• Dezeen: עשר מגמות משבוע העיצוב של מילאנו שאף אחד לא מדבר עליהן
• הניו יורק טיימס: אמרלד הוא הירוק החדש וספות גדולות במיוחד: ארבע מגמות מיריד הרהיטים של מילאנו
• הגרדיאן: תופסים צורה – המיטב של שבוע העיצוב של מילאנו
• Disegno: פרספקטיבה על שבוע העיצוב של מילאנו
• הניו יורק טיימס: 16 הדברים הטובים ביותר בשבוע העיצוב של מילאנו

• Dezeen: ביירות, עמאן, ברטיסלבה, ערב הסעודית ועוד – שמונה משבועות עיצוב ההטובים ביותר והלא מוכרים
• הניו יורק טיימס: מה לא להחמיץ ב־NYCxDesign
• Dezeen: שש מהתצוגות הטובות ביותר ביריד העיצוב של ניו יורק

* * *

• Hyper Allergic: תערוכה חדשה בלונדון מציגה 64 היילייטס מהשנים הראשונות של האינטרנט
• ערב רב: קרן גולדברג חושבת שהדוקומנטה ה־14 באתונה מבולבלת, מבלבלת ולפרקים דידקטית
• ערב רב: יונתן אמיר חושב שהאוצרות של הדוקומנטה אפויה למחצה

• הגרדיאן: חודש לפני הביאנלה לאמנות, דמיאן הירסט פותח תערוכה מונומנטלית בוונציה
• הגרדיאן: לזנייה של קולגייט ופפסי קריסטל במוזיאון הכשלונות החדש בשוודיה
• Surface: מבט לתוך התערוכה של קום דה גרסון במטרופוליטן בניו יורק
• הגרדיאן: מכון האמנות האיסלמי החדש בניו יורק מאתגר סטריאוטיפים

* * *

• Quartz: עולמות וירטואליים מלאים בפינגווינים ובלוטרות הם אלטרנטיבה מבטיחה למשככי כאבים
• הניו יורק טיימס: הצצה לקו הייצור המאלף של יצרנית המטוסים AIRBUS
• Fast Company: שלושה דברים שחוקרי עיצוב יכולים ללמוד מאונליין דייטינג
• Creative Review: לבבות, לייקים ושיתוף עבודות ברשות חברתיות
• Fast Company: מאחורי הקלעים של המלחמה על פייק ניוז אצל אפל, פייסבוק, סנאפצ׳ט ואחרים
• Fast Company: גוגל משנה לאט לאט את החיפוש שיהיה דומה יותר לחנות אפליקציות
• Dezeen: ביוטק הוא הדיגיטל החדש

• Wired: איך פייסבוק עוזרת לגלות את הגורל של פליטים שנעלמו
• Fast Company: מיקרוסופט מתכננת אינטרפייס לאנשים שמעולם לא השתמשו במחשבים

* * *

• Fast Company: המינימליזם מת, שלום למקסימליזם
• Fast Company: למה יש לאדריכלים של היום אובססיה לעיצוב מתנפח

• It's Nice That: הספר החדש של סטיוון הלר וגייל אנדרסון, Type Tells, חוקר את הצד הפרפורמטיבי של טיפוגרפיה
• INTO: עמוד הבית של אפליקציית ההכרויות גריינדר הפך למגזין INTO
• Fast Company: הרטמוט אסלינגר הוא הזוכה הגדול בפרס העיצוב הלאומי של ארצות הברית
• הניו יורק טיימס: סלבריטאים מגלים את הכיף בעיצוב
• הניו יורק טיימס: ליסה פיליפס, המנהלת של הניו־מיוזאום, היא האשה החזקה ביותר בעולם האמנות של ניו יורק

* * *

• הגרדיאן: איך ליסבון הפכה להיות בירת הקוּל החדשה
• Xnet: אביטל ברוידא ביקרה בדירה של הילה שמיע וליאור ימין
• חצי גיליון: שי ענבר על התחושה שהכל אפשרי ב־Sagmeister & Walsh
• אות אות אות: דדי כהן על הפונט של מצבות חללי צה״ל
• Xnet: עודד בן יהודה על המיתוג הכולל של תאגיד השידור ״כאן״
• כלכליסט: תמרה וולמן עם המעצבת נלי בן חיון
• אלכסון: להבין את מרשל מקלוהן בשתי דקות

אחרי אשכול התערוכות הנשיות ״בעקבותיה״, שנסגר לאחרונה, ייפתח במוזיאון הרצליה ב־13.5 אשכול תערוכות גברי, גם אם לא במכוון, של אמנים עכשוויים ותיקים וצעירים לצד אמנים ומעצבים שפעלו כאן בעבר. בין אלה תערוכת יחיד של האמן יעקב מישורי, שהציג תערוכת יחיד קודמת במוזיאון הרצליה לפני כחמש שנים.

אורי דרומר אצר תערוכה המתבוננת במכלול יצירתו של מישל אופטובסקי (2004-1947) תחת הכותרת ״פחחד, משנות השבעים ועד האינסוף״. התערוכה והספר המחקרי המלווה אותה מציעים לראשונה התבוננות מעמיקה, קפדנית ואוהבת במכלול יצירתו של יוצר ייחודי, חתרני וחלוצי, שפעל בשנות ה־80 וה־90.

אופטובסקי יצר סרטים פורצי דרך ובראשם שולץ (1979), שיתף פעולה עם יוצרים חדשניים כז'אק קטמור, דודו גבע ורמי פורטיס; עיצב עטיפות תקליטים לטאטו, שרון ליפשיץ, משינה ואחרים, והביא לדפוס מגמות גלובליות של תרבות אלטרנטיבית, בכתבי עת ובמדורי עיתונות שהוביל ועיצב, בהם 'פחחד', ווליום, הפטיש, המדור ״קרוע״ בחדשות ועוד.

גם תערוכת היחיד של הצלם בן לם, שאצרה צופיה דקל כספי, מתמקדת בשנות ה־80 וה־90 ומציגה צילומי אופנה של לם עבור העיתונות המודפסת בארץ. באותם ימים הייתה כל האחריות על הבניית הייצוג, הסגנון והבימוי – תוצר של מארג סבוך של קשרים והקשרים – מוטלת על הצלם. במהלך השנים צילם לם עבור מגזינים ומדורי אופנה בעיתונות היומית והשבועית.

תערוכה ייחודית תציג פן אישי של הצייר יוחנן סימון (1905־1975), מהציירים הריאליסטיים האידיאולוגים בארץ שהיו מגויסים לטובת רעיון הקולקטיב הסוציאליסטי. סימון היה בין מנסחיו הבולטים של הייצוג האמנותי האיקוני של הקיבוץ כחוויית חיים אידילית.

בתערוכה : ״היום אני כותב לך רק סתם״, שאצר עוזי אגסי, מוצגים מכתבים אישיים מצוירים שכתב לבנותיו ממסעותיו בעולם. ״לאחר 17 שנה של חברות בקיבוץ גן־שמואל וכשהוא מתקרב לגיל 50 , עזב אבא, הצייר יוחנן סימון, את הקיבוץ, את אמי, שרה, ואותנו הילדות, ניצה ואיה, ויצא למסעות בעולם. ממסעות אלה שלח לי ולאחותי ניצה מכתבים מצוירים. אני אספתי אותם״, כותבת בתו של האמן, איה סימון בן־צדף, שהגתה את רעיון התערוכה. דרך המכתבים נחשף פן בלתי ידוע של סימון – אינטימי, נהנתני, מלא חיבה, משחקי ובעיקר אינדיווידואלי.

ניר סגל יציג מיצב מיוחד לאולם הכניסה של המוזיאון, המתחזה למתקני תצוגה של עיתונים בתחנות רכבת ובקיוסקים. במהלך שנות לימודיו בלונדון, עשה סגל את דרכו ברכבת התחתית אל בית הספר לאמנות סלייד וממנו כמעט מדי יום. חלק מסימני הדרך האורבניים שלו היו מתקני חלוקת העיתונים, טבלואידים חינמיים, שיש להם לרוב מוניטין מפוקפקים של רדיפת סנסציות. הם עמוסים מודעות פרסום, רכילות, גילויים מרעישים ותמונות ידוענים מושכי עין. במיצב של סגל לתמונות הפתייניות המקופלות זו ליד זו יש איכות מרצדת, והן יוצרות קולאז' תזזיתי המשליך על החיים בעיר.

תערוכת יחיד של שרון פדידה, שציוריו מלווים את טורו של ניסן שור במוסף הארץ, תציג עבודות קיר בצבעוניות עזה לצד ציור עדין על נייר.

תערוכת יחיד של עמית קבסה ״מאחורי הגדר״ תשים דגש על תהליכים של הפשטה בציוריו. פרחים ילדותיים, מקסימים ומכמירי לב, משורטטים ביד חופשית, וצבעים חושניים, כתמים גולמיים, רוויי צבע. מעשה מרקחה המתקומם נגד ביטויים פשטניים של מזרח ומערב, מקומי ובינלאומי, נשי וגברי, תרבותי ופראי, קדום וחדשני, אותנטי ומודע לעצמו.

בשנת 2012 הוצג בגן הפסלים של מוזיאון ישראל פרויקט האמנות היחודי של רון ארד, ״720 מעלות״. הפרויקט, שהוצג לראשונה בלונדון, היה מורכב מ־5,600 חבלי סיליקון שנתלו מגובה של שמונה מטרים ויצרו עיגול מושלם בקוטר 20 מטר. שם הפרויקט התייחס לחוויה של הקרנה דו־צדדית על גבי המבנה העגול: החבלים היוו מסך דו־צדדי כמו וילון, ועל גביהם הוקרנו עבודות וידיאו של אמנים בולטים מהארץ ומהעולם, כמו כריסטיאן מרקלי, גבי ושירה קלזמר, אורי גרשט, מאט קולישו, קותימאן ועוד.

בסרט התיעודי ״רק עם כפפות לבנות״, שיוקרן בהקרנת בכורה בסוף השבוע בפסטיבל דוקאביב, מתייחס ארד לתגובות שקיבל לפרויקט. ״יש אנשים שראו רק את כריסטיאן מארקלי, ואמרו ׳תשמע, היינו בירושלים וכריסטיאן מארקלי היה נפלא׳, ולעומת זאת יש כאלו שאמרו ׳היינו בירושלים, ב־720, האינסטליישן פנטסטי׳.

״הכל לגיטימי, הכל בסדר. אין פה הנחיות או רצפט למה אתה צריך להתייחס, למרות שיש הרבה אנשים, במיוחד הבולשביקים של עולם האמנות, שצריכים לדעת הכול: מה זה ושל מי זה. ׳אז זו עבודה שלך או של כריסטיאן מארקלי?׳, הם שואלים. במישור מסוים זו עבודה משותפת, במישור מסוים זו עבודה שלו, ובמישור אחר זו עבודה שלי״.

אפשר לראות בדבריו של ארד, אחד המעצבים והאדריכלים המפורסמים בעולם, כהערה גם על הקונטקסט שבו נאמרו הדברים: סרט דוקומנטרי עליו ועל יצירתו. וכמו בכל סרט דוקו שעוסק ביוצר אחר, מעניין לראות כיצד סוגה אמנותית אחת מתייחסת לאחרת, איך יוצר בשדה אחד מתאר יוצר בשדה מקביל, מה מעניין אותו לבדוק. ״רון עובד כמו במאי ומפיק״, אומר במאי הסרט, אבידע לבני, ״ואחד הדברים שרון עושה זה לבנות פלטפורמות, בין אם לאדם הרגיל – ומהבחינה הזו גם כסא הוא פלטפורמה, האופן שבו אתה יושב על הכיסאות שלו יוצר את המשמעות שלו – ובין אם לאמנים.

״וכמו שהוא שואל בסרט על ה־׳720׳ – ׳של מי זה?׳ – ככה גם לפעמים שואלים אותי: של מי זה? על ׳חייב לזוז׳ שאלו אם זה הסרט של אהוד בנאי? והסרט הזה, זה הסרט של רון ארד? אבל אז, כמו שרון אומר בסרט, באים הבולשביקים של עולם האמנות ורוצים לדעת של מי זה. אז הסרט הוא גם שלו; אם לא היה רון לא היה סרט״.

״המעצב, הארכיטקט והאמן רון ארד נהנה למחוץ מכוניות פיאט 500. הסרט עוקב אחריו ברגע גדוש פעילות: כשהוא מקים תערוכת ענק בירושלים, עובד עם פלטפורמה דיגיטלית מיוחדת לביאנלה בוונציה, מלווה את קריירת האינדי המוזיקלית של בתו, דואג לאביו שאיננו צעיר עוד ומנסה להעניק למכוניות הישנות חיי נצח על קירות המוזיאון״, מספר תקציר הסרט שאורכו 45 דקות. ומי שעוקב אחר הקריירה של ארד, ימצא בו כמה מרגעי השיא שלו מהשנים האחרונות, ביניהם ערב הפתיחה של ״720 מעלות״ במוזיאון ישראל וערב הפתיחה של ״ברוורס״, תערוכת היחיד של ארד שהוצגה במזיאון העיצוב חולון בקיץ 2013, ושבמרכזה נתלו שש מכונות פיאט 500 מעוכות בחלל המוזיאון.

תוך שהוא נעזר בקטעי ארכיון, הסרט מספר על אחורי הקלעים של ״ברוורס״, ומספק הצצה נדירה לתהליך העבודה של מה שנראה לכאורה פשוט: למעוך מכוניות. הסרט מציג את תהליך העבודה על התערוכה, החל ממוקאפים של מכוניות נמעכות, דרך תיעוד המעיכה עצמה (בצילומים מרשימים במיוחד), ועד ההכנות שנדרשות להצגת המכוניות במוזיאון, כפי שארד הסביר בראיון עם פתיחת התערוכה, תוך שהוא משתמש במושגים מעולם הקולנוע, ״תהליך הגימור והשימור הפך את המכוניות ל׳ידידותיות לחדר השינה׳. בסופו של דבר העבודות האלו ימכרו לאוספים פרטיים, לגלריות ולמוזיאונים, והן צריכות להיות ׳gallery friendly׳. לאחר המעיכה עשינו עריכה בדומה לצלם שמטפל בתמונה בפוטושופ. זה לא רק למעוך והנה זה מוכן, היתה פה המון עבודת עריכה, ממש פוסט פרודקשן״.

״אנחנו מנציחים את המכוניות, כמו פרחים מיובשים״, אומר ארד בסרט, ומגלה איך הוא ״שיפר״ את המראה של המכוניות עם הוספת מראה או החזרת המפתחות לסוויץ׳. ״אני רוצה לחשוב שהמקום הזה עוזר לאנשים להבין שהדברים לא חייבים להיראות כמו שאנחנו רגילים לראות אותם״, הוא אומר בקטע ארכיון שצולם בשנות ה־80 בסטודיו שלו.

תחילה, מספר לבני, הסרט היה אמור לעסוק רק ב״720 מעלות״, אבל אחרי כמה ימי צילום הוא הרגיש שהסרט לא מספיק טוב, ״בעיקר בגלל שזה היה ׳טייק 2׳ של העבודה, שהוצגה קודם לכן בראונדהאוס בלונדון. העניינים הטכניים היו יפים, אבל לא היתה הפתעה, גם מבחינתי וגם מבחינת רון. חשבתי מה עושים – ממשיכים, לא ממשיכים – הסתכלתי על החומרים, וכשראיתי איך הוא מציג בערב הפתיחה במוזיאון ישראל את אבא שלו, שהיה אז בן 95, והוא סיפר לי על הרצון שלו למעוך את המכוניות לתערוכה בחולון, ועל התאונה שהייתה לאבא שלו, הרגשתי שאלו חומרים שמתאימים לסרט״.

איך הוא הגיב?

״רון הוא אדם מאוד פרטי: הוא רצה שיהיה סרט, אבל לא במסורת של הגיבור שפותח הכל ומתפשט בצורה מוחלטת. לאט לאט הצטברו עוד חומרים, כולל התהליך של מעיכת המכוניות, עד שהגיע הרגע שבו אביו נפטר ואמרתי לעצמי שאוקיי, זו הנקודה, על זה יהיה הסרט״. התוצאה, כפי שמגדיר אותה לבני, היא לא ״הסרט״ ב־הא הידיעה על רון ארד, ״שראוי שייעשה, אבל זה לא מה שניסינו לעשות.

״אני תמיד מעדיף למצוא את הזווית הנכונה לספר סיפור. לדוגמה, אני נורא אוהב את הסדרה של ענת זלצר ומודי בראון, ׳הכל אנשים׳. הפרק בסדרה על בן גוריון עוסק ביום הכרזת המדינה, לא בכל הביוגרפיה שלו. דרך אותו הם מספרים על בן גוריון ולא מגלגלים את סיפור חייו ב־52 דקות, למרות שאני עושה גם הרבה סרטים כאלו. עוד כמה חודשים תצא הסדרה שעשיתי על אריק אינשטיין, שמתחילה בהתחלה ונגמרת בסוף, אבל לא רציתי שהסרט על רון ארד יהיה כזה״.

זווית אחת כזו, או ליתר דיוק רגע אחד, נתנו לסרט את שמו. ארד מספר על אחת העבודות האיקוניות שלו, ״כסא רובר״, שיצר בתחילת דרכו ב־1981, תוך שימוש במושב עור של מכונית מדגם רובר שמצא במגרש גרוטאות מתכת שהיה סמוך לסטודיו שלו בלונדון. כשהוא הלווה את שני הכיסאות לתערוכת הרטרוספקטיבה שלו במוזיאון הפומפידו ב־2008 – כיסאות שהוא מספר בסרט איך הבנות שלו גדלו וקפצו עליהם – היה שלב שבו הוא רצה להזיז אותם ממקום למקום בתערוכה. אז צעקו עליו במוזיאון, ״רק עם כפפות לבנות״.

״אני שמח שיחסית יש בסרט הרבה מלאכה, שרואים אנשים עובדים״, אומר לבני. ״זה דבר שאני אוהב גם בקולנוע עלילתי וגם בדוקו, עוד כשהייתי סטודנט לקולנוע והבאתי לכיתה חומרים שצילמתי על בעלי מלאכה מפלורנטין, איזה רפד שמתקן כורסה במשך 14 דקות. אני אוהב את זה, זה שונה מלצלם מוזיקאי״.

אתה יודע להסביר את המשיכה שלך לעשות סרטים על יוצרים אחרים כמו אהוד בנאי, אריק אינשטיין, רון ארד?

״זה לא במודע, או לפחות לא התחיל במודע. זה גם לא הדברים הראשונים שעשיתי, אבל אלה הדברים הראשונים שהצליחו. כשעבדתי על ׳חייב לזוז׳ עשיתי במקביל סדרה על בלדרי סמים לערוץ 10, והיא טובה ומשקפת אותי ואת מה שאני אוהב באותה מידה. בסופו של דבר מה שחשוב זה הסיפור: אם הסיפור טוב, יהיה מעניין לספר אותו, ואז לא תרגיש שאתה עושה את אותו הדבר פעמיים. בעיקר חשוב שיהיה לי מעניין ולא לכפות את עצמי על הדבר.

״ואתה גם לומד: הצפייה בדני סנדרסון עובד עם להקת כוורת שיפרה אותי מאוד. עצם ההסתכלות עליו, איך הוא מנהל את הדבר שלו, איך הוא עושה את זה, היה בזה משהו מאוד דומה לאיך שאני מרגיש כבמאי. לחלופין, בסדרה על בלדרי הסמים מאוד הזדהיתי עם הבדידות של הבלדר, שרק הוא יודע מה הוא עושה ואסור לו להיתפס. זו אותה תחושה של במאי תיעודי״.

מה אתה רוצה שנגיד, שנרגיש, שנבין מהסרט על רון ארד? 

״נהניתי לעשות סרט שמתבונן בתהליך, בזמן, בניסיון להיאחז בזמן. זה נושא שמעניין אותי. כשרון מדבר על המכונית המעוכה כפרח יבש, שהוא מנסה לשמר את הפרח, על אביו המבוגר, על הסיפור המשפחתי: אם משהו מזה ייצא מהסרט לצופים, זה דבר שישמח אותי״.

בטכניקה החדשה שפיתחה, מקיימת מריה זברין, מרצה בכירה לעיצוב טקסטיל בשנקר, דיאלוג חדש עם המכונה, ומפתחת אוביקטים אלטרנטיביים וקומפוזיציות מקוריות, שאינם נשענים על טכניקות הסריגה המסורתיות. אלו מצליחות לצייר ולפסל את האובייקט מחדש, ללא צורך בהישענות על סקיצה קיימת, ומתוך חיפוש אחרי צורות חדשות וגזרות מקוריות, הזורמות לכדי יצירה ״פיסולית״ שבה הבגד מפרש את הגוף והגוף מניע את הבגד.

התערוכה תכלול מספר מיצגים אמנותיים רחבי ממדים של שבע שמלות רציפות (בכל מיצג) המולבשות על שבע בובות אנושיות מעץ, המחוברות בידיים האחת לשנייה כמיצג שלם ומעגלי אחד, כחלק מעיסוקה של התערוכה במושג המעגליות. לאחר מחקר מעמיק, תכננה זברין בעבור התערוכה משטחים סרוגים תלת ממדיים, הנוצרים ממעברים של טכניקות וחומרים (חוטים) שונים באותו משטח. בפרויקט זה נעשה פיתוח של מבנה ב״פיסול״ סרוג, כבד, המהווה צורה גאומטרית גדולה (עיגול, משולש, ריבוע) תלת ממדית, המורכבת מצורות קטנות שנוצרו כיחידה אחת שלמה ללא חיבור.

הצירוף של משטחים טקסטיליים בתוך מבנים גאומטריים שונים, יוצר קומפוזיציה פיסולית המקרבת בין הפריט לאדריכלות ולגוף. פריט לבוש הנוצר בתהליך זה אינו מחקה את גוף האדם (בניגוד לבגד מחויט) אלא עוטף אותו בחופשיות ומאפשר תנועה דינמית בתוכו.

טכניקת העבודה הייחודית שפיתחה זברין מאופיינת במעברים אלגנטיים בין אין־ספור צבעים וגוונים. בפריטי הלבוש שסרגה ועיצבה, אפשר לראות לעיתים מעל ל־40 צבעים וגוונים שונים בתוך פריט לבוש אחד, כעושר ויזואלי ללא אח ורע, גם בהשוואה לסורגים הנחשבים לרבי אומנים בתחומם, בארץ ובעולם. זברין משכילה להשתמש במכונת הסריגה הידנית, כאמצעי ייחודי לציור ו״פיסול״ האוביקט, וכנקודת מפגש בין המשטח המצויר לבין הצורה המפוסלת, ליצירת סריג עשיר ורב ממדי, בעל צורות גיאומטריות שונות ומרקמים ייחודיים.

נעילה: 3.6

איזהו עשיר, השמח בחלקו, אמרו חכמים. ומי שאינו בטוח בחלקו – יבדוק מדי פעם את מצב הדשא של השכן. כיצד אנו רואים את ביתם וחלקם של אנשים אחרים? השאלה מתחדדת בתערוכה ״הדשא של השכן״ שאצר גיא מורג צפלביץ׳, ושתיפתח ב־10.5 במרכז התרבות ״מרכז וייל״ בכפר שמריהו, כחלק מחגיגות ה־80 שנה ליישוב. בתערוכה יוצגו עבודות של אמנים עכשוויים המציגים את פרשנותם לנושא, לצד פרוייקטים מיוחדים שנוצרו עם הקהילה. בעקבות מפגשים עם האמנים תושבי הכפר לקחו חלק פעיל בתהליך היצירה, ותרמו לה גם מאוספים ופריטים אישיים שלהם.

גינה פרטית, פריטים משפחתיים בעלי ערך נוסטלגי, בגדי תינוקות ישנים, אלילי הנעורים ואפילו האשפה הפרטית – היוו מקור השראה למיצבי אמנות שיוצגו בתערוכה, לצד צילומים, ציורים, עבודות תלת מימדיות ועבודות וידאו ארט. בין המשתתפים היו תושבי הכפר בכל שכבות הגיל. ילדי הכפר צולמו עם איורים של הדמויות הנערצות עליהם ואפילו האשפה הפרטית של תושבי הכפר מצאה מקומה במרכז הבמה.

בין האמנים המציגים בתערוכה: אורי גרשוני, אמיר אמיל פולק, שחר מרקוס, קרן שפילשר, סיון שטרנבך, אבינועם שטרנהיים, אוהד בנית, יסמין ברקני, רועי פלנט, הדס פרידלנד חיון, זואי גרינדאה, רונן רז,  מאיה אטון, אדוה דרורי, ליהי חן ועוד.

״רצינו להציג פרוייקטים ייחודיים שטרם נעשו. עבודותיהם של האמנים שבחרנו מכריחות את הצופה לחשוב על מקומנו ועל מקומו של האחר. לצד פרויקטים שנוצרו בשיתוף עם תושבי כפר שמריהו, שמציגים את אורח החיים של תושבי הכפר, חיי היום־יום, הזיכרונות האישיים וחיי הקהילה הפעילים״, כותב מורג צפלביץ׳. את התערוכה יזמה המועצה המקומית כחלק מחגיגות 80 שנה לכפר שמריהו. היא תלווה בסדנאות יצירה להורים וילדים וביריד מכירת אמנות.

התערוכה ״ארכיאולוגיה של זיכרון״ היא תולדה של עבודת סטודיו מתמשכת לאורך השנה וחצי האחרונות במסגרת קורס של עמותת אמנים יוצרים, ששמה לעצמה כמטרה לשמר את מלאכות המחשבת (קראפט) מן העבר ולפתחן לאפיקים חדשים. בתהליך שנע הלוך ושוב בין חפצים וסיפורים, בין מחקר של העבר ויצירה חדשה, בין חומר למשמעות, נוצרו עבודות המבקשות לקחת את הצופה למסע לעבר מחוזות מדומיינים המהווים מעין שער לצדדים הנסתרים של היום יום.

הקורס, בהנחייתו של משה רואס, הניע חקירה אינטנסיבית של  אופני עבודה עם חומרים לצד ההתמודדות עם האפשרות לספר סיפור ולטעת אותו בתוך החומר. בעוד שכל אחת מהעבודות מציעה שפה חומרית וציר התייחסות עצמאי, התערוכה ככלל מחפשת ליצור מרחב שוטטות, אתר עליה לרגל שבו מתקיימים עולמות קדמוניים, מדומיינים ועתידיים; חלל שבו ניתן להאט ואולי אף לעצור לרגע את תנועת החיים היומיומית לטובת התבוננות בתהליכי היווצרות ופירוק של עולם החומר.

משתתפות: רותי אגמון, חנה אופק, רינה ארבל, צילה גולדשטיין, אירית גרוס, דבורה דודאי, דבורה חזן, יהודית הנדלזלץ, אתי יפה, חואני מוקמל, טליה מוקמל, זהבה מור, גונית פורת, דורית קו, רותי קוק, חדוה קליין, נחמה קלמנסון, עיניה שוב, אורנה שחר.

נעילה: 18.6

את השורשים להחלטה של תרזה רולר ללמוד אמנות אפשר למצוא ברקע המשפחתי שלה. רולר, בת 29, שגדלה בסביבה של אמנים, מספרת ש״זה פשוט היה שם כל הזמן״. אביה היה אמן פרפורמנס שמחא נגד הקומוניזם, אימה עיצבה תפאורות לתיאטרון, והסבים והסבתות משני הצדדים היו מעצבים ואדריכלים.

היא למדה אמנות בצ׳כיה (בפראג ובברנו), ובשנת 2013 עברה עם בן זוגה ויט להאג כדי ללמוד עיצוב ״כמו שצריך״. ״בדקנו אקדמיות לעיצוב בכמה מדינות אבל אלו שבהולנד הכי התאימו לנו, אהבנו את חוש ההומור של העיצוב ההולנדי״. כעבור שנתיים במסלול לימודים מזורז סיימה את התואר, שבמהלכו הקימה עם בן זוגה את סטודיו The Rodina. הם עברו לאמסטרדם, שם הם עוסקים בין השאר במיצבים אינטראקטיביים, אוצרות של תערוכות ומיתוג של לקוחות מתחום התרבות והאמנות.

״הייתי אמנית גרועה״, היא מודה בחיוך. ״באמת, בוא נהיה כנים. עשיתי בעיקר וידאו ומיצבים מוזרים, עשיתי אנימציה למוזיקה אלקטרונית, אבל הרגשתי לא מסופקת ממה שעשיתי: לא הצלחתי לתקשר את האמנות שלי, אף אחד לא סיפר לי שיש כזה דבר עיצוב גרפי שעוסק בתקשורת. לשמחתי בן הזוג שלי שיתף איתי פעולה ואחרי שהתחלנו לצאת אחד עם השני החלטנו לעבוד ביחד, לעזוב את מה שאנחנו עושים בנפרד ולעשות משהו רציני״.

לעומת לימודי האמנות בצ׳כיה, הלימודים בהאג היו ״מאוד תובעניים, נוקשים, אבל זה היה טוב בשבילי, ההבנה שצריך לעבוד קשה כדי להיות מצויין. בנוסף, הלימודים בצ׳כיה התבססו על העבר, על המודרניזם, תוך התעלמות מהתקופה הקומוניסטית, לעומת הלימודים בהולנד שהסתכלו על העתיד במבט ביקורתי. אז הבנתי שעיצוב גרפי יכול להיות שונה, קונספטואלי ופרפורמטיבי״. מה שהשפיע עליה יותר מכל לא היה קורס כזה או אחר בעיצוב, אלא קורסים בפילוסופיה, בעיקר פילוסופיה צרפתית, החל מז׳יל דלז ועד בריאן אינו: ״זה לגמרי פתח לי את הראש״. זה גם היה הרגע שבו רולר התחילה להשתמש בגוף שלה ולהבין את היתרונות בכך.

ביום חמישי תספר רולר על עבודותיה בכנס השנתי של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל בשיתוף עם המחלקה להיסטוריה ותאוריה. הכנס יתמקד בהשפעתו של המונח פוסט–אמת על התרבות החזותית, יידון במבע העיצובי בתקופה זו, ויעסוק בשאלות כמו כיצד מתנהג העיצוב החדש? האם אפשר לייצג אמת בעיצוב או באמנות? האם עולם וירטואלי הוא עולם של פוסט–אמת מתוקף היותו לא אמיתי? האם הווירטואלי הוא פתח למניפולציה שבוראי עולמות, מספרי סיפורים ומעצבים יכולים להשתמש בה בצורה מגויסת? האם יש הבדל בין העברת מסרים ברשתות חברתיות לבין פרופגנדה? ומה שונה וחדש בעיצוב בעידן הנוכחי?

את התשובות לכמה מהשאלות האלו אפשר למצוא בעבודות של רולר, שמתייחסת לעיצוב כמו פרפורמנס ומשחק, ומכניסה את עצמה לרבות מהעבודות, לא כמושג מטאפורי אלא ממש את דמותה. לדוגמה, אחת מעבודותיה, שזכתה במקום הראשון בתחרות שארגן משרד האוצר ההולנדי, עסקה בוויזואליזציה של התקציב העתידי של הולנד. לאחר שבחנה את סעיפי התקציב העתידי רולר החליטה להתרכז בקיצוץ הצפוי בתקציבי התרבות והחינוך.

״הבנתי שאני צריכה להפיץ את המידע לכמה שיותר אנשים, ושאם הייתי מעצבת משהו מודפס התפוצה שלו הייתה מוגבלת. החלטתי לעשות וידאו ולהשתתף בו בעצמי: כתבתי שיר רציני שמסתמך על הנתונים, שאיכשהו קיבל הרבה שיתופים והפך לוויראלי. אז גיליתי את הפוטנציאל של להיות חלק מהעיצוב שלך – לשיר, לספר, להעביר את המסר בעצמך. ככה גם הסטודיו קיבל לקוחות, וגם זכיתי בתחרות, למרות שהפרויקט היה מאוד ביקורתי. הבנתי שהגוף שלך הוא הכלי הכי זמין והכי נגיש שיש לך, ושתמיד מקשיב לך״.

הוא לא תמיד מקשיב לך…

״נכון, זה לא מושלם. אני לא שחקנית ולא דוגמנית, אבל זה יותר מעניין מלהשתמש באיזה רובוט מלאכותי. ככלל, אם אתה מעצב פוסטר או יוצר סרטון אנימציה שיש בהם פנים, זה גורם ליותר אנשים לשים אליהם לב. כמעצבים אנחנו תמיד מתחרים על תשומת הלב של הקהל״.

אבל כשהעבודה היא את, קשה להפריד בינך לבינה, או להיות ביקורתי מבלי לקחת את זה באופן אישי.

״נכון, ועדיין. מגיעים לבקר אותנו בסטודיו הרבה מעצבים וסטודנטים מכל העולם, והיה לי מפגש מוזר בביקור מלוס אנג׳לס, כשסטודנטיות אחת הופתעה לגלות שאני המעצבת ולא באמת דוגמנית. נכון, אני לא דוגמנית, אני מעצבת עם טוסיק גדול כי אני יושבת כל הזמן״, היא צוחקת, ״אבל תגובות כאלו הן חלק מהמשחק. אם אני חלק מהעבודה אולי קשה לשפוט את העבודה, אבל זה בסדר, אני אוהבת ביקורת. זה מה שנחמד בהולנד, הם יודעים לתת ביקורת עניינית, לא רק להגיד זה טוב או רע״.

במהלך השיחה עם רולר עולה באופן טבעי הכרזה שעיצב סטפן סגמייסטר בשנות ה־90 לפרסום הרצאה שלו באמצעות חריטת הפרטים החשובים על פלג גופו העליון, אחת מעבודות העיצוב המפורסמות של המעצב בפרט ושל העיצוב הגרפי של סוף המאה ה־20 ככלל. מאז שפורסמה הכרזה היא הפכה לאבן דרך בעולם העיצוב הגרפי: ״יש בה אמירה חזותית חזקה. היא מספרת את הסיפור של התהליך שלה (דרך יצירתה) בתמונה אחת. היא אמיתית, וכן, זה כאב", סיפר סגמייסטר בראיון למוסף גלריה של עיתון הארץ.

״יש הרבה כוח בשימוש בגוף״, אומרת רולר. ״חקרתי הבטים פרפורמטייבים בעיצוב והבטים עיצוביים בפרפורמנס, והבנתי שיש ערך בפרפורמינג. בעולם האמנות זה כמובן לא משהו חדש, להשתמש בגוף שלך, אבל אני רציתי להביא את זה לעולם העיצוב. המשבר הכלכלי של 2008 עדיין כאן, אין לנו כסף, אין מימון, אנחנו רוצים למחות על התנאים מסביב ממש כמו שנות ה־60. בעידן הדיגיטלי של אוטומציה ועיצוב שיכול להיעשות על ידי רובוטים, איפה הערך האנושי של העבודה שלך?״.

למה זה כל כך חשוב להיות אנושי?

״בסופו של דבר אני צריכה לשכנע אותך שתשכור אותי, אנחנו לא איזה סטודיו ותיק ומפורסם, והיה לנו חשוב שיהיו לקוחות שישלמו לנו. וזה עבד: כיום אנחנו עובדים בעיקר עם מוסדות תרבות, גלריות, פסטיבלי מוזיקה וקולנוע, מוזיקאים״.

זה לא מגביל להיות כל הזמן בפרונט?

״כן, יש משהו מגביל בעיצוב פרפורמטיבי, אתה לא יכול לשים את עצמך כל הזמן בפרונט, ולכן הוא צריך להתמקד באנשים. עם הזמן עברנו להתמקד בצופה: זה כמו הפנינג, אנחנו משתפים ומפעילים אנשים כחלק מהעיצוב, וזה יגרום לך לזכור את העיצוב כי עשית משהו, היית חלק ממנו, מהתהליך. לדוגמה, בפסטיבל לאמנות מיצג באנטוורפן עיצבתי פוסטרים גדולים שנבנו במשך הפסטיבל. ציירתי את המבקרים, דיברתי איתם, כל אחד מהם היה חלק מהעבודה. הקדשתי לכל חלק שלוש דקות, בכל פוסטר היו 20 חלקים, כך שבכל שעה השלמתי פוסטר אחד זה גם גורם לך לחשוב על הערך של עבודת המעצב״.

למה זה עיצוב ולא אמנות, ולא שהתשובה באמת משנה.

״התשובה באמת לא משנה, אבל אני חושבת שזה עיצוב כי אני צריכה לעצב מערכת ולקבוע חוקים שאנשים יפעלו לפיהם, אני מעצבת את הפעילות, מעצבת אביזרים לפעילות. אבל אולי התשובה היא שבכל מקרה זה מרחיב את הדיסציפלינה, זה גורם לך לשאול איפה הגבולות של התחום? עיצוב פרפורמטיבי גורם לך לחשוב מחדש על הגבולות״.

עד כמה ההחלטה שלך להשתמש בגוף שלך קשורה לעידן הסלפי של הרשתות החברתיות?

״היא לגמרי קשורה: כולנו חלק מתרבות האונליין המשוגעת, שמחייבת אותך לחשוב כל הזמן מה אתה מפרסם, איזה תכנים אתה מעלה לרשת. זה גם היה הנושא של פרויקט הגמר שלי, העבודה שלא נגמרת של המעצב שמתחזק נוכחות ברשתות החברתיות. במובן הכי בסיסי אנחנו עובדים בשביל הרשתות החברתיות, הן מרוויחות כסף על כל משתמש, גם כשאנחנו גולשים בהן לכאורה בזמן החופשי שלנו. אני קוראת לזה playbour, שילוב בין play (משחק) ל־labour (עבודה). שעות העבודה שלנו לכאורה גמישות, אבל אנחנו צריכים לעבוד כל הזמן, לבדוק מיילים, לענות למיילים, וגם זה חלק מהפרפורמנס המתמשך שלנו״.

איפה את מותחת את הקו?

״זו שאלה קשה. אנחנו כל הזמן משחקים את המשחק, כל האנשים השמחים שאתה רואה ברשתות החברתיות, השמחה הזו הרי מזויפת. אתה מביים את הרגעים שלך, זה פרפורמנס אחד גדול. בסופו של דבר הערך הוא לא רק בפני השטח, לא רק ביופי, אלא במה שאנחנו או העבודה שלנו מקרינים החוצה. אני צריכה להיראות כמו מעצבת שתרצה לשלם לה בעבור העבודה, צריכה להיות מודעת לפרפורמנס של היום–יום, וזה יכול להיות מפחיד לפעמים. העבודה אף פעם לא נגמרת״.

כך או כך, לי את נראית שמחה.

״כן, יש לי הרבה אנרגיות חיוביות. אבל זה מה שנחמד בעבודות של הסטודיו שלנו, שלמרות המראה השמח והצבעוני אנחנו יכולים להיות ביקורתיים, ולעבודות שלנו יכול להיות גם צד ציני. אולי זה הצד הצ׳כי שלנו, להיות ציניים למרות השימוש בצבעים שמחים. עבודה יכולה להיראות כמו סוכריה שקל לעכל, אבל יכולים להיות לה מסרים לא פשוטים.

״יש משהו קצת אפל בכל פרויקט שלנו, שנחבא מאחורי פרצוף מחייך. זה לא נגד העידן הדיגיטלי, זה קשור לשאלה מה זה להיות אנושי היום. להתחיל עם מישהו באונליין זה כל כך קל, בעוד שבחיים ׳האמיתיים׳ אתה צריך לגשת, לדבר, להתנהג כמו שצריך; זה לא באמת דומה ל׳פאקינג טינדר׳״.

רשת ארומה ישראל מציגה יצירות אמנות על קירות בתי הקפה של הרשת. בפרויקט ״ארומה ארט״ מוצגים בשלב זה שבעה אמנים מתחומי יצירה שונים, בחמישה מסניפי הרשת – בשפיים, בהרצליה פיתוח, בקריית אונו, בנס ציונה ובצומת שמשון.

האוצרת עינב ברנס אליאסוב, אמנית ומרצה בבצלאל שיתפה פעולה עם ארומה ישראל במסגרת אחד הקורסים שהיא מנחה במחלקה לקרמיקה וזכוכית – הסטודנטים עיצבו ספלים למותג ארומה, ובהמשך יעצבו צלחת מיוחדת לארוחת הבוקר. הפרויקט החדש יוצא מבין כותלי האקדמיה ומכוון לעיני הציבור הרחב. ״הסניפים שבהם מתקיים הפילוט בפרויקט שופצו, הקירות נצבעו והתאורה הותאמה להצגת אמנות. אני יודעת כמה קשה למצוא במות להציג אמנות. כאן הרשת נתנה לאמנים גם במה לחשיפה וגם תקציב להפקת העבודות והכנתן לתצוגה. העבודות מוצעות למכירה במחירים הולמים – עד 1,000 דולר ובמקרה שיימכרו התמורה כולה מועברת לאמן״.

״בארומה עוברים ביום מאה אלף איש, זו חשיפה עצומה״, אומרת ברנס אליאסוב. ״לפני כמה ימים שמעתי שיחה מקסימה בין אבא לבתו הקטנה, ששאלה על התמונות. יש משהו מרגש בחשיפה של ילד לאמנות בסיטואציה יומיומית עם אבא״.

האמנים המשתתפים בשלב הראשון של ״ארומה ארט״ מגיעים ממגוון תחומים: עמית אדלר, אמנית קרמית, בוגרת בצלאל, עוסקת בעבודתה בחפצים ובזיכרון. ״דרך שימוש בחפצים ישנים ויצירתם מחדש בחומר קרמי, היא מדגישה את חוסר השימושיות שלהם והופכת אותם לזיכרון של החפץ״, כותבת ברנס אליאסוב.

הצלם דור נבו מציג צילומים שהם תוצאה של שוטטות במרחבים סמויים, איזורי ספר ושולי יישוב. צאלה קירשנבאום היא אמנית רב תחומית, בוגרת בצלאל. עבודותיה מושפעות מהטבע, והיא עושה שימוש בחומרים באופן שהחומר עצמו משרת את נושא היצירה.

שי סובול דותן היא אמנית טקסטיל, בוגרת שנקר היוצרת תמונות באמצעות רקמה גסה על גבי רשתות המשמשות להדפס משי. ישי עשירי הוא צייר אוטודידקט המצייר בחומרים זמינים ופשוטים. קרן פרגו רדומסקי, אמנית רב תחומית, בוגרת המכון הטכנולוגי חולון מציגה ביטוי חדש דרך ספרים ישנים. התוכן המקורי מתעורר לחיים ומקיים דו שיח עם הרישום שמעליו. הרקע מורכב מהספר עצמו, ומכיל שירה, היסטוריה, ביולוגיה ותרבות. רובד של משמעויות המוליד קונטקסט חדש דרך היצירה. אורי בצון הוא צייר ופסל, בוגר המדרשה לאמנות בית ברל. ציוריו ב״ארומה ארט״ הם חלק מסדרה הנקראת ״עץ על עץ״.

העיתונאית והאקטיביסטית ג׳יין ג׳ייקובס, מחברת הספר המהפכני ״מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות״; מעצב האופנה דריס ואן נוטן עם תצוגת האופנה הצבעונית והגרנדיוזית ביותר בחייו; פרנקה סוצאני, העורכת רבת העוצמה לשעבר של ״ווג איטליה״; המעצב והאדריכל הנודע רון ארד: אלו רק כמה מהיוצרים שיעמדו במרכז הסרטים התיעודיים בתחומי האמנות, הספרות, המחול, האדריכלות והעיצוב, שיוצגו בפסטיבל דוקאביב שיפתח ביום חמישי.

״אנחנו מקרינים השנה בבכורה עולמית גם את הסרט ׳מוריאמה־סאן׳, סרטם של האדריכל אילה בקה ואמנית הווידאו והבמאית לואיז למווה״, מספרת קרין ריבקינד, המנהלת האמנותית של הפסטיבל, שיחגוג בשנה הבאה 20 שנה להיווסדו. ״זה הסרט השלישי של הזוג שאנחנו מקרינים: הקרנו בעבר את ׳אושר אין סופי׳ על בנין ה־8 בקופנהגן ואת ׳ברביקניה׳, שניהם זכו להצלחה גדולה בפסטיבל. הם מתמחים בסרטים על חללים ואנשים, והחיבור שהם עושים הוא נפלא ומשעשע ותמיד מעניין, יש להם סגנון ברור וייחודי.

״הענין שלהם הוא בזווית האישית והסובייקטיבית של האנשים שחיים/פועלים בתוך יצירות שנחשבות למופת אדריכלי. הסרטים שהם עושים אינם סרטי אדריכלות קלאסיים, עם מומחים ואוצרים שמסבירים על המבנה או מתארים את גדולתו של האדריכל. הם מתעסקים ברגעים אמיתיים וספונטניים של אלו שחיים את המבנים. בכל הסרטים שלהם יש מקום לכולם: לשומרי הבנין, למנקים ולדיירים, לשכנים, לאנשי תחזוקה״.

מה עוד משותף לקולנוע דוקומנטרי שעוסק בז׳אנרים אחרים של אמנות?

״פעמים רבות אלה סרטים שנופלים למקום השמרני של קולנוע שמציג ׳טוקינג הדס׳, שמראה עבודות של האמן, קצת קטעי ארכיון; זה לא רע, אנשים אוהבים את זה, אבל אותנו מעניין להקרין סרטים שבעצמם הם אמנותיים. לדוגמה, הסרט ׳פבלנסקי: חסר גבולות׳ על אמן המחאה פטר פבלנסקי, שלמרות שיש בו גם את הראיונות איתו ועם בת הזוג שלו, הוא כולל ראיונות עם אנשים שמדברים עליו, שהושפעו מעבודותיו, כולם קצת אקסצנטריים.

״כלומר, אם כבר ׳ראשים מדברים׳ אז שאלו יהיו ראשים עם ערך מוסף אמיתי; בסופו של דבר אנחנו משתדלים למצוא את הדמויות היותר קיצוניות או את אלה שסיפור החיים שלהם יוצא מהכלל. לדוגמה, בשנה שעברה הצגנו את הסרט ׳פגי גוגנהיים – מכורה לאמנות׳, סרט דוקו קלאסי, אבל על דמות שבאמת שווה סרט. דוגמה אחרת מהעבר היא הסרט ׳האמנית נוכחת׳ על מרינה אברמוביץ׳: הצלחנו להכיר את אברמוביץ׳ לאנשים שלא היה להם מושג על אמנות מיצג. חלק מהאנשים באים ללמוד משהו חדש, להכיר דמות שהם לא מכירים, ובמקביל אנחנו רוצים לפנות גם לאנשים בעולם האמנות ולהציג להם פרספקטיבה או מידע חדשים, להכיר להם מחדש את האמן שהם חושבים שהם מכירים״.

ריבקינד, שלמדה אמנות בבצלאל, החלה לעסוק בקולנוע בשנה ג׳ ללימודים, עיסוק שהשפיע לדבריה על סוג הסרטים שהיא אוהבת, שיש בעשייה האמנותית שלהם משהו יוצא דופן. ״אני אוהבת קולנוע סנסואלי, סרטים שהשימוש שלהם בסאונד או בצילום הוא אחר, שמפעילים אצלך משהו אחר כצופה. כשאתה שם מצלמות גו־פרו על דייגים או על ציפורים, זו קרקע לא יציבה, כל החושים שלך עובדים. אחרי שאתה מסיים לראות סרטים כאלו אני רואה או שומעת אחרת״.

לפני שלוש שנים נחנכה בפסטיבל תחרות חדשה, עומק שדה, שמציגה סרטים אקספרימנטליים יותר, שהז׳אנר שלהם לא נוקשה ושלא מיועדים בהכרח לקהל הרחב. בין הסרטים שיוצגו במסגרת התחרות השנה אפשר למצוא את ״שירת הים״, עם צילום יוצא דופן ב־16 מ״מ, עריכה נועזת וסאונד מפתיע. ״הסרט עוסק בגבול בין מכסיקו לארצות הברית והוא מאוד אקטואלי, למרות שאלו לא הדימוים הרגילים שאתה רגיל לראות בקולנוע; זה דברים שלא עוברים את המסך הקטן, סיפורים עשויים היטב שאתה חייב לראות על המסך הגדול״.

דוגמה נוספת היא הסרט ״האתגר״, שמתעד את תחרויות הבזים במדבריות קטאר, ומצלמות המותקנות עליהם מספקות מראות נדירים, אבל את העקבות בחול מייצרות שיירות רכבי שטח נוהמים, יורקי אש, למבורגיני שבמושב הנוסע שלו יושבת צ׳יטה ואופנועים מצופי זהב. אצולת נסיכויות המפרץ מטיסה לשם את הבזים במטוסי סילון פרטיים, בתנאי מחלקה ראשונה, ומביאה איתה אל הדיונות את חיי העיר ואת חזית הטכנולוגיה, בסדרה של פולחנים עתיקים וחדשים.

״׳האתגר׳ הוא כאילו סרט משונה מאוד – המדבריות של קטאר, מיליונרים שעושים תחרויות של בזים, וזה כל כך מנותק מהמציאות – אבל זה סרט מרהיב בצורה יוצאת דופן שאתה חייב לראות על המסך הגדול, ואני מקווה שהוא ימשוך קהל״.

עד כמה אפשר בכלל לחדש בתחום?

״אם לפני כמה שנים השילוב של אנימציה ודוקו היה חידוש, כמו לדוגמה בסרט ׳ולס עם בשיר׳, היום יש המון סרטים כאלו. השנה הנושא הגדול של הפסטיבל הוא העולם שבחוץ במובן של פרספקטיבה חדשה, פייק ניוז, שקרים מול אמיתות. אלה דברים שתמיד קיימים בדוקו, אבל בגלל האקלים הפוליטי העכשווי בעולם אלה נושאים שצפו עוד יותר, ויש הרבה סרטים שמגיבים לזה״.

לדוגמה, 40 שנה אחרי שאמו ביקרה בסין, מוצא הבמאי ז׳ואאו מוריירה סאלס את הסרטים שצילמה ומנסה להבין האם היא הבינה שהיא עדה לראשיתה של מהפכה. בסרטו ״עז כמו עכשיו״ הוא מנסה לפענח את התעלומה באמצעות התבוננות בסרטי חובבים ממהפכות אחרות שהתרחשו באותם ימים ממש: מרד הסטודנטים בצרפת, הפלישה הסובייטית שרמסה את האביב של פראג, והמהומות בברזיל. איזו רוח אידיאולוגית הסעירה כל כך את שנת 1968? באיזו נקודה בדיוק החלו ההתפוררות וההשלמה? מה קרה לאידיאליסטים שכתבו על הקירות ״פועלי כל העולם – תעשו חיים!״ אבל היו מוכנים למות למען המהפכה?

הסרט ״יוסטון, יש לנו בעיה!״ לעומת זאת, מציג חשיפה ראשונה לפרשה (שהייתה או לא הייתה) מימי המלחמה הקרה, שנותרה עד כה עלומה: מה הייתה המעורבות היוגוסלבית במרוץ החלל האמריקאי־סובייטי? איך השפיעו הדיונים מאחורי הקלעים בין טיטו וקנדי על המתח הגובר בין מזרח למערב? מי היו האנשים שהגו את תכנית החלל היוגוסלבית ואיזה מחיר אישי נאלצו לשלם? סיפור מפתיע, העושה שימוש וירטואוזי בסרטי ארכיון על מנת להאיר את הקלות שבה נולדים מיתוסים ואת הקלות שבה אנחנו – שלכאורה חיים בעידן שיש בו מידע אין־סופי – מוכנים להפקיד בידי אחרים את היכולת לברור מה מכל זה אמת ומה בדיה.

אבל גם קולנוע זה פייק… ודוקו בכלל. גם לדוקו יש תסריט.

״ברור. לכן סרטים כאלו מכריחים אותך לשבת, להתבונן, להבין שלא כל מה שאתה רואה זה מה שקרה. ברור שהקולנוע זה מניפולציה, אחרי הכל אנחנו פסטיבל קולנוע, לא מהדורת חדשות. הקהל צריך להטיל ספק במה הוא רואה, לשאול איזה מידע מוצג לו ולמה״.

כך, הסרט ׳זר בגן עדן׳, שפתח השנה את פסטיבל הדוקו הגדול באמסטרדם, מציג שלוש קבוצות של מהגרים שהצליחו להגיע לסיציליה (וממתינים שם שייחרץ גורלם), ושנפגשות פנים אל פנים עם האירופאי הבוטה, שאינו מתיפייף: זה שרוצה לשלוח אותם הביתה ומשוכנע שאין להם סיכוי להיקלט חברתית וכלכלית; זה שמתנצל על הקולוניאליזם, משוכנע שאירופה זקוקה לדם חדש ופורש זרועות פתוחות; וזה שבוחן בקור רוח בירוקרטי את מעמדם החוקי. ״בסוף אתה מבין שהאירופאי שהם פוגשים הוא שחקן״, מגלה ריבקינד.

תכנית מסקרנת אחרת שתוצג השנה בפסטיבל היא ״יוטיוב: הארכיון החדש״, תכנית קצרה של שלושה סרטים דוקומנטריים שמורכבים מסרטוני יוטיוב בלבד. התכנית מציגה גישות קולנועיות שונות לעבודה עם יוטיוב כמאגר אינסופי של חומרי גלם דוקומנטריים ודיונים סביב האתגרים השונים שעומדים בפני היוצרים בתהליכי התחקיר, ההפקה, העריכה והקשר עם המצולמים.

כך, סרטה של איילת אלבנדה, ״בחדר שלי״, שמציג את סיפור התבגרותם של שישה בני נוער, אך ורק באמצעות חומרים שהם צילמו בעצמם והעלו ליוטיוב. במשך שנים רצופות המצלמה מופנית אל תוך החדר ואל פני הגיבורים. היא מאפשרת לצופים לשהות בחדרים ולחוות יחד איתם, בעדינות ובהדרגה, את השינויים, המאבקים, החדווה והכאבים שבתהליך הצמיחה שלהם, בדרך אל מי שהם חולמים להיות.

אודי ניר ושגיא בורנשטיין יצרו את הסרט #מחנה_משותף, המספר את סיפורם של כרבע מתלמידי התיכון הישראלים שיוצאים בכל שנה לסיור לימודי בעקבות השואה, הידוע בכינויו ״המסע לפולין״. תלמידים, מורים והורים מצלמים כל עדות, צריף ותא גזים, לצד בילויים בשעות הקטנות של הלילה ויומני וידאו אישיים. הם משתפים את הצילומים ברשת, ומייצרים ארכיון יוטיוב הולך וגדל של למעלה מ־30,000 סרטונים. ״#מחנה_משותף״ מורכב כולו מסרטוני היוטיוב האלו, עוקב אחרי עשרות משלחות שונות וחושף תמונה מטרידה ונוגעת ללב של עיצוב זיכרון קולקטיבי בעידן האינטרנט.

כשאתם בוחרים את הסרטים אתם חושבים על הטעם של הקהל?

״כן. חשוב לנו שיהיו סרטים נגישים, אבל אם תסתכל על התכנית יש גם דברים נסיוניים. אנחנו צופים במעל 1,000 סרטים. ועדת הלקטורים נפגשת כל שבועיים / עשרה ימים לארבע שעות ואנחנו מדברים על הסרטים שראינו. אנחנו רואים המון סרטים ובסוף צריכים לבחור בקצת יותר מ־100 סרטים. זה לא קל.

״זו קבוצה שעובדת המון שנים ביחד, אנחנו מכירים את הקהל ורוצים להאמין שאנחנו גם יודעים מה טוב לפסטיבל. זה שיחות על גבי שיחות על גבי שיחות עם טלפונים בהולים בלילה, ׳את חייבת לראות את הסרט הזה׳. יש גם כמובן המון טעם אישי ויש ויכוחים אבל יש המון הסכמות. אנחנו מדברים על סיפור, על צילום, על ערך מוסף; על מה מיוחד ולא ראינו קודם, מה התחושות בסוף הצפייה, למי זה מיועד. הקהל הוא מרכיב חשוב, אבל גם לטעם שלנו יש כמובן חשיבות״.

איך שומרים על רעננות אחרי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה סרטים?

״אנחנו כל הזמן זוכרים שאנחנו אמנם ראינו הרבה סרטים אבל הקהל הרחב לא ראה בכלל. אני יכולה לזהות תמה שחוזרת על עצמה בהרבה סרטים, אבל הקהל רואה את מה שבחרת לו, הוא לא ראה את כל 200 הסרטים שנעשו באותו נושא״.

בסופו של דבר אין תחליף לסיפור טוב?

״אמנם אי אפשר להתעלם מסיפורים נפלאים, אבל דווקא יש תחליף: לא פחות חשוב איך מספרים את הסיפור. הערך הקולנועי של הסיפור הוא החשיבות, זה אולי התחליף. אם משהו מעורר בך תחושות אחרות או מחשבות אחרות, יש לזה המון ערך. אם חיבור של סאונד ותמונה עושים את זה, או צילום כמו ב׳אתגר׳: אתה יכול להגיד ׳ראינו מדבריות ודברים שזזים׳, אבל זה משהו שלא תראה בשום מקום אחר״.

הי אבי, בוקר טוב. מה שלומך?

בוקר טוב, מצוין! אצלך?

לא רע בכלל! בוא נתחיל אולי בכך שתספר קצת על עצמך, לטובת מי שלא מכיר, מה למדת, מה אתה עושה ככה בכללי

נולדתי בקנדה וגדלתי בישראל. למדתי פילוסופיה, משפטים ואמנות, עבדתי כעורך דין כשנתיים לפני שהתחלתי לעסוק באמנות, ובשנים האחרונות אני מתגורר בגרמניה, כיום בעיקר בין דרזדן וברלין

מה שמסביר, אני מניח, את החיבור שלך לתערוכה…

אכן. החל משנת 2013 אני כותב את עבודת הדוקטורט שלי על הקשר שבין משפט ואמנות

וואלה. אפשר לשאול יותר ספציפית על מה אתה כותב? כי אני יודע שדוקטורנטים לא אוהבים את השאלה הזאת…

אני מקווה שאני בשלב שאני כבר יכול לענות על זה. בעיקרון, הדוקטורט שלי הוא מהדיסציפלינה של האוצרות ואני בוחן פרויקטים אוצרותיים ואמנותיים מהשנים האחרונות. המהלך מורכב, באופן כזה או אחר, משלושה חלקים. האחד, בחינה של הקונגרס שעשתה יעל ברתנא בברלין בשנת 2012, כשאני מבקש להצביע על מרכיבים משפטיים או שאלות של צדק שעולות מהקונגרס שלא באו לידי ביטוי באופן מובהק על ידי האמנית או על ידי הבינאלה לאמנות של ברלין, שהקונגרס היה חלק ממנו.

השלב השני הוא ניסיון לפרש, לקרוא, להבין עבודות אמנות באמצעות כתיבה אקדמית משפטית. השלב השלישי כולל חזרה לעולם האמנות במחשבה לבחון כיצד עבודות אמנות יכולות לפרש, לחשוב, לדמיין מחדש את עולם המשפט. עבודות ופרויקטים שאני מתייחס אליהם בדוקטורט כוללים אמנים כדוגמת יונאס סטאל, לורנס אבו האמדן ואחרים.

איך זה נשמע לך?

האמת, סופר מעניין. אני תוהה מתי ואיך עלה הרעיון של התערוכה בארטפורט

תודה!

התערוכה נולדה מסדרת המפגשים ״לקראת דמיון משפטי״ שקיימתי יחד עם ורדית גרוס, המנהלת של ארטפורט, שבמהלכם הזמנו קבוצה של משפטנים, אוצרים, אמנים וחוקרי תרבות לשבת יחד, להכיר ולחשוב במשותף על הקשר שבין משפט ואמנות. השארנו את זה די פתוח במובן שהתערוכה כיעד סופי לא היה הכרח.

בשלב מסוים, אחרי שקיימנו מפגשים בארטפורט וגם בבית המשפט או במוקד לפליטים בתל אביב, ביקשנו לראות מי מהמשתתפים מבקשים לשתף פעולה, והיה מרתק לראות את הפרויקטים שנבנו, את המחשבות שעלו. אז הבנו שיש לנו גם אפשרות להתקדם אל עבר תערוכה

אבל למה בכלל תערוכה?

השאלה למה תערוכה היא שאלה מצוינת, ואני מקווה שהתערוכה – הצעות לסדר – מצליחה במובן הזה לאתגר גם את המשפט וגם את האמנות/אוצרות. העובדה שהיא מורכבת ברובה על ידי פרפורמנסים ממשיכה את המחשבות של ורדית ושלי לגבי ״למה תערוכה?״ ומה המשמעות של חלל תצוגה, בעיקר כשהתהליך היה מחקרי יותר וכזה שחותר למהלכים אקטיביים שבהם האמנות והמשפט חוברים לפעולה משותפת.

חשוב לציין, כי המבנה של חלל התערוכה הולך להשתנות באופן תדיר: ישנם מספר אוביקטיים שישארו בחלל לאורך כל התערוכה כמו העבודה של הינדה וייס וטליה הופמן, לעומת עבודות אחרות שאפשר יהיה לראות רק דרך השתתפות פעילה כמו בעבודה של תנועה ציבורית, עינת עמיר, טליה הופמן ורועי רוזן

אתה יכול אולי להגיד משהו על העבודות שיוצגו בתערוכה? או לספר על שתיים או שלוש עבודות שמייצגות משהו במהות שלה, מבחינתך?

בשמחה.

בחלוקה גסה אפשר לומר שחלק גדול מהעבודות עוסק במחשבה ובביקורת שיוצאת מתוך טקסט משפטי. כך לדוגמה, העבודה של הינדה וייס שנעשתה בשיתוף עורך הדין אסף וייצן, מתבססת על החלטה משפטית שעסקה במבקשי מקלט בישראל. הפעולה המשותפת של הינדה ואסף לקחה את הטקסט וקידדה אותו באמצעות צבע, בניסיון לאפשר לא רק למומחים משפטיים להתקרב לטקסט, להבין אותו, וגם לאפשר לבקר אותו, להנגיש אותו לציבור הרחב.

מהכיוון השני, העבודות האחרות בתערוכה נוגעות במנגנונים של כוח ושליטה. כך לדוגמה העבודה של טליה הופמן, שהיא חלקה עבודת סאונד וחלקה עבודת פרפורמנס. טליה קיימה סעודות מקדימות עם משפטנים, פסיכולוגים, סוציולוגים, חוקרי תרבות ופילוסופים שאכלו יחד ושוחחו על המשמעות של אוכל ומזון, לחם וחוק. טליה תקיים בתערוכה ארוחות אינטימיות שיהיו פתוחות לקהל הרחב ובמהלכן, יחד עם פרפורמריות אחרות, הן יזינו את המשתתפים.

שתי העבודות מצביעות על ניסיון לחשוף מנגנונים משפטיים ולהביא אותם לכלל הציבור, כשהטקסט המשפטי הוא מהותי (כך גם בעבודה של עינת עמיר) או המחשבה על הכוח שמסדיר ושמאפשר צדק ומשפט

אז אני רוצה לשאול משהו שאני שואל בדרך כלל בסוף, אבל נראה לי שהפעם זה הזמן: מה אתה רוצה שיקרה למי שמגיע לתערוכה? שמה הוא ירגיש? או יבין? עם מה אתה רוצה שהוא ייצא ממנה?

אני מאד מקווה שראשית יעלו במבקרים/ות בתערוכה ולמשתתפים בפרפורמנסים השונים מחשבות אודות מערכת המשפט והחוק, והאופן שבו היא משנה, מכתיבה, מרכיבה את חיי היוםיום שלנו. החוק והמשפט נראים לנו, לרוב, כנעלמים, סמויים, או מצד שני כדבר הידוע ושמור רק למומחים בתחום. התערוכה מבקשת להעניק כניסה וכלים לכולם לחשוב על המשפט מהמקום הכי קרוב ואינטימי, ועד למשפט ולמנגנונים שמקיימים אותו, שגם אליהם אנחנו יכולים ואף חייבים להיכנס, לקחת בהם חלק, ובעיקר לדמיין אותם מחדש.

לדמיין מחדש גם את המשפט וגם את האמנות, ולהבין את הכוח והמשמעות האדירה שטמונה במשפט ובחיבור שלו עם אמנות. לעיתים זה נראה לא סביר, או שמדובר בשני תחומים שונים לחלוטין, אך התערוכה, אני מקווה, יש ביכולתה לגרות להמשך פעולה אקטיבית. המשפט, החוק והצדק אינם עוד דבר זר ורחוק אלא קרוב, מאתגר ומרתק

אתה לא חושש שזה קצת שאפתני? ולא שיש לי בעיה עם שאפתנות, ולא שאני חושב שלכל פעולה – ודאי אמנותית – צריכה להיות סיבה קונקרטית ורצון להשפיע על העולם.

ובכל זאת…

זה נשמע שאפתני? שאפתני מדי?

במובן מסוים כן. בכל זאת (רק?) תערוכה, ובכל זאת חיבור לא צפוי שעלול להרתיע (או מצד שני לסקרן!)

חייב להודות שלא חשבתי על זה באופן הזה. בכל תערוכה שאני אוצר אני מבקש לאתגר את עצמי ואת מי שתבקר בתערוכה. הניסיון שלי הוא לחבר בין מחשבות רחבות שלי אל עבר נושאים קונקרטיים, מקומיים וגלובליים, שנראים לי רלוונטיים ונכונים לתקופה של התערוכה. זה אכן מאתגר ועלול להרתיע, אבל אני חושב שבמרחב הזה שבין המאתגר למסקרן, בין המרתיע למושך, טמון כוח רב. זה המקום שמתוכו ניתן לדמיין, לחשוב, לפנטז על אמנות ומשפט באופן חדש.

אני גם תמיד שמח להיות מופתע מחדש עד כמה הקהל הרחב, מושג לא נהיר ממש לכשעצמו, מבקש להסתקרן, לעמוד במצבים חדשים, ולוקח על עצמו להשתתף באופן פעיל בעיצובן של מחשבות חדשות במרחב אמנותי

אותי הצלחת לסקרן, זה בטוח

שמח שהצלחתי.

לעיתים גם אני נע בין המחשבות של כיצד להבהיר ולקרב אנשים לעניין המשפט מבלי שישמע דידקטי, יבש, משעמם. צריך, כמובן, להכיר בזה, שמערכת המשפט יש בה את כל זה גם. אבל, כמו בדברים אחרים, דווקא מה שנדמה להיות בלתי עביר, בלתי מובן, במבט קרוב מתגלה עולם שמושתת על טקסט ועל אמצעים חזותיים, שהגישה אליהם כמעט ולא מתאפשרת לנו, וחבל. המשפט והחוק אינם בבעלות גורם כזה או אחר, ויש לנו אחריות להתייחס אליהם, ממש ״לגעת בהם״, להבין ולשנות אותם גם

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

תודה לך, וחשוב לי לומר תודה לכל האמנים/ות ומשפטנים/ות שמשתתפים בתערוכה – זה עדיין לא מובן מאליו בעבורי שמעבר להבדלים ולתפיסות העולם השונות אפשר היה לייצר חיבורים ופרויקטים, שלדעתי, לא רק יאתגרו את מי שתבקר בתערוכה, אלא גם יעניקו להם אפשרות להביט אחרת אחרת על עצמם ועל העולם שסביבם.

אוקי, זה נשמע שאפתני מדי, עכשיו שאני חושב על כך.

בוא נסכים – התחלות של דימיון ומחשבות על משפט ואמנות? בכל זאת התערוכה נקראת – הצעות…

נסכים לגמרי

רונית ברנגה טווה רשת קורים דקיקים בין עשרות כפות ידיים עדינות, הצומחות מן הקירות ונשלחות אל החלל פנימה. בתערוכת היחיד ״מימוזה ביישנית״, שתיפתח מחר בבית האדום, היא מציגה מיצב של עבודה אחת, הנראית במבט ראשון מינימליסטית. אך החדר הכמעט־ריק הוא מעט המכיל את המרובה: זירה של עבודת כפיים עמלנית, פיסול היפר־ריאליסטי ושזירת חוטים עמלנית. בדיאלוג שהתפתח בינינו בתהליך האוצרותי התגבשה לעיניי תמונת החלל כמערכת יחסים עדינה, שברירית, בין הפרטים שבחדר.   

״אני מאוד אוהבת את החלל הזה ורציתי לעשות עבודה שממש נובעת מהחלל עצמו, כאילו הקירות נכנסים פנימה והמבנה הופך להיות חלק מהעבודה. זה התחבר לי לדמות, שהיא מאוד מופנמת ושולחת שלוחות החוצה, באמצעות האצבעות והשיער. האצבעות הן אברי חישה – הקיר שולח אצבעות פנימה כדי לחוש. הדמות שעוצמת עיניים שולחת אצבעות החוצה גם היא, כדי לחוש את החלל״.

אבל בחדר הזה יש סתירה פנימית. האצבעות אינן יכולות לחוש, הן לכודות ברשת החוטים. ״אני מחברת אותם באריגה אובססיבית, של חוט אחד ארוך שיוצר מארג מאוד עדין כמעט בלתי נראה, ויחד עם זה מאוד צפוף ומאוד מאסיבי. גם השיער שלה הופך לחלק מהחוטים. השיער הוא סוג של המשך, הארכה של הדמות, שהופך להיות חלק מהמארג של החדר״.

למה אובססיבי?

זה כמו תמונות המסמרים שהיינו עושים כשהיינו ילדים. אני עובדת מאצבע אחת ועוברת לולאה לולאה בין האצבעות שממולה, ויש איזו שיטה, משהו מאוד קבוע שאין לי דרך להגדיר אותו חוץ מאובססיבית. התוצאה היא שמצד אחד היא נראית קשורה וכלואה ומצד שני הכול תלוי במתח בין האצבעות הפשוטות – אם יד אחת תרפה את האחיזה כל המבנה יקרוס. זה נראה כמלכודת אבל יש פה איזון מאוד עדין״.

העובדה שזה חוט אחד רציף היא משמעותית? כמו חוט מחשבה?

״זה סוג של רעיון שעובר בכל חלל הגלריה ובעצם סוגר את הכול. זו תערוכה עם כל כך הרבה רעיונות, הדמות עצמה שתולה בתוך המבנה. השיער שלה הופך לחלק מהמארג״. 

יש בשיער, ובמיוחד בשיער אדום, ערמוני, הרבה משמעויות נסתרות, גם בהקשר של תולדות האמנות – כייצוג של האישה הפתיינית, האפלה. מרים המגדלית, בניגוד למריה האם הקדושה.

״רציתי שלדמות הזו יהיה שיער, שהוא יהיה ארוך, שכמו שלאצבעות יש כאילו חיים משלהן גם לשיער תהיה איזושהי פריסה, שיוצאת מהדמות ומחברת אותה הלאה. גם הצבע הערמוני היה לי ברור – לא יודעת איך, אפילו לא עברה לי במחשבה השאלה באיזה צבע צריך להיות השיער. זה היה ידוע. ובאמת ברגע שראיתי אותה בעיני רוחי עם שיער נזכרתי בדמות הערפדית של מונק – שיש ביניהן דמיון, למרות שהן שונות לגמרי בסיפור שלהן״.

ראית אותה כך בדמיון?

״כן. אני לא עושה סקיצות. הכול אני עושה ככה, פסלים בעיקר: אני רואה אותם בעיני רוחי ואני פשוט מפסלת אותם, אני כאילו מוציאה אותם החוצה – והאמת היא שתוך כדי עבודה אני כבר רואה את הפסל הבא בדמיוני. זה קצת כמו קוסם ששולף מטפחות.

״היה לי ברור שהיא לא צריכה להיות על פודיום – כאילו השורשים שלה ברצפה. קראתי לה blossom, פריחה, וזה מתכתב עם הספר של מרית בן ישראל – ׳צמות׳, שבו אחת הדמויות שתלה את עצמה באדמה כפרח. וזה מתחבר למימוזה הביישנית. מה זו המימוזה – יש פה צמח שהוא כל הזמן במערכת יחסים עם הסביבה שלו ומגיב אליה״.

יותר ממגיב – הוא אובר־סנסיטיב.

״זה נכון אבל הוא בדיוק כמו הכלים שיש להם אצבעות ולשון וכמו הקירות שמנסים לחוש באצבעות – כל התערוכה היא מוקד של חישה, וזה נורא מפתיע שזה אצל צמח״.

הפיות של הכלים שלך וגם האצבעות שלידם, מזכירים לי פעוטות ששמים כל דבר בפה – זה איבר התקשורת העיקרי שלהם בין העולם למוח.

״אנשים מגיבים לזה באופן מאוד רגיש – האוצרת של הטריאנלה במילאנו דיברה על מיניות, את מדברת על תינוקיות. את זה אף אחד עוד לא אמר לי״.

באמת?

״כן. כל אחד בא לזה מעצמו וכל אחד עם התגובות שלו. יש כאלה שנרתעים, אבל אף פעם לא נתקלתי באדישות. העבודה מספיק פתוחה בשביל שאנשים יוכלו להתחבר אליה מכל־כך הרבה כיוונים. כשלמדתי ספרות ופסיכולוגיה הייתה לי מורה לשירה שאמרה שאפשר לנתח שיר איך שנרצה כל זמן שאנחנו לא אונסים את השיר. ניתן לבוא ליצירת אמנות מכל כך הרבה רבדים וכיוונים וקונוטציות".

״אני מתעסקת הרבה בעבודה שלי בנושא הגוף והסביבה שלו. כמו הכלים, שאני נותנת להם פה או ידיים. הרעיון שמאחוריהם הוא המחשבה איך הכלי מרגיש את הסביבה ואיך הוא מגיב אליה. אני לא מפסלת כוס ומפסלת צלחת, אני רואה מערכות יחסים בין הכלים. הפה הפעור הוא פתח לחלל שאינו נראה – הוא כמו שער בין העולם שבחוץ למשהו בלתי ידוע שנמצא בפנים״.

מי שמכיר את עבודות הכלים ואפילו התינוקות שלך יהיה מופתע לראות מיצב שבו כל החדר קשור יחד.

אני חושבת שדווקא הראיה של כל עבודה שלי בנפרד היא החריגה. כשהצגתי ב׳צבע טרי׳ זה היה לי מוזר, כי בפעם הראשונה העבודות יצאו מהקשר והוצגו כיחידות נפרדות. היה לי מאוד קשה כשהמיצב שהוצג בדיסמאלנד (התערוכה שאצר בנקסי בבריטניה, בספטמבר 2016) התפרק ונמכר לחלקיו. זה לא היה שולחן שעליו כלים, אלא מיצב שבו 40 כלים עם יחסים ביניהם. אני כמעט התעלפתי כשקיבלתי פתק מבנקסי, שבו הוא מסביר איך הוא רוצה לראות את העבודה״. 

יש בעבודות שלך משהו קריפי. בגלל זה בנקסי הזמין אותך?

״אני לא חושבת. היו שם עבודות מעולות מכל העולם. כשהוא פנה אליי היו מתוכננים 25 אמנים, אחר כך זה גדל עוד. לצד המיצב שלי באותו החלל היה פסל חד־קרן של דמיאן הירסט. זה היה גם קריפי – למשל המשחק בסירות הפליטים ששטות בין הגופות – עבודה גאונית לדעתי״.

הקהל הרב שעוקב אחרייך באינסטגרם הגיע אחרי התערוכה של בנקסי?

״לא. להיפך. העבודות משכו את הקהל. אני מעלה עבודה לאינסטגרם והמון מעבירים אותה הלאה. עבודות שלי הגיעו למגזינים המובילים כמו high fructose, juxtapose, hafpost – הייתה חשיפה מאוד גדולה. אני חושבת שמשם בנקסי הגיע אליי – הוא עקב אחריי באינטרנט, הוא לא שלף אותי מהסטודיו בזכרון יעקב״.

ומשם זה התגלגל הלאה.

״האינטרנט הוא כלי מצוין. מהבחינה הזו אנחנו חיים בתקופה מדהימה היום. אני מעלה דימוי של עבודה שלי לאינטרנט ופתאום פונה אליי אוצר מאוסטרליה, אוצר מניו יורק, אוצר מקנדה – כל אלה תערוכות שיהיו בקיץ הקרוב. השבוע דחיתי אוצרת מפירנצה כי היא רוצה עבודות עכשיו, מיד, ואין לי״.

שלושה אמנים עוסקים ביצירתם בנופים בדיוניים מנותקים מן המציאות, בתערוכה ״נופי בדיון״ שאצרה ענת גטניו. רויטל לסיק, מוש קאשי ותמר שפר פועלים במדיות ובטכניקות שונות: ציור שמן קלאסי, רישום בחומרים שונים ועל מצעים מגוונים, עבודת רצפה פיסולית או אנימציה.

לסיק, חברה בגלריה כברי – גלריה שיתופית יהודית־ערבית, תציג בתערוכה מספר גופי עבודות בטכניקה של רישום מהיר בעט כדורי. דימויי טבע ונוף, דמות אישה, ציפורים וחיות מאכלסים את עבודותיה של לסיק בסצנות שונות ומשונות, כשהן יוצרות עולם דמיוני קסום, אפל, מפתיע ולעתים קרובות אניגמטי.

קאשי מציג ציורי שמן מתוך שתי סדרות שונות: ״Nocturno״ מ־2011 ו״Crimson Icon ״ מ־2017. שדה המחקר של קאשי הוא מדיום הציור, והוא עסוק ביצירתו במציאת מקומה של פעולת הציור בעידן העכשווי. דימוייו שאובים בדרך כלל מן הטבע: נופים, שדות, פרחים, עצים וסבכים, אך הם נתלשים מן המציאות הקונקרטית והופכים לדימויים עקרים משוללי זמן ומקום. בציורים מתוך הסדרה ״Nocturno״, הסדרה המרכזית של קאשי בתערוכה זו, ניכר מהלך הולך ומתפתח בצבע שמן על בד, שבו קיימת תנועה בין משיחת המכחול וחומריות הצבע לבין נוף קדומים ההולך ונולד מתוכו. הירוק הזוהר המבצבץ מתחת לשכבות הכהות מנטרל את העבודות מכל תיאור קונקרטי של מקום.

שפר מגיעה לאמנות ממדעי המחשב. היא יוצרת נופים בדיוניים אורבניים בעיקרם. עבודותיה עשויות בטכניקות low-tech ובחומרים פשוטים הנוגדים את העולם הטכנולוגי והווירטואלי, ונצמדים במכוון לחוויה החושית של העשייה הידנית.

הנופים ביצירותיה של שפר אינם מתארים מקום קונקרטי כי אם מנסים ליצור ״סביבה מנטאלית״, המייצגת מרחב טכנולוגי כאוטי ומוצף דימויים בו אנו חיים בעידן העכשווי. זהו עידן שבו כל מקום שיש בו חיבור רשת מהווה שער לטריטוריה אינסופית אחרת – מצב קיומי הבודק מחדש מושגים כמו ״מקום״ ו״מרחב״.

תערוכת הצילום של יעל בן ציון, שנפתחה השבוע בגלריה ע״ש מורל דרפלר בוויצו חיפה, עוסקת במרחק ובזהות. המספר בכותרת התערוכה 5683 מיילים – מסמן את המרחק בין שדה התעופה בן־גוריון בישראל ושדה התעופה קנדי בניו יורק – שם מתגוררת בן־ציון. בתערוכה שאצר שמחה שירמן כל הצילומים (להוציא אחד), צולמו במהלך ביקוריה בארץ. בעין בוחנת וערנית, מבלי שהיא קובעת עמדה חד משמעית לכאן או לכאן, ותוך חידוד המבט מתוך המרחק, מבטה משוטט ונע בין מרחבים אינטימיים פרטיים לבין מרחבים ציבוריים.

בתנועתה, בתוך ובין המרחבים האלה, תוך שימת לב לפרטים הקטנים, היא נותנת את הדעת לקו הדק והשביר שבין שגרת החיים היום יומית והמראות המוכרים והאופייניים לבין סכנת הקיום והחרדות, גלויים וסמויים, שהם חלק מהשגרה הזו. זהו הקו המעצב את מהות הקיום והזהות של הכאן שהוא שם – יציבות ושבריריות, בטחון וחרדה המסתופפים זה בצילו של זה.

לוגו מצעד הגאווה של תל אביב לשנת 2017 אוייר על ידי יוסי מדר, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה מהשנה שעברה. פרויקט הגמר שלו היה איור מחדש של שבעת החטאים שעל פי הנצרות דינם דין מוות, תוך שימת דגש על מין ומגדר בחיים המודרניים. הפרסומים של מצעד הגאווה מציגים השנה איורים של גבר ואישה בי־סקסואלים, הנושאים את דגל הגאווה ואת דגל הקהילה הדו־מינית, תחת הכותרת LET IT B.

הדימוי

הלוגו בנוי משני חדי קרן מתנשקים, כשמעליהם שתי דמויות קופצות באוויר, שמשלימות אחת את השנייה. אחת היא דמות של גבר והשנייה דמות של אישה. במקור הדמויות היו אמורות להיות עירומות, ללא חלק תחתון, אבל מטעמים ברורים הן כוסו בתחתונים. הדמויות מחזיקות בדגלים: הגבר בדגל הגאווה, והאישה בדגל הביסקסואליות. מאחורי הדמויות יש סוג של הילה.

הפונט שנבחר למיתוג הוא באווירת הביטלס מתקופת צוללת צהובה. זה מתכתב עם הסיקסטיז, מדגיש את תחושת החופש והאהבה, ויוצר דימוי שמערבב ישן וחדש. הצבעוניות נוצרת מחיבור בין ורוד לכחול, גברי ונשי. זו צבעוניות זכירה ובולטת, שעושה הרגשה של פסטיבל.

התהליך

ניגשתי למכרז השנתי של עיריית תל אביב למיתוג אירועי הגאווה בסימן ביסקסואליות, ולשמחתי זכיתי. ההשראה לעיצוב הייתה סגנון האיור של צוללת צהובה, עם האיור הנאיבי כביכול. לתוך זה רציתי להכניס משהו משלי. התחלתי עם הדמויות הראשיות: בקונספט הראשוני הן היו אמורות להיות חשופות, אבל כדי שהקונספט יעבוד הבנתי שהאיור צריך להיות יותר ילדי ופשוט, ומאוד שונה מסגנון האיור שלי בדרך כלל.

תכננתי שהדמויות יהיו בעלות מבנה עגול ומלאות, באופן חביב, כך שיהיה הרבה יותר קל להתחבר אליהן, ולא מאיימות מינית. מכיוון שסמל הביסקסואליות הינו חד קרן, צרפתי אותו לאיור מאחורי הדמויות הראשיות. בסקיצות הראשונות היו גם דולפינים, עוד חיה המסמלת ביסקסואליות, ובתחתית הקומפוזיציה הייתה דמות רוקדת, סוג של אל יווני (הרמס). בסוף השמטתי אותן, כדי לקבל משהו יותר נקי.

אני מאוד מושפע ממיתולוגיה יוונית, וזה ניכר במרבית העבודות שלי. הוספתי את כל האלמנטים האלה כדי לקבל תחושה של חופש, אהבה וקבלת כל אדם באשר הוא. המטרה שלי הייתה לייצר את ילדי הפרחים החדשים.

המקום השני

בהתחלה היה לי כיוון נוסף, כזה ששם דגש גדול יותר על חד הקרן. הסקיצה נבנתה באווירת רטרו Pאנק. הרעיון היה שבתקופת ה־Pאנק טושטשו מאוד הגבולות בין נשים לגברים: היו תלבושות זהות, ובעיקר תספורות זהות לגברים ונשים; כל נושא המגדר מאוד טושטש.

ניסיתי לייצר שפה מיתוגית, פסטיבל רטרו כזו, עם משקפיים באווירת התקופה, צבעים זרחניים בולטים, וסלוגנים באווירת השיר של להקת בלר, ״Boys and Girls״. למרות שזה שיר שהוא לא מתקופת ה־Pאנק, אבל יש בו את האלמנטים הנכונים, עם הטקסט הזה שלגמרי משקף בעיני את המהלך:

Boys who like boys to be girls
Who do boys like they're girls
Who do girls like they're boys

בדיעבד אני הרבה יותר שלם עם הכיוון הראשון ומרגיש שהוא דווקא הנכון יותר, אבל גם השני היה בסדר, רק לא ממש מתאים במאה אחוז.

עיצוב טוב

שאלה מאוד לא קלה. עיצוב טוב חייב שיהיה בו משהו שלא ראית בעבר, משהו שגם אם הוא מתבסס על דברים שכבר היו, מוסיף להם עוד משהו. חשוב לי לא להתחקות אחרי טרנדים עכשוויים בעולם, ולא לעשות דברים שיראו ממוחזרים. עיצוב טוב צריך להיות מושך ולגרום לך לתת עוד מבט על כל האלמנטים. הוא צריך לתפוס אותך, בין אם אתה אוהב את זה ובין אם לא. מהרגע שתפסתי לצופה את העין, המלאכה הושלמה.

הי איריס, מה שלומך?

מצוין, תודה. מה שלומך?

לא רע בכלל גם כן. אני חייב להגיד שאני מאוד סקרן לגבי דריסת רגל!

☺ בצדק. נראה לי שהולך להיות מאוד מעניין

אז מה זה הדבר הזה, עבודות סאונד ו/או פרפורמנס תלויות מסלול?

עבודת סאונד ועבודות פרפורמנס שמתקיימות במרחב הציבורי – ברחובות תל אביב, יפו ולוד במקרה שלנו – שהצפייה בהן נעה במסלול מסוים. אתה לא עומד במקום אחד וצופה או מאזין לעבודה, אלא העבודה משוטטת ברחוב ובעיר, ועוברת בכמה מקומות וכמובן מתייחסת אליהם. זה יכול להיות מסלול במקום יחסית מוגדר כמו כיכר הקומנדו בלוד או מסלול בין הערים, עבודה שמתחילה בתל אביב ומסתיימת בלוד

ומאיפה הגיע הרעיון? זה משהו שעשית בעבר? שיצא לך להשתתף בו?

עבודות תלויות מסלול הן לא פורמט שאנחנו המצאנו ויש הרבה אמנים שעובדים בו גם בארץ, את חלקם יצא לי לראות. אבל הרעיון של להפוך את המדיום הזה כפלטפורמה לרצף של אירועים הגיע מברלין, מפסטיבל b_tour שמוקדש כולו לעבודות תלויות מסלול. אנחנו (גילי זיידמן ואנוכי) עובדות עם יעל שריל מb_tour ודריסת רגל זו הפקה משותפת של כולנו

זה בדיוק הזמן להגיד כמה מילים עלייך, על גילי ועל יעל, מה כל אחת עושה ואיך נוצר החיבור ביניכן

יעל שריל שחיה בברלין היתה בצוות המייסד של b_tour ומנהלת אותו עד היום. הפסטיבל נוסד ב2013 ומאז מתקייים בערים שונות באירופה. גילי זיידמן היא אוצרת ואנחנו עובדות ביחד כצוות אוצרותי בשנתיים האחרונות, אחרי שהפקנו ואצרנו את פרויקט המקרר. היה כל כך כיף לעבוד עליו ומאז פשוט המשכנו לעבוד ביחד: הקמנו עמותה וקראנו לה המקרר, ודרכה אנחנו מפיקות ואוצרות אירועים עצמאיים ותערוכות.

גילי ויעל מכירות עוד מהתיכון והקשר התחיל משם. חלק מהרעיון של לעסוק בעיר ובחיבור ביניהן ימשיך איתנו גם להפקה משותפת של שלושתנו בברלין, באוגוסט הקרוב, הפקה שתתבסס גם על הניסיון של העבודה כאן

אז יש פסטיבל בברלין, איך מממשיכים לישראל? אתן מכירות יוצרים שעושים כאלו דברים בישראל? מוציאות קול קורא? מזמינים אמנים מחו״ל? מחליטות על תמה משותפת או משאירות הכל פתוח?

הפסטיבל בברלין נתן את הנקודת מוצא, מכאן בנינו את הכל באופן שהיה נראה לנו מתאים ומעניין. קודם כל הבחירה לעבוד בלוד והבחירה לפעול בשלוש ערים במקביל: זו היתה אחת ההחלטות הראשונות שלנו, החלטה שכמובן השפיעה על התמה ועל בחירת האמנים, שהתבססה על קול קורא שהוצאנו ועל מחקר לגבי אמנים שעוסקים במדיום ושהיה נראה לנו מעניין לעבוד איתם בהקשר של תל אביב, יפו ולוד. בנוסף, לפני כשנה התחלנו עבודת מחקר ומיפוי בלוד, חיפשנו כמה שיותר אנשים ועמותות לעבוד איתן ודרך נקודת המבט שלהם.ן. התהליכים האלו השפיעו על המחשבות שלנו לגבי התמה, לגבי אופני העבודה השונים, לגבי מעורבות של תושבים בסיורים עצמם או בתהליכים של קבלת החלטות

בואי תתני שתייםשלוש דוגמאות לעבודות שיוצגו (איך אומרים, יוצגו? יתקיימו? ייערכו?) בדריסת רגל

שיהיו?

נזרום עם שיהיו…

סכנדר קובטי הכין סיור וירטואלי (אוגמנטד ריאלטי) ביפו שכולו מועבר על ידי ארנסטו גולן, מדריך סיורים. הסיור משוטט בכמה רחובות ביפו שיש להם באופן מפתיע שמות של הרבה רבנים מרכזיים בחסידות ומסביר על ההשתלשלות ההיסטורית שהובילה לבחירה המעניינת בדמויות האלו כשמות לרחובות דווקא שם. אם תיקח את אוטובוס 461 מתל אביב ללוד תשתתף בסיור של קמילה רודי שעובדת עם אנסמבל תיאטרון לוד, וביחד הם יוצרים כל מיני אינטראקציות עם המשתתפים ועם הנוסעים.

בלוד יש עבודת סאונד שיצרה יוהנה שטיינדורף, סיור שמשוטט עם רודי ביינסאי, שהיא גם תושבת העיר וגם זמרת מוכרת מ״דה וויס״. כמקשיב אתה הולך במקומות שרודי בחרה ומקשיב לסיפור שלה ולמחשבות שלה על מוסיקה, על הביוגרפיה שלה ועל הדרך שלה. ויש גם פאנלים, או שיחות פתוחות שאנחנו קוראות להן b-talks, ומסיבת רחוב מגניבה בשוק של לוד ביום שישי

את יכולה להגיד משהו על השם, דריסת רגל?

שם שמבטא הליכה, שהיא בבסיס כל העבודות: גם היוצרים הולכים וגם אנחנו כקהל, הולכים איתן. עוד נקודה שהעסיקה אותנו, היא איך אפשר לחוות את העיר כתושב העיר וכמישהו מבחוץ. השם דריסת רגל מבטא כמה רבדים – של של התחלה, של אקטיביות, של יצירת מקום אבל גם רמז לאלימות. כל הרבדים האלו העסיקו אותנו בעבודה על דריסת רגל. בנוסף, העבודה עם קהילות מקומיות, עם תושבים, עם אמנים מקומים ועם אמנים ביןלאומיים מייד מכניסה הרבה נקודות מבט והתייחסויות למקום; נקודות מבט שאני מקווה שיהיו חלק מהחוויה ומהעניין של ההשתתפות בדריסת רגל. השם דריסת רגל מנסה להעביר משהו מהמורכבות הזו

אז מה אתן רוצות שיקרה למי שיבוא לאירוע? שמה הוא יבין או ירגיש? שמה ישאר אצלו, גם במובן של מחשבה על אמנות, גם במחשבה על התוכן שהוא חווה וגם במחשבה על המקום שהוא פוגש?

לא נראה לי שאנחנו יכולות או רוצות לכוון למשהו ספציפי. אני חושבת שזו הזדמנות להכיר סיפורים לא מוכרים, הזדמנות לחשוב מחדש על דברים מוכרים. הזדמנות נהדרת להגיע ללוד, עיר מרתקת שיש בה המון מה להכיר, לחוות ולשמוע. אנחנו מקוות שאנשים מלוד יגיעו לתל אביב ושאנשים מתל אביב יגיעו ללוד. יש משהו במדיום הזה, של עבודות אמנות שהן סיורים בעיר, שהוא פשוט וכייפי ומחובר לעיר מייסודו. אנחנו מקוות שזה יכול להגיע לאנשים, ואולי לפתוח ערוץ חשיבה והתבוננות על הרחובות שאנחנו הולכים בהם כל יום‎

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים? ‎

שני דברים: הפתיחה של הפסטיבל תהיה ביום רביעי 17 במאי ביפו, והדבר השני זה שלוד זה בסך הכל 15 דקות מתל אביב (לכל מי שזה מרגיש לו אולי טיפה יותר רחוק…)‎

בעידן המודרני כל דבר סביבנו מושפע מעיצוב, החל מהפלאפונים שאנו מחזיקים, דרך מוצרים ביתיים בסיסים כמו סכו״ם וצלחות, ועד מוצרי הצריכה שאנו רוכשים. כך נוצר מצב שבו כל אחד מאתנו מחזיק ברשותו אוסף של עשרות פריטים וחפצים מעוצבים מבלי שהתכוון או ששם לב. גם מוזיאונים מחזיקים באוספי עיצוב, אך לא משיקולי צריכה ונוחות אלא ממניעים אחרים כמו הסיפור מאחורי החפץ, השימושיות של החפץ אל מול הערך האסתטי שלו, התמקדות בעיצוב מקומי כנגד ייצוג בין־לאומי רחב ועוד. עתה מוזיאון ישראל חושף את אוסף העיצוב שעד כה נשמר רובו ככולו במרתפי המוזיאון.

כשהוחלט על הקמת המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל נקבע כי המחלקה לא תטפח אוסף קבוע של פריטים ולא תעסוק בהיסטוריה של העיצוב, אלא תהיה דינמית ותתמקד בהווה ובעתיד הקרוב. אך ככל שהזמן עבר ותערוכות התחלפו נוצר אוסף עשיר ומגוון של חפצים שניתנו במתנה למוזיאון או נבחרו במיוחד להישמר על ידי אוצרי המחלקה לדורותיהם. כיום, מחזיק מוזיאון ישראל באוסף של למעלה מ־10,000 פריטים מגוונים, ביניהם מוצרי צריכה המוניים כמו אייפד, פריטים יחידים במינם בעולם כמו תבניות ביסקוויטים משנות ה־30 ועוד.

התערוכה עצמה מאורגנת כמעין גרף תלת־ממדי ותציג כ־300 פריטים מהאוסף הקיים של המוזיאון. על גבי הגרף, מימין לשמאל, יהיו מחולקים הפריטים לפי קטגוריות שימוש – מנוחה, משחק, עבודה ואכילה. מלמעלה למטה יהיו מחולקים הפריטים מחפצים תעשייתיים ביצור המוני לחפצים יחידים במינם הקיימים רק באוסף המחלקה. אופן החלוקה, והממשק האינטראקטיבי שנוצר במיוחד בעבור התערוכה, יאפשר לצופה להתוודע לשכבות של ההחלטות במוזיאון ולצירופי המקרים שהובילו להיווצרות האוסף, ולפתח נקודת הסתכלות חדשה על המקום שתופס עיצוב בחיינו.

נעילה: 28.10

סדרת התערוכות ״קומפוזיציות לזמןחלל״ מציגה מפגשים בין אמנות חזותית למוזיקה, בשיתופי פעולה ייחודיים בין אמנים ומוזיקאים שיוצרים יחד אובייקטים אמנותיים. התערוכה ״קולות גבוהים: הרצה לאחור״ מתייחסת למחקרים באפיגנטיקה המתחקים אחר התפתחות הקול האנושי והתפתחותו כשפה. היא מציגה עבודת מיצב תלוית מקום המשלבת רישום, פיסול, אנימציה ואלמנטים מן המוכן, וכמובן מוזיקה, המאחדת את האוביקטים לכלל קומפוזיציה אחת.

בתערוכה האמנים שואבים מתוך מחקרי תאי גזע ומיפוי זמן כדי לשרטט נרטיבים אפשריים לדרך שבה הקול האנושי השתנה והתגבש כצורה. הם יוצרים מרחב דינמי, סביבה רב־חושית הממקמת אובייקטים שונים בתוך מארג מוזיקלי של מקצבים ושל צלילים, בגבהים ואורכים שונים. סביבה המאפשרת למבקר לעמוד מול מצבים שונים של האזנה ולמידה, שיטוט והשתהות.

בעבודה על התערוכה, היוצרים ניהלו דיאלוג מתמשך עם חוקרים מהפקולטה למדעי הטבע באוניברסיטה העברית בירושלים, המחלקה לגנטיקה במכון למדעי החיים ע״ש אלכסנדר סילברמן – פרופסור ערן משורר ממכון ספרא לחשיבה עצבית ופרופסור לירן כרמל מהמחלקה לגנטיקה – שפרסמו לאחרונה מאמר פורץ דרך שהוביל אותם להשערה כיצד למד האדם להפיק קול ומה השוני בשפה הקולית בין אדם הקדמון לאדם המודרני.

ניבי אלרואי (נ. 1978) – אמנית רב תחומית המתמחה במיצבים תלויי חלל ומיצבי אנימציה הנשענים על תקופות מחקר ארוכות. היא חוקרת את הקשר בין תרבות לבין טבע ואת הפרקטיקות המדעיות בהן מנסים לתאר ואף לשנות ולשבש מהלכים בטבע. נדב רבוא (נ. 1984) – מפיק ומוזיקאי אלקטרוני. מקליט ומפרסם תחת השם Naduve. לצד כתיבת מוזיקה למחול (עומר עוזיאל, גוונים במחול) הלחנה לסרטים (שירה מקין) הלחנה חיה (הארון של דוק׳ קליגרי, פס׳ הסרטים ירושלם) כתב והוציא לאור שלושה תקליטים בלייבלים בבריטניה, גרמניה וקנדה.

בסיום הסדרה ייצא בשיתוף ״ רוטשילד 12״ – תקליט ויניל שיכלול את כל היצירות המוזיקליות.
נעילה: 15.7

הי יפתח, מה שלומך?

מעולה, תודה

יפה! אני מנחש שלא חשבת שהפרויקט הזה יגיע לכל כך הרבה מקומות, ושאפילו הגרדיאן הבריטי יקדיש לו כתבה…

האמת שלא. חשבתי שאולי זה יתפרסם באחד מהבלוגים של עולם העיצוב במקסימום, וגם לגבי זה פחדתי שיחשבו שזה גימיק ויוותרו. אז כן, אפשר להגיד שהופתעתי

יש לך אולי תשובה מה בפרויקט עורר כל כך הרבה עניין?

זו שאלה שכל הזמן עולה לי בראש. אולי זה בגלל שמדובר באוכל ואנשים יכולים להתחבר לזה בקלות; אולי גם בגלל שמכונת כביסה היא כזה דבר קר ונקי, ובפרויקט יש מתח בין זה לבין הבישול שאנחנו מכירים

כן. אצלי זה קודם כל הניגוד בין משהו מלוכלך למשהו סטרילי, בין משהו שהיה בגוף או על הגוף למשהו שאתה רוצה להכניס לגוף

אתה ניסחת את זה יותר טוב ממני…

אז בוא נתחיל מהתחלה, כמו שאומרים: איך בכלל נולד הרעיון ובאיזו מסגרת?

הרעיון נולד בבצלאל במסגרת קורס ״שרשרת המזון״ בהנחיית ליאורה רוזין. רציתי לעשות פרויקט שונה ממה שאני עושה בדרך כלל (אני נוטה לעשות פרויקטים יותר אמנותיים ופחות פרקטיים), וחשבתי שהפעם אעשה משהו שיעזור למישהו. ראיתי פרויקט שממש הרשים אותי ב־desginboom על מעיל שהופך לשק שינה, והחלטתי שזה הכיוון שמעניין אותי לעסוק בו.

התחלתי לחשוב איפה הומלס יכול לבשל בעיר. חפשתי פתרונות בבלוגים של הומלסים (מסתבר שיש דבר כזה..) ומצאתי שהמכבסה היא גן עדן בעבורם. היא פתוחה 24/7, מספקת ביטחון וחום, wi-fi, שירותים ומים חמים; סוג של בית, אז למה שלא נבשל שם? התחלתי לחפש איפה אפשר לבשל בתוך המכבסה, ואז מכונת הכביסה קפצה

שנייה לפני שנמשיך – מה זה הקורס הזה? מה קורה בו ומה נדרשתם לעשות?

אני שמח ששאלת, כי לקורס ולהנחיה של ליאורה היה משקל מהותי בהצלחה של הפרויקט. הקורס הוא קורס סטודיו בבצלאל לשנים ג׳ ו־ד׳ (בעיקר ד׳) במחלקה לעיצוב תעשייתי. הרעיון הגדול של הקורס הוא להסתכל על תהליכים בעולם המזון ועיצוב מזון, ולעצב בעבורם פתרונות וכלים

אז נחזור לבלוגים של ההומלסים ולמכונות הכביסה. מה עכשיו? מאיפה בכלל מתחילים לחשוב על איך להכין אוכל במכונת כביסה?

בתחילת הקורס השתתפנו בסדנה לבישול בוואקום, משם קיבלתי את ההבנה שאפשר לבשל אוכל במים חמימים ולא רותחים (תמיד חשבתי שחייבים להרתיח אוכל, זאת הנקודה לציין שאני לא בשלן כזה גדול…). תוסיף את זה לכמה אנשים מוזרים שניסו להכין ראמן במכונה, ללא הצלחה יתרה, מכיוון שהם לא השתמשו בשקית להפריד בין הסבון לבין האוכל, מה שתמיד הסתיים באותו האופן…

קטעים.

ואז? איך החלטת איזה אוכל להכין, מה כללו הניסויים, מה היה הטעם של מה שהכנת בהתחלה?

בהתחלה הכנתי פתיתים ואפונה ירוקה בקופסאת פלסטיק שעטפתי במצעים. זה יצא אכיל, בקושי. חשבתי שהנוזלים לא התאיידו כי לא היה חם מספיק אז הנחתי את כל היצירה לייבוש במייבש. טעות. בגלל כל החום והאדים הפתיתים הפכו לגוש וכל התוף של המייבש היה מלא בפיצוצים שהזכירו לי שלא הארכתי את הביטוח למייבש. בגלל הנזק עצרתי שם והנחתי שהוכחתי שזה אפשרי וזה מספיק. אחרי כל מיני התפתחויות חזרתי לבשל במכונת הכביסה לפני שבועיים והגעתי לתוצאות לא רעות בכלל של בשר ועוף בעיקר. זה כבר דרש כמה נסיונות על תוכניות שונות של מכונת הכביסה והמרה של מתכונים משעתיים וחצי על 58 מעלות ב־sous vide (בישול בוואקום בצרפתית), לשפת הכביסה; כלומר, כותנה למשך זמן ארוך ללא ייבוש

נכון לעכשיו, לכמה מתכונים אמיתיים הצלחת להגיע בסופו של דבר?

בהגשה הצגתי שלושה (שהיום אני כבר יודע שהם פחות רלוונטים) והמטרה שלי הייתה לחבר בין עולם המנות המוכנות לבית לכל ההקשרים שבאים עם זה (בעיקר בית) לעולם של אחרי המשבר של 2008, שבעקבותיו הרבה אנשים איבדו את הבית שלהם. מכיוון שאני לא שף אני כרגע עסוק בלפתח שיטה, קווים מנחים, ושהם ישברו את הראש…

אם כך, עד כמה הפרויקט אמור להיות פרקטי וישים, ועד כמה הוא אמור רק לעורר מחשבה ודיון?

זה מצחיק, כי כמו שאמרתי בהתחלה התכוונתי לעשות פרויקט פרקטי ולא כל כך הצלחתי לשכנע את החברים לכיתה שהדבר הזה ישים, אז פניתי לכיוון האמנותי (לכן גם לא התעקשתי על להצליח לבשל). כשהפרויקט התפרסם עקבתי קצת אחרי התגובות, חלקן היו מאוד נבזיות, אבל היה יפה לראות כשכל פעם שמישהו הגיב בצורה נבזית אנשים ענו לו שיקרא את הכתבה, או שהם היו הומלסים ואם היה להם דבר שכזה הם היו ממש שמחים. התגובות האלה שכנעו אותי להמשיך לנסות לפתח את זה, אז אני חושב שהתמזל מזלי וזה גם פרויקט שעורר דיון ואולי הוא גם יוכל בהמשך לעזור לאנשים

כלומר, יש סיכוי שיום אחד נוכל להכין אוכל במכונת כביסה?

נראה לי אפשרות סבירה לחלוטין. אני חושב שאנחנו מבזבזים כל כך הרבה אנרגיה ביום־יום שחייבים לחשוב על דברים כאלה

אמרת בהתחלה שאתה נוטה לעשות בדרך כלל פרויקטים יותר אמנותיים ופחות פרקטיים. אתה יודע להגיד איפה הפרויקט הזה ממשיך את הקו המחשבתי/עיצובי שלך מארבע השנים האחרונות?

במובן הכי שטחי: בנראות שלו; אני תמיד שם את הרעיון לפני האסתטיקה. זה לא שאני רוצה שהדברים שאני עושה ייצאו פחות יפים אבל אני חושב שבמהלך יצירה באקדמיה יותר חשוב לעורר דיון מאשר שהדברים יהיו יפים (בלי לפגוע באף אחד שעושה דברים יפים).

במובן העמוק יותר, אני כל הזמן טרוד במחשבות על העולם שאנחנו חיים בו: כלכלה, פוליטיקה, שלום אזורי וכו׳. אני מרגיש שזאת מעין חובה בתור מעצב, אך יותר מזה בתור בן אדם חושב ויוצר. אני רוצה לדרוש מאנשים לחשוב, ובהקשר הזה הפרויקט מתחבר בול לשאר הפרוייקטים שעשיתי

יכול לתת דוגמה לפרויקט אחר שלך?

בשנה ג׳, במסגרת קורס אחד לרבבה (בהנחיית פרופ׳ עזרי טרזי), עשיתי את ״אייקה״, שולחן למשא ומתן. השולחן ושני הכסאות נעשו ביציקת בטון אחת שאותה זיינתי בברזלי בניין למעט נקודות מסויימות. אחרי שהבטון התייבש שברתי את הבטון בעזרת פטיש 5 ק״ג והוא נשבר באותן הנקודות שלא חיזקתי לשולחן ושני כסאות.

העבודה מדברת כמובן על שבירה של חומת ההפרדה אך היא גם משתמשת בבטון ובשפה של בנייה ערבית/ישראלית כגשר וכחומר משותף. צילמתי את השבירה של יציקת הבטון וערכתי את כל הסרטון עם הנאום של קלינטון במהלך הסכמי השלום לפני רצח רבין. אז מן הסתם האסתטיקה פה היא לא המהות אלא הרעיון של העבודה

ועכשיו פרויקט גמר… תגלה לנו מה אתה עושה?

כן, וואו. תקופה לחוצה לכל סטודנט. יש עוד חודשיים ודברים עוד עלולים להשתנות אבל בגדול אני לוקח חפצים איקוניים מעולם העיצוב ויוצק אותם מחדש בסיליקון כך שהם משמרים ומשנים את הפונקציה שלהם באותו הזמן. לדוגמה, מנורת שולחן שמאירה אך לא מחזיקה את עצמה, כאילו שנשאר רק הזיכרון של הדבר עצמו, או שעון שמראה את הזמן אבל המחוגים שלו גמישים ו״עייפים״. הרעיון הוא שוב לייצר דיון בנוגע לעיצוב, מהותה של עבודה, של שכפול של איקונות, וכל זה בעזרת חפצים יוםיומיים

נשמע מסקרן! אבל נמתין בסבלנות… וכמובן שנבוא לבקר. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

מקווה שאצליח לעמוד בציפיות…

צעצועים הם חפצים המשקפים מציאות, תרבות ומסורת ומהווים בעבורנו המבוגרים אמצעי להעביר לילדינו ערכים שאנו בוחרים ושבהם אנו מאמינים. הצעצועים מאפשרים לנו לספר סיפורים לחלוק חוויות ורגשות ומאפשרים לנו לנווט ולהשפיע על חוויות הילדות. יצירת או בחירת צעצוע מסוים מהווה הזדמנות להקנות ללא מילים, דרך משחק בחפץ, ערכים אסתטיים, רעיוניים ופונקציונליים.

ב־18 במאי יתקיים בשנקר האירוע השנתי המרכזי של המחלקה לעיצוב תעשייתי בנושא עיצוב צעצועים. הדוברים בכנס ינסו להשיב על שאלות וסוגיות שמעמידות את העת הנוכחית במרכז הדיון – כיצד יוצרים היזמים והמעצבים צעצועים לילדי הדור החדש? כיצד מתאימים צעצועים לילדים בדור של טכנולוגיה מתקדמת? ומאין באים הרעיונות וההשראות לפיתוח צעצועים לילדי המאה ה־21? בהמשך לכנסים הקודמים שהתקיימו בנושא בשנת 2011 ובשנת 2014, הכנס יאיר השנה את השורשים הרעיוניים, את החזון ואת תהליכי הפיתוח והעיצוב המובילים ליצירת צעצועים חדשים.

הכנס הוא חלק מפעילות המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר שתמשיך בקיץ הקרוב ביציאת קבוצת 18 סטודנטים ומורים ל־Ningbo בסין במטרה לפתח ולעצב צעצועים נוספים. בכנס ישתתפו דוברים מהמובילים בעולם בתחום יזמות, עיצוב והמצאת צעצועים, שירחיבו את גבולות הדיון המקובלים אודות צעצועים.

תכנית הכנס:

08:30 – התכנסות, הרשמה ופתיחת תערוכת הצעצועים בגלריה לורבר, שנקר

09:25 – דברי פתיחה: יואב זיו | ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי, שנקר
09:30 – Peter Handstein | יזם וחלוץ תעשייתי, מייסד ונשיא חברת HaPe הבין־לאומית, נינגבו, סין
10:00 – Renate Menzi | אוצרת מוזיאון העיצוב בציריך, שווייץ
10:30 – גיל דרוקמן | מוותיקי ממציאי הצעצועים בישראל, בכיר בחברת Toyly

11:00 – הפסקת קפה

11:30 – פרופ׳ Gabriel Songel | מעצב, אספן וראש מכון המחקר Innoarea, אוניברסיטת פוליטקניקה, וולנסיה, ספרד
12:00 – אילנה בן־ארי | מעצבת צעצועים, יזמת חברתית ומייסדת חברת Twenty One Toys, טורונטו, קנדה

12:45 – ארוחת צהריים

13:45 – Henrik Johansson | מעצב צעצועים, לשעבר בכיר ב-Ikea וכיום בחברת HaPe הבין־לאומית
14:15 – Mark Carson | ממציא ומייסד חברת הצעצועים המובילה Fat Brain, נברסקה, ארצות הברית
14:45 – Taren Chan | חברת Industrial Development Limited, הונג קונג
15:15 – Andres Garza | מנהל עיצוב בחברת SpinMaster קליפורניה ומפתח רובוטי Meccanoid

ביום הכנס תיפתח לקהל הרחב תערוכה שתציג צעצועים בהשראת תכני ההרצאות שיעלו לדיון בכנס, צעצועים שהפכו למוצרי מדף ממשיים ושגילמו תפישת עולם או רעיון ברור שעמד בבסיסם. בתערוכה אפשר יהיה להתרשם מצעצועים המבטאים בעיצובם גישת משחק פתוח, צעצועים שעוצבו במטרה לפתח כישורי חברה ואינטליגנציה רגשית, צעצועים שעוצבו מתוך חזון אקולוגי.

נעילה: 26.5

קולקטיב פריטימס הוקם בשנת 2014 כבית לחברים ויוצרים עצמאיים מתחומי יצירה שונים בטווח שבין איור, עיצוב עכשווי ואמנות פלסטית. ״ניסינו למצוא פלטפורמה שתאפשר לנו להציג עבודות ביחד, מתוך הערכה אחד לשני ומתוך רצון להנגיש את האמנות שלנו לגובה העיניים של הקהל״, מספר יונתן לקס, אחד מחברי הקולקטיב, הידוע יותר בשם שבו הוא פועל, YONIL.

"יש הרבה קהל בגילאים שלנו, ולא בגילאים שלנו, שלא מגיע לגלריות או לפתיחות של תערוכות, והיה לנו חשוב להגיע לחברים שלנו, לקהל שמסביבנו, שאנחנו חלק ממנו, מבחינת חללי תצוגה, מחירי העבודות וכן הלאה. התערוכות שלנו הן בדרך כלל אירועים שקורים אחת לשלושה־ארבעה חודשים ושמאגדים את כולנו ביחד. בשאר הזמן כל אחד עובד על הדברים שלו, אם זה ברחוב, בעיצוב, באיור״.

ואז אתם מקבלים טלפון מבית העיר, מוזיאון עירוני, חלל ממסדי של עיריית תל אביב, שמציע לכם תערוכה.

״הטלפון האדום מצלצל, בועז תרים״, הוא מכריז בצחוק.

״אבל ברצינות, אין לנו בעיה עם זה. הדיבור הקצת שחוק של ללכת נגד או עם הממסד, הוא קצת מעייף, והוא גם לא נכון כל כך. רוב אמנות הרחוב המקומית היום היא לא בהכרח התרסה נגד הממסד, וגם אם כן, אני לא יודע אם יש באמת דיאלוג של איבה או כעס בין הממסד לאמני הרחוב. מהבחינה הזו האמנות שלנו, אם היא נעשית על קיר בדרום, בצפון תל אביב או בכל עיר אחרת, אם זה פוסטרים שנתלים על הקירות או אנימציה שמועלית לאינטרנט, זה לא משנה, זו לא המהות. אנחנו לא חושבים שזה האישיו.

״הממסד נותן כסף? מחבק? אז מחבקים בחזרה. לפעמים…״.

What The Fuck

התערוכה של פריטימס היא הראשונה בסדרה, במסגרת ההחלטה של בית העיר להתמקד בקולקטיבים של יוצרים מהארץ ומהעולם, ולאפשר להם ״להשתלט״ על מרחב המוזיאון תוך יצירה בתחומים שונים: אמנות פלסטית, מוזיקה, תיאטרון, פרפורמנס, מדיה דיגיטלית ועוד. ביום שישי יושק באירוע מיוחד Shits & Giggles, פנזין חדש במהדורה מוגבלת שיכלול חומרים חדשים ואקסקלוסיביים שיצרו חברי הקולקטיב המציגים בתערוכה. הפנזין יחולק למבקרים ויהיה אפשר להשיגו במסגרת האירוע בלבד.

״אמנות היא אגוז קשה״, אומרת איילת ביתן שלונסקי, האוצרת הראשית של בית העיר. ״כשהקמנו את בית העיר ב־2009 אמרנו שזה הבית של העיר ותושביה, בית של אמנים ויוצרים שמייצג יצירה ויודע לחשוף אותה לקהל. והנה אנחנו מגיעים לתקופה חדשה של עבודה בקולקטיב, ומאחר ואני אמנית, ומדברים על יוצרים במסגרת קולקטיב, אני לא מצליחה להבין את זה עד היום. ואני אומרת WTF… מה זה אומר? מבחינתי אמנות היא עניין כל כך אינדיבידואלי, אז הנה ההזדמנות שלי להתקרב ולראות איך זה קורה.

״החברה השתנה, התמונה משתנה בכל יום, כמו שיש מכונית קולקטיבית של ׳קאר טו גו׳ או תיירות קולקטיבית ואירוח קולקטיבי של ׳אייר בי.אן.בי׳, הפתיע אותי לגלות שזה קורה גם באמנות. אבל אמנים עדיין שבויים במסגרות שעולם האמנות מכתיב: זה מתחיל בכסף, באמצע יש כסף ובסוף יש כסף. נמאס לי מהעולם הזה, באמת. זה עולם נורא אכזר, שיכול לגמור את חדוות היצירה, וזה לא מעניין. לשמחתי אותנו כסף פחות מעניין, ומה שמעניין אותנו זו האמנות והיצירה.

״הצעד הבא היה להבין איך זה בא לי די ביטוי ביצירה, והמנעד הוא רחב: יש מי שמייצרים לעצמם את המוסכמות של הקניין הרוחני, איפה מתחילה היצירה ואיפה היא נגמרת, למי היא שייכת, מי חותם על העבודה. אנשים מחפשים מקום לעבוד שיהיה להם קל יותר לחלוק בהוצאות. וזה גם ברמה של מחשבה שהיא כמעט טמפלרית, של הקמת מושבה עצמאית שתדע לענות על כל הצרכים שלה, בתוך תחומי האמנות״.

ולמה דווקא פריטימס?

״התחלנו לחפש קולקטיבים יוצרים: קודם כל ישראלים, ואם אפשר תל אביביים״.

״עלינו ראשונים, קידום טוב בגוגל״, אומר יוניל בצחוק.

״ראינו עבודות שלהם, נדלקנו לגמרי״, ממשיכה ביתן שלונסקי. ״אמרנו וואוו, יש פה חבר׳ה סופר מוכשרים. את זה אנחנו רוצים. לא ידענו מה יהיה אבל זה נראה מבטיח. היה לי ברור שאני רוצה לפתוח עם קבוצה ישראלית, עדיף מקומית. בסופו של דבר התקציב של בית העיר מגיע מכספי ציבור, ולמזלנו הרב אנחנו שייכים לעיריית תל אביב יפו והתפקיד שלי הוא לנתב את הכספים למי שיוצר פה, ולעודד חשיפה שלו לקהל. כשראינו אותם היה לנו נורא קל להחליט ולהגיד אותם אנחנו רוצים״.

מה זיהית בעבודות שלהם?

״גם באינטרנט נורא קל לזהות אמנות טובה, בניגוד אולי למה שחושבים. זה קופץ לך מהמסך בהתאם לרגישויות שלך, להשכלה שלך, לאופן שבו אתה יודע לקרוא את העולם הזה. זה קופץ החוצה מייד. זיהיתי שיש לנו עסק עם אמנים. כשנפגשנו פה בפעם הראשונה שאלתי, לא כי זה באמת עניין אותי, אם הם למדו באקדמיה או לא, וכולם אמרו שכן, כולם למדו ליצור״.

חלקם הגדול דווקא למדו עיצוב.

״זה לא משנה, העולם כבר לא עובד בחלוקות האלו. אפשר לראות על הקירות שהם יודעים להניח קו, כל מה שמרכיב את העולם שבסופו של דבר אנחנו מפרקים לקומפוזיציה, לצבע, להרמוניה, לקו, לנקודה, לחלל. אתה קולט מייד שאלה אנשים שיודעים מה הם עושים״.

אין קונספט

התערוכה של פריטימס נפתחה לאחר רגע מעניין בהיסטוריה של בית העיר. לפני קצת פחות משנה נפתחה במוזיאון התערוכה של זאב אנגלמאיר, ״הארץ המובתחת״, שהפכה עם הזמן לתערוכה של שושקה, האלטר אגו הצבעוני והפרוע של אנגלמאיר. בתערוכה המשיך אנגלמאיר למתוח את גבולות הטעם הטוב ולאתגר את המבקרים עם היחס שלהם לדת, לאומיות, מיניות, פורנוגרפיה ועוד, תוך שהוא משתלט על כל חלקה טובה במוזיאון ועושה בו כשלו.

״אחרי התערוכה של אנגלמאיר, היה לנו ברור שזה מקום שאפשר לעשות בו כמעט כל מה שאנחנו רוצים״, אומר YONIL. ״רובנו מגיעים ממקומות אחרים, אולי אפילו פחות פרובוקטיביים בתכנים שלנו, אבל מבחינת השתלטות על החלל זה נתן לנו מושג כללי מה באמת אפשר לעשות במקום הזה. לקחנו את זה וניסינו להתייחס למקום כדף חלק, בלי לחשוב מה היה לפני ומה יבוא אחרי״.

ביתן שלונסקי: ״התערוכה של אנגלמאיר באמת הייתה הייפ גדול של אמן אחד, וברור שאתה לא רוצה ליפול בתערוכה הבאה, אבל זה לא מה שמנחה אותך; לא אותי בכל אופן. מרגע שהחלטתי לשים פוקוס על קולקטיבים יוצרים, גם אצלי בראש זה הוריד מתח או מקום להשוואה ותחרות שאולי הייתה מתבקשת אם זו הייתה תערוכת יחיד. עם פריטימס אנחנו במגרש משחקים אחר עם חוקים אחרים״.

״זה היה כמו להיכנס פעם ראשונה לדיזנגוף סנטר״, נזכר YONIL בכניסה לבית העיר. ״הנה עוד חלל, כאן חלל קטן, כאן חלל גדול. הלכתי לאיבוד. אחרי שיצאתי לא זכרתי מה קורה פה, גם אחרי ששלחו לנו שרטוטים אדריכליים של המקום. אחרי כמה ימים נפגשנו, ניסינו לפענח ביחד על איזה שטח כל אחד אמור להשתלט ומה הופך להיות חללים משותפים. כקולקטיב, לכל אחד יש את הסגנון שלו, היה ברור שכל אחד יקבל את השטח שלו, אבל ככל שהתקדם הזמן והעבודה על התערוכה התקדמה, ואתה מכיר כל פינה, התעוררה התחושה שהמקום נהיה קטן יותר יותר.

״זה היה כיף לראות שכל אחד מאיתנו הגיע עם ידיעה מה הוא הולך לעשות, איך הולך להיראות מה שהוא יעשה, מבלי באמת לדעת מה הולך לקרות מסביבו. זה באמת היה מדהים – ואני לא משתמש במילה הזו אף פעם – לראות איך זה מתגבש מצד אחד לתערוכה משותפת, ומצד שני גם לשמונה תערוכות קטנות אחת ליד השנייה. זה היה ממש כיף״.

ביתן שלונסקי: ״גם הדיאלוג איתם היה כזה. ביקשנו מהם לבוא עם קונספט, שנדע מה הם מתכננים. אחרי שבוע הם חזרו ואמרו ׳אין קונספט׳. אמרתי סבבה, את זה אני מסוגלת להבין. בית העיר הוא מקום יוצר, כולנו פה אמנים, אנשים יוצרים; הדיאלוג הוא מקצועי. יש אמנים שמעוניינים שיאצרו אותם כי קשה להם לעבוד לבד, אבל אנחנו יודעים גם להגיד ׳אתם יודעים מה אתם עושים׳, וזה מה שאמרנו להם: ׳נשתדל לעזור ולא להפריע׳״.

״תמיד הרגשתי על הגבול בין אמנות הרחוב לאיור ולעיצוב הגרפי, אני הולך על קו שאני אפילו לא יודע לשים עליו את האצבע, וכשאני במקום אחד בא לי לעשות את הדבר השני״, מוסיף YONIL. ״אני מוקף באנשים שרובם מתעסקים במדיום של הרחוב והקירות, ופתאום, לקראת התערוכה מצאתי את עצמי במקום שלא ידעתי לאיזה כיוון לקחת את זה.

״בשנה האחרונה התחלתי פרויקט אישי שאני קורא לו Quickies. אני מתחיל את היום עם ציור של חצי שעה, כל יום. לפעמים יוצא משהו סבבה ולפעמים לא. לפעמים יוצאים דברים שאני אומר, זה יכול להיות פוסטר, ולפעמים חרא שאני לא מראה לאף אחד. כשהבנתי שהמדיום של קיר יכול להיות פלטפורמה נחמדה ל־quickies החלטתי ליצור קולאז׳ מכמה פוסטרים, דברים שלא קשורים, סתם משפט מטופש שמצחיק אותי, דברים חסרי משמעות שהם ממש אני, כל מה שאני עושה בקיר אחד שמוצג בתערוכה״.

ביתן שלונסקי: ״העבודות שלהם מאוד שונות אחת מהשנייה, הן מגיעות מעולמות אחרים, אבל יחד עם זאת הם עמדו באתגר של לייצר חלל שעובד יחד. זה עושה לי שמח בלב, הצבעוניות, המעבר מדו־ממד לתלת־ממד, אזכורים מהחיים, אלמנטים של הרחוב שהגיעו מגן מאיר או רחוב קינג ג׳ורג׳ לבית העיר. זה מרגש. אני אוהבת שכל אחד אחר, ויחד עם זאת נהיתה עוגה מוצלחת״.

אתם יודעים להגיד מה משותף בין העבודות?

יוניל: ״אנחנו קולקטיב שנולד מעצם החברות בינינו, מהערכה הדדית, מההכרה שהדברים שלנו משחקים יפה אחד עם השני, אם זה כר פורה לשיתופי פעולה, חיבה מסויימת משותפת למדיומים שמולידים בסופו של דבר ילדים יפים ומבולגנים. בגלל זה לא היה לנו גם קונספט לתערוכה: רוב התערוכות שלנו נבעו מהמדיום, אם זה סטיקרים, פוסטרים זוהרים או פוסטרים של להקה מסוימת, ומשם כל אחד לוקח את זה לאן שהוא רוצה ועף עם זה״.

ביתן שלונסקי: ״מה שבעיקר מורגש הוא חדוות היצירה. במהלך ההקמה, בכל פעם שנכנסתי למוזיאון הרגשתי את חדוות היצירה וזה כיף, זו אנרגיה שאתה לא מוצא בכל מקום. זה היה פה וזה נורא כיף, זה מרגש. זה כיף ליצור, זה לא סבל״.

התהליך:

בעצם הגדרת העבודה – יצירת שפה גרפית חזותית לבניין המשמש את התושבים כמרכז קהילתי של עיריית תל אביב – היה לנו ברור שזה לא פרויקט מיתוג ״קלאסי״ כפי שנעשה בעולם המסחרי, אלא ב״מוצר״ שנראה ומתנהג אחרת. בתהליך עיצוב ואפיון חללי הפנים במבנה עלה הצורך (הכמעט ברור היום) לשלב אלמנטים חזותיים שמצד אחד יהיו פונקציונליים ואינפורמטיביים, אך עם זאת יהיו בעלי ערכים ויזואליים. אלמנטים שיהפכו להיות מזוהים עם הבניין, מתוך היותם חכמים ויפים (לא מילה גסה), יהוו גם את השדרה הדקורטיבית של העיצוב הכולל.

תהליך המיתוג, או אפיון השפה החזותית, היה חלק מתהליך עיצוב שלם וטוטאלי שהתייחס לשפה החזותית כחלק בלתי נפרד מעיצוב הפנים והאפיון של החלל. מכאן שהתהליך לא היה מקביל אלא משותף עם מעצבת הפנים אורן לסרי (OL Interiors), שהחלה את תהליך עיצוב הפנים לפני תהליך המיתוג. עבדנו בתיאום ובשיתוף פעולה מלא, רבים מהרעיונות הם פרי יצירה משותפת. עבודה עם מעצב מדיסציפלינה אחרת משנה את החוקים ואת הכללים, שבפרויקט זה הניבה תוצאות מרשימות. התוצאה היא מבנה שהמסרים והערכים החזותיים שלו הם בראש ובראשונה תלויי תוכן ונימוק, מה שמייתר שימוש באלמנטים דקורטיביים נוספים חסרי פונקציה ומשמעות.

מחקר: התהליך החל במחקר תוכני וויזואלי שהעלה שני נושאים מרכזיים. האחד, ההיסטוריה האדריכלית של הבניין: הוא נבנה בסוף שנות ה־30 בסגנון הבין־לאומי שהושפע רבות מה״באוהאוס״. המחקר הוויזואלי התבסס, עם כן, על עבודות אמנות וגרפיקה מהתקופה, והדבר החזק ביותר שעלה שוב ושוב היה השימוש בשלוש צורות יסוד: הריבוע, העיגול והמשולש. הדבר השני הוא כמובן המיקום של הבניין בלב תל אביב. ראינו בנין תל אביבי שמתייחס אל הרחוב ואל הסביבה ומבחינה גרפית רצינו ״להכניס״ את הרחוב פנימה ולתת אזכור לאמנות רחוב, לגרפיטי, לסטנסיל.

חלל: הקומות חולקו לפי הפונקציה שלהם וכל קומה קיבלה צורה גרפית אחרת. קומת ״הילדים״ (חוגים וסדנאות אמנות) – עיגול; קומת ״המבוגרים״ – ריבוע, עם חללים מיוחדים כגון מתחם דבwork שהוא מתחם עבודה ליזמים צעירים; ומשולש, קומת הקרקע – קיבלה אופי אחר ואייקוני מאחר ומדובר באשכול גנים.

צורה וצבע: איך מחדשים בשימוש גרפי של צורות יסוד וכיצד מייצרים חווית שיטוט מעניינת ומגוונת? החיבור בין העירוני לבין סגנון ״בין־לאומי״; יצירת רצף המספר סיפור דרך הליכה לאורך המסדרונות; בנייה של פאטרנים גאומטריים, כאשר לצורה אחת יש כמה מופעים שונים. כמובן חשוב לא פחות, בחירה נכונה, נבונה ומוצדקת של פלטת צבעים וגופן. בפרויקט הזה נעשתה בחירה בגופן ״הצבי סטנסילז״ כחלק מאזכור היסטורי נוסטלגי לתל אביב של פעם, לעומת צבעים עזים וחזקים: כחול רפלקס, צהוב ושני גווני אפור משלימים.

חומר: מאחר ורצינו לתת אזכור לתל אביב שבחוץ, לקחנו מהרחוב את הסטנסיל. בשילוט ההכוונה יש שכבה אחת מעץ מחופה אלומיניום צבוע ובה מכורסם המספר או האייקון. השלט מורחק מהקיר ומתחתיו מופיע אלמנט גרפי המאפיין את הקומה. אלו הם חומרים שמגיעים מעולם התעשייה/הבנייה ולאו דווקא מזוהים עם חשיבה דו־ממדית (מחלה של מעצבים גרפים). כך נוצר אלמנט מיתוגי שהוא מוצר / אוביקט ולא רק שלט דו־ממדי. היכולת שלו לעבוד עם האור הטבעי והצל הופכים אותו לדינמי ומגדירים את הסגנון העיצובי כולו.

המקום השני:

באורח מעניין, נדיר וכמעט מרגש, על אף שהתהליך היה ארוך ומאתגר, היו מעט סקיצות שלא נבחרו. העבודה בו זמנית, יחד, בשתי הדיסציפלינות של העיצוב (עיצוב הפנים של אורן והחזותי של הסטודיו), שהתבססה על אותם ערכים ועל אותם רעיונות שניסחנו יחד, היא מה שהפכה את התהליך לזורם ואת התוצאה למדויקת כל כך וייחודית בנוף הציבורי.

עיצוב טוב:

כמו בכל פרויקט עיצובי שאני עושה אני תמיד משתדלת לספק כמה רמות של חוויה, על אחת כמה וכמה במרחב ציבורי. יש את החוויה הפשוטה והפונקציונלית של המבקר שמגיע למקום בעבור מטרה ספציפית, אבל במידה והוא מעוניין לשוטט בבניין הוא מגלה סיפור נוסף על הקירות, מה שמייצר בעבורו חוויה כוללת, מעניינת, מסקרנת ובעיקר מכבדת.