המחשבה על התערוכה, לכיוון דהייה, התמעטות של צבע, שקט רועם.

והיא הופיעה בחלום אחרי מותה?

כן

ביאנקה אשל גרשוני

אזכיר לך משהו – נפגשנו לראשונה לפני משהו כמו עשר שנים, בתערוכה קודמת שאצרת לביאנקה בגלריה עינגא – ״פייסבוק״. כמו בכותרת התערוכה כעת שפירושה ״למהר לאט״, גם אז הייתה בכותרת אירוניה. זו הייתה שעתה היפה של הרשת החברתית, ואילו אתה הערת על הזרות של האישה המבוגרת (ביאנקה) לכלים החדשים והמקוונים. ה״פייסבוק״ שלה היה ספר הסקיצות היפהפה שהפכתם לקטלוג

כן, למהר באיטיות. הדואליות הזו, מפגש רך ואינטימי, לעיתים גם מתוך חיכוך, ודקירה של קצוות חדים, יכול להתקיים בעיניי רק בתוך משפחה 

קשה להתאפק – אז הנה, אשאל אותך על המשפחה. אתה שייך למשפחה מאוד מיוחדת: שני דורות של אמנים, שהם גם מעולים, וגם כל אחד הולך בדרכו המאוד אישית, כמו שבילים מתפצלים. וכל אחד מכם גם מותיר תוואי עצמאי מאוד בולט. מים שקטים.

(אתה בטח שואל – איפה השאלה?)

בדיוק

אם להתמקד, אולי תסביר את הדרך שלך אל הצילום, את הבית שמצאת בו: היית צריך לברוח ממשהו אחר, מציור? מהגדרות? למצוא את הקול והשפה והמדיום שלך?

זו דרך שאני יכול לשרטט בדיעבד בכל מיני אופנים, רשת סבוכה של שבילים. אני יכול לנסות לצעוד בכמה מהם (שבוודאי יובילו לאחרים). אם להסתכל על זה באופן הכי פשוט וישיר אני חושב שהצילום היווה קודם כל מעין טריטוריה עצמאית בלתי נגועה, סוג של אי, אפשרות של אמנסיפציה, לברוא את עצמי ממקום ניטרלי יותר, נטול פניות. אבל אם אני מגרד קצת מתחת לפני השטח, צף איזה פנטימנטו נוסף.

הצילום כמדיום היה בשבילי גם נקודת חיבור לעולם, למציאות, לחיים. הוא גם זה שאיפשר לקרוא תיגר על איזו עודפות, אקספרסיה חונקת, הוא היה אוויר לנשימה

הצילום כמדיום היה בשבילי גם נקודת חיבור לעולם, למציאות, לחיים. הוא גם זה שאיפשר לקרוא תיגר על איזו עודפות, אקספרסיה חונקת, הוא היה אוויר לנשימה

וואלה, אפשר להבין את זה כשרואים לנגד עינינו את הציורים והעבודות של ההורים שלך. כל אחד מהם בדרכו מביא עולם מאוד אקספרסיבי, מאוד גדוש ומועק, עמוס בתרבויות מקור ויעד… ואולי ארם שהלך לכיוון הקלאסי ריאליסטי, מצא שם שקט

אבל אני מוצא שיותר ויותר, עם השנים, כמו הבן האובד, אני חוזר למקום שברחתי ממנו

חוזר למקום הביתי, בעיסוק באוצרות של עבודות ההורים, במקרה זה של ביאנקה?

ארם ואני בדיוק דיברנו על זה בפתיחה של התערוכה של אמא בעינגע, על הדמיון ונקודות ההקשה בין שני המהלכים ה״אוצרותיים״ שעשינו ביחס להורים – הוא עם התערוכה בגבעון (בסוף 2019) ואני פה

אתם מתייעצים זה עם זה או מעדיפים להפריד?

די שמרנו על הפרדת כוחות בשני המקרים, סימנתי מקודם את המילה ״אוצרות״ במרכאות, מפני שזה היה נשמע לי קצת מנוכר ומקצועי מידי ביחס לפעולה שהיא בעצם אינטימית־רגשית. בהתאם להלך הרוח הזה אני חושב שכל אחד הרגיש צורך להתייחד, ליחד, ולהיות יחיד אל מול החוויה

מתוך ״הלאה־הנה״, גלריה שלוש

כבר לא גולש כמו חלב

נראה שדווקא בתערוכה הנוכחית אתה חוזר לזירות הרחוקות והמחקריות שלך. העיסוק באירוע באנגליה, לפני 100 שנה, הזכיר לי את הביקור שלך בכפר של טלבוט. 

אתה עושה מסעות כמו עלייה לרגל, שמחברים את העיסוק האקדמי בצילום לחיפוש אישי, רגשי. זה מתקשר אצלי לעניין הבן האובד, החיפוש אחר קבלה ואמון (מזה התחילה השיחה שלנו), ה״אשרור״ הזה שהורים הם הראשונים והאחרונים להעניק לילד, לצקת בו את תחושת היכולת וההבנה של העולם

בוודאי, זה מהלך המשכי ומתמשך, גם מבחינת הטקטיקה/האסטרטגיה וגם מבחינת התמות שמעסיקות אותי. בדיבור על ״חזרה אל הבית״, הבן האובד, התכוונתי ביחס לעיסוק שלי בצילום בשנים האחרונות. לא לחזרה הקונקרטית לבית ילדותי, למרות שזו הייתה ועודנה גם חוויה עוצמתית. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו >>

התכונות האינהרנטיות של מדיום הצילום, שפעם היו בעבורי חבל הימלטות או הצלה, היום אני אפילו מורד או מתנגד להן. הצילום הוא כבר לא גולש כמו חלב (דימוי של בארת) אל המסומן שלו, הוא לא אחוז במציאות, הוא חומרי וגופני יותר ויותר, חד פעמי, רוקד טנגו עם ציור וציוריות

אתה יוצק את זה בעבודות החדשות, מרגיש שאתה מתרחק מה״נקיון״ של המדיום?

לא יודע אם מתרחק מנקיון זו הגדרה מדויקת. אני חושב שאני מנסה לאחוז את החבל בשני קצותיו, דבר שמוביל לכשלון ותסכול בחיים, אבל אני מקווה שלא באמנות. בתערוכה שלי אני מתפלש (גם הגדרה מוגזמת), משחק, בחומרים שנחשבים טמאים, בזויים, מלוכלכים, שתן וזרע. הם תוצרים ישירים של הגוף, גם פרקטיקת הצילום שלי היא יחסית חומרית וגופנית (בוודאי ביחס לפרקטיקות דיגיטליות עכשוויות).

בתערוכה שלי יש עבודות (מעין ציורים) שנוצרו על ידי הכתמות של זרע ואו שתן על דפי נייר. גם ההדפסות הצילומיות נעשות בטכניקה שנקראת ואן דייק בראון (אמולסיה מהמאה ה־19) שאני רוקח בעצמי ומדפיס בשמש.

בספרה ״טוהר וסכנה״, האנתרופולגית/סוציולוגית מרי דאגלס מגדירה את ה״טמא״ בהגדרה פשוטה ויפה: מה שלא נמצא במקומו שלו. ביחס לזה אני מרגיש איך בתוך המקום של האמנות (קונקרטית ומטאפורית) החומרים הקשים, הבזויים יכולים שוב למצוא להם מקום

הגדרה יפה. ולמה בחרת את הכותרת ״הלאה – הנה״?

זה תרגום לעברית למונחים שפרויד השתמש בהם fort-da. המקור הוא טקסט של פרויד שמופיע ב״מעבר לעקרון העונג״, שבו הוא מנתח התנהגות של ארנסט, הנכד הפעוט שלו. באמצעות משחק עם סליל חוטים, שהוא זורק ממנו והלאה ובחזרה, הילד לומד את עצמו ביחס להיעלמות של הסובבים אותו (במקרה הנ״ל האם)

זה הנושא של קביעות אובייקט

כן. הוא מקנה לעצמו שליטה ביחס לחוויה קשה שיכולה להיות טראומתית

בן כמה אתה היום ובן כמה הבן שלך?

אני בצעדי ענק לקראת 50 (אבל פסטינה לנטה) והבן שלי חליל בן ארבע וחצי אוטוטו (בגילו עדיין סופרים חצאים). עוד רגע מכונן לתערוכה שלי היה הופעת הדיבור אצל חליל, ראשית השפה

מזל טוב ואני חושבת על זה שאתה מסתכל על שלבי התפתחות של ילד והאחריות ההורית (שלך) מתקדמת במקביל לפרידה מההורים שלך והדאגה להם. התשישות שדיברת עליה מאוד מובנת, אבל יש גם תחושת סיפוק בשתי התערוכות הללו? שהצלחת להכיל ולהשלים את כל זה?

היקום שלח לי הרבה אותות וסימנים דרך האמנות בזמן האחרון (אני נשמע כמו שרי אריסון) התערוכות עומדות כרגע במקביל, בו זמנית, ומנהלות יחסים ושיח ביניהן דרך שבילי העיר תל אביב. זה קרה באופן לא מכוון, לקורונה הייתה יד בדבר אבל אני ממש מאושר שכך קרה

אתה חושב שהיתמות העבירה אותך פאזה – הפכה אותך ליותר ״מבוגר אחראי״? שחררה משהו בתעוזה האמנותית שלך?

זמן ההשהייה הזה, היה אינקובציה חשובה והכרחית כמעט. בתחילה חששתי מלקחת על עצמי את אוצרות התערוכה של אמא, היה נדמה לי שזה טרי ומוקדם מדי, אבל תוך כדי הבנתי שזה היה משמעותי ממש, התהליכים החיצוניים היו קטליזטור לתהליכים פנימיים

ברכותיי. עוד משהו חשוב לפני סיום? חוץ מבריאות ואושר, כמובן

כן בריאות ואושר, ברור. קיקרו (שאני קורא ושרוי בו עכשיו) רואה בזקנה שיוט איטי לחוף מבטחים. הוא מפוגג ומרחיק את מה שנורא אפילו מהמוות וזה הפחד מפני המוות. אז שיהיה לנו שיוט נעים במהירות איטית. פסטינה לנטה… פסטינה לנטה… פסטינה לנטה…

פסטינה לנטה״, גלריה עינגא

The post אורי גרשוני נוסע בזמן appeared first on מגזין פורטפוליו.

האוצרת לאה אביר נכנסה לאחרונה לתפקיד המנהלת האמנותית והאוצרת המלווה של המרכז לאמנות עכשווית בערד. במסגרת תפקידה תאצור לאה את תכנית שהות האמן של המרכז, תבנה תכנית תערוכות לגלריה ותלווה את העשייה האמנותית של המרכז.

אביר היא אוצרת וכותבת בתחום האמנות העכשווית. החל משנת 2007 היא אוצרת תערוכות ומארגנת אירועי אמנות שונים בארץ ובעולם, במוסדות ציבוריים ופרטיים, בחללים אלטרנטיביים ובמרחב הציבורי. היא עורכת־שותפה מייסדת של מגזין תוהו לאמנות, ולאחרונה שימשה כאוצרת גלריה רו־ארט בתל אביב (2015-2019). בין תפקידיה הקודמים: אוצרת מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת משנה ומנהלת תחום התוכן במוזיאוני בת ים ויועצת אמנותית לסדנאות האמנים בירושלים.

לאה אביר. צילום: שי איגנץ

״ערד מציעה מרחב התבוננות ומחקר מרתק״, אומר אורן עמית, מנהל המרכז לאמנות עכשווית בערד. ״לשם כך היה חשוב לנו להסתייע באחת האוצרות המעניינות בישראל. במהלך השנים הקרובות נציע לאמנים מהארץ ומחול לחקור את המרחב ולהציג תערוכות חדשניות, שימשיכו למצב את ערד כמרכז משמעותי נוסף של אמנות בישראל – ואולי גם מחוצה לה״.

המרכז לאמנות עכשווית בערד, שנוסד בשנת 2016, מאגד חלל תערוכות לאמנות עכשווית בגודל 300 מ״ר, תכנית שהות אמן בינלאומית ופעילות ציבורית ענפה. חזון המרכז הוא לאפשר מרחב לאמנים מהארץ ומחו״ל למחקר אמנותי העוסק במרחב העירוני והמדברי הסובב. את המרכז ייסדה האוצרת והאמנית הדס קידר, ובשנים האחרונות אצרו בו גם גילי זיידמן, גלית גאון, מיכל תאומי סלע ועוד. בימים אלה מוצגת במרכז התערוכה ״נוף משותף: בין מים למים״ של האמנים דוד בהר פרחיה ודן פרברוף (אוצרת: עירית כרמון פופר).

The post לאה אביר מונתה למנהלת אמנותית של המרכז לאמנות עכשווית בערד appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי איריס, צהרים טובים, מה שלומך? איך עברה ועוברת עלייך תקופת הקורונה?

תקופה מעניינת, עוברת בסדר: יש בה אתגרים והזדמנויות. גם ברמה האישית וגם ברמה המקצועית. ומה שלומך? אני עוקבת אחרי ההתפתחות של הברבורים בלונדון דרך האינסטגרם שלך ומאוד נהנית

כן, אני פה עם הברבורים והברווזים, לא מתלונן.

אבל בואי נדבר עלייך ועל מרכז אדמונד דה רוטשילד. בשנה האחרונה אני שומע כל הזמן על דברים שקורים במרכז: התערוכות, הליווי לאמנים ומעצבים, הפרס ועוד. לא שקודם לא עשיתם דברים, גם לי יצא לשתף איתכם פעולה בשתי תערוכות שאצרתי, אבל נדמה לי שבשנה האחרונה העליתם הילוך והתמקדתם יותר. אני צודק?

צודק לגמרי. 

בשנה האחרונה שאפנו באמצעות פעילות המרכז להעמיק את הקשר עם המוסדות האקדמיים לאמנות ועיצוב בישראל, במטרה להפוך לשותפים פעילים בטיפוח וקידום אמנים ומעצבים בתחילת דרכם, ולתת להם מעטפת שכוללת אפשרויות תצוגה וחשיפה לצד ליווי ופיתוח הזדמנויות מקצועיות

איריס ניצני אביבי. צילום: יובל נאור

מרכז אדמונד דה רוטשילד: צילום אסף פינצ׳וק

רגע לפני שנדבר איך זה בא לידי ביטוי, תגידי רגע מי זה אנחנו? באיזו מסגרת פועל המרכז?

מרכז אדמונד דה רוטשילד הוקם על ידי קרן אדמונד דה רוטשילד כחלק מחזון הקרן לצמצום פערים בחברה הישראלית באמצעות השכלה גבוהה. הקרן פועלת במגוון תחומים כשהמרכז מתמקד בתחום האמנות ופועל לקידום וטיפוח אמנים ומעצבים בשנים הראשונות לאחר סיום לימודיהם. את הפעילות שלנו בשנה האחרונה מלווה מקרוב ועדת היגוי שבה חברות פרופ׳ שרון פוליאקין, ד״ר טל בן צבי וגלית גאון, ביחד עם צוות המרכז, טל שגיא, עדי גולדנר ואני

מרשים. ובואי נעבור לתכל׳ס: בואי נדבר על תכניות האמנים והמעצבים. מה הן כוללות ואיך זה עובד?

מתוך הדיאלוג שלנו עם בתי הספר הגבוהים לאמנות ועיצוב עלה באופן ברור, שהשנים הראשונות לאחר סיום לימודי התואר הראשון מלוות בקשיים רבים ומעט הזדמנויות. היה לנו חשוב להעניק כלים ליוצרים בתחילת דרכם וכך נולדה התכנית לפיתוח מקצועי לאמנים ומעצבים.

מתוך הדיאלוג עם בתי הספר לאמנות ועיצוב עלה באופן ברור, שהשנים הראשונות לאחר סיום לימודי התואר הראשון מלוות בקשיים רבים ומעט הזדמנויות. היה לנו חשוב להעניק כלים ליוצרים בתחילת דרכם וכך נולדה התכנית לפיתוח מקצועי לאמנים ומעצבים

תכנית האמנים מתמקדת בתכנים תיאורטיים ומעשיים, הכוללים בין היתר סקירה ומיפוי של האפשרויות המקצועיות וכלים לפיתוחן; מפגשים אישיים (מנטורינג) עם אוצרים ויוצרים בכירים. תכנית המעצבים, בשיתוף עם עמותת לצאת מהקופסא, מתמקדת בין השאר בבניית תכנית עסקית והכרות בסיסית עם העולם הפיננסי העצמאי, לצד מפגשי מנטורינג על ידי יועצים ואנשי מקצוע מובילים בתחומם.

המחזור הראשון היה מוצלח ומשמעותי למרות שבניגוד לתכנית המקורית, הוא הועבר בזום. בימים אלה אנחנו נערכים לפתיחת המחזור השני בתקווה שכולם יפגשו פנים אל פנים פה אצלנו, במרכז

איך זה עובד? איך מתקבלים לתכנית? צריך להגיש מועמדות? אתם מפרסמים קול קורא?

כחלק משיתוף הפעולה שלנו עם המוסדות האקדמיים, בחירת המשתתפים בתכנית נעשית בשיח מולם והבחירה נעשית על ידי המוסדות לפי קריטריונים שהוגדרו מראש, וביניהם בוגרים בעלי מוטיבציה גבוהה לעבודה עצמאית, להצלחה ולמצוינות שמשקפים את כלל האוכלוסייה

ואיך התערוכות משתלבות בפעילות שלכם? כי גם פה, היו בעבר תערוכות. איך זה קורה? מה חשוב לכם להציג? איך אתם מחליטים על תכנית התערוכות?

נכון, בעבר אירחנו פרויקטים של המוסדות האקדמיים שהתמקדו יותר בסטודנטים. כיום, כחלק מהרצון לקדם ולטפח יוצרים בתחילת דרכם, אנחנו רואים בתערוכות קבוצתיות דרך נוספת להעשיר את הניסיון המקצועי שלהם בעבודה עם אוצרים ולהעניק להם חשיפה. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו >>

התערוכות נעשות על ידי אוצרים.ות עצמאיים.ות שנבחרים מתוך העשייה שלהם וההכרות שלהם עם יוצרים בתחילת דרכם. כלל המציגים בתערוכות סיימו את לימודיהם בחמש שנים האחרונות. התערוכות הן דרך נוספת עבורנו לעודד עשייה של יוצרים בתחילת דרכם, שכן ברוב התערוכות מוצגות עבודות חדשות שהמרכז מסייע בהפקתן, ובכל התערוכות כלל המשתתפים מקבלים שכר אמן

שזה בכלל דבר יוצא דופן, שכר אמן. מתי התחלתם עם זה?

בתחילת 2020

אביב גרינברג מתוך התערוכה התרחבות. צילום: יובל נאור

ניצן יולזרי מתוך התערוכה התרחבות. צילום: יובל נאור

מתוך התערוכה פני שטח הכרחיים. צילום: נטע קונס

את יכולה לתת דוגמה לתערוכה או שתיים מהזמן האחרון? מהצד שלי אני אגיד כמה התפעלתי מיצאו מכלל שימוש, התערוכה שאצרה גלית גאון (ביחד עם שירה באום) בשבוע האיור האחרון

אני שמחה שהתרשמת מהתערוכה של גלית ושירה. הן עברו תהליך מרתק עם המאיירים שהסתיים בהתערבות ועבודה לתוך ספרים שלמים. 

בשבוע שעבר פתחנו את התערוכה ״התרחבות״ שעוסקת בתיאוריה הקווירית, בטשטוש הגבולות בין קטגוריות חברתיות ובאתגור המיינסטרים. את התערוכה אוצרת נוהר בן אשר ומשתתפים בה 12 אמנים בוגרי המוסדות השונים לאמנות.

עולה על מטוס ומגיע?

פחות… איך הברבורים יסתדרו בלעדי?

ורגע לפני שנחזור למאקרו, תגידי מילה על הפרס החדש? כי זה ממש שווה, פרס עיצוב ועוד הפעם הראשונה מוקדשת לתקשורת חזותית

הפרס יוענק מדי שנה באחד משלושת תחומי העיצוב: עיצוב תקשורת חזותית; עיצוב תעשייתי ואוּמנוּת; עיצוב טקסטיל, אופנה, תכשיטים ואביזרי לבוש. שבכל שנה יזכו שני מעצבים בתחילת דרכם ב־45,000 ש״ח כל אחד ושני מעצבים בכירים ב־90,000 ש״ח כל אחד. הגשת המועמדויות בתחום עיצוב התקשורת החזותית הסתיימה במאי האחרון ואנחנו נרגשים לקראת ההמשך.

בתור מי שלמדה עיצוב תקשורת חזותית אני מאוד מתרגשת מהפרס. הפרס הוא צעד נוסף של הקרן לקידום המודעות הציבורית וההכרה בחשיבות שדה העיצוב הישראלי

בתור מי שלמדה עיצוב תקשורת חזותית אני מאוד מתרגשת מהפרס. הפרס הוא צעד נוסף של הקרן לקידום המודעות הציבורית וההכרה בחשיבות שדה העיצוב הישראלי

אז אני רוצה לחזור למאקרו. מעבר לכל הכבוד על הפעילות (באמת), בטח בתחומים שכמו שאנחנו יודעים אין בהם כסף, ובטח לא של גופים שתומכים ביוצרים, אני תוהה איזו השפעה יש לפעילות שלכם בסופו של דבר. איך אתם מודדים הצלחה? או איך תמדדו הצלחה אחרי איקס שנים?

הצלחה בעינינו היא כשאנחנו רואים אמן או מעצב בתחילת דרכו מצליח לייצר פעילות, מתקדם בעשייה המקצועית שלו ונפתחות בפניו דלתות דרך הפעילות והכלים שהוא מקבל במסגרת פעילות המרכז. דוגמה להצלחה שכזו מבחינתנו היא כשאוצרת שביקרה בתערוכה ״פני שטח הכרחיים״ שאצרה אילנית קונופני, הציעה לאחת המשתתפות בתערוכה, מאיה זהבי, לאצור עבורה תערוכת יחיד בחלל אחר

נייס. מה עוד? תגלי לנו מה עוד מתוכנן לשנה הקרובה? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

לשנה הקרובה מתוכננים שני מחזורים נוספים של תכנית פיתוח מקצועי לאמנים ומעצבים ושתי תערוכות נוספות.

ולסיום, המורשת והניסיון רב השנים של משפחת רוטשילד בעולם האמנות, חידדו לנו את החשיבות בחיבור שבין שלושת העולמות (צרכני האמנות, המוסדות האקדמיים והיוצרים הצעירים) כשהבסיס המנחה הוא הידע הרב, החדשנות והמקצועיות שיש למשפחת רוטשילד בתחום האמנות ברחבי העולם

מתוך התערוכה מסיבת תחפושות. צילום: יובל נאור

The post נקודת פתיחה: מרכז רוטשילד יוצר סביבה מצמיחה ליוצרים צעירים appeared first on מגזין פורטפוליו.

יובל בצלאל, בן 25, אמן, סטודנט שנה ב׳ בבסיס. בן קיבוץ החותרים, גר בתל אביב. 

איפה עוד תלך לגרבוז ותשאל אותו על העבודות שלך?

ציירתי מגיל צעיר והייתי במגמת אמנות בתיכון. גדלתי בקיבוץ בצפון ליד חיפה, ואמנות זה לא היה משהו שהתעסקו בו. התחלתי להבין שזה מה שבא לי לעשות אחרי הצבא, אז נרשמתי לקורס ציור פיגורטיבי. זה היה מעניין, אבל היה שם משהו ממש עצור, וחיפשתי להשתחרר. למדתי שם חודש וחצי ואז עברתי לגור בתל אביב.

ישר סבלטתי סטודיו והייתי מצייר כל היום, נראה לי שדי לימדתי את עצמי. שמעתי על בית הספר בסיס במקרה, ואני מסיים עכשיו שנה ב׳. בית הספר קטן ויש בו מעט תלמידים, אז אתה יכול למצוא את עצמך שותה קפה בסטודיו של אחד המרצים. אני חושב שיש באמנות משהו אינטימי: איפה עוד תלך לגרבוז או לדורצ׳ין ותשאל את דעתם על העבודות שלך?

בסיס ממומן על ידי עמותה, והם החליטו שכרגע הם מעדיפים להפנות את התקציבים לאמנים פעילים, ולסגור את בית הספר. נתנו לנו אופציה ללכת לבתי ספר אחרים וגם לממן את הלימודים. למרות שזה מבאס ואהבנו את בית הספר, יש תחושה שדברים מתחילים לקרות. אנחנו בקשר טוב עם חבורה משנה ג׳, ובגלל שאנחנו מסיימים יחד אנחנו חושבים לקחת חלל גדול שיפעל כסדנה משותפת, ויוכל להפוך לחלל לתערוכות.

אולי בהמשך תהיה גם אופציה לחבר׳ה שמסיימים לימודים, או אפילו לייצר פרויקט גמר אלטרנטיבי, עם ליווי של אחד המרצים שאנחנו מעריכים. הכל כרגע בערפל אבל אנחנו קצת מפנטזים. 

הכל בסדר? אתה בדיכאון?

יש איזו מחשבה רומנטית שהאמנות של האמן תמיד משקפת את מה שעובר עליו. הרבה פעמים אנשים רואים את הציורים שלי ואומרים ״הכל בסדר? אתה בדיכאון?״. גם אם אמן מתעסק בדברים יוצאי דופן, הוא יכול להיות הבן אדם הכי רגיל בעולם.

חיפשתי כמה רחוק אני יכול ללכת מבחינת דימויים שהם יותר ויותר קשים, בזמן שאני עושה תהליך קצת הפוך עם עצמי. בקיבוץ הרגשתי שאני נראה יוצא דופן כי הייתי מקועקע והתלבשתי אחרת, אבל אז עברתי לתל אביב ופתאום כולם הרבה יותר ממני. הורדתי עגילים ואני מסתפר ומתלבש ״רגיל״ מתוך רצון להיות כמה שיותר רגיל, ובזמן הזה דווקא השונה או המעוות מגיע מתוך הציורים.

אנשים רוצים לדעת מה עומד מאחורי הברוטליות בציורים האלה, ואני חושב שמדובר בציור שמדבר על המדיום של עצמו. אני בעיקר חושב על ציור כשאני מצייר, פחות על איזה מסכן האיש ההוא מאוקראינה שהורידו פצצות מימן על הכפר שלו. אני לוקח תמונות של אנשים שנשרפו או נכוו, לצד כל מיני אנשים ״רגילים״ שפשוט אהבתי את האור שנוחת עליהם, ואני עיוותתי אותם. זה מעניין אותי כמה אני נשאר עם המציאות וכמה אני זורם. 

לפני שהתחלתי ללמוד טיילתי בהודו. כל הטיול הייתי בין לצייר דימויים שקשורים למקום, לבין לצייר מהדמיון. הרבה פעמים ציירתי את בעל הגסטהאוס, או חבר׳ה שהושבתי ושילמתי להם איזה 100 רופי. אתה מתמודד עם חוסר בזמן, עם לצייר בשטח. לא לקחתי איתי שמן פשתן לדלל את הצבעים, אז לכל הציורים היה ריח של שמן תינוקות כי זה מה שמצאתי בסופר. 

תוספות שיער מהתחנה המרכזית, עיניי זכוכית מאי־ביי

בציור מעניין אותי בעיקר כתם. בפיסול אין כתם, אז אתה מתחיל לחשוב על נפח ועל צורה. בפסל של הגבר, חשבתי על דמות של אבא כזה, שהיא מצד אחד קלאסיקה ישראלית ומצד שני היא לא אבא של אף אחד. ניסיתי לפצח איזה משהו בישראליות, להבין את הדמות הזו. בגלל זה הגרעינים, והמאפרה על הרגל.

ניסיתי לייצר רק את הפרטים שאני חייב, אם אני לא חייב אני לא אצבע, ואולי לא צריך את כל הרגל ומספיקה רק הברך. ומצד שני יש פרטים מסויימים שעליהם לא ויתרתי; הבאתי מהתחנה המרכזית תוספות שיער, והדבקתי אחת אחרי השנייה במשך שעות. הזמנתי עיניי זכוכית מאי־ביי וזיגגתי אותן כדי שיהיו מבריקות.

זו שאלה של עשייה, וזה חוזר לעשייה של ציור. אם נסתכל על ציור ניאו־קלאסי נראה שכל הציור מטופל באותו טיפול, אבל אם נסתכל על ציור של רמברנדט נראה שיש לו טיפול מסוים לבגד, לשיער ולפנים. לכל דבר יש את המרקם שלו.

זה נכנס בפיסול כשיש דברים שאני מחליט שאני רוצה להיתקע עליהם, ויש דברים שאני אומר יאללה, ויוצא איזה גוש גבס שרואים בו אצבעות שמשכו אותו מתוך הדלי. בזמן הקורונה לא יכולתי לעשות יציקות גבס, אין לנו בית ענק. החנויות היו סגורות, אז מצאתי מאחורי המדרגות בבניין שק מלט והצלחתי לפסל עם זה. זה אילץ אותי למצוא כל מיני פתרונות יצירתיים. 

הפח הירוק שמאפיין את תל אביב וישראל

לפעמים היד רוצה אוטומטית מה שבא לה לצייר, אתה כבר נכנס לסכימה. אבל אני משתדל לגוון, גם מבחינת המדיום. התחלתי לעשות הדפסים, אני לוקח דיקט שיש עליו פורמייקה, ומצייר בצבעי שמן. זה נשאר רטוב למשך חצי שעה, אז אני מצייר זריז דימוי, ומצמיד לנייר. אני קצת מאבד שליטה בדימוי, אני לא יודע מה יעבור יותר ומה פחות. איבוד שליטה לא היה אופייני לעבודה שלי, היום אני מחפש אותו.

אני גר עכשיו ממש מעל התדר (בר), על דרך יפו, וכל בוקר מתחת לחלון עובדי הניקיון מסדרים בשורה את כל הפחים. זה יוצא איזה 20 פחים, זה מטורף. היה שם איזה רגע שמאוד אפיין את המקום: הפח הירוק שמאפיין את תל אביב וישראל, האיש שבא לחפש בפחים לפני שהמשאית באה לקחת אותם.

חשוב שאמנות תהיה רלוונטית למקום שהיא מיוצרת בו. במנטליות שלי אני ישראלי, השפה שלי היא עברית. הרבה מהעבודות שאני מייצר קשורות לזה, אם זה לגדול בקיבוץ בחברה מאוד אשכנזית, כשהמשפחה שלי גם חצי מזרחית.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

האם אני חושב שגדלתי בחברה גזענית או לא, ואיפה אני נמצא מול זה היום? אסור להפריד את העשייה מהדבר הזה, ואם אני אצור במקום אחר אני אהיה חייב להבין מה המטען שנמצא בתוך הדימויים. אם אני מצייר שדה כותנה בישראל, האסוציאציה הראשונה תהיה ציונות והתיישבות. ואם אני מצייר שדה כותנה בארצות הברית, אז כנראה שאני מדבר על עבדות ונושאים אחרים לגמרי.

אני חושב שכמעט כל אמנות היא פוליטית, במכוון או לא. לפחות אמנות שמעניינת אותי; לא אמנות בינלאומית שאין לה אבא ואמא או מקום. נראה לי שגם אם אני אצור בחו״ל אני אדבר על מה שקורה כאן. 

אין ממש שוליים בתל אביב

יש כאן אמנים צעירים טובים, אבל עדיין התערוכה הגדולה האחרונה במוזיאון תל אביב היא של ג׳ף קונס. האמנות הישראלית שיש שם זה משה גרשוני ורפי לביא, חבר׳ה שכולם כבר מתים. אני לא אוהב שאמנות פונה רק לאיזו אליטה אינטליגנטית. צעירים בונים כל מיני חללים אלטרנטיבים, אבל לא מעניין אותי להציג בגלריות שנמצאות בברים, כי השאלה האם לשים פוקוס על אמנות או על חיי לילה היא בעייתית בעיני.

בתל אביב גם אין ממש שוליים; בירושלים או בחיפה ברור מה המקומות שיוצאים אליהם תיירים, ומה המקומות של מי שמחפש מוזיקה ותרבות אלטרנטיבית. פה הכל מתערבב, תמיד יש איזה הייפ על משהו ואז יורד כי כולם באים. קשה לייצר פה תרבות צדדית או אנדרגראונד, ומה שכן, היא מאוד הארדקור. אבל יש הרבה דברים שהם באמצע, עשייה שאומרת לעצמה שהממסד מכוון למשהו מסוים, ואנחנו רוצים את העשייה הצעירה, המקומית. 

לדבר על מה שאי אפשר לספר 

אחרי הצבא הצגתי שתי תערוכות בבורדל, שהיה חלל אלטרנטיבי בחיפה. במבט לאחור שתיהן היו לא כל כך בוגרות. זה קורה הרבה: מצידי דברים שעשיתי לפני שנה אפשר לזרוק אותם לפח, הם לא מייצגים אותי ולא מעניינים אותי. הם ילדותיים בעובדה שיש נושא, ניסיון לספר סיפור. 

אמנות צריכה להתעסק בתחושות או בדברים יותר מופשטים; לדבר על מה שאי אפשר לספר, כי מה שאפשר לספר אני יכול לכתוב. נראה לי שזה גם קשור לפרפקציוניזם, ולזה שאני רוצה להיות הכי רלוונטי ומעניין.

אם אני אעשה עבודה שמתעסקת בסטורי ובסמארטפון, עוד 20 שנה היא תראה ממש 2020. מצד שני ראיתי איזה פסל משנת 1982, וזה נראה כאילו הוא נעשה לפני שבועיים. יש עבודות שעוד הרבה שנים ירגישו על זמניות, אז אני מנסה למצוא דרך להיפטר מהתחושה שהעבודות שלי מתיישנות. מעניין איך אני ארגיש עוד שנה כלפי מה שאני עושה עכשיו. 

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של 20 ומשהו לחצו כאן

The post 20 ומשהו // יובל בצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

מאיר פיצ׳חדזה בגלריה חזי כהן

לציון עשור לפטירתו של מאיר פיצ׳חדזה (2010-1955), תיפתח מחר בגלריה חזי כהן תערוכת יחיד חדשה שתתמקד בדיוקנאות שיצר. ״הייתי רוצה לצייר פורטרטים ואנשים, אבל זה לא הולך״, אמר מאיר פיצ׳חדזה, ומאז הפכו דיוקנאותיו לפלח נכבד מיצירתו הרב־גונית, בעיקר החל מהמחצית השנייה של שנות ה־90. הדיוקנאות של פיצ׳חדזה מבוססים על תצלומים מתוך האלבום המשפחתי. יחד הם מתקבצים כציורים לכדי אלבום חדש שמשלב בין עולמו האישי והביוגרפי של האמן, לבין עולמה רב־הפנים של יצירתו: בני משפחה, חברים ומכרים, האמן עצמו ודמויות אלמוניות שהושאלו מתצלומים ישנים.

הדס חיון

נדב (מצ׳טה) יהל והדס חיון בתדר

הקורונה הכריחה את נדב מצ׳טה והדס חיון להשאר בבית וליצור. השנייים עיבדו את חווית המגפה, את החרדה וההסגר, ומה שיצא הוא אוסף שמתאר תקופה דרמטית. באיורי המגפה של יהל קיים עיסוק בחרדה, בסגירות בתוך הבית ובמחשבות קיומיות על פנים וחוץ. אצל חיון יש חזרה על טקסטורות ופטרנים שמעטרים בעיקר דימויי נשים שנמצאות לבד בבית. עבודות האיור משקפות את הזמן הרב ולפעמים גם את הצורך במדיטציה ובשליטה. אלו יוצגו בתערוכה שתתקיים בחדר שבתדר, בית רומנו (תל אביב), החל מהערב (חמישי) בשעה 20:00 ועד לשבת בחצות. 

יסמין להב

טבע מקומי באבני טל

אבני טל ו־TWO CURATORS (תמר למדן וכרמית אדרי) יארחו תערוכת פופ־אפ של אמנות ועיצוב ישראלי לבית ולמשרד. התערוכה, שתיפתח הערב עד שבת, תעסוק ביחסי הגומלין שבין אמנות, עיצוב, אדריכלות, תעשייה וטבע. 12 אמנים ומעצבים ישראלים שטבע ארץ ישראלי, שינויי האקלים וחומרים מקומיים נוכחים בעבודתם ובמחקרם, יציעו למכירה פריטי ריהוט, כלי קרמיקה, טקסטיל לבית, אמנות, איור, עץ, זכוכית.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו >>

משתתפים: אדם שלוי, מעצב זכוכית; גילי אילן, מעצבת תכשיטים; ג׳רי שריג, מעצבת רב תחומית; דניאל אלקיים, מעצב תעשייתי; הילי נוי, מאיירת; כרמל אילן, אמנית; יסמין להב, צלמת; נעה אלון, מיורליסטית; סיון פאיס, מעצבת זכוכית; עידו פרבר, מעצב תעשייתי; תומר ביסמוט, מעצב קרמי; תמר ברניצקי, מעצבת טקסטיל.

עידו בק

עידו בק במוזיאון העיר חיפה

לכבוד 100 שנים לייסודו של הארכיון ההיסטורי של התנועה הציונית ומוסדותיה, ואחרי שנדחתה בגלל הקורונה, תפתח במוזיאון העיר בחיפה התערוכה ״אני חיפאי״ שתביא את סיפורו של הארכיון הציוני המרכזי מתוך פרשנות עכשווית לאוסף הכרזות והכרוזים החיפאיים השמורים בארכיון. במסגרת התערוכה התבקש האמן, המעצב והמאייר עידו בק לבחור כרזות וכרוזים מהאוסף ולהתייחס אליהם מזווית שונה (אוצרת: יפעת אשכנזי).

The post הרשימה המשותפת // 25.06.2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

״עמוס״ הוא השיר הרביעי, וגם האהוב עלי, מאלבום שירי הילדים של אקוט, מצד לצד. אני אנימטור, לא מבקר מוזיקה, כך שלא ארחיב בתיאור הסאונד של ההרכב או האלבום יותר מדי. בגדול אגיד שמדובר בהרכב שמתאפיין בצלילים ובמקצבים מזרחיים, ולא כזה שמתאמץ מדי להיות נגיש לקהל הרחב. כך גם באלבומם החדש, מצד לצד, שאמנם מדבר את עולם הילדים, אך הוא בעל לחנים מורכבים יותר, לרוב לא כאלה שאפשר לזמזם אחרי השמעה ראשונה.

את האלבום הזה שמעתי בפעם הראשונה עוד ב־2018. גלעד וענבל, מייסדי ההרכב, חזרו עם הקלטות ראשונות מצרפת ושלחו לי את השיר ״דג אחד״. כבר אז דיברנו על יצירת קליפ אבל לא דיברנו על שיר מסוים.

את ענבל וגלעד אני מכיר ממזמן: את גלעד מחטיבת הביניים במבשרת ציון ואת ענבל מכיתה י׳, מאז שהיא וגלעד הפכו לזוג (כן, הם מהזוגות האלה). כבר אז גלעד וענבל ניגנו בלהקה וכבר אז אני ציירתי, ככה שהעיסוקים שלנו לא השתנו יותר מדי; ככה אנחנו זוכרים אחד את השני. מה שכן השתנה, הוא שכולנו הורים עכשיו ושיש לנו איזה חיבור מחדש לעולם הילדים.

אחרי השיחה הראשונית ההיא ב־2018, דיברנו על קליפ לשיר מהאלבום אבל זה היה אז איזה רעיון שנזרק לאוויר ולא משהו עכשווי. ידעתי שהם עוד צריכים הקלטות אולפן ואני הייתי בכלל בפרויקט אחר אז השארנו את זה ככה.

 ב־2019, לילד הגדול שלי עמוס (צירוף מקרים שכזה), הייתה מחברת ציורים. בגיל שנתיים הוא התחיל לצייר בה קווים וכתמים, כמו שילדים עושים. אבל יותר מלצייר, עמוס גילה שהוא אוהב לביים ולהגיד לי מה צריך לצייר.

תוך כדי ציור היינו מוסיפים רעיונות יחד, כמו סיפור שמתפתח, וככה היה נבנה הציור עד לנקודת המיצוי. למחברת הזו התגבש די מהר סגנון מסוים. זה לא נוצר מניסיון לצייר כמו ילד, גם אם ככה זה נראה לפעמים; זה התפתח מתוך איך שאני מבין את החשיבה של ילד, או לפחות ככה אני מבין את הראש של עמוס. 

מה שמאפיין את הסגנון, קודם כל, זאת איזה הפשטה ילדותית – עץ הופך להיות מלבן חום עם עיגול ירוק, מכונית היא מין טרפז עם שני עיגולים. הכול מורכב מאלמנטים מאוד ברורים מצד אחד, ומצד שני ללא צורך בגימור גבוה; הכול נעשה ב״יד קלה״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מאפיין שני הוא חוסר פרופורציות: מה שחשוב לראות בולט וגדול – איש יכול להיות בגודל בית, גם בגודל של מטוס אם צריך. לדוגמה, אם אני מצייר מטוס ואחר כך מחליט שמתוך החלון יציץ פרצוף מחייך, הוא יהיה ענק כי חשוב לי שהילד יראה גם את המטוס וגם את הפרצוף המחייך בבירור.

בקולנוע היו ״חותכים״ תקריב של החלון כדי שנראה טוב את הדמות דרכו; מבוגר ישלים בראש ברגע שהדמות יושבת במטוס. בשביל שילד בגיל שנתיים או שלוש יבין שזה חלון במטוס, הוא צריך לראות את כל המטוס.

דבר נוסף ואחרון לציון הוא ״בימוי קל״; קל כמו ״קל על ההדק״. כל מה שנראה מצחיק או כיפי נכנס בטייק אחד – אין צורך במחיקות, הכול טוב מספיק. כל הבחירות נעשות מהר והציורים מסתיימים בשלב הסקיצה. אין צורך בהפקה מורכבת. וכמו סקיצות, הציורים במחברת הזו היו חיפוש אחרי משהו. במקרה שלנו ה״משהו״ היה אחרי כל מה שמעניין, מצחיק או שמרגיש ״נכון״ באותו רגע.

באוקטובר 2019 פגשתי שוב את ענבל וגלעד לגבי יצירת קליפ, הפעם ברצינות. הם היו כבר אחרי הקלטות ואחרי התלבטות קצרה בחרנו בשיר ״עמוס״. ציירתי להם שניים־שלושה ציורים באותו סגנון שאני מצייר לעמוס, והם בערך אישרו לי לעשות מה שאני רוצה.

אחרי הקשבה לא מרובה מאוד של השיר, היה לי איזה רעיון שיהיה לילדים מטוס ירוק, כמו הצוללת הצהובה של הביטלס, וזה הדימוי שהוביל אותי. יצרתי את כל הקליפ בתוכנת TVP באמצעים מאוד פרימיטיביים. אפשר להגיד שרוב הקליפ נעשה בטכניקה הלא מפותחת של פריים אחרי פריים.

בסופו של דבר כל הציורים הפכו לאנימציה בעבודה קשה ומאמץ לביים הכול לכדי סיפור שלא ״מעייף״ לראות במשך ארבע דקות. בזמן העבודה על הקליפ פרץ משבר הקורונה העולמי, שלא לדבר על זה שפרצו לי לדירה (כולל גניבה של המחשב יחד עם הגיבוי של רוב חומרי הקליפ). בקיצור, לא באמת היה ״משחק ילדים״ אבל אני שמח שסיימתי את הפרויקט הזה ושהוא יוצא לאור.

עמוס שלי ממש אוהב.

The post דניאל כהן // עמוס appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

מיכל סופיה טוביאס, בת 34, גרה ביפו.
אתר / אינסטגרם / פייסבוק

סטטוס זוגי?

נשואה באושר + 2 חתולים.

מה בצלחת?

מאד אוהבת אוכל צרפתי. גם כי זה בדם שלי וגם כי עבדתי במשל שבע שנים במסעדה צרפתית יוקרתית והתמכרתי לאוכל וגם לגינונים.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

אני מציגה כרגע את ״צירים״, תערוכת יחיד חדשה שאצרה רווית הררי בגלריה דנה בקיבוץ יד מרדכי. בתערוכה אני מציגה מערך של חמישה פסלים חדשים שסוגרים מעין מעגל ומייצרים מרחב פולחני המעלה על הדעת אתרים טקסיים קדומים כדוגמת הסטונהנג׳ באנגליה. לצידם אני מציגה גם עבודת קיר חדשה שעוסקת בקונסטלציות של כוכבים ועבודת וידיאו־פרפורמנס בהשתתפותה של רנה שינפלד האגדית.

בווידיאו נראית שינפלד כאילו היא בת דמותם של הפסלים, דקה ומסותת, מכשפת אותם במגעה. כמו אלה קדומה הנעה בין גרמי השמיים לאיתני האדמה, שינפלד כורכת אלה באלה מיתוסים קדומים ממקורות שונים ובוראת מיתולוגיה פרטית ומקומית חדשה. המגע שלה על קירות הגלריה כמו יצר את עבודת הקיר, שמצד אחד נוצרה בעזרת מקדחה ומתחקה אחר מערכות הכוכבים של אוריון וסקורפיוס, אך מהצד השני מעלה על הדעת גם חורי יריות, כדוגמת החורים הפעורים במגדל המים של יד מרדכי שקרס בהפגזות והפך לסמל של זיכרון וההנצחה.

לכל מי שנוסע אני ממליצה בחום להוריד את הנעליים בכניסה. המפגש של כפות הרגליים ברצפת הבטון הקרירה גם מצננות מהחום הכבד אבל גם מחברות לצד הגופני שקיים בעבודה.

רנה שנפלד, צילומים: גיתאי סילבר

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

בקיץ שעבר זכיתי לבקר בארבע מערות מקוריות של האדם הקדמון בחבל דורדון שבצרפת. אמנם לא פגשתי את האמנים והאמניות הנפלאות שיצרו את הציורים, התבליטים והתחריטים הנהדרים הללו לפני כ־14,000 שנה, אבל העוצמה שמפעפעת בין הקירות של המערה השאירה אותי המומה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בציור הראשון שראיתי, ממותה יפהפייה חרוטה בסלע, בכיתי כמו ילדה בלי מעצור. זאת חוויה שנצרבת בגוף יותר מהכל.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

בתערוכה הנוכחית יצרתי לעצמי מעין סטונהנג׳ קטן, ואני חושבת שמאוד מתחשק לי לגדול איתו למעגל רחב יותר שמזמין יצירה מחולית רבת־משתתפות, אבל כמו שאומרים: אלוהים גדול.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

לפני שלוש שנים כמעט התאהבתי מעל הראש בעגיל נחש של המעצבת הישראלית המדהימה רובי סטאר. הלכתי איתו לכל מקום וממש הרגשתי שהוא כמו אטריבוט. לאחרונה אני מרגישה שקצת השתניתי ומחכה להתאהב בדבר הבא.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

צילום: עודד יונס

צילומי הצבה: טל ניסים

The post מה קורה // מיכל סופיה טוביאס appeared first on מגזין פורטפוליו.

הבריף

זו השנה החמישית שאני עובד יחד עם פסטיבל צליל מעודכן: הפסטיבל הבינלאומי של תל אביב למוזיקה קאמרית חדישה. את הפסטיבל מנהל אמנותית ירון דויטש, מוזיקאי וחבר בהרכב NIKEL הנהדר שעיקר פעילותו בחו״ל. בפסטיבל מופיעים אמנים מקומיים ובינלאומיים שבכל שנה יש תמה אוצרותית אחרת; השנה התמה היא יציאת חירום.

עד השנה, הנראות הגרפית של הפסטיבל היתה מבוססת על דימוי שנוצר הקשור לתמה. מבחינת טכניקה היא שילבה ציור, סריקות ועריכות דיגיטליות. ההחלטה על שחור כצבע יחיד דאז, היתה שיקול כלכלי לצורך הדפסת פוסטרים ותוכניות בתקציב נמוך; ארוע מחתרתי כמעט. מתוך המגבלות בדרך כלל מתפתחת היצירתיות, והשפה שהתפתחה ניסתה לשקף את הלכי הרוח והסגנון של הפסטיבל תחת אור תמתי משתנה. 

ההשראה

מוזיקה חדישה באה לעורר מחשבה ואפשרות להעלאת דיון; היא צינור בריחה מהמוכר ומעודדת הקשבה עמוקה, כמו לצאת למסע. האוונגרד והנסיוני חשובים בעולם כי חייבים לסמן קצה, לשאול שאלות ולערער על המציאות.

יצירת הדימויים עסקה בנסיון לתחביר חדש מפירוק הקיים, מופשט עם הבלחות פיגורטיביות. בשנה שעברה הרגשנו שהשפה מתחילה למצות את עצמה וזו היתה הפעם האחרונה בגישה גרפית זו. הדימוי היה פחות מופשט וגלש לסוראליזם ואפילו התווספו צבעים לדפוס.

התהליך

השנה החלטנו לשנות כיוון לגמרי; קורה שצריך ריענון. ההחלטה היתה ללכת הכי רחוק מהקיים ולהשתמש בדימוי מצולם, ולא רק זה, אלא בסדרת צילומים. בנוסף הוחלט על ריענון הטיפוגרפיה ועל יצירת שפה חדשה עבור הפסטיבל. מבחינת אותיות – ההחלטה היתה ללכת בכיוון מכני, כמעט ילדותי, בסגנון שאפיין את מישל אופטובסקי. משהו ישיר, חד ולא מגונדר מידי.

מבחינת הדימויים מטרת ההחלטה על סדרת צילומים הייתה לספר סיפור מורכב של התמה השנתית, יציאת חירום. הנושא התאים בול על רקע תקופת הקורונה שעדיין נושפת בנו. מבחינתי זו סדרה של אסקפיזם: רציתי לפרק את יציאת חירום לפריימים המרכיבים מסע קטן־גדול.

המשיכה הטבעית שלי היא לסיפורים דרמטיים דרך היומיומי והגשמי. מעניין אותי לחפש פואטיקה בפשוט. הסדרה מורכבת משחקנים עם תפקידים שונים, ולצד הפשוט והיומיומי, חשוב היה להציב גם את הדרמה בהתגלמותה (לדוגמה ההר הפולט עשן); כתוצאה מכך אני רוצה להאמין שהתחביר יותר מעניין, כמו פאוזה מהסיפור הקטן, ומעבר לגדול. זום אין זום אאוט, לא רק במובן הפיזי אלא בקו המחשבה והחוויה של האוביקט. קרוב ורחוק, פרטי וציבורי. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הסדרה התחילה מצילום שצולם בנתב״ג, יציאת חירום אמיתית שהציבו על קיר של משרדי אל על. הכל סימבולי היום. יתר הצילומים צולמו ביפן לפני כארבע שנים במהלך מסע של שלושה חודשים. הקורונה הצליחה לעורר את הגעגוע לחוץ, לנוודות, ויציאת החירום היא פועל טבעי של התקופה. 

שיטוט בארכיון העלה שישה צילומים נוספים שהתאימו לנושא. מתוך קירות הבית, האוצרות קרתה מהר יחסית, ומשהו במרחק הזמן נותן השקפה מפוקחת, כמו צילום של סרט ועריכה שלו כעבור כמה שנים. ואפרופו סרט, אכן הדהדה בראש מסורת של כרזות קולנוע. במודע או לא במודע, יצירת תעתוע בדיסציפלינה, כמו תחפושת, יוצרת מתח או פער שאני מוצא אותו מעניין בהקשר זה.

עיצוב טוב

אי אפשר להצמצם למשפט, אבל אומר שעיצוב טוב מחפש את המקום הרחוק ביותר מהצפוי מבלי להתנתק לחלוטין. מתיחת הגבול הזו גורמת למחשבה, וזה משהו שהוא קריטי מבחינתי: להאיר אור נוסף, להשמיע את הקול השני, כדי ליצור שכבתיות ומורכבות.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מועדון תרבות / צליל מעודכן appeared first on מגזין פורטפוליו.

״אליס בארץ הפלאות״ של לואיס קרול מתחיל כשאליס יושבת עם אחותה על שפת נחל ומשתעממת נורא. האחות קוראת ספר משעמם ש״לא היו בו לא תמונות ולא שיחות״ ואליס חושבת לעצמה שאין שום טעם בספר כזה. אבל מיד אחרי זה, דווקא בזכות השיעמום, אליס מתחילה לחלום בהקיץ ולנדוד אל עולם הפלאות.

כשכתבתי את ״הספר הכי משעמם בעולם״ חשבתי על הספר המשעמם שאחותה של אליס קוראת, וכתבתי ספר שאין בו תמונות או שיחות, ספר ללא איורים, שמזמין ילדים (וגם מבוגרים!) להשתעמם. 

שיעמום הוא רגש מרתק. הרבה הורים חוששים שהילדים שלהם ישתעממו והם יעשו הכל כדי למנוע את זה, אבל אפשר לראות שיעמום דווקא כרגש חיוני לנפש מלאה ויצירתית. כשאנחנו משתעממים מתבהר לנו מה מעניין אותנו, ולכן יש גם ערך בהתמסרות לשיעמום כשלעצמו. כשאנחנו משתעממים התודעה יכולה להשתחרר ולנדוד, לצאת למסע חיפוש. 

רק אחרי שכתבתי את הספר גיליתי מחדש שהשיעמום העסיק אותי כבר לפני יותר מעשור, וחזרתי אל פילוסופים וסופרים שכתבו על שיעמום. השיעמום יוצר גם מחוות פיזיות מעניינות כמו פיהוק, דמע ותנוחות גוף משונות, שאמנים תיעדו בצורה נפלאה: לדוגמה, הנשים המגהצות המשועממות של דגה.

אורי יואלי וננה אריאל

״הספר הכי משעמם בעולם״ מפתה את הקוראים להיכנס לספר משעמם בלי לדעת מה יקרה. כשהם נכנסים, הם מגלים רק מעט מאוד מילים, משחקים טיפוגרפיים, וצורות מופשטות כמו נקודות, עיגולים, קווים ופסים. אפשר להגיד שזה נובע מאילוץ – אני לא מאיירת והספר משקף את פסגת היכולות הגרפיות המוגבלות שלי (נועה שוורץ הפכה אותו לספר שראוי לדפוס).

אבל האילוץ הזה מבטא גם תפיסה מסוימת ביחס לספרי ילדים. ספר ילדים לא חייב להמחיש עלילה, הוא לא חייב להציג דמויות שאפשר להזדהות איתן ולהיות צבעוני וססגוני. יש כמובן הרבה ספרי ילדים מאוירים נפלאים, אבל יש עוד אפשרויות. אני חושבת שילדים מסוגלים לתפוס דברים מופשטים הרבה יותר ממה שנדמה לנו.

ספר ילדים לא חייב להמחיש עלילה, הוא לא חייב להציג דמויות שאפשר להזדהות איתן ולהיות צבעוני וססגוני; יש עוד אפשרויות. אני חושבת שילדים מסוגלים לתפוס דברים מופשטים הרבה יותר ממה שנדמה לנו

אחד הדברים שהיו לי חשובים בעיצוב הספר הוא הטקטיליות, כלומר המישושיות שלו: רציתי שזה יהיה ספר שילדים ומבוגרים ירצו לגעת בו ושתהיה לו משמעות כאוביקט. בעולם הולך ומתרחב של ספרים דיגיטליים, אני חושבת שדרושה הצדקה לספר מודפס.

בחזית הכריכה מופיעה בגדול רק כותרת הספר עם שיקוע שמזמין מישוש, ללא השם שלי (את השם בחרתי למקם רק בשידרה כדי שהספר ידבר בעד עצמו). בתוך הספר, חלקים מהטקסט נקטעים בכוונה בשוליים ומאלצים את הקוראים להסתכל לצדדים. יש עמודים ריקים שאפשר רק לבהות בהם. ויש גם כמה חורים שמגלים חלק מהטקסט בעמוד הבא ויוצרים תחושה של חידה לקראת סוף הספר. 

המחשבות על המעמד של הספר כאוביקט התגבשו אצלי במשך תקופה די ארוכה. ביומיום אני חוקרת ומרצה בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב והתחום העיקרי שלי הוא רטוריקה, אבל אחד מתחומי העניין שלי הוא התרבות החומרית של ספרים. זה לא מנותק מהרטוריקה – החומר של הספר הוא האופן שבו הספר עצמו ״מדבר״ אלינו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כשהייתי חוקרת אורחת בארצות הברית למשך שנה ב־2017 התנסיתי בדפוס בלט מסורתי ואצרתי תערוכה של ספרי הוצאת הוגארת׳ המקוריים של בני הזוג וירג׳יניה ולנארד וולף, ספרים שהם יצרו במו ידיהם בביתם בלונדון החל מ־1917. בין השאר בהשראתם, ייסדתי יחד עם בן זוגי אורי יואלי בקיץ 2019 את ״דפוס בית״ – הוצאה לאור ובית מלאכה זעיר לספרים.

אנחנו מדפיסים ספרונים בביתנו, תופרים אותם בעבודת יד ומפיצים אותם במספר מוגבל מאוד של עותקים ממוספרים: כמה עשרות בלבד בכל מהדורה. אנחנו מקפידים על חומרי גלם בסיסיים ופשוטים ועל מחירים שווים לכל נפש. 

״הספר הכי משעמם בעולם״ נוצר תוך תוך דיאלוג פורה עם מרב שאול שעומדת בראש הוצאת אסיה. אני סומכת על הקוראים שיצללו אליו למרות שאין בו תמונות או שיחות. יכול להיות שהם יצאו מהספר נבוכים או מבולבלים, וזה דווקא לא רע בעיניי, אבל אני מקווה שההזמנה להשתעמם גם תצחיק אותם ותניע סקרנות ומחשבה. 

The post ננה אריאל // הספר הכי משעמם בעולם appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב דן, מה שלומך? איפה אני תופס אותך בתקופה המשונה הזו של הקורונה?

הי יובל, בוקר מצוין, אני בסטודיו שלי, בתוך שאטו טמפלרי, במעבה היער בפריגור. נמלטתי מהסטודיו בפריז ממש כשהכל התחיל, ומאז אני פה…

נשמע לא רע. תזכיר לי רגע כמה זמן אתה כבר בצרפת?

לא ממש טוב בזמנים, אבל נראה לי שאון/אוף כבר עשר שנים, בחמש שנים האחרונות הסטודיו פה עובד נונסטופ

יפה. ובוא נדבר על ספר החומוס, שהגיע לאפיפיור (!) וזכה לאחרונה במה שנקרא האוסקר של עולם האוכל. אז קודם כל מזל טוב, למרות שמאז ששמעתי על הזכייה אני מנסה לדמיין את האפיפיור מנגב חומוס ולא ממש מצליח…

אה, זה דווקא הכי קל, תדמיין אותו על המרפסת שם בוותיקן במיסה של יום ראשון, נושא נאום לעולם, ואז נכנס חזרה לחדר שלו, סוגר את הווילון, מוריד את הצלב מהחזה, חולץ נעליים ומנגב חומוס, אולי עם לחם הקודש…

חומוס ולחם הקודש: אני אוהב את השילובים האלו של גבוה ונמוך, קודש וחול, של מיתוסים. אבל האמת היא שמאוד התרגשתי לקבל ממנו מכתב אישי, הוא מאוד אהב את הספר ואת המסר שלו, הוא איש מדהים שמדבר ועושה, על הומניות ואהבת אדם, וזה היה כיף שהוא ככה הצטרף למסע הזה, שלנו

האמת, מרגש. ספר רגע על הספר: מה הוא כולל, מאיפה הוא התחיל בכלל

כל הסיפור התחיל כמו בדיחה: ״לבנוני, פלסטיני וישראלי נכנסים לבר בפריז״… אבל זה סיפור אמיתי: נפגשנו בבר בפריז, ממש ליד הלובר, מרטיני אחד רדף אחרי מרטיני שני, בחוץ היה סגרירי ויפה והכל היה נראה אפשרי. דיברנו על אוכל ואמרנו ״בואו נעשה ספר על חומוס עם אנשים מכל המזרח התיכון״

מי זה נפגשנו?

שף לבנוני, ישראלי, ושפית פלסטינית. היינו חבורה, אבל כשהתחלנו זה היה נראה בלתי אפשרי: חומוס זה הנושא הכי נפיץ במזרח התיכון, ואז התחיל המסע האמיתי, בעקבות הלב. זה סיפור על משהו שקרה כנגד כל הסיכויים. הכל היה לא אפשרי.

הצלחתי להביא 30 משתתפים מתשע ערים במזרח התיכון, מדברים על חומוס שהפך להיות סימבול של זהות. בכלל, כשזה מגיע לחומוס, אנשים הופכים להיות דעתנים, כמעט אלימים. אז זה גם היה מסע כנגד וירוסים קשים לא פחות שאנחנו מתמודדים איתם בימים שעוד לפני הקורונה, כמו שנאה, גזענות ודיכוי של האחר.

בכלל, כשזה מגיע לחומוס, אנשים הופכים להיות דעתנים, כמעט אלימים. אז זה גם היה מסע כנגד וירוסים קשים לא פחות שאנחנו מתמודדים איתם בימים שעוד לפני הקורונה, כמו שנאה, גזענות ודיכוי של האחר

במהלך העבודה יצרנו קשר עם אנשים בעזה, קהיר, ביירות ודמשק. חלקם היום ממש חברים שלי. רוב האנשים שנעזרנו בהם לא יכולים להיות מוזכרים בשמם בספר, מפחד השלטונות, חלקם משתתפים בספר בעילום שם, כולל צלמים וכותבים.

אני רוצה להקדיש את הפרס הזה לאנשים האלו, שנשארו אנונימיים, שהלכו איתנו יד ביד במסע הזה, ולקוות שנוכל פעם לעשות את הדרך הזו, ביחד, בלי לפחד על החיים שלנו, בדרך החומוס והלב

התיאבון, הטעמים והטחינה המטפטפת

מאיפה בכלל מתחילים בפרויקט שאפתני כזה? אני שואל תכלס, לא באידיאה

שאלה טובה, לא מבין בכלל איך זה קרה, זה סוג של נס…

האמת, שבכל פעם שמציעים לי לערוך ולעצב ספר חדש, אני מייד אומר לא! זה סיוט, אני נשבע לעצמי מחדש בכל פעם, לא להסכים, גם פה זה היה ככה, אבל אז חשבתי שזו הזדמנות טובה לספר איזה סיפור אחר דרך החומוס, על דברים שאני מתעניין בהם ועובד איתם בשנים האחרונות: הגדרת זהות אישית וציבורית, המקום של היחיד אל מול הקהילה שבה הוא חי, שאלות של מוסר ואתיקה, פילוסופיה ובעיקר סוציולגיה. בכלל, לדעתי חייבים ללמד סוציולוגיה בבתי ספר לעיצוב

מסכים

החומוס הוא מיתוס מקומי, וחשבתי שדרכו אפשר לספר את הסיפור של כולנו: הוא תרבות והוא מרחב שמחפש אחר זהות. המסע הזה שלנו איתר מסורות קולינריות מפוארות של זמנים עברו ושל היום. הוא השתנה פעמים רבות והוא מנסה להתגלות בכל רגע מחדש. החומוס שומר על זהותו אבל לנו הוא מציע מסורת חדשה בלתי מוכרת של סדר חברתי חדש. וזה מה שרציתי לגלות.

הספר מציע סדר חברתי חדש ושיוויון, מסר שמקבל משמעות אפילו יותר חזקה בימים האלה. הפתרון, כמו שאני רואה אותו גם למצב הזה של הווירוס הזה, זה רק ערבות הדדית. אולי זו הסיבה ששלחו אותנו להיות כל אחד בדלת אמותיו, כדי שנוכל לצאת ולהבין שליחיד יש הצדקה לקיומו רק כשהוא דואג גם לאחר או לקהילה.

על זה הספר: על לקחת אחריות גם על המרחב הציבורי. על הדרישה האתית לקיום בשיוויון, לדיאלוג שבו כל אחד נותן לאחר את הזכות הזו, הכל כך בסיסית, להתקיים, לחיות בשוויון ולאהוב. זה היה מסע של שלוש שנים שדרכו הבנתי כל כך הרבה דברים, ובעיקר, שוב, שהכל זה רק על האנושי, והאישי, מסע ללא גבולות, ארצות או מערכות מדכאות. רק אנשים, ערים וחלומות

אני מזכיר לך ששאלתי על התכל׳ס… על העבודה עצמה

אה, עבודה, כן…

כן!

חחח. אין הבדל בעיני, זו העבודה שלי, אמרתי לך, בגלל זה אני קודם אומר לא, כי אם אני נדלק אז אני נכנס לנונסטופ 24 שעות ביממה. אובססיה. תכל׳ס, הגדרתי מסע שבו החומוס עובר במזרח התיכון, בין תשע ערים מרכזיות, כמו דרך המשי, רק בחומוס. בכל מקום התחלנו מחקר על העיר, המאכלים, מתכונים, סיפורים, אנשים, צילומים, איורים, הכל – זו עבודה מפרכת.

תוסיף לכך את העובדה שרוב הערים הן לא בדיוק מסבירות פנים לישראלים, וכך גם חלק גדול מהאנשים שגרים בהן, מה שהפך את הכל ליותר מאתגר. וזה עוד לפני שהגענו לעיצוב הספר, שפה צילומית וכאלה

מי הן תשע הערים?

המסע הזה של 408 עמודים, 30 משתתפים, מתחיל בקהיר ומגיע עד דמשק, בואכה עזה, יפו, תל אביב, נצרת, ירושלים, עכו וביירות. הרמנו את הראש מהפיתה והסיסמאות השחוקות, ומצאנו את עצמנו להוטים להצטרף לדרך הישנה־חדשה הזו, באותן ערים, חולקים יחד חלומות, הרבה חומוס ופלאפל, מציעים עולם אחר של שוויון, כי כל התיאבון הזה, הטעמים והטחינה המטפטפת הם איחוד המידה הטובה, הם דיבור והקשבה, כי בסוף It's all about Humanity

המסע הזה מתחיל בקהיר ומגיע עד דמשק, בואכה עזה, יפו, תל אביב, נצרת, ירושלים, עכו וביירות. הרמנו את הראש מהפיתה והסיסמאות השחוקות, ומצאנו את עצמנו חולקים יחד חלומות, הרבה חומוס ופלאפל, מציעים עולם אחר של שוויון

תגיד עוד משהו על העיצוב והשפה הצילומית? לא פחדת שאתה עושה ספר עיצוב היי־אנד, על מאכל פשוט ועממי, שיכול ליפול בקלות למלכודת הבורגנות השבעה שיורדת אל העם? איך נמנעים מזה? זה לא ספר על מסעדת מול ים…

הספר הוא על אנשים. אני מעצב: אני חייב למצוא את הצורות הכי מתאימות להעביר הלכי רוח, מחשבות וחלומות. אני מקווה שהספר מעביר את זה, כי החומוס הוא לא רק מאכל פשוט ועממי; הוא גם. אני אכלתי חומוס עם קוויאר במסעדה של 3 כוכבי מישלן בפריז; זה גם חומוס.

כל הזמן נעתי בין הגבוה לנמוך: עטיפת הספר היא נייר חום, כזו של שקית נייר שאתה קונה בה פלאפל בפיתה, לעומת שדרת הספר וצידיו שהם בהטבעת זהב. זה כל הזמן נע בין הרחוב והמיתוס. זה המתח הזה שאנחנו חיים בו כל הזמן. בין הטוב והרע. בין הנראה לבלתי נראה

האתגר העיצובי היה לאחד כל כך הרבה סוגי מידע בגריד אחד, ולשמור על חוויה מעניינת בקריאה. בספר יש מתכונים, מאמרים פילוסופיים וסוציולוגיים, איורים, צילומים, חומרים היסטוריים, ועוד. וזה לפני שאתה נותן ארט דירקשיין לצלמים בביירות ודמשק…

איך זה עבד באמת?

חיפשתי צילומים ומתכונים של חומוס ופלאפל מביירות, אף אחד לא רצה לעבוד עם משהו שיתקשר לישראל. גם כשאני חי בפריז, ויכול לדבר איתם בצרפתית, אני יכול להבין, אבל הייתי חייב צילומים, אז מישהו חיבר אותי לשף ממוצא לבנוני שחי ועובד בפריז.

התקשרתי, הוא היה חשדן אבל הזמין אותי אליו הביתה. באתי, התיישבתי על הספה והוא אמר לי: ״הישראלי האחרון שפגשתי היה חייל ישראלי בביירות: אני הייתי ילד, הוא הכריח אותי לסובב את הפנים לקיר וירה באוויר, סתם בשביל להפחיד אותי… והנה עכשיו אתה פה אצלי בבית״. לשף הזה קוראים קארים היידר, הוא אחראי לפרק של ביירות בספר, והוא הפך להיות אחד מחבריי הטובים

הפנטזיה הקולוניאליסטית שלנו ככובשים לניגוב חומוס

אתה יודע, כששוחחנו לפני שמונה שנים, אמרת על הספר של מול ים, ש״הוא תירוץ לנסות ולמפות מה זה מטבח עילי. זו פואטיקה של חומר״. נראה לי שבמובן הזה אתה די בר מזל שאתה מוצא לך ״תירוצים״ לעסוק במה שמעניין אותך בחיים, ועוד מצליח לקבל על זה פרסים ומכתבים מהאפיפיור…

תודה לאל. יש שתי מילים שאני מזכיר לעצמי כל יום – ״הכל בהשאלה״. אני חושב שזה מטפח איזו תחושת אחריות, לדעת שהכל בהשאלה, גם כלפי עצמך וגם כלפי הסביבה והקהילה שבה אתה חי. אז אני רוצה לבחור מה אני עושה, אני רוצה לדעת שזה יעשה משהו טוב למישהו. אני יודע שמה שאני עושה יכול להיות לו משמעות, לאחר ולי.

אני מאושר מהעובדה שאני מעצב: זו הדרך הכי מדהימה להציע דברים לעולם, הכל זה תקשורת, ויש לנו את הכלים להפוך את זה לאמיתי. אם זה באמת נוגע, אז זה אושר גדול

כאן זה גם המקום שאני מאושר מהעובדה שאני מעצב: אני חושב שזו הדרך הכי מדהימה להציע דברים לעולם, הכל זה תקשורת, ויש לנו את הכלים להפוך את זה לאמיתי. אם זה באמת נוגע, אז זה אושר גדול. היידגר אמר שהדרך היחידה להתגבר על החרדה הזו של החיים היא בעשייה. אז אני מנסה.

זה גם הופך אותי בררן לאיזה פרויקטים לקחת ולהוביל: מה יכול להפוך להיות בעל ערך. היום הרבה מהעשייה שלנו בסטודיו נוגעת בסוגיות של חברה וקהילה. כשפנו אלינו מסלין דיון ונונונו לעצב מותג של בגדי ילדים, הפכנו את זה לדיבור על ג׳נדר ושוויון. למוזיאון ישראל עיצבנו קטלוג על אופנה בישראל, ועל השער שמתי מבקש מקלט מסודאן. זה רלוונטי. זה הכוח שלנו כמעצבים. זה כוח ללא גבול. זה מדהים

דן אלכסנדר. צילום: Anna Marie Ravitzki

תגיד, עד כמה אתה בכלל אוהב חומוס? ומה לעזאזל הטעם של חומוס עם קוויאר במסעדה של 3 כוכבי מישלן בפריז??? זה קצת נשמע כמו חילול הקודש למאמינים

חחח זה מדהים אותי לראות כמה אנשים קשורים לחומוס שלהם, ואיך זה קשור לפנטזיה הקולוניאליסטית שלנו ככובשים לניגוב חומוס. לכל אחד יש איזה ״ערבי מחמד״ שהוא מבחינתו החומוס הכי טוב. אני בכלל לא מת על חומוס כממרח; זה משעמם אותי אחרי שני ביסים. אבל חומוס זה גרגר עם אפשרויות בלתי מוגבלות, גם ברמה הקולינארית וגם התרבותית. אז אתה בטוח רוצה לשמוע על חומוס וקוויאר?… כי אני יכול לדבר על זה שעות

לא שעות אבל כמה משפטים. אני סקרן!

טוב, אז הייתי במסעדת מישלן 3 כוכבים בפריז, והשף בא לשולחן להגיד שלום, כי הוא שמע על הספר, והכל היה אלגנטי, מגוהץ וצרפתי בטירוף: כוסות הקריסטל חייכו, מבריקות, כלי הכסף והמפות המעומלנות. 

ואז השף אמר לי, הכנתי לך הפתעה בתפריט, ואכן בתפריט הופיע מנה של חומוס עם קוויאר(!). כמובן שהזמנו. הגיע לשולחן שיר הלל קטן ומושלם בצורה של גרגרי חומוס, מבושלים שלמים עם עצמות של הדג שממנו עושים קוייאר, ועל הכל נח הר קטן של קוויאר, והחיבור של הכל ביחד, טוב, נו, אתה יכול לדמיין…

זה גם חומוס, אתה יודע. הייתי מוסיף את זה לספר, אבל גם ככה הגענו ל־408 עמודים, וכל הוצאה שהגענו אליה בעולם, אמרו לנו: ״יפה, אבל תורידו חצי מהעמודים, ותשנו את הפורמט, ובלה בלה״. אז הוצאנו את הספר בהוצאה עצמית, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה…

לגמרי. שאלה אחרונה, אפרופו השיחה שלנו לפני שמונה שנים והיום: קצת ענית על זה אבל מעניין אותי בכל זאת, איפה אתה רואה בספר המשך של העשייה שלך, אבל יותר איפה אתה רואה בו משהו חדש או אחר או התפתחות למקומות פחות צפויים

בטח, זה המשך ישיר של כל מה שאני עושה. פרויקט הגמר שלי בבצלאל, היה על חזרה בשאלה: אתה יודע למדתי בישיבה וכל זה. ולפני כמה זמן יצא לי לראות אותו, והוא מדבר בדיוק על אותם דברים, הגדרת זהות של היחיד ושל הכלל, סוגיות של דת ואמונה, מוסר ואתיקה, אוכל, אופנה, החיים, אנשים.

זה כנראה הנושאים האלו שאנחנו סובבים אותם כל החיים, ואני מתעסק בהם ביום־יום, כמעצב, כאדם. אני מקווה שאני משכלל את ההבנה שהכל צריך להיות מול מישהו, מול חברה, אתה תמיד חלק ממשהו, ואתה צריך להיות בנתינה אליו, אחרת, כמו שהיידגר אומר: אתה סתם בן אדם.

אני נע בין היכולות שלי כמעצב, עם הכלים המטורפים האלה של עיצוב, טכנולוגיה ופילוסופיה, כדי לעשות שינוי אמיתי. אם זה לא כזה, זה לא מעניין אותי. כמעצבים יש לנו יכולות ללא גבול להביא לשינוי בתפיסות, להציע עולם חדש; לאנשים נמאס מאחיזת עיניים ובולשיט, אנחנו יכולים להציע משהו אחר

ומה ההבדל בין ספר החומוס, נגיד, לספר על מול ים מהבחינה הזו?

בספר החומוס, להבדיל ממול ים, זה לא רק למקם אותו בחלל, זה להמציא חלל חדש. אולי זה השכלול. זה על אנשים, זה לא רק חומר. זה לפרק דעות קדומות ומחשבות חשוכות שיש לאנשים אחד על השני. כולנו קורבנות של מערכות מדכאות. וזה הכי מפריע לאנשים. גם הספר, מוציא מאנשים כל כך הרבה אמוציות, חטפתי ריקושטים מכל הצדדים. ואני שמח, כי אני חושב שזה נוגע. אבל יותר מהכל הספר גם נוגע לאנשים עם לב. ובסוף זה על זה. הכל זה בסוף רק על הלב.

ב״דבר״ של קאמי, הוא כותב שברגע שהגיע רק משהו אחד מעורר תקווה, זה היווה את הסימן לכך שהמגיפה עברה… אני רוצה להאמין שזה הסימן, ושעם הפרס הזה והספר, גם המגיפה שלנו תעבור, ושנזכור את זה גם אחר כך – להיות עם ה״אחר״ בדיאלוג ולהבטיח לכולנו את ההזדמנות הכל כך בסיסית הזו לחלום ולאהוב.

יש אנשים שאין להם את זה. שנזכור ולא נשכח, שהטוב והאנושי מדבקים גם, אולי אפילו יותר

אמן

בדרך החומוס | ‬אריאל רוזנטל, אורלי פלי־ברונשטיין, דן אלכסנדר
הוצאת מגיקה
עורך ראשי ומעצב: דן אלכסנדר
עיצוב גרפי, ניהול אמנותי והפקה: דן אלכסנדר אנד קו

The post 408 עמודים, 30 משתתפים, 9 ערים: המסע של דן אלכסנדר בדרך החומוס appeared first on מגזין פורטפוליו.

בעקבות משבר הקורונה העולמי, פרס מיתר מושק השנה במהדורה מיוחדת המותאמת למגבלות התקופה. זאת, מבלי לוותר על מטרתו, לתמוך בצלמים מצויינים ובסיפורים שהם מספרים, שחשובים היום יותר מתמיד.

השנה, הזוכה במקום הראשון יזכה בפרס בשווי 20,000 דולר – הוצאת ספר צילום מקצועי בהוצאת Blow Up Press, הוצאת בוטיק לספרי צילום מפולין. הזוכה יוכרז בנובמבר 2020, הספר יוצא לאור ויושק בנובמבר 2021 במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי ה־9. במהלך השנה יעבוד הזוכה על הפקת הספר בליווי האוצרת הראשית שלPHOTO IS:RAEL והמעצבת הראשית של Blow Up Press. הספר יופץ בפלטפורמות מקצועיות שונות ברחבי העולם. בנוסף האמן הזוכה יהיה שותף ברווחים על מכירות הספר.

מתוך הפיינליסטים יבחר חבר השופטים את הצלם המצטיין שהפגין מחשבה, איכות, מקוריות ומצוינות בצילום, וכן פוטנציאל ליצירת גוף עבודות רחב ומקיף שיכול להתפרסם כספר. תיקי העבודה שיוגשו יועברו לשופטים באופן אנונימי וללא סימנים מזהים, ויישפטו על פי מצוינות בתחום עם דגש על איכות ומקוריות.

Bob Newman, פיינליסט פרס מיתר 2019

Manuel Armenis, פינליסט פרס מיתר 2019

כל ההגשות יישפטו אנונימית על ידי חבר שופטים הכולל אנשי מקצוע מובילים בתחומם מכל רחבי העולם עם נסיון והתמחות בתחום ספרי הצילום. השופטים מבקשים למצוא שפה אישית, ייחודית ומעניינת שבאה לידיי ביטוי בסדרה או בגוף עבודה.

מבין ההגשות יבחרו השופטים 20 צלמים שיעלו לשלב הגמר ועבודותיהם יוצגו בתערוכה קבוצתית במהלך פסטיבל הצילום הבינלאומי בנובמבר 2020 בתל אביב, בהנחה שהדבר יתאפשר בעקבות הקורונה.

צוות השופטים:

• מיה בנטון אוצרת, היסטרויונית ומרצה על ההסטוריה של הצילום באוניברסיטת Yale
• מייקל בנסון מייסד ומנכ״ל, Photo London
• ד״ר סוזן ברייט, אוצרת וכותבת בתחום הצילום, צרפת / בריטניה
• שאן דייבי, אמנית , בריטניה
• איסטבן וירגאגבולגי אוצר, עורך צילום ומזכיר פרס קאפה לצילום, מרכז רוברט קאפה, הונגריה
• דפנה מיתר נחמד, קרן משפחת צבי ועפרה מיתר
• רבקה סאקר, יו״ר סות׳ביס ישראל, מייסדת ויו״ר מועצת המנהלים של ARTIS
• דוד עדיקא, צלם וראש המחלקה לצילום, בצלאל
• מרים קוימן, חוקרת, כותבת ואוצרת במוזיאון הצילום Foam, אמסטרדם
• גז׳גוש קוסמלה, מייסד ומנכ״ל הוצאת BLOW UP PRESS פולין
• קריסטוף קנדרוביץ, אוצר וחוקר, פסטיבל הצילום בלודג׳, פוליון והביאנלה לצילום בפורטו, פורטוגל

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לוח זמנים והגשה:

• מועד אחרון להגשת מועמדות: 19.7.20 בשעה 23:59 (שעון ישראל)
• ההרשמה כרוכה בדמי רישום בסך 30 דולר – דמי הרשמה מסובסדים למהדורה המיוחדת של הפרס 
• את התמונות יש להגיש דרך אתר התחרות בלבד
• לשאלות ופרטים ניתן לפנות במייל: meitar@photographyfestival.co.il

Gloria Oyarzabal, זוכת פרס מיתר 2019

The post קול קורא: פרס מיתר למצוינות בצילום 2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

לפני כשלוש שנים, היה לי זמן לחשוב. הרבה זמן… מכירים את הרגע הזה שאתם בחופש ואז החלומות מתחילים לבצבץ מתחת לפני השטח? אז קחו איתי שלוש שנים אחורה: אני בזמן החלמה מניתוח, ימים של ניתוק מהילדים ומהיומיום. ובעיקר עולה לי במחשבות אחד הילדים שלנו (יש לנו ארבעה) וכמו נדנדה דמיונית כזו של החיים – כל פעם מישהו תופס מקום במגירת הדאגות, וכשהכל מסתדר – מישהו חדש עולה על הנדנדה, שיהיה מעניין.

עלתה לי השאלה – למה הוא זקוק? מה אני יכולה לעשות בשביל לעזור לו? והתשובה היתה – מקום; לתת לו מקום. בעיקר להסביר לו, שוב, שיש לו מקום (שהוא נולד עם מקום), מקום שמקבל אותך ב־100% שלך. בדיוק כפי שאתה.

ממחשבה למחשבה הגיע הדימוי של ״הָעֵצשֶלּי״ ולא סתם: מדובר בילד־נינג׳ה־טבע, ש״החוץ״ הוא לו הבית הטבעי שלו. נרגע במרחבים המכילים. והטקסט החל להיכתב: אני כותבת ״החל״ כי מפה לשם הגעתי לשנתיים פלוס של כתיבה.

ולא, לא מדובר בטרילוגיה, אלא במשפטים קצרים ומתומצתים, של תמונות מחיינו. החיים הגדושים פשוט משכו לעשייה, פרנסה ושיגרה, ואחת לכמה זמן בבית קפה, הייתי מעזה לפתוח שנייה את הקובץ, גונבת לי כמה שניות עם הטקסט. מהדקת אותו. משכתבת. שיהיה פשוט. שידבר אותנטית שפה של ילד. וסוגרת את המחשב.

הספר מספר על שנה בחייו של ילד, כשהדמויות הראשיות הן ילד, אמא ועץ. העץ הוא חברו הטוב של הילד, עוגן יציב שמלווה אותו בחוויות שמחות ועצובות. מחליף מלבושים דרך השנה חולפת… בשנה זו הילד גדל וחווה זמן של משפחה עוטפת, זמן קרבה של חברות, זמן אֵבֶל, והכי חשוב: זמן העצמה וגדילה.

דרך הסיפור אנחנו מגלים על הקשר שלו עם עצמו ועם אמו. הילד חולק איתה תמונות מחייו, מזמין אותה פנימה לפיסת גן העדן הפרטית שלו. ואמו, לצידו, עוברת גם היא מסע משל עצמה, עם הדהודי מחשבה כנים שמלווים את הספר, נראים ולא נראים. אבל מאוד עוצמתיים בנוכחותם.

עם הזמן עלה שם עוד קול שביקש להשמע – קולה של האמא; קולי שלי. היא מדברת איתו? אלה מחשבותיה? הם בדיאלוג? הרגשתי שנהיה פה משהו מדליק ואחר: כבר לא ספר ילדים, אלא ספר שמיועד גם להוריהם.

יש דף בספר שהילד אומר לאמא: ״אני זוכר שכעסתי עליך ובאתי לפה לצעוק, זוכרת אמא?״. והיא עונה לו בהדהודי מחשבותיה: ״גם אני רוצה עץ לצעוק לו״. היה לי חשוב שתהיה לגיטימיות לכל מנעד הרגשות לצאת, ולהיות. כנראה שכולנו זקוקים למקום מכיל; שיקבל אותנו כפי שאנחנו, בטוב ובהפוך לו. ואז הגיע גיל 40. יש משהו בגיל הזה, שקורא לנו לקבל החלטות. החלטתי שהגיע הזמן לצאת עם ״הָעֵצשֶלּי״ לאור.

אני חוזרת שנייה קצת אחורה: קוראים לי רוני מליץ הרי, נשואה לתומר, אמא לארבעה, אנחנו גרים בגבעת עדה. אני מאיירת ומעצבת גרפית כבר שנים רבות, שבהן זכיתי לעבוד על פרויקטים רבים ומרתקים. לרוב אני מגדירה את עצמי כבן אדם מסודר ביצירה (לא ביום יום, אבל בעבודה כן), עם תהליכי עבודה מובנים, החל מחיפוש השראה, רפרנסים וסקיצות.

וכאן, ב״הָעֵצשֶלּי״, הכל הלך הפוך; כאילו מסע שהוביל את עצמו. יכול להיות בגלל שזה פרויקט אישי, והערבוב הרגשי הוא בלתי נמנע. יכול להיות שזה בגלל שלא היה לקוח. כל העבודה על הספר היתה בזרימה אחרת, ועל מנת שהוא ייצא לפועל הייתי זקוקה לסוג של מחויבות. לקוח, דדליין…. משהו שיניע!

אז כתבתי לקהל העוקבים שלי בפייסבוק, ״אני חותמת מולכם על חוזה וירטואלי. כל שבוע מציגה בפניכם דף״. וכך היה – יומיים עבודה על דף בספר (שמתועדים בצילומי סטילס ו־וידאו), שלושה ימים עובדת על העריכה של הסרטונים ועל כתיבת פוסט אישי מהקרביים בפייסבוק, ובחמישי זה באוויר.

במקביל נרשמתי להדסטרט, החלטתי ללכת עם היצירה בהוצאה לאור עצמאית. הרגשתי שיש לי רוח גבית מהבית, מחברים, מפירגון אדיר ברשתות החברתיות ושזה יהיה אפשרי. גם כאן, תאריך יעד של מימון המונים זה משהו שמאוד מקדם עשייה.

את תהליך העבודה תיעדתי בסירטונים. אני מודה שזו היתה חתיכת חוויה ליצור לצד מצלמה, כאילו עוד מישהו איתי בחדר. בהתחלה היד קצת קרטעה, וגם המוזה, אחר כך כבר התרגלתי… אפילו שמתי לב שתוך כדי האיור אני חושבת על זווית הצילום :).

השפה שבחרתי לצעוד איתה במסע הזה היא קולאז׳, ערבוב מדיות שכזה. יצאתי החוצה וחומרי הגלם פשוט חיכו לי: בשדות, ביער, הייתי רק צריכה לפתוח את העיניים. הטבע, מעורר השראה מעצם היותו גולמי, הסקאלה הצבעונית המרתקת שלו, החוקיות הנפלאה בכל עלה ועלה, התכלות החומר.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כל אלה התגלו בפניי בהתבוננות שהלכה והתחדדה לאורך העשייה של הספר. כל שבוע החלטתי על איזה דף אני אעבוד, לא בהכרח בסדר של הספר – אלא בסדר של מה שהטבע זימן לי. בסטודיו שילבתי בין החומרים שאספתי לאיור ידני ומגזרות נייר. החלטתי שאם כבר זה פרויקט שלי, אז אני חוזרת ל״ידני״, בלי undo, עולם שזנחתי אותו מאז הלימודים בוויצו ושהתגעגעתי אליו.

הספק הגיע מבית הדפוס, באמצע ימי הקורונה העליזים, והתחושה – על אף הקלישאתיות – היתה לגמרי של לידה והתרגשות עצומה. מאות הספרים והתשורות מקמפיין ההדסטארט חולקו לתומכים (ותודה על זה מכל הלב!!!) ומשם אני ממשיכה בכל הכוח – לגל שני של הזמנות, משלוחים, חנויות, הרצאות, הפעלות לגנים ובתי ספר. אני על זה לגמרי, בהתרגשות גדולה של הגשמת חלום.

The post רוני מליץ הרי // הָעֵצשֶלּי appeared first on מגזין פורטפוליו.