בתחילת חודש מרץ, רגע לפני שהעולם כולו נכנס לסגר, חברת ביזבו (Bizzabo) עמדה בפני שלושה כנסים ענקיים, אחד מהם בבוסטון עם 80 אלף משתתפים. ״עד הרגע האחרון המשכנו לפתח את המוצר, הכנסנו עוד פיצ׳רים, עוד יכולות, הכל כדי לענות על כל הצרכים של המארגנים״, מספר אסף הירש, מעצב מוצר בכיר בחברה, שפיתחה טכנולוגיה לניהול כנסים ואירועים גדולים.

ואז, ״כמו אבני דומינו״ כל האירועים נפלו אחד אחרי השני. למרבה המזל הצלחנו לפתח יחסית מהר פיתרון וירטואלי לכנסים אונליין. וזו הצלחה מטורפת, החברה כיום בתקופה הכי טובה שלה; אנחנו בגל גיוס גדול״.

ומה הלאה?

״עולם הכנסים השתנה, כנראה לתמיד, והעתיד שלו הוא כנראה היברידי: מתישהו הקורונה תיגמר אבל עולם הכנסים לא יחזור להיות מה שהיה פעם. הכיוון הוא אירועים היברידים: איך לשלב את הווירטואלי עם הביחד.

למה הכוונה?

״עד הקורונה היה אירוע פיזי: צריך היה להתעסק עם הצ׳ק־אין באתר הפיזי, דוכני מידע, עמדות קפה, אולמות, אוכל. ברמה הטכנולוגית לא היה הרבה אתגר. היום הכל במסכים, וחשוב שזה יהיה ברמה הכי גבוהה. האתגר הוא להשאיר את הקהל אינגייג׳ד. אתה היית יושב 4-5 שעות בכנס מול המחשב?״.

לא.

״גם אני כנראה לא. חברות מטיסות אנשים באלפי דולרים לכנס בניו יורק בשביל כל ההמולה מסביב, שעכשיו לא קיימת והאתגרים ברורים: איך אנשים שמשתתפים בכנס אונליין, ירגישו שהם באותו אירוע, שהם חלק מאותו אירוע שמתקיים גם בצורה פיזית. איך מחברים אותם לדבר הזה. הכל השתנה: זה לא רק איך לארגן את האירוע: איך אתה גורם למשתתפים ברשת להיות אנגייג׳ד?״.

איך באמת?

״זה פתח אותנו לעולמות של גיימינג, לחקור עולמות של סטרימינג כמו יוטיוב ונטפליקס: כמו שאתה גומר לראות פרק בסדרה והם מיד מציגים לך את הפרק הבא. לשמור על חוויה המשכית: לשמור על היוזר בתוך הפלטפורמה. או כמו שאתה מחפש מלון בבוקינג.קום ומהבהבת לך הודעה שיש עוד שני מקומות פנויים במלון, ככה גם לגבי ההרצאה הבאה בכנס״.

״מעבר לכך, בגדול הכיוון הוא סושיאל, לחבר את האירוע והפלטפורמה לעולם הסושיאל־מדיה: מכניסים לייב־פיד, אזור של דיסקברי. ליצור אזור במוצר של אורינטציה, שהיוזר יבין איפה נמצאים רוב האנשים, מה הסשן הכי פופולרי. המשמעות היא שמהיום עמוד הבית של האירוע חייב להיות הרבה יותר דינמי, לגרום ליוזרים להיות יותר פעילים מסתם לבוא לצפות בהרצאה.

״הסתכלנו גם על ווייז, איך לתת למשתתפים אוריינטציה. אפשר לדמות את האירוע למקום פיזי, עם מפה, כשבכל חדר יש חוויה אחרת. לדוגמה, חדר בתלת־ממד, שאפשר לשחק בו ולראות אנשים. אנחנו מתעסקים הרבה בווירטואלי, אבל ברור כשיגיע האירוע ההברידי נצטרך לתת פתרונות נכונים לכל מי שמגיע לאירוע, לא משנה מה הביא אותו לשם״. 

תעשו ככה, תסמכו עלינו

הירש, בן 37, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (2010), החל לעבוד אחר הלימודים בסטודיו פלטפורמה שהתמחה במיתוג. אחרי גיחה לברצלונה חזר לארץ ונחת בסטודיו שירה שכטר, שם במשך שנתיים ״עשיתי את רוב ההתפתחות ברמה המקצועית שלי, עד השלב שבו נשחקתי והבנתי לאן הדברים הולכים. הבנתי שאני אוהב מיתוג אבל שצריך להתמקד בעולם הדיגיטלי״.

הוא עזב את העבודה כשכיר והחל לעבוד כפרילאנס. אחד הלקוחות המשמעותיים שלו היה 888, חברה המפתחת ומפעילה משחקי הימורים באינטרנט. ״שם נחשפתי לעולם ה־UX/UI: לעבוד על מוצר, אפיון, אפליקציות, מובייל, חווית משתמש. הבנתי שזה מה שאני אוהב לעשות: אני עדין אוהב מיתוג, אבל לא בהכרח לעשות אותו כל יום״.

ב־2016 עבר להיות שכיר ב־888, ״תקופה מדהימה, שם ׳שימנתי׳ את גלגלי המאפיין שלי, למדתי הרבה. אחרי שנתיים החלטתי ללכת על משהו קטן יותר, לחפש סאטרט־אפ עם יותר משמעות, חברה עם מוצר אמיתי, ומצאתי את ביזאבו.

״הגעתי בדיוק אחרי אחד מסבבי הגיוס הגדולים. במשרד בישראל היינו משהו כמו 23 עובדים, בניו יורק עוד איזה 40. מאז הכפלנו את עצמנו. הגעתי על תקן מעצב כחלק ממחלקת המוצר, היום אני מעצב מוצר בכיר״.

Bizzabo, שהוקמה ב־2011, חווה בתקופה האחרונה גדילה בעקבות פיתוח הפלטרפומה המקוונת לעולם הכנסים והאירועים. בין לקוחותיה הגדולים נמנים פורבס, אובר, אמזון, סימנס, סיילספורס ועוד.

הפלטרפומה מאפשרת למארגני הכנס לקבל תובנות מקיומו, לצד יצירת אתר, ניהול האתר וההכנסות לכנס. בחברהhttps://www.bizzabo.com מגייסים בימים אלה למעלה מ־50 עובדים לתפקידים שונים בפיתוח ומחקר, עיצוב וחווית משתמש, שיווק, מוצר, אופרציה, מכירות ועוד.

״בתחילת הדרך החברה החלה כאפליקציית מובייל שמאפשרת נטוורקינג בכנסים: אתה מוצא אנשים שמעניינים אותך, אתם נפגשים, מדברים ביזנס. אבל לאט לאט המייסדים הבינו את הפוטנציאל של המוצר, שהשוק הזה הרבה יותר גדול ושהם לא פונים לקהל יעד הנכון.

״הפיתרון היה לבנות פלטפורמה שמיועדת למארגני כנסים, בעיקר בשוק האמריקאי, המאפשרת לנהל את כל האירוע דרך המוצר שלנו. במקביל לא זנחנו את האפליקציה וב־2017 השקנו את האפליקציה אבל ליום האירוע עצמו״.

מה ההבדל בינכם לבין המתחרים? הפיתרון של חדרים וירטואליים הוא לא חדש.

״יש המון מתחרים, המון פתרונות וירטואליים, אבל אין להם את התשתית של אירוע שקיימת לנו. לנו יש מוצר קיים מעבר לפיתרון הווירטואלי, עם כל אבני היסוד שאירוע צריך בפלטפורמה אחת, ואנחנו רוצים להיות הגיים־צ׳יינג׳ר.

״ברמה הכי בסיסית, הלקוחות שלנו אומרים לנו ׳אנחנו רוצים שתגידו לנו מה לעשות׳. מהאירוע במלון, דרך איזו רשת וויי־פיי צריך, ועד לאירוע וירטואלי או היברידי. הם לא יודעים; אף אחד לא יודע. כולנו נזרקנו לעולם חדש ואנחנו רוצים להיות במצב שבו אנחנו נדע להגיד להם מה לעשות; שנוכל להגיד תעשו ככה, תסמכו עלינו״.

מה הכי חשוב ללקוחות שלכם?

״עם הזמן הבנו שלמארגני הכנסים הכי חשוב זה הקסטומיזציה: שזה יהיה שלך, בכל הרמות. לכן, כשאנחנו מעצבים, מפתחים, מאפיינים, מה שאנחנו שואלים את עצמנו הוא איך אנחנו נותנים למארגנים או ליוזר את הכלים הכי טובים להתאים את האירוע למה שהם צריכים. כמובן שהאסתטיקה צריכה להיות ברמה הכי גבוהה, החוויה צריכה להיות חלקה, עם חווית משתמש מהירה ופשוטה, כמה שפחות תקלות״.

מה נשאר איתך מתחילת הקריירה במיתוג?

״כל דבר שעשיתי מלווה אותי. אני אולי כבר לא עובד במיתוג אבל בתוך תוכי העקרונות של מיתוג טוב דומים ללעשות דיזיין־סיסטם. החוויה של היוזר צריכה להיות אחידה, מאתר האירוע ועד לאימייל ולאפליקציה: בשני המקרים היוזר צריך חוויה הוליסטית אחידה – בצבעים, בפונטים, בכל האלמנטים העיצוביים״.

The post אסף הירש רוצה להיות הגיים־צ׳יינג׳ר של עולם הכנסים appeared first on מגזין פורטפוליו.

איתן בראונשטיין, בן 33, בוגר המחלקה לתואר ראשון Public Private. לפני שהגעתי לאיינדהובן הייתי עוזר נגר בגן הבוטני בירושלים, טבח, מרכיב מכני וממסגר תמונות. בנוסף למדתי שנה אחת במחלקה לאדריכלות בבצלאל. 

הלימודים בתקופת הקורונה והעיסוק בפרויקט הגמר בפרט, היו חוויה לא פשוטה. אופי הלימודים באקדמיה, ובמיוחד במחלקה שלי, הם מעשיים מאוד. ההתנהלות היא חופשית ומצפים שהרעיונות, התוכן, המחקר – ובגדול הכל – יבואו מאיתנו. אנחנו לומדים לחשוב תוך כדי עשייה, דבר שהופך לאתגר גדול כשהסדנאות, שבהן הייתי רגיל לבלות כ־12 שעות ביממה, סגורות רוב הזמן. פתאום הייתי תקוע בבית עם המחשבות שלי מבלי לדעת מה לעשות או איך לפרוק אותן.

פעם בשבוע היתה לנו שיחת סקייפ של כחצי שעה עם המנטור המיועד לנו כדי לדבר על ההתקדמות, הצעדים הבאים ואז חזרה לקופסה. המנטור שלי היה המעצב הספרדי שאני מאוד מעריך, נאצ׳ו קרבונל. זו מציאות מנוגדת מאוד לחיים הרגילים באקדמיה, שבהם הייתי מוקף חבר׳ה יצירתיים מכל הסוגים ומכל העולם. כמובן שגם חיי החברה נפגעו מאוד אבל זו רוחה של התקופה.

הייתי רגיל לעבודה פיזית, לבנות מודלים ואוביקטים בכל קנה־מידה ומכל החומרים הבאים ליד. בגלל המגבלות נאלצתי לעבור ולשבת מול מסך המחשב רוב הזמן, צורת עבודה שהיתה זרה לי יחסית. במידה מסויימת המציאות החדשה עזרה לי לעבוד על כישוריי הווירטואליים, לקחת צעד אחורה ולחשוב. 

האקדמיה נפתחה מחדש כשבועיים לפני תאריך ההגשה, על מנת לאפשר לנו לבנות את הפרויקטים. היינו צריכים להיות מוכנים ככל האפשר ולעבוד ביעילות כי לא היה זמן לטעויות, שאותן אנחנו לרוב מעריכים ולומדים מהן. 

איתן בראונשטיין. צילום: Xander Bruce Cummins

פרויקט הגמר

באקדמיה חשוב שהפרויקט הגמר יהיה אישי ככל האפשר. כירושלמי, וכישראלי המתגורר בחו״ל, מה שהופך אותך ליותר ישראלי, הנושא של גבולות קרוב לליבי ובו החלטי להתמקד. רציתי למצוא דרך לעבוד עם הרעיון ובפיזיות של הגבול, מבלי לעסוק בפוליטיקה שבדבר.

בשונה מרוב הפרוייקטים שעשיתי בעבר, שנבעו מתוך חומר וטכניקות עבודה, הפרוייקט הזה התחיל כנושא כללי שהתחלתי לחקור. רציתי להבין מה הוא גבול ונתקלתי בציטוט של הסוציולוג האמריקאי Richard Sennett שעניין אותי:

The boundary is an edge where things end; the border is an edge where different groups interact

הציטוט הביא אותי בסופו של דבר לפרויקט הגמר (חשוב לציין, אחד מהשניים שאנו מייצרים בתקופה הכל כך קצרה הזאת), שאותו אני מכנה Another Brick In The Wall. התוצר מבוסס על קיר לבנים משעם, שבניגוד למבנה סטטי מציע מבנה דינמי שמאפשר לאלה הנמצאים משני צידיו לתקשר זה עם זה תוך כדי משחק של הסרת והעברת לבנים.

הלבנים נשלפות ואפשר ליצור פתחים בגדלים שונים ומגוון צורות. הקיר הופך לאלמנט דינמי שמפריד בין החללים ובתום המשחק אפשר להחזיר את הלבנים למקומן ולהחזיר את המבנה לקדמותו. המשחק הקונסטרוקטיבי שנוצר מאפשר לבנות כל דבר העולה על הדעת, וככל שמסירים יותר לבנים כך הופך המבנה לשקוף יותר.

השיטה מיועדת לבתי ספר יסודיים ונועדה להפוך לחלק בלתי נפרד מהאדריכלות של המבנה. במהלך תהליך העבודה יצרתי קשר עם בית־ספר יסודי באיינדהובן על מנת שאוכל לבדוק את המוצר בשטח. בניתי והתקנתי במקום קיר ויצרתי מעל ל־100 לבני שעם, שאיתן יכלו הילדים לשחק. העבודה הכרוכה ביצור הלבנים היתה דבר בלתי נשכח, אך גם ההתלהבות של הילדים ושל המורים. 

צילומים: מ״ל

פלוס אחד

סדרת חפצי קרמיקה שנוצרו בעזרת לחץ אוויר המופנה אל גבס בזמן תהליך ההתמצקות שלו. זרם האויר מאפשר להשפיע על הגבס לפני התגבשותו ולתת לפני השטח מרקם מיוחד שנוצר באופן טבעי. הצלחת היא תוצר של השימוש בלחץ האוויר בשילוב של כוח צנטריפוגלי. לחץ האוויר גרם לתופעה, והכוח הצנטריפוגלי הביא להתפשטותה ולצורה הסופית של הצלחת.

הפרויקט הזה הוא בין האהובים עלי, בגלל חוסר היכולת לחזות את התוצאה הסופית. כמובן ששלטתי על עוצמת הלחץ, המרחק מהגבס ופרמטרים נוספים, אבל בסופו של דבר האוביקטים נוצרו באופן טבעי והתוצאה תמיד הפתיעה אותי. הרגשתי יותר כמדען ממעצב, בכך שאני הייתי זה שהיה אחראי על הפרמטרים והתיעוד, אך לבסוף הדבר נוצר מעצמו. 

עתידות

כרגע אני נע בין איינדהובן לניימיכן, היכן שהחברה שלי מתגוררת, עד כמה שאפשר לנוע בימים אלה. אני מתכוון להשאר בהולנד בתקופה הקרובה למרות הגעגועים לארץ. 

הכוונה שלי היא למצוא עבודה בתחום, עבודה קבועה ככל האפשר. הרעיון של לפתוח סטודיו משלי או להיכנס שותף עם חבר הוא מפתה, אבל זה לא נראה כמו הזמן המתאים. נראה גם שהרבה מאלה שעשו זאת מתקשים בכך. אשמח למצוא סטודיו מעניין בקנה מידה קטן, כדי שאוכל לקחת חלק בכל תחומי העשייה והמחשבה. מצד שני, אי אפשר להיות בררניים מדי בימים אלה; קודם כל אשמח לעבודה.

The post איינדהובן 2020 // איתן בראונשטיין appeared first on מגזין פורטפוליו.

מירית רודריג עברה מספר נקודות ציון חשובות בקריירה שלה וכולן כיוונו אותה למקום שבו היא נמצאת עכשיו. לאחר סיום הלימודים במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר היא עבדה במשך שש שנים בחברת דלתא, שם למדה איך מנהלים תהליך עיצוב וייצור של מוצר בסטנדרטים בינלאומיים.  בקלוזט, חנות־אטלייה במתחם רחוב החשמל בתל אביב (שהיתה בבעלותה עד שאילוצי תמ״א גרמו לה להיסגר), למדה איך לנהל מותג משל עצמה.

ברזילי, שם שימשה כעשור כמעצבת הבית, הבינה ודייקה מי הלקוחה שאליה היא מכוונת. ובשנה שעברה, ומיד לאחר שהגיעה פניה משבוע האופנה בפריז, שם הציגה קולקציה ראשונה ועצמאית משל עצמה, היא החליטה לצאת לעצמאות והקימה את המותג MR.

נפגשתי עם רודריג לרגל השקת הקולקציה החדשה לסתיו־חורף 2020/21 – מסע, דרך, חלום. מעבר לסקרנות שהקולקציה עוררה בי, הצילומים האמנותיים של מיכל חלבין והסטיילינג של חיה וידר רק הגבירו אצלי את הרצון לגעת ולראות את הפריטים במציאות ולשמוע על הדרך והתהליך. 

הפגישה נערכת בחנות בתחילתן של שדרות רוטשילד בתל אביב. שפת העיצוב של החנות, והפריטים שמוצגים לצד הקולקציה, רק חידדו את התחושה שרודריג לא עיצבה ״עוד קולקציה״ אלא מספרת סיפור; הקולקציה הנוכחית היא כנראה עוד פרק בספר שעוד נכתב. 

את הפנייה להשתתף בשבוע האופנה בפריז קיבלה רוגדריג בעקבות פניה באינסטגרם מחברה פריזאית שמייצגת מעצבים צעירים מרחבי העולם. בשונה משבוע האופנה בארץ, היא מספרת, שבו מציגים רק המוכרים והידועים, בפריז עושים הרבה לטובת הכרות עם מעצבים חדשים ורעננים.

רודריג הציגה בפריז קולקציה קייצית, שבחלקה נוצרה בשיתוף פעולה עם רוקמות מהגליל בשילוב עבודות טקסטיל של טל דרורי, מעצבת ומאיירת ישראלית שפועלת בלונדון. הקולקציה -שיוצרה כולה בארץ – הציגה את כל תפיסות העולם שלה: שימוש בחומרים טבעיים, יצור מקומי ושיתופי פעולה. מכאן הדרך כבר היתה סלולה להשקת המותג העצמאי MR ופתיחת חנות משל עצמה בתל אביב. 

בחודש מאי היא פתחה את החנות בשדרות רוטשילד 1 בתל אביב, ממש בתוך משבר הקורונה. בחנות היא מוכרת את פריטי האופנה והאביזרים שמעוצבים ומיוצרים בסטודיו שלה בקרית מוצקין, שממנו היא פועלת יחד עם עוד שבעה אנשי צוות קבועים, כולם מצפון הארץ ועם כולם יש לרודריג הכרות רבת שנים. גם הרוקמות שאיתן היא עובדת הן מהגליל והן מלוות אותה בעבודותיה בכל קולקציה כבר שנים רבות. 

לא רק שחקניות חיזוק

רודריג עצמה רוקמת, ויש לה אוספי רקמות רבות שאותם היא שומרת עוד מילדותה. בעודה מתכננת את הקולקציה החדשה, היא נתקלה ברקמת חוטי משי עתיקה של ציפור צבעונית דמויית טווס. הרקמה הזו, לצד רקמה נוספת שהיא רקמה בעצמה, ושמופיעה בה דמות ישראלית נוסטלגית, הן ההשראה שלה לקולקציה החדשה ולרצון לצאת למסע של פנטזיות.

את ההשראות היא אוספת לאורך כל היום, ואלו לעיתים מתורגמות בלילה לחלומות. לפעמים היא מקיצה מתוך החלום, מציירת את מה שחלמה, ולעיתים היא רוקמת ציור בחוטים – רצה עם המחט כמו עם מכחול במשך שעות רצופות.

בדומה לקולקציות קודמות שלה, גם הפעם הקולקציה שעיצבה לא תיאטרלית וניכר שהיא לא מוכתבת על ידי טרנדים: הבגדים לבישים וקל להתחבר אליהם. יש בה שמלות טול, ז׳קטים ומעילים נינוחים, חולצות כותנה רקומות, שמלות משולבות ברקמות, ופריטים בצבעים חלקים כולל ליין שלם וחדש של פריטים עשויים בד ג׳ינס. 

מירית רודריג. צילום: גיא גלעד

״אין פה עניין של גיל״ היא אומרת על הלקוחה שלה. ״חשוב לי שבכל פעם שהיא תלבש פריט שלי, היא תחוש כמה נוח ונעים לה בבגד, מעבר לכמה הוא יפה. חשוב לי שהבגד יספר סיפור, יעורר זיכרונות, געגוע לחוויה כלשהי, לטיול רחוק, לדמויות, לריחות ולטעמים״. 

כדי לממש את פנטזיית המסע, רודריג החליטה לצלם את הקולקציה עם האמנית מיכל חלבין, שאיתה חלמה לשתף פעולה מאז ומתמיד. היה לה ברור שחלבין, שמצלמת במצלמת פילם, תצליח להעניק לתמונות אופי אמנותי.

הן לא הכירו לפני כן, אבל החיבור היה מידי: הן נפגשו לפגישה אחת בלבד ומשם התחילו לטוות את החלום ומימושו. ״בפנטזיה״, מספרת רודריג, ״רצינו לצלם בזנזיבר. חשבנו שהנופים שם יתאימו לצבעוניות של הקולקציה. נוכח הנסיבות (קורונה) זה כמובן לא צלח ולאחר מספר חיפושים חלבין מצאה את הלוקיישן – נחל כזיב, למרגלות הכפר כליל שבגליל״. הן יצאו למסע בן מספר ימים לצפון אל הטבע, אל המים, ״אל מקומות בסיסיים ולא מתיימרים״. 

רקמה היא דרך הביטוי שלי והיא עומדת במרכז היצירה שלי. בעבודות הרקמה אני שואפת לשמר את רוח המקום שבו אני חיה, גם מבחינת המשאב האנושי וגם מבחינת משאבי הטבע ונופי הארץ

את הפריטים בקמפיין מדגמנות שתי דוגמניות שמתגוררות בארץ כבר מספר שנים, האחת הגיעה לארץ כשהיתה בת 9 יחד עם הוריה, פליטים מסודן, והשניה היא ג׳מייקנית שמתגוררת בארץ מספר שנים; שתיהן מיוצגות בסוכנויות מקומיות. הבחירה בהן נבעה, בין השאר, מההבנה של רודריג שהן מייצגות אידיאל של יופי שמבחינתה הוא הכי נכון לקולקציה.

״אין פה עניין של פטרונות. להיפך״, היא מדגישה והודפת ביקורת אפשרית על הבחירה בדוגמניות כהות עור. ״בשונה ממעצבים רבים, אני מרגישה שמעצבים עצמאים וחברות אופנה שיוצאים בקמפיינים מפחדים להציב בפרונט נשים עם צבע עור כהה, ושלא ממש נותנים כאן הזדמנות שווה לאחר ולשונה.

״יש בארץ דוגמניות מדהימות שלא תמיד מוצגות בקדמת הבמה, הן לרב ׳שחקניות חיזוק׳. חבל שעל אף היותנו מדינה הטרוגנית, עם המון עדות, עדיין קשה לקבל כאן את השונה״. 

מוטיב הרקמה חוזר אצלך לאורך כל הקולקציות ולאורך כל השנים. איפה, אם בכלל, עובר הגבול בין השראה לבין ניכוס תרבותי?

״רקמה היא דרך הביטוי שלי והיא עומדת במרכז היצירה שלי. ההחלטה מה יירקם על איזה פריט משתנה בהתאם להשראה ולהלך הרוח הפנימי שלי, עם הרבה עבודה מהבטן. בעבודות הרקמה שלי אני שואפת לשמר את רוח המקום שבו אני חיה, גם מבחינת המשאב האנושי וגם מבחינת משאיב הטבע ונופי הארץ.

״החלוציות מהווה מודל עבורי, כמו העיסוק בטבע שהוא אלמנט מרכזי בעיצובים שלי: פרחים, צמחים, ונופים, יחד עם אלמנטים חלוציים משנות ה־50 של קום המדינה. לצד אלו יש בי רצון לשמר את המשאב האנושי שיש לנו בארץ, מבחינת יוצרים ועבודות יד״.

את הקולקציה החדשה של מירית רודריג אפשר למצוא בחנות (שד׳ רוטשילד 1, תל אביב) ובאתר המעצבת. מחירים: מכנסיים 390־790 ₪; חולצות טי 190־369 ₪; חולצות מכופתרות 390־690 ₪; שמלות 590־1,290 ₪; מעילים 790־1,690 ₪.

The post מירית רודריג: מסע, דרך, חלום appeared first on מגזין פורטפוליו.

התערוכה אוספים / קרמיקה ישראלית 2019 הציגה עבודות חומר ונחלה הצלחה רבה הן במספר המבקרים בתערוכה והן בהיקף המכירות. מטרתה של מסורת תערוכות זו היא פתיחת הדלת לקהלים שונים וחדשים והיכרות עם היצירה הקרמית בישראל על כל גווניה, עידוד וטיפוח אספנות קרמיקה, כמו גם חיזוק הקשר עם אספני אמנות, קניינים וחובבי קרמיקה לעשייה המקומית ולפוטנציאל הגלום בה.

התערוכה אוספים / קרמיקה ישראלית 2021, שתתקיים במסגרת אירועי עשר שנים לבית בנימיני, תוצג במהלך חודש מאי 2021 בגלריות בית בנימיני. בתערוכה יוצגו עבודות קרמיות נבחרות שיוצעו למכירה לקהל הרחב.

אוספים / קרמיקה ישראלית 2019. צילום: שי בן אפרים

הצעות לתערוכה יתקבלו מכל גווני העשייה הקרמית: בניית יד, קדרות, עיצוב קרמי, פיסול פיגורטיבי, עבודות קיר וכל מה שביניהם. אפשר להגיש עד חמש עבודות שונות. קרמיקאים.ות, מעצבים.ות, אמנים.ות ויוצרים.ות בחומר מוזמנים.ות להגיש הצעות דרך אתר בית בנימיני בלבד (קול קורא זה אינו מיועד לסטודנטים.ות).

מועד אחרון להגשת הצעות לתערוכה: 30.12

The post קול קורא: אוספים / קרמיקה ישראלית 2021 appeared first on מגזין פורטפוליו.

באקלים התרבותי והפוליטי הנוכחי, למותג האיטלקי ברנדי מלוויל (Brandy Melville) יש את כל הסיבות להיכשל. מילא שהוא מקוטלג כמותג אופנה מהירה לנשים מהסוג הנחשב כאויב הקיימות, עם טווח מחיר שנע בין דולרים ספורים ועד ל־50 דולרים ותחלופה מסחררת של עיצובים, הרי שיש לו מדיניות מידות יוצאת דופן; או שאולי עדיף לקרוא לה ייחודית: כל הפריטים מיוצרים במידה אחת.

אבל בניגוד למותגי one-size מסורתיים, שבדרך כלל מציעים בגדים מבדים נמתחים במיוחד או עיצובים מרווחים שיכולים לאכלס מגוון מידות גוף, הבגדים של ברנדי מלוויל מתאימים לגזרה נשית עם הקף מותניים של 61 סנטימטרים. מיותר לציין שהגישה הזו, שמהדהדת כמובן את המודל שהיה נחשב אידיאלי (90־60־90), זכתה לקיתונות של ביקורת. 

אחרי הכל, היא רחוקה ואפילו מנוגדת לקריאות הגואות בתעשיית האופנה בשנים האחרונות, הדורשות לא רק בגדים שמתאימים לפלח אוכלוסייה רחב יותר – או במקרה של ברנדי מלוויל, של הרוב המכריע של האנושות – אלא גם יצוג של נשים מכל הקשת הפיגורטיבית. אבל, המותג נעשה למותג קאלט עם מליוני מעריצות. 

אמילי בפריז, נטפליקס

ברנדי מלוויל החל לפרוץ החוצה מאיטליה ב־2009, ולצד חנות מקוונת פעילה, הוא חולש כיום על 100 נקודות מכירה עצמאיות ברחבי העולם, כולל ארצות הברית, בריטניה וסין, ועוד נקודות מכירה בבתי הכלבו נורדסטרום ופאקסון. מילא שיש לו כיום 3.7 מיליון עוקבות באינסטגרם, הוא מככב בראש רשימות המותגים הנחשקים לצעירות, ופריטים מקולקציות קודמות שלו מקוטלגים כ־Rare Brandy באתרי יד שנייה, ונמכרים במחיר גבוה לעיתים ב־300% ממחירם המקורי.

בתחקיר של מגזין העיצוב i-D מאוגוסט האחרון אף תואר המותג כגרסה נשית למותג אופנת הרחוב Supreme, שידוע כחביב אספנים. בנוסף, וכעדות לכוחו העולה, אתר האופנה החשוב ביזנס־אוף־פאשן כלל החודש את ברנדי מלוויל במחקר מקיף שערך על אסטרטגיות שיווקיות של מותגים מצליחים בקרב דור ה־Z (לצד ארבעה נוספים: לואי ויטון, נייקי ואפליקציית המכירות Depop). 

אף אחד לא מתלבש ככה

בדומה לברנדי מלוויל, גם הסדרה אמילי בפריז, שעלתה בתחילת החודש בנטפליקס ומגוללת את עלילותיה של אמריקאית צעירה שעשתה רילוקיישן לפריז, הייתה אמורה להפוך לפלופ גמור. גם היא, כך נטען במאות טורי ביקורת על הסדרה, מנותקת לגמרי ממה שקורה בחיים האמיתיים.

מילא סיפור המסגרת הקלוש, של מומחית סושיאל מדיה שבאה ללמד סוכנות יחסי ציבור פריזאית את רזי המקצוע, או התפניות המגוחכות בעלילה (אמילי במקרה גרה ליד חתיך ובמקרה נעשית לחברה של בת זוגו לאחר שבמקרה התנשקה איתו), הרי שהאשימו את הסדרה בשלל רעות חולות נוספות. יש שציינו שהיא מציירת את הפריזאים, שמתועדים בסדרה כמעשנים בכל חור וכמקדמים רומנים במשרד, בצורה סטריאוטיפית.

מילא סיפור המסגרת הקלוש או התפניות המגוחכות בעלילה, האשימו את הסדרה בשלל רעות חולות: ציינו שהיא מציירת את הפריזאים בצורה סטריאוטיפית; טענו שהיא גם סקסיסטית; אפילו כנגד בחירות האופנה בסדרה נטען: אף אחד לא מתלבש ככה

אחרים טענו שהיא גם סקסיסטית, עם מנהלים בכירים שרודפים אחרי עובדות זוטרות עם לנז׳רי יוקרתי שנשלח אליהן במתנה, או סקס ״טעות״ של גיבורת הסדרה עם בחור בן 17. אפילו כנגד בחירות האופנה בסדרה (כל הנשים על עקבי סטילטו ובגדי מעצבים, כל הגברים כאילו נפלטו מז׳ורנל), נטען: אף אחד לא מתלבש ככה. 

אבל, תוך שהיא סוחפת דיון ציבורי ער וגדודי שנאה בצרפת, אמילי בפריז הפכה לסדרה הנצפית ביותר בנטפליקס בשווקים רבים, ולאחד מלהיטי הסתיו הגדולים ביותר שלה הרשת. דארן סטאר, היוצר של הסדרה (שאחראי בין היתר גם לסקס והעיר הגדולה), אף רמז כי יש סיכוי סביר להפקת עונה נוספת. 

בנקודה הזו עולה שאלת הפער הנצחית בין הביקורת לרייטינג. כלומר, כיצד מותג אופנה וסדרת טלוויזיה, שמכונות שתיהן פעם אחר פעם בתואר הגנאי ״לא־ריאליסטיות״, במטרה להדגיש עד כמה הן במקרה הטוב חלום אומלל בהקיץ שאי אפשר להזדהות איתו, מצליחות להצליח על אף הביקורת?

איך למרות כל המודעות החברתית, והדיון הבלתי פוסק באמצעי התקשורת והרשתות החברתיות, זה בכל זאת קורה? האם מדובר במקרה קלאסי של ״אוהבים לשנוא״ או סתם בקלאש נוסח טראמפ כנגד התקינות הפוליטית?

התשובה היא אולי: העובדה שמבקרים חושבים שדבר הוא לא ראוי לא אומר שהקהל הרחב חושב שהוא לא ראוי. במובן הזה, אפשר לטעון שעבור רבים ברנדי מלוויל ואמילי בפריז מתקפים מחדש את האמונה הרווחת ביחס ליפה ולנכון, הרסני ובעייתי ככל שיהיה היפה והנכון הזה. 

אבל הקשר בין אסתטיקה ומוסר, רלוונטי ככל שתהיה, הוא לא הנקודה היחידה במקרה הזה. הדיון הער סביב המותג והסדרה שופך אור על סוגיה מורכבת יותר וחדשה לעידן הנוכחי – התסביך שנוצר לנו עם ערך האמת. 

כתרבות, ובעיקר כתרבות שחרדה מלצאת פראיירית, נעשינו אחוזי דיבוק בנוגע לאמת. מספיק לחשוב כמה פעמים דנים בשאלת הפייק ניוז כדי להבין שהפכנו חשדניים מאוד בנוגע לכל מה שאנחנו רואים על המסך ולכל מידע שמגיע אלינו.

כולנו יודעים שאפשר בקלות להתל בנו. ובכלל, בתקופה שבה למדנו לקדם את הגישה הגורסת שאין אמת אחת וכל אחד יכול לספר את הסיפור מהזווית שלו, זה לא מפתיע שאנחנו רוצים לעשות הכל כדי לוודא שמה שאנחנו רואים ומה שאנחנו מקבלים הוא קרוב ככל האפשר למציאות. במציאות מתווכת־מסכים הווידוא הזה קריטי, כי אחרת כושר השיפוט שלנו עלול להיפגע בצורה אנושה. ומי יכול לפעול בעולם כשהמידע שהוא מקבל הוא לא אמין?

השכלה אקדמית שאובססיבית עם שאלות של יצוג

כאמור, אחד מעמודי הביקורת ביחס לברנדי מלוויל ולאמילי בפריז קשור למידת ההיתכנות שלהם בעולם. בהקשר הזה, גם הוא וגם היא נחשבים לא אמיתיים. אין ״נשים אמיתיות״ – אם לשאול ממינוח בעייתי שנעשה נפוץ בשנים האחרונות – שיכולות ללבוש את העיצובים האלה, בדיוק כמו שאין פריזאים שמתנהגים ככה. לכן, על פי המבקרים, אין לא בזה ולא בזו ערך. על פי התפיסה הזו, אנחנו לא יכולים לסמוך שהבגדים האלה שראינו באינסטגרם ישרתו אותנו, בדיוק כמו שאנחנו לא יכולים לאמץ מהסיפור של אמילי; אלה פשוט לא החיים. 

הנקודה האחרונה היא זו שגורמת למבקרים רבים – חלק גדול מהם עובד בתקשורת או לפחות מתודלק בהשכלה אקדמית שאובססיבית עם שאלות של יצוג – לדחות את שני תוצרי התרבות האלה בשאט נפש קולני. בביקורת שלהם הם מתקשרים את החרדה מפני השקר והפייק ניוז ושופטים את ברנדי מלוויל ואת אמילי בפריז מזווית השמורה לידיעת חדשות.

אבל בצעד הזה הם מפספסים אבחנה קריטית שהיא המנוע להצלחה של הסדרה והמותג: אופנה היא לא בגדים בדיוק כמו שיצירה בדיונית היא לא החיים. גם זו וגם זו, בין אם טובות ובין אם גרועות, הן רק אופציות מועצמות וערוכות של התרחשות, המשתמשות – כמו כל יצירה – במגוון אמצעים רטוריים וחזותיים על מנת לברוא עולם מסוים. 

אופנה היא לא בגדים בדיוק כמו שיצירה בדיונית היא לא החיים. גם זו וגם זו, בין אם טובות ובין אם גרועות, הן רק אופציות מועצמות וערוכות של התרחשות, המשתמשות – כמו כל יצירה – במגוון אמצעים רטוריים וחזותיים על מנת לברוא עולם מסוים

אפשר להבין זאת באמצעות תרגיל מחשבתי קטן: אם אמילי בפריז היה מתרחש על הירח, או ברנדי מלוויל היה מאופיין לא בעיצובי קז׳ואל אלא בחליפות עתידניות, אף אחד לא היה מנסה להתיק את ההיגיון מההתרחשות הספציפית שלהם לעולם הרחב. עובדה, אף אחד לא שופט סדרה כמו Stranger Things או עיצובים של המעצבת הקונספטואלית איריס ואן הרפן, באותם הכלים.

אנחנו לוקחים בחשבון שזו גרסה אחת של סיפור לא אוניברסלי, שבדרך כלל לא נוגע ישירות לרוב המכריע של האנושות, גם אם משתתפים בו אנשים שמתנהלים בצורה דומה לנו. בהקשר הזה, הבעיה שבה נתקלים ברנדי מלוויל ואמילי בפריז היא ששניהם מדברים ונראים כמו משהו יחסית קרוב. כלומר, ששניהם נחווים – למראית עין מיידית – כבעלי פוטנציאל היתכנות (״הייתי יכולה ללבוש את הסריג הזה״; ״הייתי יכולה לטוס לפריז״), למרות שאין לאופנה של הראשון ולנרטיב של השנייה שום מחויבות לכך. 

להפך: אלו ספק־פנטזיות מומחשות ומומחזות, וסביר להניח שהן גם נצרכות כך לטוב ולרע, בין אם מאמינים להן או לא. ובכלל, מיותר לנסות להגשים אותן בדיוק כמו שמיותר לרדוף אחר קשת בענן (וראוי לציין – אפילו אלה שנמצאים בלב ליבה של תעשיית האופנה יודעים שהם לעולם לא ישיגו לגמרי את הדימוי שהם חושקים בו. הם תמיד יוותרו צעד אחד מאחור).

ההצלחה של ברנדי מלוויל ושל אמילי בפריז נעוצה בכך שהם מציגים בבואה מעוותת של המציאות. האי־סבירות שלהם מעצים את פוטנציאל העונג מהם. ויותר מכך, תשומת הלב הציבורית הענפה שהם מקבלים מבהירה שמתקיימים במקביל שני צירים של התרחשות, כשאחד מועצם על חשבון השני ולהפך. דווקא בתקופה שבה החשדנות כלפי האמת גוברת, נדרשים עוד ועוד מפלטים ממנה. אי אפשר להפריד את ההתלהבות מהמותג ומהסדרה – ומשלל תוצרי תרבות ״מנותקים״ אחרים – מעלייה ניכרת בשימוש באמצעים המערערים בצורה מכוונת את המציאות ומעוותים אותה.

מילא פילטרים באינסטגרם או בסנאפצ׳ט; בזום יש כעת אמצעים המאפשרים לשנות את הרקע, את הפרצוף ואפילו להעביר אותו ״ניתוח פלסטי״. בנוסף, מיזמים לבגדים דיגיטליים כמו Tribute – כלומר בגדים עשויים פיקסלים שאפשר ״ללבוש״ רק ברשת החברתית והם פעמים רבים מוגזמים בכוונה – הולכים וצוברים עוד ועוד תאוצה. כל אלה מגלמים תשוקות נסתרות או גלויות בנוגע למה היינו מדמיינים שאפשר לעשות עם עצמנו, גם אם אנחנו לא משתמשים בהם בפועל.

וכך, עם העיסוק האובססיבי בשאלת המציאות והאמת, נדרש עיסוק אובססיבי בלא־מציאותי. השאלה האם הלא־מציאותי הוא פנטזיה טובה או רעה, מוסרית או לא, היא כבר שאלה אחרת לגמרי.

The post אמילי לובשת מידה אפס בפריז appeared first on מגזין פורטפוליו.

כחול לבן בעין הוד

כחול לבן, תערוכה וירטואלית חדשה של דורון פישביין, תיפתח הערב במוזיאון ינקו דאדא, עין הוד (אוצרת: הדס וייס־פלד). בתערוכה מציג פישביין סדרה של תצלומי שקיות ניילון, שנסחפו ממרחב הקניות הטבעי להן, והסתבכו באופן אקראי בגדר תיל שעל החומה המקיפה מפעל לייצור מיץ תפוזים. לסדרה מתלווה עבודת וידיאו קצרה שבה נראה זוג נעליים תלוי על אותה גדר תיל.

פישביין מתבונן בשקיות בגלגוליהן השונים, מנוטרלות מתפקידן במרחב הצרכני. כשהרוח מנפחת אותן על רקע פסי התיל והרקיע, הן הופכות ליצירות כמעט מופשטות. מראה האוביקט המופיע במרכז התצלום על רקע הקווים המקבילים, והצבעים הכחולים־לבנים, מזכירים את דגל המדינה.

דורון פישביין, כחול לבן

חומרים מופיעים

Performing Materials הוא שיתוף פעולה בין תכנית התואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, בהובלת מסלול אודות עיצוב, ובין המרכז לננו־מדע וננו־טכנולוגיה באוניברסיטה העברית. הוא קם במטרה לייצר מסגרת אקדמית סינרגטית שתצליח למצות שני תהליכים מרכזיים: מציאת שימושים מעשיים ורעיוניים לחומרים חדשים לצד יצירה של חדשנות בתחומי טכנולוגיות החומרים.

הערב (22.10) בשעה 20:00 תתקיים בזום סדרה של הרצאות קצרות שיספקו הצצה לתחומים השונים, לנקודות החיבור, לתהליכי העבודה ולפרויקטים המגוונים שנרקמו במסגרת ייחודית זו. אוצרי האירוע: מאיה בן דוד, ליאורה רוזין ודב גנשרוא. 

אלפ טוגן, קיום של אחרים. התנהגות פורצת

התנהגות פורצת

התנהגות פורצת, יוזמה משותפת של קבוצת גנרטור וטופלפ ישראל, היא אירוע שיוקדש ליצירה ואמנות גנרטיבית, יצירה באמצעות קוד וטכנולוגיות בשירות היצירה והאמנות (אוצרת: דפנה פלק). האירוע, שיתקיים ביום רביעי 28.10, ישודר בלייב־סטרימינג ויכלול מסימפוזיון שאחריו יוצגו עבודות של יוצרים נבחרים בווידאו, סאונד, הופעות חיות ועוד.

בין הנושאים שבהם יעסוק האירוע: אסתטיקה של מערכות מורכבות, יצירה אמנותית מקודדת במרחבי ההיי־טק, מערכות סאונד אלגוריתמיות מורכבות, בין קוד לקשרים סוציאלים ועוד. דוברים: ליאור בן גיא, צילה חסין, דפנה פלק, דומיניק גריס, קופי אודורו, צמד קלמבור, ד״ר איל גרוס. מתחם האירוע (כניסת קהל מוגבלת): Workshop, תל אביב.

The post הרשימה המשותפת // 22.10.2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

נועם רובין, בת 27 ממושב עופר, גרה בברצלונה. בוגרת האקדמיה לאמנות של פירנצה. 

עומדים על הרגליים מתשע בבוקר עד שבע בערב

כשהייתי בת עשר היה תלוי בכניסה לחדר שלי שלט ״החדר של נעם האמנית״. ציירתי, אבל לא חשבתי שבזה ארצה לעסוק בהמשך. למדתי במגמת אמנות, אחרי השירות הצבאי טיילתי בערך שמונה חודשים, וחשבתי לאן ללכת. לא כל כך ידעתי מה קורה בארץ בבתי ספר לאמנות, אבל ידעתי שאני רוצה להתמקצע בבסיס, ושאני רוצה לעזוב את הארץ לתקופה.

הרגשתי שאני חסרת ביטחון כי אני לא יודעת את השפה הזו; שאני לא יכולה לעמוד מול הקנבס וליצור יש מאין. למדתי ציור אצל צייר מדהים בשם אמיר שפט, וזרקתי לאוויר שאני חושבת ללמוד באיטליה. בחורה שלמדה שם קישרה אותי לפסל ערן וובר, שלמד באקדמיה לאמנות של פירנצה.

זה בית ספר אמריקאי שמגיעים אליו מאסיה, אירופה, ארהצות הברית, ממש מקום שעולים אליו לרגל. עברתי לפירנצה לשלושה חודשים, והתחלתי ללכת לערבי ציור מודל באותו בית ספר. אחרי שלקחתי קורס ציור בבית ספר אחר, ציפיתי להכיר אנשים ואת העיר, אבל זה לא כל כך עבד. החלטתי להגיש מועמדות והתקבלתי.

צילומי עבודות: מ״ל

אלו לימודים שהופכים אותך למקצוען. השיטה שנלמדת שם פותחה על ידי הצייר צ׳רלס בארג, והיא מבוססת על העתקת פסלים מפורסמים. עובדים עם אור טבעי, שנכנס מחורים גדולים בתקרה. הלימודים מאוד סיזיפיים: מתשע בבוקר עד שבע בערב עומדים על הרגליים ומציירים, במשך שלוש שנים. למדנו גם אנטומיה, יש דוגמן בכיתה והמורה מצביע עליו עם פנס, עובר על כל העצמות והשרירים בגוף. לומדים את הבסיס לציור לפיגורטיבי קלאסי, מה שמכין אותך ״נכון״ לצייר בצבעי שמן.

כל סמסטר חשבתי לפרוש

כל סוף שבוע היינו בבית הספר. כולם רוצים להצליח, זה מקום מאוד תחרותי. המורים מגיעים פעמיים ביום, לדבר ולתת פידבק. בשנה א׳ לא ספרו אותנו כי המון נושרים, מאבדים סבלנות בדרך, והלימודים יקרים. ירדנו מקבוצה של 30 ל־15. כל הזמן הייתה בי התנגדות: למה אני כאן, הם נורא מקשים עלינו. אבל מצד שני חיכיתי ל״את עושה עבודה טובה, תמשיכי״. וכל סמסטר חשבתי לפרוש.

כל הזמן הייתה בי התנגדות: למה אני כאן, אבל מצד שני חיכיתי ל״את עושה עבודה טובה, תמשיכי״. וכל סמסטר חשבתי לפרוש. כולם רואים את ההצלחה או את הכישלון שלך, זה מאוד פומבי כל הזמן

בית הספר הזה הוא סוג של כת: להזכיר את ואן גוך ליד מורים זה לא מתקבל על הדעת. כולם רואים את ההצלחה או את הכישלון שלך, זה מאוד פומבי כל הזמן. לדוגמה, את הציור Very Important Lesson פשוט לא הצלחתי להמשיך, ובמשך חמישה שבועות כל יום חזרתי אליו. זה יכול לשבור אותך. 

A Very Important Lesson

בשנה האחרונה של הלימודים מציירים בשמן פול־טיים. יש כאבי ראש מהחומרים, נשארים בבית ספר עד הלילה, מגיעים מוקדם בבוקר. המורים מדברים אליך באופן שונה, כאילו שאם צלחת את זה, מגיע לך את היחס שלנו סוף סוף.

בשנה הזו למדתי הכי הרבה. הבנתי שאם הייתי כאן עד עכשיו, למה לא להיכנע לזה. התחלתי להסתכל יותר מסביב ולקרוא, כשלאורך כל הזמן הזה סירבתי, כי רציתי לשמור על המקום והטעם האישי שלי, לא רציתי שהם ישתלטו עליו. 

סוכן ששולח מיליון תמונות

פרויקט הגמר הוא ציור בדגש על גוף, עם נרטיב מסוים. מטעמי תקציב מצוותים אותנו בשניים, ואנחנו בוחרים יחד את הנושא ואת המודל, עובדים עם סוכן ששולח לך מיליון תמונות. אני יודעת שזה נשמע מוזר אבל זה הכי טריוויאלי. זה מאוד אינטימי: המודל מגיע מוקדם בבוקר והכל משפיע – מה הוא עשה אתמול, איך הוא מרגיש, האם הוא עייף.

היו כאלה שעזבו באמצע או שהתעלפו. לומדים להכיר אותם, חלקם הפכו לחברים שלנו. זו דינמיקה מעניינת. השותף שצוות אליי היה מאוד צעיר, וההפך המוחלט ממני. מאוד התחברתי למודל, נהיינו קצת חברות והיא הבינה את התסכולים שלי מולו.

מתוך פרויקט הגמר

במהלך הבידוד

אני רגילה לעשות סקיצה מוקדמת לציור. מצאתי במחשב תמונה שלי ושל אבא שלי, לקחתי קנבס ענק, ובלי ממש לתכנן התחלתי לצייר. הממדים הגדולים מעבירים משהו אחר: אני מרגישה שאני יכולה להשתחרר בהם מבחינת העבודה עם המכחול, ״הטעויות״ פחות נראות לעין כמו בפורמט קטן.

לעומת זאת, הציור בשמן על קנבס מחייב. אם הוא לא עובד הוא יושב ומסתכל עליי, ואני לוקחת את זה איתי הביתה. העיפרון גם מאפשר חופש, ואף אחד לא חייב לראות, זה נשאר אצלי במחברת. ציירתי את עצמי במהלך הבידוד בבית מול המראה, רואים ייאוש. 

עשית אותי שמנה

כרגע כל הציורים האחרונים עוסקים במה שעניין אותי השנה, בעיקר ביטויי נשיות ואינטימיות, משהו גולמי. באחד הביקורים שלי בארץ צילמתי תמונות שאוכל לצייר. אחותי, שלוש חברות טובות שלי ואני הצטלמנו. אף אחת מאיתנו לא הצטלמה בעירום לפני כן.

נוח לי עם עירום בגלל הלימודים: לא להסתכל באופן מיני, בטח עם נשים. התחלתי בלי לנסות שזה יהיה מדויק, וכולן אומרות ״הרגל שלי קטנה יותר״, או ״עשית אותי שמנה״. הן ראו דברים אחרים, הן ציפו לדיוק מוחלט

מאוד נוח לי עם עירום בגלל הלימודים: לדעת להעריך את מה שקורה מולך, לא להסתכל על עירום באופן מיני, בטח עם נשים. רציתי להעביר את זה בציורים, וגם את התחושות השונות שכל אחת שידרה ברגע הזה. התחלתי בלי לנסות שזה יהיה מדויק. וכולן אומרות ״הרגל שלי קטנה יותר״, או ״עשית אותי שמנה״, כי הן ראו דברים אחרים שציירתי, הן ציפו לדיוק מוחלט.

אני מנסה פחות לעכב את עצמי. אני רגילה לדוגמה לעבוד עם פלטה מאוד מסוימת, אז קניתי כמה צבעים אחרים. אני חושבת שהשתחררות תבוא עם התנסות בדברים שונים, חיפוש עדין שבא לידי ביטוי למשל בציור של הבחורה שיושבת. אני מנסה ללכת למקומות של הפשטה בין אם זה במשיכות מכחול, בקומפוזיציות; פחות אנליטי, תקוע ומעוכב. אני מרגישה שהציורים האלה מייצגים אותי כרגע, כי זה בדיוק איפה שאני היום, על התפר.

להיות בתוך הציור

בן הזוג שלי ניהל את בית הקפה שנמצא בתוך בית הספר וככה הכרנו. עברנו יחד לברצלונה, הוא בגלל העבודה, ואני הרגשתי שיש לי עוד הזדמנות להמשיך במסע האירופאי. ניסיתי להתקבל לעבודה כאסיסטנטית באקדמיה לאמנות של ברצלונה, שנפתחה על ידי תלמיד שסיים ללמוד כמוני בפירנצה. המקום יותר מודרני ומאפשר, יש ״שישי חופשי״ שמציירים עם איזה חומר שרוצים.

זה לא עבד, אז נרשמתי לקורס, כדי קצת להכיר אנשים, וזה גם לא עבד. אלו בתי ספר שמלאים באנשים קשים ומאוד תחרותיים. יום אחד הסתובבתי באזור ומצאתי את הסטודיו שאני שוכרת עכשיו. אני שמחה שיש לי את המקום שלי, זה חשוב להיות לבד בתהליך היצירה. אלו הרגעים שמבהירים לי למה רציתי ללמוד אמנות מלכתחילה. גם אם קשה לי כרגע מבחינה טכנית, עדיין יש ריכוז על ואיזון. זמן איכות עם עצמי שאין לי דרך אחרת להשיג אותו.

אבל זה אתגר לעבוד בלי סביבת למידה. עכשיו כשאני בברצלונה ורחוקה מאיטליה, אני מעריכה מחדש את בית הספר. הבנתי את המשמעות של קהילה ופידבקים, של לחיות את זה עם עוד אנשים סביבך. זה עוזר לך להיות בתוך הציור ונותן לו לגיטימציה כל הזמן. 

לשכוח את מה שלמדת

המגרעה הגדולה בבית הספר שלמדתי בו, היא שלוקח המון זמן לשכוח את מה שלמדת. זה קצת סגר את החופש המחשבתי שלי. הבחירה של לצייר אנשים, עכשיו, נראית לי לפעמים תמוהה: יש לי את כל האפשרויות שבעולם, וכל כך רציתי להפסיק לצייר אנשים.

קשה להודות בזה, אבל אני לא מנסה ״פשוט לצייר״. אני מאוד רוצה לצייר באופן לא ריאליסטי. ציירתי לדוגמה חברה טובה, וניסיתי אפילו בכוח, שזה לא יהיה מה שעשיתי עד עכשיו. היה לי קצת קשה עם איך שזה היה נראה, שאני לא מצליחה לתפוס את הפנים שלה, שהצבעים לא תואמים אותה. 

למדתי להבין שכל אחד לוקח את האמנות שלו לאן שהוא רוצה בסופו של דבר. וכמה שהתמרדתי, אני עדיין סוחבת את הדבר הזה על הגב שלי. אבל אני מזכירה לעצמי שזה לא מה שאני רוצה. כן, יש בזה משהו מאוד נוצץ, והרבה אנשים מעריכים את היכולת לצייר מדויק, אבל כרגע זה לא המקום וההערכה שאני מחפשת.

למצוא את הקול שלך

במובן הזה השנה הזו הייתה, כי לא תמיד יש לי את האנרגיה לחשוב מה אני עושה, איך אני עושה, ואם ייצא מזה משהו; שאלות של ״מי אני בעולם״ אחרי שלמדתי שלוש שנים ציור. זה כלי עצום, אני לא מתחרטת, אבל עכשיו אני מנסה לנתב את זה למציאת הקול שלי.

אני שומעת פודקאסטים, וקוראת המון ספרים על ״למצוא את הקול שלך״ כאמנית. השאיפה שלי היא להגיע למקום שלא תהיה הפרדה בין ״זמן סטודיו״ לחיים שלי, שהיצירה תהיה חלק שוטף; שאת הרגע שאני נמצאת בו עכשיו, אוכל לתרגם אחר כך באמנות.

והכל מרגיש רלוונטי: מוזיקה, סרטים, דברים שרואים בהם קולות של אנשים אחרים שיכולים להוות השראה. אני מנסה לפקוח את העיניים שלי. אני נהנית לראות שאמנים מצליחים להביע את הקול שלהם, שזה עובד גם אם אני מתחברת לזה או לא. 

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של 20 ומשהו לחצו כאן

The post 20 ומשהו // נועם רובין appeared first on מגזין פורטפוליו.

כאזרחים
כאנשים
כהורים
כעסק קטן
כמותג מקומי
כקהילה
יש לנו אחריות גדולה
אנחנו לא נקבל אי צדק
לא נקבל הסתה
לא נשב בשקט מנגד
אנחנו נגיד את מש שיש לנו בכל דרך
אנחנו נפעל

זו תקופה קשה לכולנו כחברה ולכל אחד ואחד מאיתנו כאנשים

השמיעו קול!
תיצרו אומנות!
ותצעקו אותה שכולם ישמעו.
בואו נתאחד
כי ביחד הקול שלנו חזק יותר!

אנו קוראים לכל אמן ויוצר, ולכל מי שמרגיש ורוצה לבטא את עצמו על ידי אמנות על צורותיה השונות (ציור, צילום, כתיבה/טקסט, וידיאו, שירה, קולאז׳ ועוד), לשלוח לנו את האמנות שלכם. אנו נשתף, נדבר, נציג ונספר עליכם ועל היצירה שלכם בערוצי המדיה שלנו, ואפילו נבחר מספר יצירות להדפיס על הטי־שירטס הקלאסיות שלנו. כל הרווחים מהפרויקט יועברו לעמותת תרבות של סולידריות.

• את העבודות יש לשלוח בפורמט jpg/ai/pdf באיכות גבוהה
• מועד אחרון להגשה: 1 בנובמבר

להצטרפות ופרטים נוספים >>

הקול שלכם הוא הקול שלנו
אנחנו יחד
באהבה
אנחנו holyland civilians

The post קול קורא: The Civilian's Art Protest appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי אבנר, מה שלומך בימים מוזרים אלה?

שלומי טוב, אני מפריד בין מה שקורה בחוץ למה שעובר עלי בסטודיו. ופה בסטודיו השקט נותן לי אפשרות להתרכז בעבודה

זו ברכה. התערוכה שלך בגלריה זימאק, Free Standing, נפתחה ימים ספורים לפני הסגר?

נכון, התערוכה נפתחה שבוע לפני הסגר, עכשיו אני מקווה שתיפתח מחדש

ובינתיים אתה עובד בסטודיו, ונערך לשנת לימודים?

באיזשהו אופן הסגר גם נתן לי הפסקה שהיא טובה, זמן לעכל את כל המהלך הגדול הזה של פתיחת תערוכה. אני עובד עכשיו בסטודיו במושב שבו אני גר, מושב צפרירים בעמק האלה: בבוקר אני בונה טרסות אבנים ושותל עצים (40) ואחר הצהריים מפסל ורושם.

אני עובד על פסלים קצת שונים ממה שעשיתי בשנים האחרונות, עזבתי את החימר וחזרתי לעבוד בתערובת מיוחדת שאני מכין של עיסת נייר על בסיס קונסטרוקציה של ברזל, שמאפשרת לי ליצור במרחב באופן הרבה יותר חופשי. בינתיים הופיע דמות מוזרה ועוד לא ברור לי לאן זה ילך

זו תערוכת היחיד הראשונה שלך בגלריה בארץ?

חייתי עשור בניו יורק וכשחזרתי לארץ הצגתי תערוכת יחיד בבית האמנים בתל אביב. אחרי התערוכה בבית האמנים הרגשתי שאני צריך למקד את הפוקוס שלי לתהליכים בסטודיו, ובמשך ארבע שנים לא הצגתי. התערוכה הזאת בזימאק מרכזת בעיקר את מה שקרה בשנים האלו

צילום: ירון הרמתי

והדברים שקרו בינתיים כוללים הקמת בית הספר ״האטלייה״, עם זוגתך האמנית עותה פטינקין, ופתיחת גלריה מאיה, בניהול קבוצת אמנים שאינה קולקטיב (אשמח להגדרה יותר קולעת). למי שלא מכיר אותך נאמר שפסלי הראשים הגדולים והגושניים שעומדים בגינת בית האמנים בתל אביב, ברחוב אלחריזי, הם עבודות שלך מתקופת החזרה לארץ

הראשים הגדולים שמוצגים עד היום בגינה של בית האמנים הם פסלים גדולים שהתחלתי בניו יורק וסיימתי בארץ.  את בית הספר האָטֶלְיֶה עותה ואני הקמנו כשחזרנו לארץ ב־2013. היה לנו חשוב להביא תפיסת עולם אמנותית שאליה אנחנו מחוברים ושממנה צמחנו בניו יורק, ושהרגשנו שלא ממש קיימת פה. אנחנו מלמדים בבית הספר שלנו פיסול, ציור ורישום

וגלריה מאיה השיקה בימים אלה קמפיין לגיוס כספים להמשך פעילותה של הגלריה ולתמיכה באמנים במציאות המורכבת של התקופה

את הגלריה הקמנו הצייר מיכאל קובנר ואני ב־2018. אנחנו חברים כבר הרבה מאוד שנים, חלקנו סטודיו בניו יורק, בבושוויק (ברוקלין), וכבר אז התחיל להתגלגל הרעיון לפתוח גלריה.

הגלריה מנוהלת כהתאגדות ללא מטרות רווח, וללא כל מימון ותמיכה ממסדית. שמנו לנו למטרה להציג בעיקר אמנים בתחילת דרכם ולתת להם במה, שממנה יוכלו להתפתח עוד, ולקיים דיאלוג רב דורי באמנות ותרבות. עד כה הציגו בה מעל 50 אמנים.

בשביל לאפשר את המשך הפעילות החלטנו לצאת בקמפיין לגיוס מימון בעזרת קהילת האמנים. יותר מ־100 אמנים מציעים למכירה כ־400 עבודות מצוינות (בדף האתר), וכמובן שישנה גם אפשרות פשוט לתרום. בין האמנים שתומכים ותרמו עבודות למכירה: יאיר גרבוז, ציבי גבע, גלעד כהנא, מיכל נאמן, זויה צ׳רקסקי, ועוד רבים, לצד אמנים צעירים ופחות מוכרים. 50% מההכנסות של מכירת היצירות מועברות ישירות לאמנים והיתר עבור המשך קיום הגלריה

בהצלחה! ומבחינתך המכלול הזה עובד בהרמוניה? משפחה, יצירה, לימוד וניהול?

זה לא פשוט והשבועות שלי מאוד עמוסים, אבל העיסוקים השונים מאוד מעניינים אותי ומאזנים אחד את השני, כל אחד עונה על צורך אחר שיש לי

צילום: ירון הרמתי

אם לחזור לנקודת ההתחלה – הפיסול שלך הוא מונומנטלי ואפילו טקטילי, מושך לגעת. וגם לימוד ציור ופיסול, מהמטרות של האטלייה, דורשים מגע. אתם נערכים אחרת לפתיחת הקורסים?

האמת שזאת הייתה התלבטות, האם לשנות את הפורמט וללמד מרחוק בזום. החלטנו שזה לא נכון לנו, נחזור ללמד בהקדם, פיזית בכיתה, כי כמו שציינת העבודה בחומר מול התלמידים הכרחית מבחינתנו

החומר, במקרה של הפיסול שלך, הוא דו משמעי – יש את החומר שבו ואתה עובד ומעבד את הפסל; ויש את החומק הפנימי, נסיבות החיים שלך, שאמרת בעבר שמאוד מזינים את החיפוש האמנותי שלך. הצל הכבד של אובדן אביך – שנרצח כשהיית נער – הביא אותך לחפש תשובות באמנות?

האמת שלא ממש, לא באופן מודע. היום, בראייה לאחור – ואם מנסים להבין מה קרה שם אז – אפשר כמובן לעשות חיבור, אבל אותי זה לא העסיק ביום־יום ובעבודה בסטודיו. אני מניח שהאופן שבו אני עובד קשור למצבור חוויות וארועים שעברתי ועיצבו אותי.

מה שהעסיק אותי מגיל צעיר, ועדיין מעסיק אותי היום, זה איך ליצור הבעה שהיא לא רגש ספציפי, ולא ניסיון לתאר סיטואציה או להעביר סיפור, אלא האפשרות להעביר חוויה אנושית עמוקה שלא הצלחתי לבטא במילים 

מה שהעסיק אותי מגיל צעיר, ועדיין מעסיק אותי היום, זה איך ליצור הבעה שהיא לא רגש ספציפי, ולא ניסיון לתאר סיטואציה או להעביר סיפור, אלא האפשרות להעביר חוויה אנושית עמוקה שלא הצלחתי לבטא במילים

בפיסול שלך יש התכתבות עם הגושניות של ג׳קומטי. משחק בין דמות לאבסטרקט, אבל אתה תמיד נשאר בתחום האנושי?

כשאני עובד על המוטיב של דמות אדם, בין אם זו דמות מלאה או ראש, אני מרגיש שאני נע בין שני קטבים: דימוי שקרוב יותר למציאות, ומנגד דימוי מופשט. פעם יותר פיגורטיבי ופעם יותר מופשט. המתח בין שני הקטבים הוא שמעניין אותי.

מעניין אותי להתעסק בשאלות של שפה פלסטית פיסולית: יחסים בין צורה, נפח, מסה, שיווי משקל וקומפוזיציה. אבל הצורה לכשעצמה באופן אבסטרקטי לא מספיק מעוררת אותי והיא חייבת להיות שלובה בתוך הדימוי האנושי, שמבחינתי הוא הדבר החי והמרכזי. ולכן לפעמים אוותר על צורה טהורה לטובת הדימוי האנושי.

העבודות הגדולות שמוצגות בתערוכה בגלריה זימאק הן מארבע השנים האחרונות והפסלים הקטנים יותר והרישומים מגיעים עד 15 שנה אחורה. אני לא נוהג לעבוד לקראת תערוכה, אלא באופן קבוע, פשוט עובד בסטודיו. אני לא חושב על נרטיב שיקשור בין העבודות והאמת שגם לא על הסיפור של כל יצירה, אלא מתעסק בהתפתחות של הפסל עצמו. רק אחרי זמן, כשהפסלים הגמורים עומדים אחד ליד השני בסטודיו יכול להיווצר איזשהו הקשר שמחבר אותם לכדי תערוכה שלמה.

כשהתחלנו לתכנן את התערוכה ירון הרמתי, אוצר הגלריה, הציע שנציג בחלל המרכזי את הפסלים הגדולים של ראשים ודמויות באופן יותר מוזיאלי, מאורגן ונקי, על בסיסים לבנים. ובחדר הפנימי מדף מלא בכ־70 פסלים קטנים ורישומים שעדיין נמצאים במחברות הרישום שלי, ומסך שמראה סרטונים שונים של תהליך היצירה, רגעים בסטודיו שלי ועשיית תבניות יציקה. כך נוצרה בחלל הזה חוויה פחות פורמלית, כמו ביקור בסטודיו

עכשיו במצב של סגר מתמשך ואי־ודאות, אתה ממתין שהתערוכה תיפתח מחדש או שהיא כבר ״מאחוריך״?

אני מצפה לפתיחה המחודשת. המון אנשים שחשוב לי שיראו את התערוכה לא הספיקו להגיע

אני מקווה שבמהרה ייפתח הכל. ובינתיים מאחלת בהצלחה בכל המיזמים

The post אבנר לוינסון: לוותר על צורה טהורה לטובת הדימוי האנושי appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפרטים הטכניים

נאוטילוס, נרכשה עלי ידי ומוצגת ב־COM-UNITY, קונספט מגורים חדש בשכונת פלורנטין, תל אביב.

מי אני

מיכל לויצקי, אמנית ומעצבת. בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי  בבצלאל. בשמונה השנים האחרונות יוצרת בתחום ההדפסה בתלת־ממד, חוקרת, מרצה ומלמדת. פורצת דרך בתחום המשלב עיצוב וייצור דיגיטלי חדשני לקהל הרחב בתעשייה המקומית. 

העבודה

נאוטילוס, גוף תאורה, מודפס בתלת־ממד מחומר הקרוי PLA, פולימר המופק ממקור צמחי, בדרך כלל עמילן תירס, ומכאן שהוא ידידותי לסביבה. החומריות והקונפיגורציה משייכות אותו לעיצוב הביופילי, המדבר על אהבת החיים ואהבת הטבע, על קרבה מחודשת לטבע בסביבות המחיה שלנו. נאוטילוס מתחקה אחר יופי מורכב־גיאומטרית ועתיק מספור. 

השימוש בטכנולוגיה ככלי לפיסול בעל אופי טכנולוגי־ויזואלי, מאפשר מתיחת הגבולות הטכנולוגיים לקצה גבול היכולת בקנה מידה מקסימלי, תוך שילוב טכנולוגיות ייצור דיגיטליות, הדפסת תלת־ממד וכרסום CNC. נאוטילוס מורכב משני גופים זהים שמדמים בהעמדתם את סמל האינסוף, גודלה המקסימלי של כל יחידה הינו 1.2/1.8 מטרים וגובהן 35 ס״מ. הפרויקט נוצר בשיתוף פעולה עם חברת TONY 3D שסיפקו הדפסות תלת־ממד בקנה מידה גדול.

משחקים של אור וצל, נפח וטקסטורה, המתח שבין דו־ממד לתלת־ממד, מתגלים מתוך מהלך של התקרבות והתרחקות ומשנה את פניו מכל זווית. טקסטורה אורגנית משולבת בקנה מידה משתנה מהצורה הכללית ועד לשכבות ההדפסה מקרוב. נראות וחומריות שתואמת את הסביבה שבה היא חיה במצבים שונים של הארה ובהיעדרה.

תהליך העבודה. צילומים: שי לויצקי

תעבירו את זה הלאה

הייתי רוצה שהגוף יתלה בחדר יוגה שתקרתו בגובה של לפחות שלושה מטרים, כדי שמי שמתרגל, בעת שישכב על הרצפה, יגלה את צורתו הספירלית של הגוף במלואה. ואם כבר לחלום, אז אפשר להתפשט על תקרה שלמה ולחפות אותה, ולא להסתפק בשני גופים גדולים.

פלוס אחד

אמזוניקה, גוף אור צמוד קיר בקוטר 70 ס״מ, ששולבו בו הדפסת־תלת ממד של PLA, לחצנות מתכת, לדים ובסיס עץ. גופי התאורה נוצרו לראשונה עבור חממת המעצבים של מפעל הפיס ביריד צבע טרי בשנה שעברה, בשיתוף חברת מפעיל בע״מ, ובימים אלו הם מוצעים למכירה באתר שלי כחלק מחממת העיצוב של צבע טרי.

צורתו של גוף האור היא הלוגו של Sohum (שם המותג שלי), שנוצר בהשראה מצורת העלה של שושנת המים ויקטוריה אמזוניקה, שמקורה באמזונס הברזילאי. השושנה קיבלה את שמה המודרני על שום שלראשונה צמחה מחוץ לאמזונס בחצר המלכה ויקטוריה באנגליה.

אמזוניקה

The post מיכל לויצקי // נאוטילוס appeared first on מגזין פורטפוליו.

בקיץ שעבר קיבלתי מייל משמח מהוצאת מודן עם הצעה לאייר סיפור מקסים שכתבה רות קלדרון בשם הנסיכה והאבן. רות ראתה באתר שלי איור של דמות שיצרתי כפרויקט אישי, והרגישה שזו בדיוק האווירה שהיא חיפשה לנסיכה שלה.

הספר, המבוסס על סיפור חסידי מאת רבי נחמן מברסלב, עוסק בנסיכה אמיצה וסקרנית שמקבלת חידה מאביה המלך טרם יציאתו לנסיעה: כיצד אפשר להעביר את האבן הגדולה מכיכר העיר, לחדר הגבוה בארמון. מכל רחבי הממלכה מגיעים יועצים המנסים לפתור, לחשב, לכשף ולתחמן על מנת לפתור את החידה, אך כולם נכשלים.

אובדת עצות, פונה הנסיכה לתמיכתה של טבחית הארמון, דמות נשית חזקה נוספת בסיפור, שמקשיבה לה, מנחמת ונותנת עצה חכמה, שבאמצעותה מצליחה הנסיכה לפתור את החידה ולהביא גאווה (ודמעות של אושר) לאביה המלך.

נפגשנו רות, רחלה זנדבנק העורכת ואני בבית קפה בבוקר שישי חם במיוחד. בית הקפה היה עמוס ואני עדיין זוכרת את התחושה המוזרה של חיפוש אדם שמעולם לא פגשתי בקהל של אנשים, להשתהות לפקפק ליד כל זוג נשים ולהשוות לתמונות שיש לי בראש. לשמחתי מצאתי את רות ורחלה די מהר והן גם זיהו אותי, ומהרגע שישבתי איתן והתחלנו לדבר על הספר, על העולם, ההשראות, המחשבות של כל אחת מאיתנו, התחושה המוזרה התחלפה בתחושה מרגשת של יציאה להרפתקה.

הפרויקט האישי

האיור לפרייה

רות סיפרה לנו על העולם שהיא בראה ועל הרקע שלו – תקופת המצודות, אזור עכו לצד הים, דמויות שחומות בבגדים תקופתיים. סיכמנו שהנסיכה צריכה להיות עצמאית ומשוחררת, בבגדים נוחים לשלל הפעילויות הצפויות לה בעלילה.

בנוסף, חשבנו שחיית מחמד, למרות שאינה מצוינת בטקסט, תתרום לסצנות ותעצים את החוויה של הדמות. רות ראתה איור שעשיתי עבור קמפיין פרסום לחברת פרייה שכלל נערה ונמר, והציעה שחיית המחמד תהיה נמר. זו חיה שהתאימה מבחינת האזור והתקופה, היא גדולה ואפשר לתת הרבה הבעה ונוכחות לשפת הגוף שלה.

בעזרת רות עשיתי מחקר ויזואלי ואספתי חומרים על התקופה, חלקם מבוססי טקסט בלבד מפני שלא היו לי כמעט תמונות להסתמך עליהן. התחלתי לגבש את הדמויות ואת העולם בסיפור. דמויות הנסיכה, המלך, ושמעה הטבחית, המבוססת על דמות יקרה לרות, נפתרו בקלות, אבל בחיית המחמד נתקלנו בבעיה.

השילוב של הנסיכה השחומה והנמר המפוספס, נתן לנו אסוציאציה של העולם של אלאדין וזו לא הייתה הכוונה שלנו. ניסינו לבדוק אפשרות לחיות מחמד אחרות, אבל לא היינו שלמות איתן. בשלב הזה נכנסה לצוות מיכל פז קלפ, שהחליפה את רחלה בתור עורכת. מיכל הציעה לנסות נמר ארץ ישראלי עם חברבורות במקום פסים: זה פתר את הבעיה והיינו שלמות עם דמות הנמר.

מהשלב הזה, שהדמויות היו מוכנות לצאת הדרך, צללתי לפרויקט. כמאיירת, הרבה פעמים העבודה שלי די בודדה: אני והמחשבות שלי והפרשנות שלי לבד בחלק ניכר מהתהליך. בתהליך העבודה על הנסיכה והאבן, למרות שקיבלתי חופש ואמון מלא מרות ומיכל, הן היו שותפות פעילות שלי במסע. דיברנו, התייעצנו וחשבנו ביחד. לא עברתי את תהליך האיור לבד.

אמנם מיכל ורות לא ישבו לאייר איתי, אבל השיחה על הסצנות המאוירות רעננה לי את המחשבות. מיכל הציעה באחת הכפולות לחלק את העמוד למספר חלקים, כמו קומיקס, רות שלחה לי תמונות והשראות תקופתיות נהדרות, ושתיהן הביעו תמיכה כשהצעתי שהחלק הפנימי של האבן (ספוילר: הנסיכה שוברת את האבן על מנת להעביר אותה לארמון) יהיה צבעוני. זאת על מנת שלפעולת השבירה יהיה ערך נוסף של גילוי, דבר שאלמלא היה נותר סמוי מן העין.

מכיוון שבטקסט לא מצוין דבר לגבי צבעה של האבן, אך בסוף הנסיכה לא רק מובילה אותו לחדר הגבוה בארמון ומצליחה במשימה, אלא גם יוצרת ממנו פסיפס שלה ושל אביה, תוספת הצבעים בחלק הפנימי של האבן תרמה לכפולה הסופית וליצירת פסיפס צבעוני מרהיב.

על הכפולות עבדתי בסדר שבו הן מופיעות בספר. בדרך כלל אני לא עובדת בהכרח לפי הסדר, אבל דווקא במקרה הזה, שיטת העבודה הזאת הכניסה אותי לתוך הסיפור ואפשרה לי לחוות אותו תוך כדי עבודה כסיפור, ולא ככפולה בודדת ומנותקת בכל פעם. הסיפור שבה אותי וריגש אותי בכל קריאה מחדש, למרות שקראתי אותו עשרות פעמים. 

בכל פעם שהרגשתי שמשהו בי נהיה מעט מונוטוני – יום שלישי של צביעת אותה כפולה, לדוגמה – הייתי חוזרת אחורה וקוראת שוב את כל הסיפור. זה היה נותן לי את התמונה המלאה ומחדיר בי תחושת מטרה והתרגשות.

גם עכשיו, יותר משנה לאחר שהכרתי את הסיפור, אני מתרגשת כל פעם מחדש לקרוא אותו ולראות את העולם המאויר שיצרתי בחברתן של רות ומיכל: עולם ראוי וחשוב לספר ילדים, שבו גיבורה צעירה יכולה להצליח גם במקום שבו מבוגרים נכשלו, רק באמצעות יצירתיות, תעוזה ואמון בעצמה. 

The post אלונה מילגרם // הנסיכה והאבן appeared first on מגזין פורטפוליו.

אמניות ואמנים מהקהילה הגאה מוזמנות להגיש מועמדות למלגת ARTIQ. המלגה, על סך 5,000 ₪, מיועדת לטובת פרויקט מוגדר ו/או לטובת הפקת תערוכה בתוך שנה מתאריך ההכרזה על הזוכה. המלגה מיועדת לאמנ/ית פעילה שמאחוריה/ו לפחות תערוכה אחת. זו השנה השלישית שהמיזם מעניק מלגה ייחודית זו, ובשנים הקודמות זכו בה יעל מאירי וניב פרידמן.

יעל מאירי. יהודי נודד, עמרי

ניב פרידמן, איש היעלים

על ההגשה לכלול

• קורות חיים (שם, פרטי קשר, לימודים, תערוכות קבוצתיות, תערוכות יחיד, פרסים ומלגות).
• טקסט קצר המתאר את העבודות, תיאור הפרויקט המתוכנן (במידה ויש) או כל מידע רלוונטי אחר.
• הצהרת אמנ/ית.
• עד 20 דימויים של עבודות מקדימות, בתוספת כותרת, טכניקה, גודל ותאריך.
• פרטים ליצירת קשר עם המועמד/ת: שם מלא, ת.ז, טלפון ודוא״ל.
• את קובץ המועמדות כולו יש לשלוח מאוגד בקובץ אחד של PDF במשקל עד 15 מגה.

לבירורים והגשת מועמדות: artiq.center@gmail.com
מועד אחרון להגשה: 30.11

The post קול קורא: מלגת ARTIQ לאמן/אמנית גאה appeared first on מגזין פורטפוליו.

לפני שש שנים, אחרי שראיתי במוזיאון ישראל בפעם הראשונה את מיצב הווידאו של האמנית הפינית איה־ליסה אטילה, כתבתי טקסט קצרצר שכותרתו הייתה הדבר הכי יפה שראיתי בזמן האחרון. חצי שעה (!) שהיתי בחלל התצוגה החשוך והקריר, ולא רציתי ללכת לשום מקום אחר.

הזמן עמד מלכת, וכל מה שרציתי היה עוד ועוד. לקח לי זמן להבין שיש שם שישה מקרנים, שאלו לא מסכי פלזמה ענקים או משהו כזה, ובכל פעם שהווידאו התחיל ראיתי עוד פרטים, עלו לי עוד מחשבות, וחשבתי לעצמי איזה כיף, מעורר השראה ומרחיב את הלב להיתקל באמנות טובה; להביט בשילוב הנדיר של אמנות חכמה ומרגשת.

שש שנים לאחר מכן וזכיתי לראות שוב את העבודה בגלריה הייוורד, אחת הגלריות האהובות עלי בלונדון, בתערוכה בינות העצים (Among the Trees).עבודת הווידאו הפיוטית, המציגה דימוי נע של עץ אשוחית סקנדינווי ענק, כבעל חיים נושם הרובץ על הקרקע, תפסה את המפלס העליון של קומת הכניסה של הגלריה.

איה־ליסה אטילה, Horizontal – Vaakasuora. צילום: Linda Nylind

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Yuval Saar (@byfar) on Aug 16, 2020 at 9:38am PDT

 

View this post on Instagram

 

Eija-Liisa Ahtila Horizontal – Vaakasuora Among the Trees at @hayward.gallery

A post shared by Yuval Saar (@byfar) on Aug 16, 2020 at 9:36am PDT

אטילה, שביקשה ליצור תמונה של העץ בגודל טבעי, (גובהו 30 מטרים) הבינה עד מהרה שבשיטות הצילום הרגילות לא יהיה אפשר לצלם תקריב נאמן למציאות של העץ העצום. היא צילמה את האשוחית בחלקים, וכך הם גם מוקרנים. ומכיוון שהגובה של חללי התצוגה מותאמים למידות אדם, והם נמוכים מלהכיל את הדימוי גדול הממדים, היא החליפה את הפורמט האנכי הקלסי של תיאורי דיוקן בפורמט אופקי של תיאור נוף, ובה בעת שמרה על האינטימיות ועל הדיוק המאפיינים את תיאור הדיוקן. מכאן נובע גם שם העבודה, ״אופקי״.

עין עיוורת

התערוכה בינות העצים, שאצר ראלף רוגוף, (אוצר הגלריה, שאצר בשנה שעברה את התערוכה המרכזית בביאנלה לאמנות בוונציה), בוחנת את מערכת היחסים המורכבת של בני האדם עם עצים ויערות, ואת תפקידם בחיים ובדמיון שלנו. 37 אמנים בינלאומיים משתתפים בה, עם עבודות מ־50 השנים האחרונות במדיות שונות. הם בודקים את הקשר האינטימי של בני האדם עם העצים, ובוחנים כיצד העצים – בעלי תוחלת חיים ארוכים בהרבה משל בני האדם – מאתגרים את אופן החשיבה שלנו על מושג הזמן.

התערוכה מובילה את המבקרי ברחבי העולם, מיערות גשם קולומביאניים ואיים יפניים מרוחקים ועד אשוחית בת 9,550 שנה בשוודיה או מטעי זיתים בישראל. את הנוף הישראלי מייצג תצלום של ג׳ף וול מ־2011, שצולם במדבר הנגב והוא אחת העבודות שעוסקות במשמעויות התרבותיות של עצים.

וול צילם פועלים בדואים ישנים ליד מטע הזיתים שהם עובדים בו ביום. הבניין מאחוריהם הוא אחד מבתי הכלא הגדולים בישראל. הוא פגש לראשונה את הסצנה הזו – או אחת בדיוק כמוה – במהלך ביקור בישראל בשנת 2010, וחזר שנה לאחר מכן לצלם את הסצינה. ״נדהמתי מהחופש של העובדים לישון תחת השמיים בעוד שיש אלפי אנשים שישנים בתאים מתחת לאדמה רק חצי קילומטר משם״, הוא אמר.

ויליאם קנטרידג, Untitled – Lacking the Courage of the Bonfire. צילום: Thys Dullart

זואי לאונרד, Untitled

אוגו רונדינונה, Cold Moon. צילום: Linda Nylind

התערוכה מחולקת לשלושה חלקים. החלק הראשון עוסק במערכת המורכבת של העצים, מעל ומתחת לאדמה. אחד הדברים הבולטים בחלק זה הוא העיסוק בקנה מידה, כמו עבודת הווידאו של אטילה או ציור פחם ענק של עץ מסיבי של רוברט לונגו.

החלק השני מציג עבודות שנוגעות בטשטוש בין טבע לתרבות בהבטים שונים. לדוגמה, הצלם רוברט אדמס בוחן את ההשפעה על הטבע של פעילות אנושית כמו חקלאות תעשייתית וכריתת יערות. זואי לאונרד בדקה כיצד עצים מסתגלים באופן בלתי צפוי לתהליכים עירוניים, מעשה ידי אדם. סטיב מקווין מציג תצלום של עץ תמים למראה מחוץ לניו אורלינס, שרק קריאת הכיתוב תגלה שהוא שימש בעבר בלינץ׳ של אמריקאים שחורים.

בחלק השלישי והאחרון של התערוכה חוקרים אמנים את נושא הזמן, את השינויים העונתיים ואת תוחלת חיים של העצים. בחלק זה מוצג פסל של אוגו רונדינונה, עץ זית עתיק יצוק באלומיניום כאנדרטאות מעוותות של זמן דחוס. צילומי צבע של רייצ׳ל זוסמן מתעדים כמה מהעצים העתיקים בעולם. ג׳ניפר שטיינקמפ מציגה הקרנת וידיאו מונפשת באורך של 15 מטר, שממקמת את המבקרים בתוך מחזור חיים של יער בארבע העונות.

ג׳ניפר שטיינקמפ, Blind Eye. צילום: Linda Nylind

בדומה למיצב הווידאו של אטילה, ההקרנה של שטיינקמפ בסוף התערוכה היא אחת העבודות המרשימות בה, בעיקר בזכות קנה המידה והמראה המבלבל, המציג ספק צילום היפר ריאליסטי ספק אנימציה מצויירת. מצב הביניים בין ההיפר־מציאותי להדמייה, יוצר טשטוש ובלבול (אחד האמצעים לכך הוא היעדר קו אופק על מנת ליצור תחושה שונה של עומק).

שטיינקמפ מתייחסת לאנימציות העצים שלה – שבה מוצגת חורשת ליבנה נעה דרך העונות בפחות משלוש דקות – כ״פסלים במחשב״. כותרת העבודה, Blind Eye, היא משחק מילים שמתייחס לשתי הצלקות המכונות ״עיניים״ שנשארות על עצי ליבנה לאחר איבוד הענפים שלהם, ולעובדה ״שיש כל כך הרבה דברים שאנחנו מעלימים מהם עין מהם; שינוי האקלים הוא אחד מהם״.

לאבד את הדרך ביער

זו הייתה אחת התערוכות הראשונות שביקרתי בהן בלונדון בקיץ האחרון, בעקבות הפתיחה המחודשת של הגלריות לאחר הסגר. תחילה היה לי נדמה שהתערוכה הוכנה במיוחד לעידן הקורונה. אחרי הכל, מה יותר מתאים מתערוכה שעוסקת ביחסי בני אדם וטבע בתקופה שבה הטבע נמנע מבני האדם השוהים בכפייה בביתם, ו״הטבע מתעורר״ הפך לביטוי ויראלי המשקף מציאות חדשה, משאלת לב, געגוע לעולם טוב יותר ומקור לתוכן הומוריסטי.

ככזו, היא הייתה אקלטית למדי, עם אוסף מעניין ומרשים של עבודות, אולם כזה שבו השלם פחות מסכום חלקיו. אולם, בדיעבד – כשקראתי עליה – הבנתי שהיא נפתחה לקהל הרחב בחודש מרץ, נסגרה לאחר תקופה קצרה, וחיכתה למבקרים כמו תערוכות רבות מסביב לעולם.

לאור המידע החדש, ניסיתי לחשוב מה הייתי חושב על התערוכה אם הייתי מבקר בה לפני הקורונה. ״ברגע שבו הרס היערות בעולם מואץ בקצב שיא, התערוכה מפגישה את העבודות של אמנים בינלאומיים מובילים שקוראים לנו לחשוב על התפקידים המהותיים שעצים ויערות משחקים בחיינו ובנפשנו״, כתב רוגוף בטקסט התערוכה. ״אני מקווה שהמבקרים יעזבו את התערוכה עם תחושת הערכה מחודשת הן ליופיים והן למורכבותם של אורגניזמים חיוניים אלה״.

אווה ג׳וספין, Forêt Palatine. צילום: Linda Nylind

טסיטה דין, Crowhurst II. צילום: Peter Cox

 

View this post on Instagram

 

Jennifer Steinkamp @jennifer.steinkamp.art Blind Eye, 1 Among the Trees at @hayward.gallery

A post shared by Yuval Saar (@byfar) on Aug 16, 2020 at 12:46pm PDT

 

View this post on Instagram

 

Jennifer Steinkamp @jennifer.steinkamp.art Blind Eye, 1 Among the Trees at @hayward.gallery

A post shared by Yuval Saar (@byfar) on Aug 16, 2020 at 12:48pm PDT

ואמנם, הקריאה המחודשת של העבודות בזמן מגיפה זימנה חוויה כמעט מדיטטיבית, בחלל החשוך והקריר, עם עצים מכל עבר. זאת, למרות השלטים והסימונים בכל פינה שקראו להקפדה על ריחוק חברתי, והזכירו את המגיפה שמתחוללת ברגעים אלו ממש. כך, ביקור בתערוכה דמה לרגע לטיול חופשי ומשוחרר מדאגות, ביער אמיתי, ומדומיין.

אולם, שלא כמו ייצוגים קלאסיים של נוף, רבות מהעבודות נמנעו מהתמצאות קלה בשבילים מסודרים. במקום זאת האמנים הזמינו את המבקרים לקבל, לאבד, ולחוות – ברמה מסוימת – את הריגוש של לאבד לרגע את הדרך ביער, ולראות את הסביבה בעיניים רעננות.

״אי אפשר להפריד בין חיי העצים לבין ההשפעה של פעילות אנושית״, כותב רוגוף. ״מחקר שנערך לאחרונה מעריך שמספר העצים על פני האדמה ירד בכמעט 50% מאז התחילו בני האדם לעסוק בחקלאות לפני 12,000 שנה.

״רבות מהעבודות מציגות את הדרכים שבהן הושפעו החיים מחקלאות, סכסוכים אנושיים, כמו גם הצמיחה של עיירות וערים. במקום לתאר עצים כשייכים לעולם נפרד של ׳טבע׳, עבודות אלה מדגישות כיצד שזור קיומם עם שלנו. 

״יערות עצים מוצגים כמקומות עבודה; כאתרים של הילולה ועודף; וכמקומות המסומנים, ובמקרים מסוימים רדופים, על ידי אירועים היסטוריים. האמנים מזכירים לנו שבעוד עצים ויערות הם הכרחיים לחיינו ולדמיוננו, הקשר שלנו אליהם רחוק מלהיות פשוט. הם פותחים בפנינו אפשרויות חדשות לחשיבה על האופן שבו אנו מתייחסים אליהם, והתפקידים המגוונים – כלכליים, פרקטיים, רגשיים – שהם ממלאים בחיי היומיום שלנו״.

The post Among the Trees: ללכת לאיבוד בגלריה הייוורד appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפרופורציות של רונן חן 

״פרופורציות״, קולקציית סתיו־חורף 20-21 של רונו חן, היא קולקציה אופטימית ושקטה שצמחה מתוך הכאוס שסביבנו, העולם החדש שאליו נקלענו ושגרם לנו להתכנס לתוך הבית והמשפחתיות, שהם חיינו החדשים. הפריטים בקולקציה בקווים נקיים, נינוחים ומינימליסטיים, בצבעוניות בהירה שאינה אופיינית בהכרח לצבעי חורף, ובהם חליפות, חולצות, מכנסיים ומעילי טרנץ׳.

מחירים: חולצות 260-350 ₪, מכנסיים 320-360 ₪, שמלות 550-700 ₪
להשיג: ronenchen.co.il

רונן חן, סתיו־חורף 2020-2021. צילומים: דודי חסון

סטודיו OH חוזר לעבודת יד בסיסית

הקולקציה החדשה של סטודיו OH נאמנה לקו הייחודי של המעצבות רינת ראובני ומיכל קגן, תוך חזרה לעבודות היד הבסיסיות: תפירה ידנית, חיתוך, צביעה וציור. ההאטה שכפתה הקורונה איפשרה לראובני וקגן ליצור יצירות מורכבות יותר: כך, מעבר לתכשיטים מוצעים גם קולקציית חולצות לחורף, פרומות מצד אחד ולבישות מהצד שני, עשויות בדים בעלי נראות חומרית. הקולקציה מתאימה ללבוש לעבודה, כמו גם לפגישות זום. 

מחירים: שרשראות 180-1,000 ₪, טבעות 190-375 ₪, תיקים וארנקים 120-385 ₪, עגילים 170-380 ₪, חולצה 280 ₪
להשיג: studioohdesign.com

סטודיו OH. צילומים: מיכל קגן

Born From Rock מצטרפים ל־MoxieTLV 

הקולקציה החדשה של Born From Rock נולדה בעקבות מפתח שבור שנמצא ברחוב, בעל פתח בצורת תלתן. המפתח האבוד הצית משיכה לעולם פואטי ומסתורי של סמלים, סימנים, פתחים ודלתות. את הקולקציה, שכוללת פריטים העשויים מכסף סטרלינג, פנינים, צדף ואבני חן טבעיות, משלימה סדרה של מפתחות שבורים עם צורות הסמלים של קלפי משחק.

מחירים: 260-990 ₪
להשיג: moxietlv.com

Born From Rock. צילומים: מיכל חלבין

סתיו־חורף 20-21 של KAV

המעצבת דיקלה עינת, בעלת המותג KAV, מציעה קולקציית נשים וגברים חדשה. את הקולקציה השקטה – שנוצרה מתמהיל של שנה מערערת שכללה מחשבות ותהיות, נדודי שינה, פרידות, כאב ואושר גדול; שנה של גילוי עצמי – מלווה השיר ״שגרה״ שכתב גיא עינת:

וּבַבֹּקֶר נִמְצָא אֶת עַצְמֵנוּ
בִּתְנוּחַת שֶׁבֶר,
שׁוֹכְבִים עַל הַמַּרְצֵפוֹת הַקָּרוֹת,
מְכֻסִּים בְּרִיב הָאֶתְמוֹל,
כְּמוֹ שְׂמִיכָה רְטֻבָּה.
הַשֶּׁמֶשׁ מִן הַתְּרִיס תַּפְשִׁיר אַנְטַרְקְטִיקוֹת
בְּסַבְלָנוּת שֶׁל קַיִץ.
עַד 11 כְּבָר נִהְיֶה שְׁכוּחִים
בְּמַטְּלוֹת הַיּוֹם. 

מחירים: מכנסיים 620-560 ₪, חולצות 320-490 ₪ , ג׳קט 820 ₪
להשיג: kav-design.co.il

KAV, סתיו־חורף 20-21. צילומים: רוני כנעני

The post רשימת קניות //  25.10.2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.