מרחב חופשי (Freespace) – זו הכותרת שבחרו אוצרות הביאנלה לאדריכלות בוונציה – איבון פרל ושלי מקנמרה ממשרד האדריכלים Grafton באירלנד – לכותרת הביאנלה. אולם בעוד שהביאנלה הקודמת לאדריכלות – שאצר האדריכל אלחנדרו ארוונה מצ׳ילה ב־2015 – הצהירה הצהרה חברתית ברורה, כשהביאה דיווחים של אדריכלים מפרויקטים בחזיתות פוליטיות וחברתית, ״המרחב החופשי״ של הביאנלה הנוכחית מתייחס אמנם להלך רוח של נדיבות ושל הומניות כלפי משתמשי הפרויקטים וכלפי זרים הפוקדים אותם, אך הוא מדגיש את איכויות המרחב עצמו, ואת יכולתו לספק למשתמשים מתנות חינם מהטבע כמו אור, אוויר ועוד.

הדגשת האיכויות המרחביות של האדריכלות הפכה את התערוכה המרכזית שאצרו השתיים – על 71 הפרויקטים המוצגים בה – לתערוכה שמרנית למדי, המקדשת גבולות מקצועיים ישנים. הדיון האדריכלי הבין־לאומי כפי שהוא משתקף בביאנלה, עדיין מחפש את מקומו ואת סוג התגובה שלו למשברים עולמיים בעלי הבטים מרחביים מכריעים. לדוגמה, פרס אריה הזהב לביתן הלאומי המצטיין בביאנלה הוענק השנה לביתן השווייצרי שמציג תערוכה בשם ״סיור בית״.

הביתן מציג סיור אל תוך המרחבים הפנימיים והיום־יומיים של דירות בשוק הנדל״ן בשוויצריה. תצלומי פנים של דירות ריקות המיועדות לדיירים אנונימיים הפכו לחלק מתהליך המכירה של דירות, במקום או לצד תכניות אדריכליות. תצלומים אלו – לדברי האוצרים אלסנדרו בושרד, לי תבור, מתאו ואן דר פולג ואני ביהרברה – נועדו ״לא כדי להנציח את האדריכלות אלא כדי להשכיחה״. זוהי אדריכלות של דירות אחידות, בעלות תקרה נמוכה (2.40 מ׳), מטויחות לבן ומרוצפות פרקט. הן מאובזרות במטבחים וארונות לבנים שבהדרגה נעלמים אל תוך הקירות השטוחים.

הביתן השוויצרי

הביתן השווייצרי. צילום: Italo Rondinella

בעקבות תצלומי הדירות הריקות הוקם בביתן ייצוג של בית, שבאמצעות משחק בקנה המידה, בסגנון אליס בארץ הפלאות, מסב את תשומת ליבם של המבקרים לאלמנטים שונים במרחב: מטבח לבן ואלמנטים אדריכליים סטנדרטיים נוספים מופיעים בו בקני מידה שונים – לענקים ולגמדים. הסיור בבית מעורר במבקרים תחושת שעשוע ילדותי, ומרחב הדירה המוכר הופך לזר ולמסקרן. אך השעשוע דוחק מהתודעה שאלות מטרידות על מגורים בעידן הנוכחי: מה שיעור הבעלות על דירות בשווייץ והאם השכירות היא בת השגה? האם העיסוק בקני מידה משתנים מתייחס לצרכים שונים של דיירים? ולבסוף, באילו דירות גרים הפליטים בשוויץ?

השעשוע דוחק מהתודעה שאלות מטרידות על מגורים בעידן הנוכחי: מה שיעור הבעלות על דירות בשווייץ והאם השכירות היא בת השגה? האם העיסוק בקני מידה משתנים מתייחס לצרכים שונים של דיירים? ובאילו דירות גרים הפליטים?

Star Apartments בביתן האמריקאי (צילום מ״ל)

לשאלות אלו עונה בצורה ישירה יותר המיצב ״Star Apartment״ – פרויקט שתכנן האדריכל מייקל מלצן ומוצג בביתן של ארצות הברית. הפרויקט משלב מסחר, פונקציות קהילתיות ומגורים של 102 אנשים, חסרי בית לשעבר, במרכז העיר לוס אנג׳לס. הוא בוחן את האפשרות של הדיירים ליצור לעצמם מרחב אישי, ומציג זאת באמצעות מודלים של יחידות דיור קטנות, בשילוב תמונות מוקטנות של חפצים אמיתיים של הדיירים – חפצים שהם תיארו כפריטים החשובים להם ביותר, לצד ראיונות מצולמים עם הדיירים.

האדריכלית הסינית Tiantian Xu ממשרד האדריכלים DNA מציגה בתערוכה המרכזית שבעה פרויקטים קטנים, התערבויות מקומיות שתוכננו במחוז הכפרי Songyang באזור ZheJiang: בית תה שהפך למרכז ליוזמות חדשניות בתחום גידול התה; תיאטרון עשוי קני במבוק שנקשרו וכופפו בעודם בצמיחה כדי לייצר מרחב לפנאי בטבע; גשר להולכי רגל המחבר בין שני כפרים שנהר סונגיין חוצץ ביניהם, כמרחב למפגש ציבורי; וסדנאות לייצור סוכר חום שהפכו גם מרכז לפעילות תרבותית. הפרויקטים תוכננו לאחר תהליך ארוך של שיתוף הקהילה והממסד המחוזי, מתוך כבוד ורגישות למסורות בנייה מקומיות.

עבודות בביתן הסיני. צילום: Italo Rondinella

Philip F. Yuan, Bian Lin

צילום: Francesco Galli

לדברי האדריכלית, זו אדריכלות שלא עוסקת בצורה ובדימויים איקוניים, אלא מתמקדת בפרשנות למורשת וביטוי לחיי הקהילה. הפרויקטים נבנו מחומרי בניה מקומיים שונים, בשיטות שהן פיתוח של שיטות בניה שהלכו ונעלמו עם התרוקנות הכפרים בתהליך האורבניזציה המואץ בסין. הפרויקטים הכפריים שתכנן משרד DNA הפכו למקור משיכה ליזמות של צעירים ותושבים שחוזרים אל המחוז. לכך התייחס בהרחבה גם הביתן הלאומי הסיני, הממוקם בארסנלה, שעוסק בעתיד המחוזות הכפריים של סין כמרחבי הזדמנויות שמרכזים תקציבים, יזמים, אדריכלים ואמנים המחפשים דרכים לשלב קדמה מודרנית עם מסורות של מגורים, תיירות, ייצור לוקלי ותרבות.

אדריכלות של משא ומתן

מספר תערוכות בביאנלה עסקו בהתייחסות של מתכננים לקונפליקטים פוליטיים. הביתן הישראלי בביאנלה, ״In Statues Quo – אדריכלות של משא ומתן״, חושף את הגיאופוליטיקה של אתרים קדושים, בעיקר בירושלים, ומנתח את המנגנונים הרשמיים שבאמצעותם המדינה מנהלת את האתרים האלו. הביתן ממפה את הכללים ואת התקנות שנקבעו מהמאה ה־19 ועד ימינו, כדי להסדיר את מערכת הקונפליקטים ולייצר משא מתן המאפשר דו קיום בין קבוצות לאומיות ודתיות שונות.

הביתן הישראלי חושף את העימותים בין אוכלוסיות משתמשים באתרים הקדושים ומנתח את המנגנונים שבאמצעותם המדינה מנהלת אתרים כמו הכותל, כנסיית הקבר, מערת המכפלה וקבר רחל

אוצרי הביתן הישראלי – האדריכלים דבורה פינטו, יפעת פינקלמן ואורן שגיב, יחד עם האוצרת טניה כהן עוזיאלי – מציגים חמישה אתרים מרכזיים כמקרי מבחן: רחבת הכותל המערבי, כנסיית הקבר והעלייה המוגרבית בירושלים; מערת המכפלה בחברון וקבר רחל בבית לחם. הבעיות המתעוררות בין אוכלוסיות באתרים הטעונים מיוצגות בדרכים ייחודיות – מודלים בהדפסת תלת־ממד; סרט אנימציה של דוד פולונסקי; עבודת וידאו־ארט של האמנית נירה פרג; סרט תיעודי ומסמכי ארכיון. הביתן ממפה את המורכבות של המצב הקיים, מצביע על החזון המדומיין למקום ואת ההתנגשות ביניהם.

הביתן הישראלי. צילומים: Italo Rondinella

אוצרות הביתן האמריקאי, ניאל אטקינסון, אן ליו ומימי צייגר, הזמינו את האדריכלים המציגים לבחון ״דרכים חדשות לראות את העולם ולהמציא פתרונות שבהם האדריכלות מספקת את שלומם ואת כבודם של כל אזרחי העולם״. נדמה כי האוצרות והמציגים, השרויים בצל מדיניות הגירה חדשה ומחמירה של הממשל האמריקאי, הרגישו שזהו צו השעה. הצעותיהם פורצות את הגבולות המסורתיים של התחום האדריכלי ושואבת מדיסציפלינות אחרות: גיאוגרפיה, ניתוח מידע, אקולוגיה, חינוך ומדעי המדינה.

הביתן האמריקאי עוסק בהבטים השונים של אזרחות לאור הסוגיות הבוערות בסדר היום העולמי. הוא בוחן כיצד על האדריכלות להתמודד עם גלי הגירה, עם אי שוויון כלכלי בתוך מדינות וביניהן, ועם אסונות טבע. משתתפי התערוכה מצהירים: ״מטרתנו היא להציג את ארצות הברית כאתר של מחקר ביקורתי ומעשי באדריכלות בצומת של צורות ישנות וחדשות של מעורבות קהילתית, פעולה פוליטית ומדיניות ציבורית״, לנוכח מגמות של גלובליזציה, טכנולוגיה דיגיטלית ותמורות גיאו־פוליטיות.

הביתן האמריקאי פורץ את הגבולות המסורתיים של האדריכלות ושואב מדיסציפלינות אחרות כמו גיאוגרפיה, אקולוגיה, חינוך ומדעי המדינה

אוצרות הביתן חילקו אותו לשבעה חלקים ששעוסקים באזרחות בהבטים שונים: האזרח, הגוף הבודד – CITIZEN; קבוצת האזרחים – CIVITAS; המרחבים האזרחיים האקולוגיים – REGION; המרחב המדיני – NATION; המרחב האזורי בין המדינות – MEXUS; המרחב הגלובלי – GLOBE; אזרחות בעולם הרשתות הדיגיטליות – NETWORK; החלל החיצון – COSMOS. בין העבודות שמוצגות בו אפשר למצוא את IN PLAIN SIGHT, מיצב המציג תובנות על חלוקת משאבים בלתי צודקת במרחב הגלובלי.

יוצרי המיצב הם משרד האדריכלים דילר, סקופידיו ורנפרו, שהציגו מיצב דומה במוזיאון קרטייה בפריז בנושא הגירה עולמית בשנת 2015, ומעבדת המחקר של לורה קורגן מאוניברסיטת קולומביה, העוסקת בניתוח מידע מנקודת המבט של צדק מרחבי. ביחד הם עוסקים בתופעות גלובליות באמצעות אינפורמציה הנאספת בדרך מחקרית. ״גלובוס השיש הלבן״, צילום אוויר של כדור הארץ, נראה לראשונה ב־1972 וערבל עולם של מדינות, יבשות, אוקינוסים ואקולוגיות למצג אחד. ״גלובוס השיש השחור״, צילום אוויר בעת חשיכה, הראה את טביעת הרגל האנושית על הפלנטה, והוא נראה בעין אדם רק משנת 2009.

מחקר זה מערער על ההנחה שנוכחות של תאורה היא בהכרח נוכחות של אנשים. דרך צילומי לווין נאספה אינפורמציה על כמויות אור הנראות באזורים שונים. המידע ממויין על פי טיפולוגיות שימוש: ישוב, מחנה פליטים, כפר מבודד, שכונת עשירים סגורה, ישוב לא פורמלי, טריטוריה של ילידים, בסיס צבאי, נמל ימי ונמל תעופה. ניתוח המידע מראה שאין בהכרח קשר בין כמות תושבים לכמות התאורה; כמות תאורה גדולה נראית בתצלומי אוויר באזורים דלילים מאוכלוסייה.

גיאוגרפיה של תלות הדדית

מהלך חקירה נוסף עוסק בפריסת קווי אספקת גז טבעי, העוברים ביישובים נידחים בעולם. המחקר מצא שקווי הגז עוברים באזורים שאין בהם חשמל ושתושביהם לא נהנים בעצמם ממשאבי האנרגיה. אף שהם נפגעים מתעשיית האנרגיה באזורם, הם עצמם חיים באזורים בעלי תשתיות ירודות. כמו כן במיצב יש עיסוק באזורים מוכי אסונות ובעובדה שאזורים אלו מתאוששים בקצב שונה בחלקי עולם שונים. אנימציה של תצלומים מרגעי התאוששות של אזורים שנפגעו מהוריקן מראה כי התאוששות מערכת החשמל נמשכת ימים ספורים בתוך ארצות הברית, ולעומת זאת בפורטו ריקו היא נמשכת חודשים ארוכים.

בביתן ארצות הברית. צילומים: Italo Rondinella

מחקרה החזותי של קורגן ערוך ומוצג באמצעים מעוררי התפעלות (אם כי היא מדגישה שהתצוגה במיצב אינה רק עניין אסתטי). בחלל חשוך מוצבים שני מסכי וידאו ענקיים המושכים את הצופה להתעמק במיפוי, צילומי לווין וניתוחי מידע. האינפורמציה מקבלת חיים לנגד עינינו והופכת לתובנות ביקורתיות משמעותיות.

המיצב ״גיאוגרפיה של תלות הדדית״, המתייחס למרחב אזורי שבין מדינות שונות (MEXUS), מציג הצעה מסקרנת שעשויה להיות רלבנטית גם בעבור אזורי הגבול של ישראל. האדריכל טדי קרוז וחוקרת מדעי המדינה פונה פורמן מציעים לראות באזורי הגבול בין ארצות הברית למקסיקו מרחב של יצירה במקום מרחב של פשיעה, ולהעלות ערכים משותפים בתוך קהילות המפוצלות על ידי קו גבול שרירותי. לגישתם אפשר לעשות זאת באמצעות קואליציה של סוכנים משני צדי הגבול.

על הקיר מוקרן אזור הגבול בין ארצות הברית למקסיקו, והגבול המוצג כקו שרירותי מופיע ונעלם בתוכו. על הרצפה מוצגת האינפורמציה על כמות האנשים, מקורות מים, שבטים ילידים של האזור ועוד. המיצב פורס אנליזות גיאוגרפיות הממפות היגיון של מערכות טבעיות וחברתיות: אזורי ילידים, מערכות מים, מסדרונות אקולוגיים ודפוסי הגירה במרחב אזורי של גבול דו־לאומי.

הביתן האמריקאי נאצר על ידי אוניברסיטת שיקגו ועל ידי כך פתח בפני האקדמיה, הנמצאת אף היא במשבר, אפשרות להחזיר לעצמה את ההשפעה על המערכות הפוליטיות והאזרחיות. הוא הצליח לחרוג מהעיסוק השמרני של הביאנלה באוביקט האדריכלי, להרחיב את הסוכנות החברתית של האדריכלים, ולהצביע על בעיות מרחביות מורכבות באמצעות ידע וכלים רב־תחומיים.

פרופ׳ כרמלה יעקובי וולק היא חוקרת עירוניות, דיור ומודלים חדשניים ביזמות וחדשנות.
ד״ר שלי כהן היא אדריכלית, אוצרת וחוקרת אדריכלות.

The post הביאנלה לאדריכלות בוונציה: ״מרחב חופשי״ או מרחב שמרני appeared first on מגזין פורטפוליו.

אתמול

איך מתפללים בשטח? ואיך מדברים בטלפון כשיד אחת סוחבת עגלה ובשנייה ילד בוכה? אלו שתיים מהשאלות ששואלים 13 האמנים והמעצבים שמשתתפים בתערוכה יוצאת הדופן חריידי מייד בתיאטרון ירושלים. התערוכה, שעוסקת במוצרי הצריכה של המגזר החרדי ובנקודות המפגש שבין מסורת ושמרנות מחד, ובתפיסה פונקציונלית עכשווית מאידך, חושפת מעט מהמתרחש בשולי העיצוב הישראלי המשקפים תרבות מובלעת שמתקיימת בצירים מקבילים ומעניקה לה נראות.

אוצרת התערוכה – נעה לאה כהן מגלריית המקלט לאמנות חרדית עכשווית – חושפת דיון אמנותי על מערכת היחסים של המגזר החרדי עם העולם המודרני, ועל האופן שבו חברות מסורתיות מאמצות בדרכן הייחודית את השינויים המתקיימים בהכרח מסביבן. התרבות החזותית החרדית משאירה את הייחודיות של המגזר ושומרת על שפה פנימית משלה בעלת משמעות המובנת רק לה, המתקיימת בצל הגלובליזם הגורף. אולם, התערוכה אינה מבקשת רק להעניק ״מבט אנתרופולוגי של חפצים״ המשקפים הלך רוח קולקטיבי אלא להקשיב באמצעותם לקולות אישיים המתקיימים בסבטקסט ועל ההתמודדויות העולות ממנו.

מרסל תהילה ביטון מתוך ״חריידי מייד״

יהודית לוי 17 מתוך ״חריידי מייד״

היום

איך נתלבש כשנגיע לגיל 100; איך הגוף האנושי היה מתפתח לו היה מכוון להישרדות בתאונות דרכים; איך נראים מכשירי כושר שנועדו לתרגל מחוות רומנטיות. אלו כמה מהפרויקטים מעוררי הסקרנות והמחשבה שכוללת התערוכה המרכזית של שבוע העיצוב ירושלים, פרויקט השימוש האנושי, שאצרו במרכזת בזק טל ארז וענת ספרן, האוצר הראשי והמנהלת האמנותית של שבוע העיצוב ירושלים. הערב, בשעה 19:00, יתקיים סיור בתערוכה בהנחייתו של העתידן ד״ר רועי צזנה, שיעביר את הסיור מארצות הברית בעזרת רובוט טלפרזנס.

נקודת הפתיחה של התערוכה היא פעולת השימור שנוטה לא פעם לנקוט צעדים רדיקליים כדי להתמודד עם רוחות הזמן. אך רדיקלי מכולם, אומרים האוצרים, הוא ניסיון האנושות לשמר את קיומה שלה – כמאמץ תרבותי וביולוגי כאחד. המנגנונים שאותם אנו מתקינים כדי לתחזק ולהאריך את קיומנו הפיזי והתודעתי, במהלך חיינו ולאחר מותנו; המבנים החברתיים שנוצרו כדי לשמר את הצורך הביולוגי להתרבות; המאבק לתעד את ההיסטוריה האנושית ככלל, הן בחלל והן בזמן – כולן חלק ממבצע טכנולוגי, חברתי ותרבותי אדיר לשימור הקיום, ההמשכיות והזהות האנושית.

אליאור קרמי וג׳והאנה פיכלבאוור

תמרה אפרת, מריון פינאפו ורפאל פלוויאנג׳

אלכסנדר הומברט וטלי קושניר

עדי זפרן וסבינה רות׳

לאורך ההיסטוריה, מטרה אנושית עליונה זו היוותה בית לניסויים ותחזיות פרועות. אך יותר מאי פעם, שינויים טכנולוגיים רחבים מעלים שאלות קשות ביחס למחירו ועומקו של פרויקט שימור זה. נדמה כי עכשיו אנו עומדים בפני אלטרנטיבות רדיקליות של ממש. ולא פעם, אנו מוצאים כי אנחנו כבר עמוק בעיצומן.

התערוכה המרכזית של שבוע העיצוב בירושלים מבקשת למסגר דיון זה תחת חמש קטגוריות: תודעה; גוף; אנחנו; תודעה קולקטיבית, גוף קולקטיבי; ו־הכל. כל אחת מקטגוריות אלו כוללת פרויקטים חדשים כחלק מתכנית הצוותים הבין־לאומית של שבוע העיצוב, שבה צוותים של מעצבים ישראלים ובין־לאומיים התבקשו לייצר עבודות חדשות בעבור התערוכה, יחד עם עבודות קיימות של מעצבים ואמנים מישראל ומהעולם.

מחר

מה יהיה עתיד הבניה באבן בירושלים ומה היה תפקידו של המושל הבריטי הראשון כמעצב תפיסות השימור והנוף של ירושלים בעת החדשה? האדריכל שמואל גרואג ממליץ להגיע מחר בשעה 20:00 לקולנוע של בית הנסן כדי לשמוע את הרצאתה של ד״ר נירית שלו כליפא (יד בן צבי), רונלד סטורס, משמר או שמרן, שתתקיים במסגרת סדרת מפגשים וההרצאות ״חולמי העיר: חזון ותכנון – מאה שנה לשלטון הבריטי בירושלים״.

לאחר ההרצאה יציג האדריכל ייטב בוסירה פרויקט מחקר משותף למרכז לעיצוב אורבני בירושלים והמחלקה לעיצוב אורבני האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל ויד הנדיב ״אבן מאסו הבונים: עתיד הבניה באבן בירושלים״. בסיום הערב יציגו המעצבים אליעד מיכלי ואביאור זאדה את תהליך העבודה על הפרויקט ״אבן יסוד״ שמוצג במסגרת התערוכה ״פרו ג׳רוזלם – 100 שנים של ישמור״.

הפרטים המלאים באתר שבוע העיצוב ירושלים

אליעד מיכלי ואביאור זאדה מתוך ״פרו ג׳רוזלם״

The post שבוע העיצוב ירושלים 2018 בפורטפוליו // היום השישי appeared first on מגזין פורטפוליו.

01. אני רוצה לפגוש בחורה שתבין ותאהב אותי כמו הפלייליסט השבועי של Spotify

הקמפיין הפרסומי לחברת הסטרימינג Spotify מביע תקווה כמוסה של רבים מאיתנו: שהמכונה תבין אותנו, תכיר את מאוויינו הכמוסים ביותר ותספק אותם. הטכנולוגיה שנושאת בחובה את ההבטחה לשרת אותנו, לשחרר אותנו מהבלי היום־יום ומהמטלות הביתיות – מהכביסה, מהכלים הנערמים בכיור, משאיבת האבק – היא הרוח הגבית מאחורי חידושים טכנולוגיים שאמורים לחסוך מאיתנו את תלאות הדרך ואת העמידה בפקקים, את חיפושי החניה ואולי אף את הנהיגה במכונית.

מתוך קמפיין הפרסום של Spotify

ההיקסמות שלנו, בני האנוש, מההבטחה לשחרור שמביאה הטכנולוגיה היא מובנת. ישנו משפט מפורסם של סופר המדע הבדיוני, הממציא והמתמטיקאי ארתור סי. קלארק: ״כל טכנולוגיה שהיא מתקדמת מספיק אינה נבדלת מקסם״. וכמו במופעי קוסמות, יש קוסמים שמוכנים לחשוף את הצופים בסוד שבבסיס הקסם ולשחזר את האופן שבו תעתעו בנו. אבל כשאי אפשר להרים את המסך מעל ה״קסם״, כשלא מגלים לנו מה המתכון לאותה ״אהבה״ ו״הבנה״ ומה המחירים שעלינו לשלם – בעידן של אוטומציה, המצאות מהירות ושינוים שעלולים לשנות באופן דרמטי את החברה האנושית, האחריות היא עלינו. אנחנו צריכים לשאוף לחזור ממצב של היקסמות, מיצורים מזוגגי עיניים שבוהים במסכים, לריבונים על ההחלטות שלנו.

במילים אחרות, עלינו ללמוד לשאול ולענות – מה קורה מאחורי הממשק? מה עומד בבסיס הקסם? מה אני נותן בכדי שהמכונה ״תאהב״ אותי? מה קורה לי כשאני הופך לבן אדם שהמכונה ״אוהבת״? מה היא אהבה של מכונה? ומה אני מקבל תמורת אותה ה״אהבה״?

02. להתאהב בספה, לבהות במסך

״סופהלריטי״ (Sofalarity) הוא מונח שטבע התיאורטיקן טים וו במאמר שפרסם ב־2014 במגזין ניו יורקר. וו טוען שכשהשאיפה האנושית לנוחות מתחברת למהפכות הטכנולוגיות יש סכנה שהאבולוציה הטכנולוגית תוביל אותנו לעתיד שמאופיין על ידי הימנעות מאי־נוחות. במקום סינגולריטי – ״סופהלריטי״. הספה אינה בהכרח רעה, אבל וו מפנה את הקוראים לסצינה הלקוחה מהסרט המצויר וול־אי שבה אנושות שבעה, שמנה ומנוונת עברה לחיים בחללית, שכל דייריה שמנים מכדי לזוז באופן עצמאי, בוהים במסך ולא רואים מעבר לו.

וו מזהיר מפני טכנולוגיה שמטרתה לספק את צרכינו המיידיים ואת האינטרסים הצרים שלנו. חברות מסחריות מסוימות מפתחות מוצרים שיענו על (וימציאו את) הצרכים המיידיים שלנו; הן בהחלט ישמחו לספק לנו בידור והסחות דעת ובתמורה לשאוב עלינו מידע ולספק לנו עוד שעשועים (ואולי אפילו לחם). אבל כמובן שיש גם חוקרים וחברות שמטרותיהם שונות: החוקרים שמפתחים בינה מלאכותית כדי להכיר את האדם ואת מבנה המח האנושי לא עושים זאת בכדי להרדים את האנושות, וגם לא כדי לנוון אותה.

השאלות הגדולות של זמננו מקבלות תשובות ברגעים אלו במעבדות ברחבי העולם, באקדמיה וגם מחוץ לה. במקום להתאהב בספה ולבהות במסך, זה הזמן לשאול מה זה אומר להיות אנושות שבונה כלים לחקור את עצמה? איך אנחנו מעצבים את עצמנו באמצעות אותם כלים? מי יהיו אלו שיפתחו אותם ומה השאלות שישאלו? ואם ניקח זאת צעד נוסף קדימה – איך אותם כלים, שאלות ופיתוחים משפיעים עלינו, ובאיזו מידה אנחנו יכולים להיות שותפים בתהליך?

03. לחשוב מתוך ודרך הטכנולוגיה

כדי לחשוב מתוך ודרך הטכנולוגיה עלינו להכיר אותה; בהשאלה – עלינו להרים את מכסה המנוע ולהציץ פנימה. ברמה הראשונית והיום־יומית: לבחור במה משתמשים, מתי. ברמה השנייה: להיכנס להגדרות ולהבין מה המשמעות של הבחירות שלנו. ברמה השלישית: להתחיל לאפיין ולדרוש התערבות, לחקור ולדחוף למענה ראוי על שאלות כמו מה אנחנו צריכים מעבר לעכשיו? מי המרוויחים והמפסידים מהכיוונים החדשים שאליהם הטכנולוגיה מתקדמת? כשיש ברשות האנושות מחשבי־על וכמויות עתק של מידע – מה אנחנו רוצים להשיג באמצעותם? מה הערך שהטכנולוגיה החדשה מביאה ומה המחירים הסביבתיים, החברתיים, הפוליטיים?

השיח על הטכנולוגיה החדשה נע בין אהבה, היקסמות לפחד – בין אוטופיה לדיסטופיה: האם המחשבים והרובוטים יקחו לנו את כל מקומות העבודה? מה יקרה כשבינה מלאכותית תהיה חכמה מאיתנו? מה נעשה אם ההמצאות החדשות יופנו נגד האנושות שהקימה והמציאה אותם? השחור והלבן, ההבטחה והאימה, מכתיבים את הדיון, אבל שאלות אחרות צריכות להישמע: מה זה אומר להיות אנושות שממציאה אינטליגנציה? מה המשמעות של אינטליגנציה שממציאה אינטליגנציות אחרות? והאם אלו חייבת להיות בדמותה של האינטליגנציה שהמציאה אותן?

מתוך סדנת צעצועים חכמים בשיתוף טוי לאב, של התכנית לתאר שני בעיצוב תעשייתי בצלאל. צילום: לילה גל

ההגדרה המילונית של המילה אינטליגנציה מגיעה מלטינית ומשמעותה להבין; היא קשורה לאינטלקט וליכולת להבחין, להגיע להבנה וגם ליכולת לחוש, לדעת, וממוקמת בין לבין – אינטר – בין הבנה לחישה, ובין האיסוף, הבחירה, הקריאה והדיבור. ישנם סוגים שונים של אינטליגנציה, ולכן חשוב לאתר וללמוד לאפיין את הביטויים השונים של אותו ריבוי ולחשוב על תקשורת בעתיד. כדאי גם לשאול מה זה אומר שמכונות יתקשרו איתנו בצורה עשירה ומעניינת, כך שנרצה לדבר איתן ולתקשר איתן, ללמד אותן ולבטוח בהן? ומה עלינו, בני האדם, לפתח, בכדי שגם אנחנו נהיה מעניינים ונמשיך לתקשר בצורה עשירה? מה אנחנו רוצים לבנות, למצוא, להמציא גם במכונה וגם בעצמנו? איזה מן מין אנחנו רוצים להיות?

הסכנה האמיתית אינה עלייתן של המכונות בסגנון מדע בדיוני דיסטופי, אלא עולם שבו מעטים מבינים איך הטכנולוגיה והתשתית שעליה היא נסמכת פועלים. הסכנה היא שבני האדם יוצרים פערי מידע אדירים שעלולים לייצר מנגנוני שליטה חדשים ואת זה מעצבים וחוקרים צריכים לחקור. אין זו רק בעיה טכנולוגית/ עיצובית אסתטית אלא אקט פוליטי וחברתי. עלינו לשאול ולענות – מה אנחנו מאבדים כשאנחנו מעבדים מידע וכשאנחנו חושבים על עצמנו כ״מעבדי מידע״? ומה אנחנו שואפים להרוויח כשאנחנו חשים, חושבים ומתקשרים עם אנשים, מכונות ובינות אחרות?

– – –

ד״ר רומי מיקולינסקי היא ראשת התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל

The post לפרק את הספה, להרים את מכסה המנוע: לחשוב, לדמיין, ליצור בעידן המכונה appeared first on מגזין פורטפוליו.

אתמול

באביב 1918 הקים רונלד סטורס, המושל הבריטי הראשון של ירושלים, את האגודה למען ירושלים (Pro Jerusalem Society). האגודה הבנתה, יצרה וקידמה את דמותה של העיר, והגדירה מתווה שימור עירוני שלא היה קיים בה לפני כן. כוחה והשפעתה נבעו ממגוון האישים שישבו בה – נציגי כל הדתות בעיר, אמנים, מתכננים, פקידי ממשל ואזרחים – ופעולותיה באו לידי ביטוי בקני מידה שונים: מהאוביקט הקטן ועד תכנית המתאר הכוללת. בכך יצרה האגודה את ירושלים בהתאם לחזון המדומיין שלה, שהורכב לעתים מייבוא של רעיונות זרים ולעתים מהתבוננות על הקיים.

בארבע שנות פעילותה האגודה הוציאה לפועל את חזונה ועיצבה את העיר כפי שאנו מכירים; הדימוי של ירושלים כפי שאנחנו מכירים היום, הוא בן 100 שנה בלבד. התערוכה ההיסטורית פרו ג׳רוזלם – 100 שנים של שימור – שאצרו אלכסנדרה טופז, הדר פורת וקרן קינברג – חושפת פרק לא מוכר בהיסטוריה של ירושלים, ומציעה מבט חדש על 100 השנים הבאות בעיר דרך עיניהם של שישה מעצבים, שמגיבים בצורה מקורית ומעוררת מחשבה לפעולות עיצוביות שעשתה האגודה בעיר.

היום

בעבור מעצבים, לא פעם הטבע משמש כמקור השראה ונקודת ייחוס. אולם לאדם מערכת יחסים מורכבת עם הטבע, וקיומו של טבע פראי וקמאי של ממש מוטל בספק. מהנדסת זרעים ועד יערות תעשייתיים, הטבע שסביבנו מעוצב יותר ויותר. פרויקט טבע יישומי שאצרו טל ארז וענת ספרן, האוצר הראשי והמנהלת האמנותית של שבוע העיצוב ירושלים, מוצג בבניין המכבסה ההיסטורי של בית הנסן וכולל שלושה פרויקטים המתכתבים עם הטבע כחומר גלם.

בעבודה המרהיבה ״שזור״ (Interwoven) דיאנה שרר בוחנת את דינמיקת מערכת השורשים של הצמח, על החיים התת־קרקעיים הנסתרים שלה, שנחשבת על ידי נוירוביולוגים של הצמח כמוח של הצמחים. בשיתוף עם ביולוגים היא פיתחה שיטה לשלוט בצמיחת שורשי הצמח: הרשת הטבעית של מערכת השורש הופכת לחומר מלאכותי ובמהלך תהליך הגדילה השורשים מוטמעים בתבניות תת־קרקעיות, ונשזרים או נארגים בחומר עצמו.

דיאנה שרר

מאיה בן דוד

לוקה אור

הגן הדיגיטלי של מאיה בן דוד הוא גן מדומיין, המבוסס על סריקות בתלת־ממד של פרחים והדפסה שלהם, ליצירה של טבע דומם. פעולות הסריקה וההדפסה משבשות את המקור. מהו זמן של חומר ותוצר דיגיטלי? האם הוא זמני או על זמני? איזה יחסים בין טבעי, אנושי וטכנולוגי נראה בעתיד? מי ייצר את מי? ואיזה זכר יישא הטבעי החדש? העבודה שואפת לעסוק בייצוגים ותפיסות של מושגים כמו טבעי ומלאכותי, במושג הזמן ובמהות הדיגיטלית- חומר, טכנולוגיה, חיים ומוות.

מתוך עניין מתמשך בקשר בין האדם לאוביקטים טבעיים בעידן הנוכחי, המעצב לוקה אור מתייחס ב״בוטניקה2״ למנגנונים של צמיחה, נבילה ושינוי בצורה מלאכותית. הפרויקט בודק את המרחב שבין זמני לנצחי, בין טבעי למלאכותי ובין חי לדומם על ידי תרגום מחדש של פרחים לחומרים מעובדים בצורה המשאירה את האיכויות הזמניות והעדינות של הפרח, זאת מבלי להסתיר את השינוי שעבר.

מחר

ד״ר ליאור זלמנסון ממליץ לא להחמיץ את אחד הפרויקטים המרשימים והפואטים ביותר בשבוע העיצוב, פרי שיתוף פעולה של שבוע העיצוב בירושלים, הביאנלה לעיצוב איסטנבול ו־Z33, בית לאמנות עכשווית. הפרויקט – A Commonplace Book of Time של סטודיו Commonplace‏, טים קנפן (Tim Knapen), ג׳ון סתם (Jon Stam) וג׳סה הווארד (Jese Howard) – הוא מתקן המורכב מערימת מחברות ריקות, מאוסף חפצים ומסדרה של מכונות המתמללות פיסות מידע בנושא המעסיק את כולנו: כיצד אנו מבינים את הזמן, תופסים אותו ומתמודדים עמו. האינטראקציה עם המתקן מאפשרת למבקרים לפרסם גילוי פואטי שנע בין ״הזמן העמוק לזמן האמתי״, בין הפקת זמן ובין לקיחת זמן, לוחות זמנים, קפסולות זמן, זמן חלל ומכונות זמן. התוצאה היא ספר אישי שאינו מוצא לאור בשיטה המסורתית, אלא כזה המורכב מהישנויות שונות רבות.

הפרטים המלאים באתר שבוע העיצוב ירושלים

A Commonplace Book of Time

The post שבוע העיצוב ירושלים 2018 בפורטפוליו // היום השביעי appeared first on מגזין פורטפוליו.

״אני רוצה לחגוג את החיים ולהגיד שהמוות ילך לכל הרוחות. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לקחת את הסמל המובהק של המוות ולצפות אותו בסמל המובהק של המותרות, התשוקה והדקדנס. גולגולת היהלומים תהיה אצבע משולשת אולטימטיבית בפרצופו של המוות. אני רוצה שאנשים יראו אותה ויוכו בתדהמה. אני רוצה שנשימתם תיעצר. אבל מה יקרה אם בסופו של דבר היצירה תהיה צעקנית יותר משתהייה עוצרת נשימה? אם היא תהיה וולגרית אתלה אותה על שרשרת ואענוד אותה על הצוואר״.
–
דמיאן הירסט על ״For the Love of God״, גולגולת אדם בגודל טבעי המצופה באלפי יהלומים.

התערוכה ״בראש טוב״ המוקדשת לגולגלות כנושא ביצירות של מעצבים ואמנים, תפתח בגלריית החווה בחולןן, במוצאי שבת 23.6. האמנית קרן שפילשר, אוצרת התערוכה, יצאת לחפש יצירות שמתכתבות עם האוביקט ״הכי בסיסי שלנו״, אותו אחד המונח על שולחן בכל שיעור רישום בבית ספר לאמנות, דרך מעצבי אופנה למבוגרים וילדים ומעצבי התכשיטים. ״האוביקט הכי בראשיתי, הכי סקסי, הכי מפחיד, הכי קיטשי גם יחד, שנושא בחובו כל כך הרבה משמעויות בעת ובעונה אחת״.

בתערוכה משתתפים מעצבים ואמנים שיצירותיהן מתכתבות עם הגולגולת בעבודות קיימות ובעבודות שנוצרו במיוחד לתערוכה. בין המשתתפים בתערוכה: שי עיד אלוני, גרגורי לרין, להלי פדידה, אמיר מרק זואי גריאנדה, אורית פוקס, ברכה גיא, ורד אהרונוביץ, אסי משולם, חנה סהר, אברהם גיא ברכיל, אדווה יהודאי, איתי זלאיט וקרן שפילשר.

יאיר רקנאטי. צילום: מ״ל

קוסטה מגארקיס. צילום: מ״ל

אוהד אלימלך. צילום: מ״ל

אדוה יהודאי. צילום: פרונט צילום

The post בראש טוב בגלריית החווה appeared first on מגזין פורטפוליו.

פסטיבל ״אאוטליין – איור ומילים בירושלים״ יתקיים זו הפעם השנייה ברחבי ירושלים וימלא את חללי העיר באיורים ומילים מכל הסוגים במסגרת תערוכות קבוצתיות, אוצרותיות ואירועים רב־תחומיים הפתוחים לקהל הרחב. 
במשך שמונה ימים, התרחשויות שונות יבחנו את היחסים בין הדימוי לבין המילה, בחגיגה של שפה כתובה ושפה חזותית. ״אאוטליין״ הינו פרויקט עירוני של ״ביתא״ – המחלקה לאמנות חזותית בעיריית ירושלים והינו יוזמה משותפת עם המנהלים האמנותיים יניב טורם ונועה קלנר, ובשיתוף רשות הצעירים בעירייה והקרן לירושלים. ניהול פרויקט: אופירה לבנון מנהלת ״ביתא״.

עינב ויסמן

אסנת פייטלסון

למעלה מ־150 מאיירים, אנימטורים, משוררים וסופרים, אנשי רוח ואנשי מעשה מהארץ ומעולם, ישתתפו השנה בחגיגה של השפה הכתובה והשפה החזותית. 15 תערוכות יתקיימו במרחבים שונים ברחבי העיר וכן מגוון אירועים מיוחדים יערכו בגלריות, מוזיאונים, חללי תצוגה, מוסדות תרבות ואמנות, חדרי סטודיו, רחובות ובתי עסק.

יניב טורם ונועה קלנר, מנהלים אמנותיים: ״האירוע נולד מתוך הרצון לצאת מהמשרדים הממוזגים ומסכי המחשב אל המרחב הציבורי. הפסטיבל מאפשר לאיור מגוון לפגוש טקסט הטרוגני באירוע המחבר בין יצירה לקהילה. התהליך האוצרותי נתן מקום לכל רוחב היריעה והפרשנות. כך מוצגים זה לצד זה, איור עכשווי לצד קנוני, טקסט חדשני לצד מיתולוגי, מאיור ידני דרך אנימציה ממוחשבת ועד לאלמנטים תלת־ממדיים. הפסטיבל מציע הצצה לתחום האיור, מפגש עם טקסטים שונים ומאפשר חווית תצוגה והצגה שונה״.

יזהר כהן

בין נושאי התערוכות: הורות, לידה ומורכבותה, חיי יום־יום משפחתיים, פרשנות למסורת הפיקניק, אתרים מיתולוגיים ירושלמיים, איור אינטרקטיבי, איורי מקרא, סלנג ירושלמי, פרשנות מאוירת לסיפורו של הסופר הסורי זכריא תאמר ״הילדים צוחקים״ ולשמות רחובות העיר, עיבוד גרפי ליומנה של אנה פרנק, מסורות איור מדפי העיתון ועד לספרי הילדים הקלאסיים ועוד. באירוע הפתיחה של תערוכת ״מאיירים שירה״, המוקדשת השנה למרוץ שליחים שבמרכזו עומדים שלושה שירים של שלומי שבן שקיבלו פרשנות באמנות רב תחומית, יופיעו משתתפי התערוכה, בינהם: שלומי שבן, איה כורם, יזהר כהן, אסף בן הרוש עינב ג׳קסון כהן, ענת מלמוד ועוד.



פסטיבל ״אאוטליין״ יחבור השנה גם לפרס האיור של מוזיאון ישראל, בתערוכת מחווה מיוחדת במלאות 40 שנה לפרסי האיור, ולזוכי הפרס משנת 1978. בימי הפסטיבל תפעל ״חנותערוכה״ במבנה בית סיידוף ההיסטורי, שתציג למכירה עבודות של משתתפי הפסטיבל ומוצרים מקוריים של מעצבים מרחבי הארץ. במסגרת הפסטיבל ניתן יהיה לקחת חלק בסיורים מיוחדים בתערוכות בחוצות ירושלים.


עינת צרפתי

The post פסטיבל אאוטליין 02 לאיור ומילים בירושלים appeared first on מגזין פורטפוליו.

אתמול

לאחר שבוע עיצוב נוסף, אינטנסיבי ומעורר השראה, ענת ספרן וטל ארז – המנהלת האמנותית והאוצר הראשי של שבוע העיצוב ירושלים – בסיכום ראשון ומבט אל העתיד:

״השמורה״, התמה של שבוע העיצוב 2018, עסקה בעתיד. העתיד, כמו תמיד, הוא השתקפות של מערכת היחסים שאנחנו מנהלים בהווה עם העבר. כל האירועים, הפרויקטים והתערוכות שיצרו את שבוע העיצוב בשבעת הימים האחרונים, שאלו את השאלה הזאת בדיוק – איזו מערכת יחסים אנחנו מנהלים עם העבר, במה אנחנו מנסים להיאחז, מה אנחנו מוכנים לשחרר ובאיזה מחיר, ואיך בחירות אלו יגדירו את הכיוון שאליו אנחנו הולכים – מהרמה האישית, הקהילתית, העירונית ועד לרמה הרחבה ביותר.

וזו השאלה שביקשנו לשאול את אלפי המבקרים שביקרו השנה בשבוע העיצוב: מה חשוב לנו לקחת איתנו הלאה מהעבר ועל מה אנחנו מוותרים כדי להחזיק משהו קבוע אל מול רוחות הזמן.

אנחנו מאמינים ששבוע העיצוב הוכיח שזו שאלה למעצבים. הם אלו שאמונים על הגדרת הטקסים שלנו, היום־יום שלנו, הערכים שלנו, ומתרגמים אותם לפרקטיקה. למעצבים יש כוח גדול מאד להשפיע על העתיד שלנו. ואת השאלות האלה יכלנו לשאול רק בקונטקסט של אירוע כזה – מעל ל־120 מעצבים מהארץ ומהעולם השתתפו השנה בשבוע העיצוב ו־80% מהעבודות הן חדשות לגמרי – אירוע ציבורי, גדול, שלא כפוף לשיקולים מסחריים, ויכול לגעת בשכבה עמוקה יותר של עיצוב, כזו שמתעסקת בתפקידו החברתי.

אנחנו מרגישים ברי מזל שזכינו לקחת חלק באירוע ייחודי שכזה, שמאפשר לחשוף עיצוב בהקשרים רחבים יותר מאלו שאולי צרובים בתודעה של רבים מאיתנו. ואת כל זה לא יכולנו לעשות בלי כל המעצבים הנפלאים שנרתמו, ועבדו ללא הרף כדי להראות את כוחו של העיצוב כשהוא פוגש תוכן. וכמובן ללא התמיכה המדהימה שאיפשרה את כל זה:

של משרד ירושלים ומורשת; הרשות לפיתוח ירושלים; קרן ירושלים; עיריית ירושלים; והצוות המדהים של שבוע העיצוב: המנהלים רן וולף וחן גזית, שירה בן סימון שיינפלד, רונה זינגר, יעל הרשקוביץ; צוות ההפקה של פאזה- כרמית, מנש, פז, אילן; המעצבים הגרפיים המדהימים זהר קורן ועידן עם שלם; ניצן קרואקר אלה הראל, יונתן וקובי מסטודיו בריף, עידית שילוח, דור קדמי, צוות Xhibition, ענבל שלו, צוות בית הנסן – פז, עדנאן וכולם, כל המוסדות השותפים שלנו וכמובן כל המעצבים הנהדרים – תודה לכולם.

המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל

המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה

היום

הזדמנות אחרונה להביט אל העתיד! במסגרת שיתופי הפעולה עם אקדמיות בשבוע העיצוב, הוזמנו שורה של אקדמיות – ״המפעלים המייצרים את מעצבי העתיד, ולפיכך את העתיד עצמו״ – להגיב על נקודת המבט הפראי קדימה, המתנתק מהגבולות התוחמים את המוכר. דרך סדרה של חמישה חדרי עתיד בגודל אחיד של 20 מ״ר, נוצרים חמישה מבטים מהודקים ומזוהים אל עתיד אפשרי, כל אחד מובל על ידי דיסציפלינה אחרת באקדמיה מובילה אחרת לעיצוב.

המחלקה לתקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה עסקה בגוף האות, המילה והמושג כאלמנט מחבר, מתוך הנחה שהעתיד יפנה עורף למלים כפי שאנחנו מכירים אותן. המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל מציגה את שלבי המחקר של צורה, חומר, מבנה ותפקוד, כפי שהם באים לידי ביטוי בתהליכים חדשים ומרתקים של עבודת יד במרחב הדיגיטלי. המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר מציגה חומרים ומקטעים מתוך עבודות סטודנטים המדגימים את המרחב שבו פועל הטקסטיל, בהקשרים מגוונים, בכל תחומי החיים. המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון מעלה שאלות בדבר המשמעות והחשיבות של ״חפץ״, במציאות של הגירה, אימפריות נחלשות, משאבים מתכלים, אוטומציה גוברת, פערים כלכליים מחריפים, אלימות וגזענות גואות וזהויות לאומיות נזילות.

ורגע לפני שנועלים את שבוע העיצוב, אל תפספסו בכיכר המהפכה את החבר׳ה שעושים את המסיבות המחתרתיות הכי שוות בירושלים! מוזיקה, וידיאו־ארט, משחקי תאורה ועוד.

מחר

The post שבוע העיצוב ירושלים 2018 בפורטפוליו // היום האחרון appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי נדב, מה קורה?

היי, מצוין! מה שלומך?

גם. לא רע בכלל! מזל טוב על הזכייה בפרס

תודה רבה

תעשה לנו סדר – במה בדיוק זכית ועל מה

זכיתי בפרס בתחרות הבין־לאומית A' Design Award בקטגוריה Education & Training Content Design בעבור אפליקציית Makeree שיצרתי. מבין אלפי פרויקטים נבחרו זוכים ב־110 קטגוריות שונות.

זו אחת מתחרויות העיצוב החשובות בעולם, המורכבת ממגוון רחב של תחומי עיצוב, מארכיטקטורה, עיצוב מוצר ועד עיצוב מוצרים אינטראקטיביים. התחרות נערכת בקומו באיטליה ואחת לשנה נבחרות העבודות המנצחות, כשהמנצחים מוזמנים לערב גאלה, מקבלים פסלונים, תעודה וספר המורכב מהעבודות המנצחות. ממש כמו באוסקר

צילום: דן פרץ

אז בוא נעבור לתכל׳ס: מה היא אותה אפליקציית Makeree?

טוב ששאלת! Makeree היא אפליקציה המכילה קורס Makers (יוצרנים) ומדריך חזותי לפעילויות שונות, שבאמצעותה המשתמשים רוכשים ידע ומיומנויות בתחום. הפעילויות מכילות הכרות עם טכנולוגיה יצירתית ומיומנוית בסיסיות בחשמל ואלקטרוניקה ורמות קושי משתנות בהתאם להתקדמות בקורס. כיום האפליקציה מתרכזת בהנגשת הוראות והסברים בתצורה דיגיטלית בעבור מוצרים פיזיים; כמו חוברת הסברים של איקאה, רק אנטראקטיבית

ואיך זה עובד? מי קהל היעד?

קהל היעד של האפליקציה כיום הוא חברות המעוניינות להנגיש דפי הוראות לקהל הצרכנים שלהם בצורה דיגיטלית. המשתמשים רוכשים מוצר פיזי, מוצר שמצריך הוראות הורכבה, לעיתים מורכב יותר ולעיתים פחות, ומקבלים הנחיות על גבי האריזה להיכנס לאתר ההוראות או להוריד את האפליקציה הממתוגת של החברה באמצעות QR קוד

ומה היתרון של האפליקציה על פני חוברת הוראות מודפסת?

שאלה מצוינת! את הוראות ההרכבה הם מקבלים בצורה אינטואיטיבית, שלב אחר שלב ובהתאם להתקדמות שלהם. היתרון המשמעותי הוא האפשרות לקבל הסברים חזותיים ברורים יותר, בין אם באמצעות וידאו, הנפשות או תמונות סטטיות, וכמובן הסברים טקסטואליים. יתרון נוסף הוא ביכולת לעדכן את ההוראות מעת לעת בהתאם לפידבק שניתן מהמשתמשים עצמם. לדוגמה, אם שלב מסוים לא ברור מספיק, החברה המסחרית מקבלת את הפידבק הזה ומלטשת את ההסברים. וכמובן לשמר את הקשר הישיר בין החברה ללקוח הקצה שלה

אז אני לא מבין פה משהו: יש הבדל בין אפליקציית מייקרים לבין אפליקציית הוראות הפעלה. לא? או שפספסתי משהו בדרך?

יש הקשר ישיר. בשני המקרים מדובר בהוראות והנחיות שעוזרות להגיע לתוצאה של הרכבת מוצר או למידה של מיומנות. חלק מלקוחות החברה, בעיקר בעולם המוצרים והמשחקים לילדים, מעודדות באמצעות המוצר לרכוש מיומנויות נוספות וליצור. כך לדוגמה, במוצר של .Stanley Jr – הילד רוכש את הערכה שלה ובאמצעות האפליקציה הוא מקבל קורס ולומד להרכיב יצירות שונות. הקורס מאפשר לו ממש כמו בקורס פיזי להתחיל מהקל אל הקשה, לרכוש מיומנויות שונות ולהיות יצירתי יותר

מה אתה יכול לספר על תהליך העבודה על האפליקציה? איך היא נולדה? ומה קרה בדרך עד לתוצר הסופי?

קיבלתי פנייה מדודי פלס שביחד עם סרגיי בורוביק הם הפאונדרים ואנשי החזון מאחורי המוצר. דודי, או כמו שאני מכנה אותו ״משחקולוג״, דיבר איתי על הרעיון של המוצר ושכר אותי על מנת לייעץ להם בתחום חווית המשתמש ועיצוב המוצר. תהליך העבודה כלל את הגדרת סוגי המשתמשים השונים, זיהוי צרכיהם, המטרות והמניעים שלהם ומיפוי מסע המשתמש (User Journey). המחקר תרם בהגעה למסקנה שאחד האתגרים המרכזיים במוצר הוא שבירת החסם שבין העולם האינטראקטיבי לפיזי: כיצד גורמים למשתמש להתקדם בפעילות פיזית באמצעות ממשק אינטראקטיבי?

צילום: דן פרץ

זו אכן שאלה מעניינת, איך גורמים למשתמש להתקדם בפעילות פיזית באמצעות ממשק אינטראקטיבי?‎ יכול קצת להרחיב מבחינת הפתרון שאתם מציעים, אפיון העמודים, שפה גרפית וכן הלאה?

בוודאי! הרעיון היה לייצר חווית משתמש שתתרום למשתמשים בהתקדמות בלמידה תוך כדי עשייה באמצעות ממשק משתמש פשוט ומהנה המעודד את המשתמשים להתקדם ולרכוש מיומנויות חדשות כמייקר. יצרתי ממשק המבוסס על מפת התקדמות – ככל שהמשתמשים מסיימים פעילויות נפתחות בפניהם פעילויות חדשות ומתקדמות שהיו נעולות, הם צוברים הישגים וניקוד במיומנויות השונות על ידי מערך משחוק (Gamification) ששולב באפליקציה המעודד את המשתמשים להתקדם ולרכוש מיומנויות נוספות. בסיום כל פעילות, המשתמשים יכולים לצלם את הפרוייקטים שלהם ולהעלותם לקהילה המשולבת באפליקציה, ולקבל משובים לשיפורים התורמים גם הם לתהליך הלמידה

יצרתי ממשק המבוסס על מפת התקדמות – ככל שהמשתמשים מסיימים פעילויות נפתחות בפניהם פעילויות חדשות ומתקדמות שהיו נעולות, והם צוברים הישגים וניקוד במיומנויות השונות על ידי מערך משחוק (Gamification) ששולב באפליקציה, המעודד את המשתמשים להתקדם ולרכוש מיומנויות נוספות

אפשר לשאול על המודל הכלכלי של האפליקציה? כל אחד יכול להוריד אותה? זה עולה כסף? החברות משלמות? איך זה עובד?

אז ככה: האפליקציה הראשונה של מייקרי (זו שמכניסה את המשתמש לעולם היוצרנים) ניתנת להורדה בחינם. כל שלבי הקורס מורכבים מחלקים וציוד הניתנים לרכישה ב״טמבוריות״, בנוסף, אנחנו מציעים למשתמשים לרכוש ערכות מוכנות עם כל הציוד שיצטרכו. האפליקציות שהחברה מייצרת בעבור לקוחותיה מיוצרות במודל white label, כלומר אנחנו מתאימים את האפליקציה לשפה המותגית ולתכנים של אותו לקוח. במודל הזה הלקוחות (של מייקרי) משלמים 

נדב ריקובר. צילום: מ״ל

יפה. תגיד, איך בכלל הגעת לעולם הזה? בכלל לא דיברנו על מה ואיפה למדת ומה אתה עושה…‎

סיפור ארוך… כמה זמן יש לך? :)‎

זה אינטרנט. השמיים הם הגבול‎

בדיוק.‎ אז נכנסתי לעולם הזה ברגע שנכנסתי לעולם האינטרנט‎

בן כמה אתה בכלל?‎

אני בן 35 ואת הכניסה שלי לעולם האינטרנט עשיתי בגיל 13 כשקיבלתי במתנה מהאחים שלי את המודם הראשון (ההוא שעשה צלילים מוזרים מהעולם החיצון)‎. החיים הובילו אותי למגמת עיצוב גרפי בתיכון בהוד השרון, במקביל התחלתי לבנות אתרים ללקוחות בצורה עצמאית.‎ את העבודה הראשונה שלי כשכיר התחלתי במרכז ללמידה מתוקשבת של בנק לאומי‎. ב־2005 התקבלתי למחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. מפה לשם סיימתי את הלימודים בהצטיינות ואז אנחנו הכרנו, כשעשית כתבה על שישה בוגרים טריים במוסף גלריה בעיתון הארץ, זוכר? ‎

(בכל זאת כמעט 10 שנים…)‎

כן. וזה היה שמונה בוגרים, לא שישה…‎

אבל מי סופר..‎.

אחרי הלימודים הספקתי להקים סטודיו למיתוג ולסגור אותו ואז חזרתי לתחום המקורי שבו התחלתי.‎ כיום אני יועץ בכיר בעיצוב חווית משתמש, אסטרטג לעיצוב מוצרים אינטראקטיביים עם מעל 16 שנות ניסיון בתחומי קריאטיב שונים – הבעלים של Rikover המתמחה בפתרונות מלאים ויצירת חווית משתמש לממשקים מורכבים של מוצרים אינטראקטיביים. מבין לקוחותי נמנים תאגידים וסטארט־אפים בין־לאומיים ממגוון רחב של תחומים ושווקים ופרויקטים עטורי פרסים.

בנוסף, אני חבר במערך המומחים הבינלאומית של גוגל בתחום ה־Product Design ובמסגרת זו אני מנחה סטארט־אפים בתוכנית היוקרתית Google Launchpad תל אביב ומעביר סדנאות Design Sprint מוסמך מטעם גוגל‎

אז במשפט או שניים, מה אתה יכול להגיד על אינטראקטיב ואפליקציות ב־2018. מה צפוי לנו בעתיד הקרוב? לאן התחום הולך?‎

אני חושב שכבר היום אפשר לראות את השורשים של הכיוון שאליו התחום יילך: אנחנו שומעים יותר ויותר על machine learning, על בינה מלאכותית, על מציאות רבודה, מדומה ומשולבת. בסופו של דבר הטכנולוגיות האלה נועדו להעביר לנו עולמות תוכן שונים בצורה נוחה וקלה יותר ולהוסיף לנו רבדים נוספים לחיי היום־יום.‎ האינטראקטיביות תלך ותיכנס יותר ויותר לחיינו בתחומים שעוד לא הורגלנו אליהם עד כה, וזה לכשעצמו משימה לא פשוטה בעבור אנשי מקצוע כמונו.‎ יש כאן אתגר גדול הן בהבנה של היכולות הטכנולוגיה, והן בהבנה של צרכי המשתמשים

צילום: דן פרץ

The post Makeree: לקדם פעילות פיזית באמצעות ממשק אינטראקטיבי appeared first on מגזין פורטפוליו.

בין אינסטינקט לאינטלגנציה בעין הוד

בין אינסטינקט לאינטלגנציה (BETWEEN INSTINCT & INTELIGENCE), מיצב המולטימדיה של האמן הארמני והראם גלסטיאן במוזיאון ינקו דאדא בכפר האמנים עין הוד, ישיק ביום שבת 16.6 בשעה 12:00 את תכנית חילופי האמנים בין עין הוד למרכז הבין־לאומי לאמנות בירוואן (ICA) וגלריה קארויאן, ארמניה (אוצר: אברהם אילת). המיצב מתייחס לקונפליקט ככוח מניע ודומיננטי בחיי אדם וחברה והוא מורכב משלושה אלמנטים שמוצגים בנקודות שונות במוזיאון.

הראשון, שולחן ארוך, ערוך ל״ארוחה״, ועליו, בשני קצותיו, צלחות וסכו״ם. בתוך הצלחות נוצקו ראשים שפניהם אל המתבונן. שני כיסאות ריקים מוצבים מול הצלחות. השאלה למי מחכים הכיסאות נשארת פתוחה לדמיונו ולהשקפת עולמו של כל צופה. 
השני, סרט וידיאו שבו עמודים עשויים מחומר צומחים כלפי מעלה, ובשיא התפתחותם הם מקופדים באלימות על ידי מכשיר חד. השלישי, הצבה של טורי לוחיות מתכת שעליהן מוטבעים מספרים.

יובל סער

אנה לוקשבסקי

הילה שפיצר

POSTERIZE בקן הקוקיה

POSTERIZE בקן הקוקיה

תערוכת הפוסטרים שלמו־כמה־שבא־לכם חוזרת לכולי לעלמא במתכונת מורחבת וחגיגית עם רשימת אמנים ואמניות מרגשת. התערוכה תתקיים בגלרית ״קן הקוקיה״ ביפו, כחלק מחגיגות יום ההולדת שנה של המתחם בתאריכים 21-23 ביוני, חמישי עד שבת, ותכלול קרוב ל־50 מהדורות מוגבלות וחדשות של הדפסים של 11 אמנים מובילים: UNTAY – YONIL – PILPELED – Noam weiner – Ori Toor – MANYEARSAGO – DEDE – Nitzan Mintz – Katya Bariudin – Tom Melnick – DIOZ

יובל סער

מעיין אליקים, ציפור

מעיין אליקים בספרית שוקן

מחר (שישי 15.6) תיפתח בספריית שוקן בירושלים ״ונהר יוצא מעדן״, תערוכת היחיד של מעיין אלקיים, בעקבות מחקר מתמשך של אלקיים על פועלן של הדמויות הקשורות למקום – זלמן שוקן ואריך מנדלסון – שאותן הוא קושר עם פועלו של היסטוריון האמנות אבי ורבורג. מכון שוקן למחקר היהדות הפועל בספרייה אישר לראשונה להציג תערוכה באולמות שלה ואלקיים יציג בה יצירות שנעשו במיוחד בעבור המקום, שמתייחסות לאדריכלות ושעושות שימוש בריהוט ובאוסף הספרים השמור בספריה.

בנוסף יושק ספר־תערוכה שמתייחס בהגיונו לסדרת ״הספרייה״ בהוצאת שוקן הגרמנית שפעלה בין השנים 1933-1938 שעליו עבד בשנה האחרונה עם המעצב מיכאל גורדון. התערוכה היא גם הזדמנות מיוחדת בעבור הציבור לבקר במקום שבדרך כלל נסתר מן העין משום שהוא ממוקם ברחוב בלפור לצד המעון הרשמי של ראש הממשלה, ופועל כמכון מחקר שאינו פתוח לקהל אלא בתיאום מראש.

יובל סער

ענאן נג׳מי, מכללת אורנים

תערוכת בוגרים באורנים

15 בוגרים מציגים בתערוכת הגמר של התואר הראשון ותעודת הוראה באמנות, בחוג לאמנות במכללת אורנים, קרית טבעון, שנפתחה השבוע ומוצגת עד 26.6 (אוצרת רותי הלביץ־כהן). העבודות בפרויקטי הגמר מציגות קשת רחבה של מבטים על סוגיות חברתיות, מגדריות, תרבותיות ופוליטיות. בתערוכה מנעד רחב של חומרים וטכניקות במיצב, וידאו, ציור, פיסול, הדפס, רישום ועוד.

העבודות בתערוכה משלבות בין נקודות מבט אישיות לבין נקודות מבט רחבות על חברה ותרבות: למיס שחות עוסקת ברקמת זהותה הפלסטינית; שקמה קובליו מציגה עבודות הנובעות מחוויות אוטוביוגרפיות, מנקודת מבט ביקורתית פמיניסטית. ענאן נג׳מי, מציירת בהיפר ריאליזם את תפקידי האישה במגזר הערבי ודנה בהשתקת הקול הנשי; יעל טל נוגעת בזקנה והשתקפותה בעזרת מניפולציות בצילום; טום ויינריך מציירת בפחם את תופעת ההגירה; ושירה אילוז בעבודת וידיאו מתמקדת באימהות.

חגית פלג רותם

The post הרשימה המשותפת // 14 ביוני 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

״הו וואו, זה באמת מרשים״, פלטה באנגלית ספוגה במבטא אמריקאי ניכר, אחת הנוכחות באירוע הפתיחה העמוס של תערוכת האופנה מקום לאופנה: מסע בעקבות הבגד הישראלי, שהתקיים אמש (רביעי) במוזיאון ישראל בירושלים. ברגע הראשון, עם הפסיעה אל תוך החלל הפותח, קשה שלא להסכים איתה. תמונת הפתיחה של התערוכה – שנוצרה ביוזמה של תמרה יובל ג׳ונס ונאצרה על ידי דייזי רקח־ג׳יברה, נגה אליאש־זלמנוביץ ואפרת אסף־שפירא – אכן מייצרת אפקט עז.

על רקע של לוחות עץ חשופים, שממסגרים את ההתרחשות בגוון קרמלי המעורר במידת מה אסוציאציות של דיונות נודדות במדבר – ללא ספק האיקוני שבנופי המדינה שהייתה צעירה – מקובצות בחדר הנושא את השם ״מראה מקום״ מערכות לבוש רבות המגלות כביכול קשר ישיר לארץ ולנופיה. וכך, הובאו מעילי הצמר הנדיבים של משכית ושאר עיצובים המתכתבים עם החולות הבלתי נגמרים, עיצובים המצטטים את התפוצות ואת מרקם החיים בישראל (לדוגמה, שמלת הכאפייה הידועה של רוז׳י בן יוסף) ועד לייצוגים של מעצבים שעשו שימוש בתמות דתיות, כמו מעצב אופנת הגברים אלירן נרגסי, שמצליב פעמים רבות בין יהדות אורתודוכסית לאופנה עכשווית.

מתוך החלל הראשון בתערוכה, מראה מקום

אלא שכמו שמתעורר זעם למשמע תיירים המבקרים לראשונה בישראל ומופתעים מהיעדרם של גמלים ברחובות, יש פער גדול בין מה שנהוג להאמין שהוא אופנה ישראלית, לבין מה שאופנה ישראלית היא בפועל. מדבר, גם אם נוצרו בהשראתו בגדים, הוא לא באמת הסיפור המכונן של האופנה הישראלית. גם הצגת התכלית הנקייה של רב־התרבותיות שנשקפת מאותו חלל תצוגה ראשון, היא לא הציר המארגן של האופנה המקומית. בהקשר זה, התערוכה, שנפרשת על פני ארבעה חללים מרכזיים, היא יותר הסיפור הדידקטי שאנחנו רוצים לספר לעצמנו על האופנה, או האמונה שהשתרשה כאן בנוגע אליה, ופחות ניסיון להישיר אליה מבט נוקב ואחר או לחשוף דבר מה מהותי בנוגע אליה.

יש פער גדול בין מה שנהוג להאמין שהוא אופנה ישראלית, לבין מה שאופנה ישראלית היא בפועל. מדבר, גם אם נוצרו בהשראתו בגדים, הוא לא הסיפור המכונן של האופנה הישראלית

הדבר ניכר מאוד בחלק השני בתערוכה, ״צנע / שפע״, שגודלו ושמו מרמזים לכך שהוא נועד להוות איזשהו שיא חשוב. הוא מתבסס על שני הצירים שעליה בנויה לכאורה האופנה המקומית – שתיאור נהדר שלהם, אגב, מופיע בספר ״בגדי הארץ החדשה״ של ענת הלמן: מצד אחד לבוש הצנע והחאקי וההשפעה הגדולה של מפעל אתא על הנראות בארץ, ומצד שני הסגנון העירוני שפרח בעיקר בתל אביב, ושהתכתב במודע עם מסורת הלבוש הפזרנית מאירופה.

באופן הזה קובצו בצדו האחד של החלל הגדול צבא של בובות תצוגה שעל גופן הלבן ביטויים בולטים של מסורת בגדי העבודה, מימי אתא הפרקטיים ועד לעיצובים השייכים למותגים עכשוויים כמו Holyland Civilians. ממול, בצידו האחר של החדר, על במה עגולה ומסתובבת, שחולקה לשלושה מרחבים באמצעות וילון שקפקף המזכיר את תרבות הסלונים ותצוגות האופנה שהתקיימו במלונות יוקרה לפני ארבעים שנים ויותר, הוצגה באמצעות עיצובים אלגנטיים ומנקרי עיניים לכאורה תמונה של יוקרה (כולל שכמיית פרווה שהשתלשלה מכתף אחת הבובות).

צנע / שפע

אבל האפקט במפגש הקוטבי הזה אינו מתוזמר לכדי חוויה רגשית או אינטלקטואלית. לא כי מתח כזה לא היה קיים בחברה הצעירה דאז, ולא כי הוא לא נוכח בצורה כזו או אחרת בתרבות המקומית, שנעה בין פזרנות ו״שופוני״ לחרדה מהתלבשות עודפת, אלא שאופן ההצגה המרוכך והפשטני למדי וההתמקדות החוזרת והשחוקה והצפויה באתא־צנע־התיישבות מחמיץ דבר מה חשוב בהרבה.

המתח – שקיים כמעט בכל חברה אנושית – הוא לא בין חאקי לבגדי ערב אלא בין חברה אופנתית, שמקדשת שינוי מתמיד ומתגרה באופן בלתי פוסק באמות המידה של הטעם בכל רגע נתון, לבין חברה מסורתית, שעושה הכל כדי להתנגד להתחדשות. והרי ישראל עמוסה עד להתפקע בדיוק באינטריגות האלו – הצבא, היהדות האורתודוכסית, הפוליטיקה הישנה והאליטה וחברות מסורתיות אחרות שבאות לידי ביטוי במרחב המקומי ועומדות בניגוד גמור לכוחות הקוראים עליהם תיגר באמצעות פרובוקציות, אחד המנועים החשובים ביותר שעומדים לרשות האופנה, שבין היתר גם אחראי לעובדה שהיא זזה קדימה.

אי אפשר לתאר אופנה בכלים לא אופנתיים

הנקודה האחרונה היא נקודה קריטית. גם אם יש בתערוכה עיצובים שהיו שנויים במחלוקת קל להבחין עד כמה ניסו במוזיאון ישראל להימנע מסוגיות נפיצות. זוהי תצוגת תכלית מסורסת: הגוף, שהוא תמיד חלק בלתי נפרד מתפיסת האופנה בכל רגע נתון (והרי הבגד האופנתי תמיד שואף לבטא את הגוף האידיאלי או לחתור נגדו); ומיניות, שהיא חלק בלתי נפרד ממוטיבציית ההתחדשות, היא־היא התשוקה שקשורה בהתלבשות – כמעט ואינם נידונים בתערוכה.

גם כינון של תרבויות שוליים באמצעות אופנה, כפי שקרה לדוגמה בשנות ה־90 עם אופנת המועדונים שפרחה כאן במקביל ליציאה המסיבית מהארון, תקופה שהביאה את אופנת המעצבים למחוזות חדשים, לא זוכה להתייחסות. מה משמעותו של הגוף המתלבש בתרבות האופנה הישראלית? מה הוא רצה להיות ואת מי הוא רצה לפתות? לאל האופנה הפתרונים.

השמרנות התוכנית עשויה לרמוז על כך שהמוזיאון הטיל וטו מפורש או מרומז על דימויים שהיו עשויים לחולל פרובוקציה או לפגוע ברגשות קולקטיביים של ציבור כזה או אחר, אחרת קשה להסביר מדוע היא כה ממלכתית. כל זה היה יכול להיות נחמד ומתחשב ולעלות בקנה אחד עם אווירת הפוליטקלי־קורקט של 2018, רק שהבעיה היא שאופנה לא סובלת תקינות פוליטית. אחרי הכל, כשהיא צייתנית היא נתקעת, והיא הרי עושה הכל כדי להתקדם. במילים אחרות, אי אפשר לתאר אופנה בכלים לא אופנתיים.

החלל האחרון בתערוכה

אותה תחושה מלווה גם בביקור בחלל האחרון, שמוקדש כולו ליצירה עכשווית. אמנם מוגשים בו עיצובים מרהיבים, שנעים מקולקציות גמר של סטודנטים לעיצוב אופנה בשנקר ועד למעצבים שהצליחו לעשות לעצמם שם בין־לאומי כמו אלון ליבנה או נעה רביב, אבל מה שבולט יותר מכל הוא לא הדיון במצבה של האופנה – ואין הכוונה רק לקשיים הנערמים בפתחה במרחב שנשלט על ידי מותגים זרים – אלא בעיקר אי־הדיון במצבה. אי אפשר להסיק מהחדר לא על האופנה העכשווית, לא על ישראל, ולא על העולם הגלובלי שמכתיב את ההתנהלות באופן כללי. האפקט דומה יותר לאוסף להיטים, או אוסף של בגדים פומפוזיים, שלא ברור מה החוט המקשר ביניהם למעט טפיחה על השכם שאפשר לפרשה כ״יש לנו אחלה מעצבים״.

מה שבולט יותר מכל הוא לא הדיון במצבה של האופנה אלא בעיקר אי־הדיון במצבה. אי אפשר להסיק מהתערוכה לא על האופנה העכשווית, לא על ישראל, ולא על העולם הגלובלי שמכתיב את ההתנהלות באופן כללי

החלל האחרון של התערוכה מבהיר באופן גורף כי היא נמנעת מלומר דבר מה נועז על התעשייה, ומסתפקת בקלישאות שמטרתן לגרום לצופים – ואולי לאתוס המקומי – להרגיש טוב עם עצמו. למרות עיצוב מרחב מוצלח וממצה, ולמרות שהתערוכה מספקת הזדמנות קטלוגית לחזות במרשימים שבבגדים שאי פעם נוצרו כאן, סביר שהצופים בה ייצאו ממנה בדיוק כפי שהם נכנסו אליה. וכאן טמון העוקץ כולו. התערוכה אמנם מדגימה היטב שיש בישראל מעצבים מחוננים ובגדים גרנדיוזיים, אבל בכך היא גם מעוררת את השאלות המתבקשות: איך עם עיצובים מרהיבים כאלה, המדינה עדיין לא נחשבת כאופנתית? ומדוע ישראל נדמית כנשרכת מאחור בכל הקשור לנושא?

שלא במודע, נדמה שהתערוכה גם מספקת את התשובה: גם בישראל, כמו בתערוכה, בגדים ואופנה אינם זוכים לנרטיב או לסיפור מוצק; נוטים להציג אותם בנפרד מהחיים עצמם, ולא לראות בהם חלק מהותי מהמרקם האנושי והפוליטי והתרבותי. וכך, לא נותר לעיצובים הישראליים האלה ברירה: הם מרחפים בחלל התצוגה וגם בעולם שמחוצה לה כפיסות שבורות ומנותקות, מודרות לכאורה מהכוחות שמנהלים את החיים, ושקובעים בסופו של דבר איך אנשים מתלבשים – או מה מונע מהם להתלבש אחרת.  

The post פאטה מורגנה: המסע של מוזיאון ישראל בעקבות הבגד הישראלי appeared first on מגזין פורטפוליו.

מתן בן כנען משלב בין מסורות של ציור ריאליסטי לבין תכנים הנוגעים בלב ליבה של החברה הישראלית. נושאים מיתולוגיים וסיפורי התנ״ך משמשים לו מקור השראה ליצירת סיטואציות אנושיות מורכבות, שאותן הוא מביים, מצלם ומצייר. הוא מפרק את המיתוסים מייצוגיהם ההרואיים ומנוסטלגיה של עבר ״מפואר״ וממקם אותם במציאות הבנאלית המקומית.

חומרים היסטוריים ואקטואליים, פוליטיים וחברתיים רוחשים מתחת לפני השטח של ציור מרהיב ביופיו, שנסוכה עליו רוח של מקומיות, אך גם זרות גדולה. האווירה השגרתית לכאורה של הווי פרברי או של פסטורליה כפרית על רקע הנוף והאור המקומיים טעונה במתח מטריד, הנוצר מהמפגש עם המקור המיתולוגי והריחוק ממנו בעת ובעונה אחת.

הסדנה של אבא

אנבל וגיא

בן כנען נמנה עם הדור הצעיר של הציירים הריאליסטים הפועלים בישראל. בשנת 2015 זכה בפרס הראשון בתחרות הדיוקנאות של הנשיונל פורטרט גלרי בלונדון (BP Portrait Award) על ציורו ״אנבל וגיא״ (2014). בכך היה הישראלי הראשון שזכה בתחרות זו, הנחשבת לאחת החשובות בעולם, ובאותה שנה השתתפו בה 2,748 ציורים מ־92 מדינות שונות. הציור שזכה בפרס היוקרתי נוצר בהשראת הסיפור התנ״כי על יפתח הגלעדי ובתו.

בן כנען, יליד 1980, מתגורר ועובד ברמת ישי. הוא בעל תואר ראשון בהצטיינות ממכללת אורנים ותואר שני באמנות מאוניברסיטת חיפה. הוא מציג תערוכות יחיד ומשתתף בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם, ועבודותיו נמצאות באוספי אמנות ציבוריים ופרטיים.

נעילה: 27.10

מתן בן כנען, המנוחה

The post מתן בן כנען במוזיאון תל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

במהלך הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, שם הכרנו, אמרו לנו שוב ושוב שהדעה שלנו משנה, שאנחנו צריכות ליצור מתוך ולמען המקום שאנחנו חיות בו. לפני שנה בדיוק סיימנו ללמוד, והתוודענו למציאות שונה ממה שחווינו בבצלאל. כל אחת מאיתנו הלכה לדרכה, אבל התפישה הזו נותרה בחלק האחורי של הראש.

שלושה חודשים לאחר סיום הלימודים ישבנו בסלון (של זוהר) ודיברנו על שנת ה־70 לישראל שחלה השנה. חשבנו על יום העצמאות, על הדגלים הממלאים את הרחובות (כל השנה, אבל בעיקר סביב התקופה הזו), והתחלנו לדבר על דגל כפורמט: טעון, יש שיקריבו את עצמם למענו, יש שישרפו אותו. כל דגל מסמל את ההיסטוריה המשותפת של קבוצה מסוימת ואת החלום של אותה הקבוצה. דגל ישראל, שהיה דגל ההסתדרות הציונית, סימל בנקודת הזמן של קום המדינה את ההיסטוריה המשותפת ואת החלום – ״מדינת היהודים״.

שי בן ארי (מימין) וזוהר דביר

מאז עברו 70 שנה ובינתיים ההיסטוריה ממשיכה להתגבש. חשבנו שזו הזדמנות טובה לשאול את האזרחים (המעצבים) מה הם היו חורטים על הדגל שלהם בשנת 2018. כדי להתמקד בחרנו בשבעה מושגים: עצמאות, גבורה, מלחמה, שלום, דמוקרטיה, אחים, תרבות. כל מושג מסמל אירוע מכונן בהיסטוריה של המדינה. יחד הם יוצרים סיסמה מלאה וריקה בו־זמנית המסמלת את ההוויה הישראלית. כל מעצב עבד על הדגל שלו בהשראת אחד המושגים.

חברנו לעמותת רוח חדשה, שנתנו לנו בית לתערוכה. רוח חדשה יושבים בבית אליאנס – בניין לשימור בלב מחנה יהודה בירושלים. רצינו להציג את התערוכה בירושלים, עיר טעונה עם אין־ספור מורכבויות ותרבויות. כל שנה מתקיים בעיר מצעד דגלים לרגל יום ירושלים, והתערוכה יוצרת קונטרה לתהלוכה המסורתית. לאחר מכן אומצנו על ידי שבוע העיצוב בירושלים, שמתעסק השנה בשימור ושמרנות. בהקשר הזה, היוצרים התבקשו לחשוב על ההיסטוריה, להחליט על מה מוותרים ומה לקחת הלאה.

למרות שנקודת המוצא שלנו הייתה ציון שנות ה־70 לישראל, החלטנו שהתערוכה לא תתקיים ביום העצמאות. 70 שנה למדינה זו אמנם סיבה מספיק טובה כדי לפתוח כזה דיון, אבל התערוכה לא באה לחגוג את הדגל, או את יום העצמאות. התערוכה גם לא מנסה להחליף את הדגל. הדגלים שלנו הם הכלי שבאמצעותו אנחנו מייצרות דיון על המציאות שאנו חיים בה. התערוכה מאגדת קולות שונים ומייצרת תמונת מצב עדכנית שמורכבת מדעות שונות. איך ישראל נראית בשנת 2018? כל דגל נושא חשיבות בפני עצמו ויחד הדגלים מייצרים אמירה רלוונטית ורעננה על המקום.

התערוכה נעשתה באופן עצמאי על ידינו (בתמיכתם של רוח חדשה וטופטקס טקסטיל). חיזרנו אחרי מעצבים, פנינו להמון גורמים בניסיון לגייס כספים, גזרנו ותפרנו את הדגלים בעצמנו, אספנו מוטות מהרחוב, התרוצצנו ברחבי תל אביב לצלם צילומי יח״צ, נעזרנו בחברים ובמשפחות. אם יש כזה מושג תערוכות ״אינדי״, אנחנו לגמרי בתוכו.

מבחינתנו התוצאה מרגשת. כל אחד מהיוצרים תקף את הנושא מזווית אחרת: מהתעסקות בפוליטיקה וגבולות וכלה בתרבות פיצוחי גרעינים. חלק מהדגלים מציגים ביקורת, חלקם מתעסקים בחלום ומה יכול להיות כאן, אחרים מדברים על חוסר הרלוונטיות של דגל כיום, יש אפילו שני דגלים שהגיעו אלינו מלונדון הרחוקה. בתערוכה משתתפים מעצבים שסיימו לא מזמן את לימודיהם וכאלה שכבר שנים עובדים ומובילים בתחומם. כל אחד מהדגלים מלווה בטקסט שנכתב על ידי המעצב, שהוא מעניין כמעט אם לא יותר מהדגל עצמו. הנה שמונה מתוך ה־70 מספרים על הדגלים שיצרו לתערוכה.

איתי רווה

איתי רווה / עצמאות

״הציונות נוהגת לראות את עצמה כאנטיתזה לגלות, כלידה של דבר חדש ומחיקתו של הישן. אך בעיני, הגלות נוכחת בעצמאות הישראלית ואף חיונית לה. כמה שלא ננסה להרחיק מעלינו את עברנו ׳הגלותי׳, נגלה כי הוא קיים ומשולב בשלל מצבים ותפישות בחיינו. לשם כך, בחרתי להציג את הדגל כשילוב של העצמאות עם הגלות, ולתהות על אפשרות של סימביוזה בין המצבים״.

דן ריזינגר / גבורה

״אחד המשולשים של מגן הדוד מוקדש לזכר השואה ומלחמות ישראל (מיוצג על ידי הצהוב והאדום). המסרים האלו משקפים את מציאות חיינו ומספרים מאין באנו. מבחינה אסתטית הצבעים מחזקים את נוכחות הדגל בין הדגלים הבין־לאומיים״.

דן ריזינגר

יואב פרי

יואב פרי / אחים

הדגל עושה שימוש בכחול של דגל ישראל ובירוק של דגל פלסטין. שני הצבעים נשברו מעט והותאמו לאקלים. עליהם במרכז יושב אלמנט המצוי לרוב בסורגי חלונות, כשהשכפול שלו מייצר תבנית חזרתית. אוריינט מקומי יום־יומי עם שאיפות קלאסיות לתרבות גבוהה, ובאותו זמן בעל מודעות לפשטות פונקציונלית וקישוטית. השילוב של כל אלה מנסה לייצר תמצות חזותי תרבותי מתוך הבנה של תלות ותקווה לשלום.

יעל שנברגר (אתא) / גבורה

הדגל הלבן שלנו נולד מדגל שחור שראיתי על חוף הים, ומתוך רצון לבחון את משמעות הפעולה ״להיכנע״, להציע אלטרנטיבה שבה המילה כניעה היא חיובית. שטחו המרובע של הדגל 14,500 ס״מ, 193 מלבנים כמספר המדינות בעולם. הוא עשוי מבדי כותנה שונים הנושאים עימם חלק מעברם, ושחוברו במכונת תפירה – בתפר זינגר. זה דגל שמלאכת התפירה היא חלק ממנו וישנה משמעות לחומר שממנו הוא עשוי. בעבודתי, החומר הקרוב אלי ביותר הוא בד שנארג מחוט, שנטווה מכותנה, והמילים לטוות, לארוג ולפרום משמשות אותי בהקשר למלאכה עצמה ובו בעת במובנן המטאפורי. מילים, חומרים ומלאכות, הם הזירה שבתוכה אני פועלת.

יעל שנברגר (אתא)

נואל ערפאת

נואל ערפאת / עצמאות

ממשלת ישראל מאז ומתמיד פעלה כדי למנוע רצף טריטוריאלי בשטחים בהם נמצאים ערבים־פלסטינים. בניית התנחלויות וריבוי שטחים צבאיים מונעות מרצף זה מלהתקיים. מעבר לעניין טריטוריאלי, ישראל פעלה ללא הפסקה למען הפרדה תפישתית לגבי זהותם של אותם ערבים: הפלסטינים נושאי תעודת הזהות הירוקה ואלה הנושאים את הכחולה. בעבור כל ערבי, פלסטיני שגדל במדינה הוא ערבי ״ישראלי״, ו״פלסטין״ מתקיימת אי־שם בשטחים. הכחשת ההיסטוריה, היחס המפלה, ההדרה המופנית כלפי הפלסטינים במדינה – גרמו לדור שלם להבחין בהפרדה זו, להתעורר ולעמוד זקוף. בתור אזרחית סוג ב׳ במדינה, זכיתי להיות חלק מהתעוררות זו. תחושת הפחד והרצון לשרוד ולהשתלב שיתקה את הדור הקודם. השתוקקותו של הדור הזקוף (מושג הלקוח מספרם של חאולה אבו בכּר ודני רבינוביץ׳ – ״הדור הזקוף״) לעצמאות פלסטינית, בנתה רצף רוחני מבוסס־תרבות שאינו מוגדר תחת גבולות שטח מסוים. רצף אחד משותף לכלל הפלסטינים במדינה.

בחרתי לשרטט את הערים והשטחים שבהם מתקיים רצף רוחני תרבותי זה. הדגל מורכב מחמישה חלקים מרכזיים: הראשון – מכיל בתוכו את עאכא (עכו), אלנאסרה (נצרת) וחיפא (חיפה); השני – אלח׳ליל (חברון), נאבּלס (שכם), ג׳נין, אריחא (יריחו) ואלקֻדס (ירושלים); השלישי – יאפא (תל־אביב), רמלה ולוד; הרביעי – ע׳זה, ח׳אן יונס ורפח (רפיח); והחמישי – רהט, כסייפה, אום אלחיראן, היישובים הבדואים הלא מוכרים באזור ועוד. דרך שרטוט, חיבור וסידור, נוצר דימוי חזותי של מובלעות בצבע לבן בתוך שטח כחול גדול. יצירת דגל זה היא פעולה להנצחה של רוח ערבית, פלסטינית, חדשה ועצמאית.

נועם נוי / מלחמה

״הדגל עוצב ואויר בהשראת דגלים שבטיים מהמאות הקודמות. דגל בעיני הוא סמל פגני־לאומני שצריך היה לאבד מהרלוונטיות שלו מזמן. מה אנו חורטים על דגלנו בישראל בשנת 2018? אנו חורטים פחד ושנאה שרק ממשיכים את מעגל הדמים שקיים מאז ומעולם. פעם אנחנו, עכשיו הם. במרכז הדגל רציתי לרפרר לדגל שבעת־הכוכבים של הרצל, עוד כשמדינת היהודים הייתה רק חלום, שבעת־הכוכבים הפכו לשבעת זרי הנצחה, זוהי המורשת שאנו משאירים״.

נועם נוי

עודד בן יהודה

עודד בן־יהודה / דמוקרטיה

70 שנה אחרי הקמתה זו כבר לא ישראל אלא יהודה. הרעיון הציוני, הנאיבי, התמים, שנוסח וברוחו הוקמה המדינה, שובש ועוות. דגלה הרשמי של מדינת ישראל עוצב בזמנו כציטוט לטלית היהודית, והיום נדמה שזו הייתה נבואה שהתגשמה. הדגל שיצרתי משקף הלך הרוח של מציאות שספוגה בתהליכי הדתה, התחרדות וכפייה חוקתית על בסיס ערכים של דת. זהו דגל שמשקף מציאות שבה היהודי הדתי, קודם לישראלי. הפוליטיקה הישראלית, שיצקה את הקשר ההרמטי של דת ומדינה, הפכה את ישראל למדינה של דת.

שושקה (זאב אנגלמאיר) / תרבות

״הדגל שלי מייצג את התרבות בארצנו, זו שאני שואפת אליה – שמחה, חופשיה מדעות קדומות, מכיסויים מיותרים, מנסיונות לצמצום והסתרה, פתוחה לרווחה לגירויים ויצירה. העין במרכז מייצגת את רעננות הראיה האמנותית, הוורוד בדגל מייצג את עוגת התרבות, האדום מייצג את החושניות, את הכמיהה למגע, את התרבות המקרבת. הפסים הצהובים הם קרני שמש שבזכותן התרבות שלנו מתקיימת״.

שושקה (זאב אנגלמאיר)

״דגל״. נעילה: 28.8
אוצרות והפקה: זוהר דביר ושי בן ארי; בשיתוף עמותת רוח חדשה
משתתפים: אביגיל רוביני, אברהם קורנפלד, אוהד חדד, אורטל ברמלר, אורן פישר, איציק רנרט, איתי רווה, אריאל קוצר, ג׳ודית אשר, גל לשם, דימה קורמה, דן ריזינגר, יהלי זיו, יואב פרי, יעל שנברגר (אתא), מאיה בר יהודה, נואל ערפאת, נועם נוי, ניר שקד, סטודיו גרוטסקה, סטודיו דניאלוניר, סטודיו רה-לבנט, עובדיה בנישו, עודד בן יהודה, עידו בק, עלמה נאמן, עמית ברוך, קובי לוי, קובי פרנקו, רוני לוית, שושקה (זאב אנגלמאיר), שני דבורה, שרון אתגר, PESH ,Muslin Brothers (ליאור בנטוב).

The post 35 מעצבים, 35 דגלים, 70 שנה appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי נעמה, מה קורה? 

הי יובל, בסדר, מה נשמע?

בסדר גמור! ומזל טוב על הפרס. תעשי לנו רגע סדר: מה זה הפרס הזה? ועל מה זכית?

תודה רבה! זה פרס שמוענק על ידי איגוד הצורפים באנגליה, אם אפשר לקרוא להם ככה בעברית. זה ארגון שאחראי על כל ענין הצורפות באנגליה: כל פריט שעשוי ממתכת יקרה חייב על פי חוק לעבור דרכם לקבל חותמת, עד אירועים שהם מארגנים שקשורים לתחום, תחרויות, מלגות, קורסים וכו׳.

יש להם בכל שנה תערוכה שנתית שמגיעים אליה אספני אמנות, בעלי גלריות ועוד, בבנין מדהים ביופיו במרכז לונדון ששייך להם. צריך להתקבל לתערוכה וגם לשלם הרבה מאוד כסף, אבל יש להם בכל שנה מספר מלגות שהם מעניקים לבוגרים שסיימו תואר ראשון או שני בתחום הצורפות והשנה זכיתי לקבל את זה

נייס. מה למדת ואיפה?

למדתי תואר ראשון במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל. באתי בכלל ללמוד אופנה, אבל מצאתי את עצמי נמשכת לצורפות ומזגזגת בין קורסים של שני התחומים. בתחילת שנה ג׳ השלמתי עם זה שאני צריכה לעשות צורפות ועזבתי את האופנה בלב שלם. את התואר השני עשיתי בלונדון ב־The Cass, בית ספר לאמנות ותיק, ומשהו דומה למה שקרה לי בבצלאל קרה לי גם שם…

ספרי!

הגעתי ללמוד ב־The Cass אחרי שפגשתי את ראשת המחלקה של התואר השני, סימון טן־הומפל (Simone Ten-Hompel), שהיא מדהימה והתאהבתי בצורת החשיבה שלה. התואר מלמד בעיקר מתודולוגיות של יצירה ודורש הרבה כתיבה, ואת הצד של היצירה עצמה אתה עושה בזמן הפנוי לבד בסטודיו ככה שאין הדרכה טכנית. היה לי די ברור שאעשה תכשיטים, שזה מה שאני מכירה ויודעת, אבל יש להם סדנת הרמה מטורפת (עוד מעט אסביר קצת מה זה הרמה). כל הזמן הסתכלתי על מה שקורה בסדנה, אבל זו טכניקה שלא למדתי ודורשת מיומנות גבוהה.

באמצע השנה נסענו מהלימודים לשבוע תכשיטים שמתקיים כל שנה במינכן וחזרתי עם הרעלת תכשיטים. הודעתי לסימון שאני עושה כלים והיא אמרה לי בבקשה, אבל אין לי זמן ללמד אותך, אז אחרי השיעורים הייתי נכנסת לסדנה ומבקשת מהסטודנטים מסביב שיראו לי מה עושים. אחרי שבועיים באתי אליה עם קערה: היא הייתה קצת בשוק והתחילה לתת לי הדרכות קצרות בכל פעם שעברה בסדנה. בסוף השנה הגיע איזה אמן כלים מטורף מיפן והיא הציגה אותי בתור silversmith; זה היה מפתיע ומשמח

נחמד. כמה מילים על הרמה לטובת מי שלא מכיר את הטכניקה?

נעמה הנמן בסטודיו

הרמה היא טכניקה מסורתית להכנת כלי: לוקחים פלטת מתכת דו־ממד ורק בעזרת הרפיות, סדנים ופטישים מרימים אותה לכלי תלת־ממד ללא ניסורים והלחמות. זה דורש יכולת שליטה במתכת תוך כדי תנועה

מה משך אותך בטכניקה הזו?

יוצרים אוביקט תלת־ממד אבל כל השינוי נובע מתוך החומר עצמו בלי ״עזרים״ חיצוניים של גזרה, תבנית או הדבקה: החומר נדחס או מתפזר בהתאם ליד שלך וזה ממש ליצור יש מאין! גם היכולת לשלוט בחומר מרגשת אותי כי כל תנועה שאני עושה משתקפת ישר במתכת, אפשר ממש לראות את האדם בכלי שהוא יוצר

אז יש טכניקה ומה עכשיו? מה בחרת לעשות איתה?

אחרי שהתחברתי לטכניקה ראיתי כמה היא מתאימה לי לנושא שחקרתי באותו זמן בתואר השני, דיוקן עצמי. כתבתי על הכותרת ״דיוקן עצמי״ ולא על הנושא עצמו, ניסיתי להבין למה אמנים בוחרים לקרוא לעבודה אחת דיוקן עצמי ולאחרת בשם אחר (גם אם מופיע בה הדיוקן שלהם). ניסיתי להראות שכל עבודה של אמן היא דיוקן עצמי שלו, לא משנה אם הפנים שלו עליה מופיעים.

ניסיתי להבין למה אמנים בוחרים לקרוא לעבודה אחת דיוקן עצמי ולאחרת בשם אחר (גם אם מופיע בה הדיוקן שלהם). ניסיתי להראות שכל עבודה של אמן היא דיוקן עצמי שלו, לא משנה אם הפנים שלו מופיעים עליה

לצד המחקר העיוני התחלתי לחקור את הענין גם בצד המעשי: ביקשתי מחברים ומהמשפחה שישלחו לי ציור של איך שהם רואים אותי. אספתי את הכל וגיליתי שרובם ציירו תלתלים ועיניים כחולות. אז התחלתי להעביר לכלים את הדיוקן שלי בעבודה עם הפטישים ומתוך התנועות שלי. כך, בכל כלי מהפרויקט יש את הדיוקן שלי אבל אי אפשר לראות את זה אלא אם אשנה את הצורה שהכלי יושב או אחזיק אותו, פתאום זה יצוץ לך החוצה

וואלה. וכמה ואיזה כלים עשית בסך הכול?

סך הכל עשיתי חמישה כלים. זאת טכניקה נורא איטית ועבדתי על כלים נורא גדולים אז כל כלי לקח לי בסביבות חודש/חודשיים הכנה

מה זה נורא גדולים?

במושגים של הטכניקה הם גדולים, בערך 30×30 ס״מ

ועל זה גם זכית בפרס? 

כן, הגשתי אותם אבל בנוסף הכנתי עוד כמה כלים יותר קטנים וגם מכסף כי בתערוכה אפשר להציג רק מתכות יקרות וחלקם היו עשויים נחושת. חוץ מזה הם פחות כלים פונקציונליים אז בכלים החדשים שהכנתי שמתי קצת יותר דגש על הייעוד והשימוש שלהם‭,‬ למרות שאני משתדלת לא לקבוע מה הכלי יהיה בסוף ושכל אחד יוכל להשתמש בו למשהו אחר‎

עוד שאלה טכנית אחת – מעבר להשתתפות בתערוכה יש גם פרס כספי או משהו אחר?‎

כן, חוץ מהשתתפות חינם בתערוכה שכאמור עולה הרבה מאוד כסף, יש גם מענק כספי שעוזר בהכנת העבודות. הם גם מקנים הנחות גדולות בקניית חומרים ואפילו מאפשרים לקחת הלוואה כספית למי שצריך. אבל הכי חשוב, יש ימי עיון לזוכים – זאת התערוכה הראשונה הגדולה בשבילנו בתחום – ובהם מלמדים בכל פעם נושא אחר, מאיך להתכונן לכזה סדר של תערוכה מבחינת לוח זמנים, דרך תמחור ועד לאיך מדברים עם לקוחות פונטציאליים. ממש עוזר ומועיל!‎

יפה! אז מה עכשיו? לונדון? תל אביב? מה התכניות?‎

אחרי כמה חודשי מנוחה בארץ אני שבה עוד שבוע ללונדון להתחיל לעבוד על התערוכה ברצינות, אבל אני כל הזמן נקרעת בין הרצון להיות פה לבין הקריירה בתחום, כי זה תחום שבקושי מוכר בארץ ונורא חזק באנגליה. אין לו מילה ספציפית בעברית: בשונה מאנגלית שאומרים silversmith והכוונה לצורף שיוצר כלים, בשונה מ־jeweler שזה צורף שעושה תכשיטים. כדי להסביר בקלות לאנשים בארץ מה אני עושה אני אומרת להם שיחשבו על יודאיקה למרות שזאת מילה לא סקסית בעליל, וגם לא בדיוק נכון להגדרה של מה שאני עושה…

כלומר חוזרת ללונדון כדי להמשיך וליצור שם? או שתהיי על הקו של לונדון – תל אביב?‎

חוזרת לשם לגמרי ליצור ועוזבת את תל אביב, אבל מי יודע מה יהיה. אולי אשוב ישר אחרי התערוכה ואולי קצת אחרי

יפה. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

שכולם מאוד מוזמנים להגיע לתערוכה. זאת תערוכה מאוד מרשימה ורמת העבודה מהגבוהות שראיתי בתחום, מה גם שרק ביקור בבנין שלהם שווה את זה! ואני מקוה מאוד שהתחום הזה שמשמר את העבודה המסורתית המיוחדת הזאת יזכה למקום של כבוד גם פה

The post תרימי: נעמה הנמן יוצרת דיוקן עצמי וזוכה בפרס של איגוד הצורפים באנגליה appeared first on מגזין פורטפוליו.

בשבוע שעבר נפתחה במוזיאון בלנסיאגה בספרד – השוכן בגטריה, עיר הולדתו של המעצב בחבל הבאסקים – התערוכה Transmissions, המציגה 26 עיצובים של סטודנטים מששה בתי ספר מובילים לאופנה מהעולם: סיינט מרטינס מלונדון, פארסונס מניו יורק, האקדמיה המלכותית לאמנויות של דנמרק, האוניברסיטה לאמנויות באיסלנד, אוניברסיטת סייקה מקיוטו והמחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, שמיוצגת בה על ידי חמש סטודנטיות: מאיה הכהן, ניצן בירן, נטף הירשברג, עופרי מצא ושיר נאה.

מאיה הכהן

נטף הירשברג

הסטודנטיות שאבו השראה מעבודותיו האיקוניות של המעצב האלמותי כריסטובל בלנסיאגה, ועיצבו מערכות לבוש מחויטות בפרשנות עכשווית. תהליך העיצוב נעשה במסגרת קורס מחויטים בשנקר בהנחיית מאיה ארזי וג׳קלין סופר. צוות המוזיאון בחר את עבודותיהן של חמש הסטודנטיות מתוך 30 שהשתתפו בקורס. בנוסף לדגמים מוצגים בתערוכה גם ספרי הסקיצות של תהליך העבודה של כל סטודנטית.

״זכינו לכבוד גדול להשתתף בתערוכה של מוזיאון בלנסיאגה״, אומרת לאה פרץ־רקנטי, ראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר. ״היוזמה לפרויקט המשותף לשש מחלקות עיצוב אופנה מצוינות באה מאליסיה פלומינו, ראש המחלקה להדפסה ואופנה בבית הספר סיינט מרטינס בלונדון. אליסה מכירה ומוקירה זה שנים רבות את המחלקה בשנקר וביקשה לשתפה בפרויקט לצד בתי הספר הנחשבים בעולם לעיצוב אופנה. המוזיאון משמר באורח פעיל את מורשתו של המעצב הגאון והשתתפותה של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר באירוע יוקרתי שכזה ממשיכה לבסס את מעמדה הגבוה כאחד מבתי הספר הטובים בעולם בתחומה״.

שיר נאה

עופרי מצא

ניצן בירן

עופרי מצא, שיר נאה, ניצן בירן, ג׳קלין סופר, לאה פרץ, אליסה פלומינו ומאיה ארזי בתערוכת בלנסיאגה

The post המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר במוזיאון בלנסיאגה בספרד appeared first on מגזין פורטפוליו.

עיקבו אחר עמוד הפייסבוק של פורטפוליו לקבלת עדכונים ולסקירה המלאה של תערוכות הבוגרים.

אוניברסיטת חיפה

אמנות
פתיחה: 20.6; נעילה: 13.7
אוניברסיטת חיפה, שד׳ אבא חושי 199. א-ה 08-20; שישי 8-12

אורנים

אמנות
פתיחה: 12.6; נעילה: 26.6
מכללת אורנים, קריית טבעון. א-ה 16-20, שבת 11-14

אמונה

תקשורת חזותית
פתיחה: 10.7; נעילה: 20.7
דרך בית לחם 104 ירושלים. א-ה 10-21; שישי 10-12

בית הספר לתיאטרון חזותי

פתיחה: 12.7; נעילה: 18.7
יד חרוצים 4, ירושלים.

בצלאל

אמנות, צילום, אמנויות המסך, עיצוב תעשייתי, תקשורת חזותית, עיצוב קרמי וזכוכית, צורפות ואופנה, היסטוריה ותיאוריה
פתיחה: 19.7; נעילה: 3.8
קמפוס הר הצופים, ירושלים. א-ה 10-21, שישי 10-15

אדריכלות
פתיחה: 20.7; נעילה: 3.8
בצלאל 1 (פינת שמואל הנגיד), ירושלים. א-ה 10-21, שישי 10-15

גורן (עמק יזרעאל)

תקשורת חזותית
פתיחה: 17.7; נעילה: 7.8
בית ספר גורן לתקשורת חזותית, האקדמית עמק יזרעאל. א-ה 10-17, שישי 10-13

הדסה

תקשורת צילומית
פתיחה: 9.7; נעילה: 20.7
הנביאים 37, ירושלים. א-ה 10-14, 16-20; שישי 9-13

עיצוב תעשייתי מכליל
פתיחה: 17.7; נעילה: 30.7
הנביאים 37, ירושלים. א-ה 10-20; שישי 10-13

המדרשה

תואר ראשון באמנות
פתיחה: 25.7; נעילה: 8.8
קמפוס המדרשה, כפר סבא. א-ה 12-20, שישי 10-14

התכנית ללימודי המשך באמנות
פתיחה: 12.7; נעילה: 27.8
גלריית המדרשה, הירקון 19, תל אביב. א-ה 13-20; שישי 10-14

המכללה למנהל (ביה״ס לעיצוב וחדשנות)

תקשורת חזותית במרחב, עיצוב פנים
פתיחה: 11.7; נעילה: 23.7
אלי ויזל 2, ראשון לציון. א-ה 10-20

ויצו חיפה (המרכז האקדמי)

תקשורת חזותית, ארכיטקטורה, צילום, עיצוב אופנה
פתיחה: 18.7; נעילה: 28.7
הגנים 21, חיפה. א-ה 12-20; שישי 10-14; שבת 10-22

מוסררה (ביה״ס הרב תחומי לאמנות וחברה)

צילום, אמנות מדיה חדשה, מוזיקה חדשה
פתיחה: 12.7; נעילה: 27.7
הגלריה החדשה וגלריית דרפלר – הע״ח 9, ירושלים + הגלריה החברתית בבית קנדה, שבטי ישראל 22, ירושלים. א-ה 10-19; שישי 10-14

מכון אבני

עיצוב תעשייתי, עיצוב תקשורת חזותית/אינטראקטיבית, עיצוב אופנה, עיצוב פנים
פתיחה: 19.7; נעילה: 26.7
אילת 8 ואילת 23, תל אביב. א-ה 10-20, שישי 10-14

מכון טכנולוגי חולון

עיצוב תעשייתי, עיצוב פנים, עיצוב תקשורת חזותית
פתיחה: 19.7; נעילה: 1.8
גולומב 52, חולון. א, ב, ד, ה 16-22; ג 10-22; שישי 10-13

מנשר

צילום, אמנות
פתיחה: 5.7; נעילה: 19.7
דוד חכמי 18, תל אביב. א-ה 11-19; שישי ושבת 11-15

תקשורת חזותית
פתיחה: 26.7; נעילה: 9.8
דוד חכמי 18, תל אביב. א-ה 11-19; שישי ושבת 11-15

סמינר הקיבוצים

אמנות
פתיחה: 12.7
מרכז עמיעד, עמיעד 12, יפו

עיצוב
פתיחה: 26.7
מרכז עמיעד, עמיעד 12, יפו

ספיר (בית הספר לאמנות, חברה ותרבות)

אמנות
פתיחה: 5.7; נעילה: 21.7
בית הספר לאמנות במכללת ספיר, שדרות

תערוכה מייצגת בגלריה שלוש, מז״אה 7, תל אביב
פתיחה: 25.7; נעילה: 4.8

שנקר

עיצוב והנדסת תוכנה, עיצוב תכשיטים, עיצוב טקסטיל, תקשורת חזותית, עיצוב תעשייתי, עיצוב פנים, מבנה וסביבה, עיצוב אופנה, תואר שני בעיצוב, הנדסת תוכנה
פתיחה: 12.7; נעילה: 20.7
אנה פרנק 12 וידע־עם 8, רמת-גן. א-ה 10-22; שישי 10-13

אמנות
פתיחה: 12.7; נעילה: 20.7
ז׳בוטינסקי 8, רמת-גן (בנין עלית). א-ה 10-22; שישי 10-13

תילתן (המכללה לעיצוב ולתקשורת חזותית)

עיצוב גרפי, עיצוב פנים, פיתוח ועיצוב משחקי מחשב
פתיחה: 19.7; נעילה: 30.9
העצמאות 65, חיפה. א-ה 9-20, שישי 9-13

תל חי (המכון לאמנויות, המכללה האקדמית)

קרמיקה, אמנות פלסטית, צורפות
פתיחה: 12.7; נעילה: 28.7
המוזיאון הפתוח לצילום, גן התעשייה תל־חי. א-ה 11-19; שישי 10-14; שבת 11-17

The post תערוכות בוגרים 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

זו הייתה ללא ספק השנה של האמנית הרב־תחומית טסיטה דין (Tacita Dean), הבריטית שמחלקת זמנה בין לוס אנג׳לס וברלין, ושהפרקטיקה שלה מתפרסת על מדיומים שונים. מוקדם יותר השנה הציגה דין בנשיונל פורטרייט גלרי תערוכה בשם Portrait; לפני כמה שבועות הסתיימה תערוכת ה־Still Life שלה בנשיונל גלרי, שבה אצרה מתוך האוסף של הגלריה ומתוך יצירות שלה שילובים שונים המהווים אינטרפרטציה אישית ומעניינת של הנושא טבע דומם; ובחודש שעבר נפתחה באקדמיה המלכותית לאמנות בלונדון – הרויאל אקדמי – התערוכה Landscape, שמהווה את השיא של הטריו.

בכניסה לתערוכה מקדם את פני המבקרים קיר שכולו לוח כהה שעליו מצויירות בגיר לבן פסגות מושלגות של הרי האלפים. דין מתייחסת בציור למפולת שלגים שהתרחשה באלפים האוסטרים ב־1689 ושקברה תחתיה כפר שלם. מפולת שנייה קברה בשלג את הכומר שהגיע על מנת להביא את התושבים למנוחה אחרונה. באורח פלא, מפולת שלגים שלישית הביאה להצלתו של אותו הכומר. היכולת של דין ליצור ציור קיר ששואב לתוכו את הצופה באמצעים כה דלים כמו לוח וגיר היא מרשימה.

טסיטה דין ברואיל אקדמי. צילום: Fredrik Nilsen Studio

אוסף התלתנים של טסיטה דין. צילום: August Garza

LANDSCAPE, טסיטה דין

לצד ציורים וצילומים נוספים שתלייתם המקורית מוסיפה להם ערך, מציגה דין גם אוספים פרטיים שלה שמתקשרים בעבורה עם נושא הנוף. אפשר למצוא כאן ויטרינה מלאה באבנים עגולות שאותן החלה לאסוף בגיל שלוש. גם אוסף התלתנים הפרטי שלה מוצג כאן עם תלתנים בני ארבעה, חמישה, שישה, שבעה ושמונה עלים. ההתבוננות בהם גורמת למבקר לדמיין את אותם המרחבים בהם לוקטו התלתנים – תרגיל מחוכם על נושא הנוף.

שיאה של התערוכה הוא בסרט ״אנטיגונה״ בן ה־56 דקות. דין, יוצרת סרטים מחוננת, עוסקת בצילום פוטו־כימיקלי שהינו בעל איכויות שונות מהנוף הדיגיטלי המוכר. הסרט מוקרן על שני מסכים סמוכים שעוסקים בסיפורו של אדיפוס התועה בנופים החשופים, לאחר שעקר את שתי עיניו בעקבות הבנתו כי רצח את אביו ונשא את אימו לאישה.אחותה של דין נקראת אף היא כשמה של ביתו של אדיפוס, אנטיגונה, ומכאן הקשר האישי לנושא.

העיסוק בראייה ובעיוורון בא לידי ביטוי לאורך כל היצירה בדימויים חוזרים של ליקוי חמה ושל עיניו של אדיפוס ובשני המסכים המדמים שתי עיניים ומציגים לעיתים את אותה הסצנה מנקודות מבט שונות. דין מתייחסת לנושא העיוורון גם בעצם עשייתה: העבודה עם פילם היא עבודה ״עיוורת״ והתוצאה מתגלית ליוצרת רק בשלב הפיתוח. האסתטיקה הלירית של דין יחד עם הקצב האיטי יוצרת עבודה מדיטטיבית וחושנית.

250 שנה של אמנות

התערוכה של דין פתחה את לוח התערוכות של האקדמיה המלכותית לאמנות בלונדון – הרויאל אקדמי – שחוגגת 250 שנים להיווסדה עם מבנה מחודש, מתקנים משופרים ולוח תערוכות מפתה. המהלך כלל חיבור שני המבנים של האקדמיה והרחבתם למתחם אחד גדול ומואר הכולל גם את בית הספר וגם את חללי התצוגה, תחת ניצוחו של האדריכל הבריטי דיוויד צ׳יפרפילד (David Chipperfield). נוסף על כך נבנה אולם הרצאות מרשים ויוחד גם אזור לתצוגת הקבע של האוסף.

הרויאל אקדמי היא עוף מוזר בנוף מוסדות האמנות. לפני 250 שנים הוקמה האקדמיה על ידי כ־40 אמנים על מנת לקדם את לימודי האמנות. פעם בשנה האקדמיה מציגה את המיטב של אמניה בתערוכת קיץ שהפכה לאירוע חובה בלוח השנה של השמנא והסלתא בעיר. עם הזמן החלה האקדמיה להציג תערוכות גם במהלך השנה והפכה למעין מוזיאון או גלריה. המאפיין הייחודי של האקדמיה הוא העובדה שהיא אינה נתמכת על ידי הממשלה וממומנת אך ורק על ידי האמנים החברים בה והציבור המבקר בתערוכות, מה שכמובן נותן תמריץ משמעותי להציג תערוכות מרשימות, מושכות קהל וטובות. רק השנה הוצגו תערוכה נהדרת שקיבצה מחדש את האוסף של המלך צ׳ארלס הראשון (חיבתו הגדולה לאמנות הייתה אחת הסיבות שנאלץ להיפרד מראשו), רטרוספקטיבה של ג׳ספר ג׳ונס, תערוכה משותפת של סלבדור דאלי ומרסל דושאן, וזו רק רשימה חלקית.

הרויאל אקדמי בלונדון. צילום: Hayes Davidson

בודקים את הסעודה האחרונה ברויאל אקדמי. צילום: David Parry

מאז הקמתה ב־1768 האקדמיה אוספת יצירות אמנות. כל אמן שנבחר להצטרף לרויאל אקדמי תרם לאוסף יצירה שמייצגת אותו בצורה הטובה ביותר, הידועה גם כ־Diploma Work. האוסף מייצג נאמנה את האמנות הבריטית לאורך שתי מאות ומחצה וכולל אמנים כמו ויליאם טרנר, דיוויד הוקני וטרייסי אמין. סך הכל הוא מונה 935 ציורים, 350 פסלים, 700 יציקות גבס, 25,000 רישומים והדפסים ו־5,000 צילומים היסטוריים; חלקם נרכשו כאמצעים לימודיים או על מנת לתת השראה לאמנים הצעירים.

המסדרון הרחב המוביל לגלריה עמוס ביציקות גבס והעתקים של פסלים יווניים ורומיים שאותם נהגו הסטודנטים לרשום כאימון על גוף האדם. אפשר למצוא כאן עותק של הפייטה של מיכלאנג׳לו, שממנה החסירו כמעט לחלוטין את דמותה של מריה, ופינה של כבוד מוקדשת לפסלו של הרקולס מפארנזה, פסל יווני מפורסם שיציקתו נעשתה ב־1790 בגודל מונומנטלי יוצא דופן.

הגלריה אינה גדולה אך כוללת כמה יצירות נהדרות שבראשן ה־Taddei Tondo של מיכלאנג׳לו – תבליט שיש עגול של מריה עם ישו וסנט ג׳ון התינוקות. זהו פסל השיש היחיד של מיכלאנג׳לו בבריטניה, וברויאל אקדמי גאים על כך מאוד, אבל זוהי יצירה לא גמורה. מיכלאנג׳לו נטש אותה, ככל הנראה עקב עומס התחייבויות שלקח על עצמו. התוצאה נראית עכשווית ורעננה יותר, ללא הגימור האופייני לתקופה. הטונדו משקיף על הסעודה האחרונה – העתק בגודל מלא של הסעודה האחרונה שצייר לאונרדו דה וינצ׳י על קיר הקתדרלה במילאנו. למרבה האירוניה, מצבו של ההעתק שצוייר על קנווס רק כ־20 שנה אחרי המקור על ידי אחד מתלמידיו של ליאונרדו (עוד בחייו), טוב בהרבה מהפרסקו המתפורר. כאן אפשר לראות את הצבעים במלוא חיוניותם וליהנות מכל הפרטים שדהו כמעט לחלוטין מיצירת המקור.

The post הרויאל אקדמי החדש והנופים של טסיטה דין appeared first on מגזין פורטפוליו.

פרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים על שם בן־יצחק מוענק מדי שנתיים למאיירי ספרים מצטיינים בישראל, מאז 1978. ברוח המסורת של תמיכה באמנויות, המוזיאון מייחס חשיבות רבה לעידוד מאיירים של ספרי ילדים, ולמטרה זו הוקמה קרן בן־יצחק. הפרס מוענק לזכר רבקה (סופר) ומיכאל בן־יצחק שנהרגו בפיגוע בכיכר ציון בירושלים בשנת 1975.

חבר השופטים כלל השנה את יושבת הראש, אורנה גרנות, אוצרת משנה לאיור ספרי ילדים, מוזיאון ישראל; פרופ׳ יעל דר, תוכנית הלימודים לתואר השני בתרבות הילד והנוער, בית הספר למדעי התרבות, אוניברסיטת תל אביב; פרופ׳ עידו ברונו, מנכ״ל מוזיאון ישראל, ״בצלאל״ אקדמיה לאמנות ועיצוב; אבנר כץ, צייר, מאייר וסופר, פרופסור אמריטוס אוניברסיטת חיפה; ד״ר אלי ברודרמן, מנהל אגף הנוער והחינוך לאמנות, מוזיאון ישראל.

צילום: עינת עריף גלנטי

״חמשת הסיפורים הקצרים שכתבה ואיירה נינו ביניאשוילי מביאים צרור אגדות מומצאות המשולבות במיתוסים עתיקים מגיאורגיה שמסופרים מחדש בטון חידתי וביקורתי״, כתבו השופטים בנימוקיהם להענקת הפרס לספרה של ביניאשוילי, על שפת הים השחור, שנבחר מבין 170 ספרים. ״השפה המקורית שיצרה ביניאשוילי מאחדת כתב ותמונה, ולמרות הצמצום הצבעוני לשחור ולבן, היא מגישה לקוראיה יצירה עשירה ומפתיעה.

״יצירת ביכורים זאת היא ספר קריאה שווה לכל נפש, חלומי ואוונגרדי, המציג לראווה את שליטתה הווירטואוזית של האמנית באיור וסיפור חזותי כאמצעי אמנותי מורכב ורב פנים. זוהי יצירת אמנות מינימליסטית וטוטאלית הממזגת בחופשיות אלמנטים מעולם עתיק ועכשווי: חריתה שמזכירה כתבי יד, ציורי מערות, בועות דיבור מעולם הקומיקס ושילוב של טקסט ותמונה כמחווה לאמנות מושגית. חיבור כל אלה יחדיו בורא ספר שהאיור משייט בו בחופשיות בין אוריינות לאמנות וחתרנות״.

עוד החליטו השופטים להעניק ציונים לשבח ליעל אלברט על איוריה לספר ״הביתה״ בהוצאת כתר, לגלעד סליקטר על איוריו לספר ״בובה תותי״ בהוצאת עם עובד, לבתיה קולטון על איוריה לספר ״דוקטור איכואב״ בהוצאת קדימה ולניב תשבי על איוריו לספר ״הנסיכה תבוא בארבע״ בהוצאת מילתא. האיורים המקוריים של הספרים הזוכים יוצגו בתערוכה ״איור זה כל הסיפור״ בספריית האיור שבאגף הנוער במוזיאון ישראל, ובמהלך חודש יולי יתקיימו במוזיאון מפגשים עם המאיירים הזוכים. טקס הענקת הפרס ייערך ב־6 ביולי 2018 במוזיאון ישראל.

ניב תשבי, הנסיכה תבוא בארבע

בתיה קולטון, דר איכואב

גלעד סליקטר, בובה תותי

The post פרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים ע״ש בן־יצחק לשנת 2018 יוענק לנינו ביניאשוילי appeared first on מגזין פורטפוליו.

התערוכה סנדלים – אנתרופולוגיה של סגנון מקומי, שתתמקד בחפץ אחד כמורה דרך בחקירת ״צורות ישראליות״, מבוססת על מחקרה של האנתרופלוגית פרופ׳ תמר אלאור, שיצאה למסע מקומי בעקבות הסנדל התנ״כי וגילתה שסגנון הישראליות, כמו הסנדלים – שואף לפשטות, מאפשר תנועה וחותר לנוחות.

מופע הסנדלים בתערוכה מבקש לחגוג את החפץ שהפך מזוהה עם המקום, להפנות מבט אל כפות ידיהם של בעלי המלאכה ואל כפות רגליהם של נועלי הסנדלים, ולברר כיצד הפכו שתי רצועות הרוחב לצורה ברורה ומובהקת, המתגלגלת בין בתי היוצר כבר קרוב ל־100 שנה; זאת למרות שהטכנולוגיות, הטעמים והצרכנים משתנים כל העת.

צילום: יקי הלפרין

צילום: ארכיון קיבוץ נאות מרדכי

בין הסנדלריות הקיבוציות ובתי המלאכה בתל אביב, דרך בתי החרושת לנעליים בחברון ומפעל היציקה והתפירה בטירת הכרמל, התערוכה מנסה להבין כיצד נוצר הסגנון המקומי ואיך שורדות צורותיו לאורך השנים. הבחירה בסנדל התנ״כי מתבקשת כמעט כקלישאה, כמו כובע הטמבל, החולצה הרקומה ומכנסי החאקי: זהו אחד הפריטים הבולטים במילון החפצים המקומי. מילון זה ששויך בתחילה לקבוצות החלוצים ומאוחר יותר הפך חלק מהישראליות, עודנו בעל השפעה עמוקה ונרחבת על סגנון החיים בארץ, על השפה הסגנונית, על ההתנגדות לה ועל המשכיותה.

שאלת הסגנון ״הישראלי״ חוזרת ועולה במחקר שעוסק בהיסטוריה של תרבות חומרית מקומית, ואף המוזיאון נדרש לה בשתי תערוכות בעבר (משכית ואתא). סגנון הוא אותו מכלול שמכניס את החברה לתוך פעולת היצירה של היחיד ועושה אותה ליצירת הרבים, החוק החברתי של האסתטי, האחראי ליצירת חפצים מתורבתים. ללא צורות קבועות ויציבות לא מתהווה סגנון.

צילום: יקי הלפרין

The post סנדלים במוזיאון ארץ ישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.

באחת מנסיעות העבודה שלה לברצלונה החליטה המעצבת ניפה דושי לנצל שעה מהזמן הפנוי שלה לפגישת היכרות עם מותג העיצוב הספרדי Kettal, המתמחה בריהוט חוץ. במהלך הפגישה הציגה דושי פרויקטים ועבודות שעיצבו היא ובן זוגה לחיים ולעבודה ג׳ונתן לויאן, ובסיומה היא קיבלה הצעה מפתיעה: ״הם הניחו במרכז השולחן קופסה עם בדים ואמרו שהם רוצים שנהיה אחראים לכל נושא הצבע והחומרים של החברה״, היא מספרת.

״מיד קפצתי, כי הכנסתי לעצמי לראש שהם רוצים שאתעסק בצבע משום שאני אשה״, היא צוחקת. ״באותו רגע לא חשבתי על זה עד הסוף. אמרתי שזה לא מתאים ושאנחנו רוצים לעצב ריהוט כמו כל המעצבים בעלי השם שהם עובדים איתם״.

דושי לויאן לקטאל

דושי לויאן לקטאל

לויאן מצביע על דושי, מחייך ואומר: ״הם פשוט ראו איך ניפה לבושה והציעו לה מיד את העבודה… אבל מהר מאוד הבנו את הפוטנציאל שגלום בהצעה שקיבלנו ואת החזון שמאחורי ההחלטה לפנות דווקא אלינו. צבעוניות וחומריות הן שני היבטים שהפכו לחשובים מאוד לחברות בשנים האחרונות, ודאי לעומת תחילת הדרך המקצועית שלנו. אני אמנם פיסולי יותר בגישה שלי ולניפה יש יותר פוקוס על צבע, אבל לא מדובר רק על לבחור את הגוון המתאים, אלא גם ליצור אותו במיוחד בעבור החברה״.

לונדון פינת ג׳איפור

דושי ולויאן נפגשו באקדמיה המלכותית לעיצוב בלונדון בשנת 1995, ועם תום הלימודים פנו כל אחד לדרכו. דושי, שנולדה בשנת 1971 במומבאי, שבה להודו, וחזרה ללונדון בשנת 1998. לויאן, שנולד בשנת 1972 בסקוטלנד, נשאר בלונדון והחל לעבוד אצל המעצב רוס לאבגרוב. בשנת 2000 נפגשו שוב והחליטו למסד את הקשר. הם נישאו ופתחו סטודיו משותף שנושא את שמות משפחתם – דושי לויאן.

מאז הספיקו לעבוד עם מיטב חברות ומותגי העיצוב כמו הביטאט, מורוסו, נוקיה, אינטל, קטאל, קוודראט, בי.אנד.בי, היי ועוד. בין שאלה ספה, כיסא, כורסה או פרויקט ניסיוני יותר, העבודות של השניים משקפות כמה מהמגמות הרווחות בעיצוב העכשווי, למשל רב־תרבותיות, שימוש בקראפט בייצור סדרתי וצבעוניות מפתיעה ולא שגרתית.

כיסא Dapper ל־HAY בארמון קלריצ׳י מילאנו

אנחנו נפגשים בשבוע העיצוב של מילאנו, בארמון קלריצ׳י, שאירח את התצוגה של מותג העיצוב הדני HAY, שלו עיצבו דושי ולויאן כיסא חדש (וכמו רבים מהמותגים שאיתם הם עובדים יהיה אפשר למצוא גם אותו בישראל ברשת טולמנ׳ס). כשאני מציין את מזג האוויר החם יחסית לעונה ששורר במילאנו אני יוצא מנקודת הנחה שבני הזוג ודאי מרוצים מהחום, כמי שמגיעים מהאקלים הלונדוני הסגרירי. אולם דושי מיד מסתייגת מהקישור האוטומטי שאני עושה: ״אני מהודו״, היא אומרת.

״ומה זה הודו בכלל?״, היא שואלת ומיד עונה: ״ממילא כל מה שאתה יודע על הודו הוא בו בזמן נכון ולא נכון. כמי שנולדה בהודו, יחד עם ג׳ונתן שנולד בסקוטלנד, אנחנו רואים את מה שאנחנו עושים כעירוב של עולמות לא של מדינות. אנחנו כל הזמן פוקחים את העיניים, מסתכלים על אמנות, על אדריכלות, וכך אתה מגלה שהמודרניזם בברזיל והמודרניזם במומבאי קשורים אחד לאחר. ההשפעות שלנו לא מגיעות רק מהודו ומאנגליה אלא מכל העולם. אם אתה מסתכל על מה שעשינו השנה לקוודראט תגלה שההשראה הגיעה מקרמיקה שוודית, מציור מיניאטורות בהודו במאה ה־17, מלה קורבוזיה, מפורצלן סיני ומהאופנה של בלנסיאגה בשנות ה־50. אין לנו מקור השראה אחד שאתה יכול להניח עליו את האצבע״.

״ביקרנו בתערוכה של פיקאסו בטייט״, מוסיף לויאן, ״ומצאנו דמיון בין פלטת הצבעים שהוא השתמש בה לצבעוניות של ציורי המיניאטורות בהודו. זה היה מעניין לגלות את הקשר הזה, וזה לא בהכרח במודע. הציירים של ג׳איפור הרי לא פגשו את פיקאסו. או אולי הם כן דיברו על צבעים. לך תדע״.

חברה של המאה ה־21

השניים כבר שיתפו פעולה בעבר עם HAY, אולם הפעם העבודה לא הוזמנה על ידי החברה אלא מאדריכל שביקש מהם לעצב כיסא למעונות סטודנטים שתכנן בשכונת קינגס קרוס בלונדון. ״מכיוון שזה היה שנתיים לפני שהבנייה של המעונות היתה אמורה להסתיים — וזה בערך הזמן שנדרש לעצב כיסא חדש ולייצר אותו — האדריכל העדיף לעצב כיסא במיוחד למעונות ולא לבחור בדגם קיים״, מספר לויאן. ״שמחנו להתחיל בתהליך כשאנחנו יודעים לאן מיועדים הכיסאות, ושהסיפור קיים מההתחלה. זה חלק ממסורת רבת שנים של שיתופי פעולה בין אדריכלים למעצבים שמתכננים ריהוט למבנה.

״התבקשנו לעצב כיסא קומפקטי יחסית, נוח מאוד, שמיועד לחללים השיתופיים של המעונות. לעבודות שלנו יש מודעות גדולה לחלל, והכיסא יוצר את המרחב למי שיושב בו. אחרי שסיימנו את התהליך ויוצרו כמה מאות כיסאות, שאלנו את רולף (הבעלים של HAY) אם הוא יהיה מעוניין לקחת את הכיסא ולהעביר אותו לייצור סדרתי, והוא פשוט ענה שכן״.

כיסא Dapper ל־HAY

כיסא Dapper ל־HAY

התוצאה שהוצגה במילאנו היא כיסא Dapper עם משענת רחבה במיוחד בצורת קונכייה ותמיכה אופטימלית למרפק לטובת שימוש במחשב נייד. הכיסא מייצג נאמנה את עבודתם של הצמד: עיצוב תעשייתי, אומנות מוקפדת, מזמינה ונדיבה, ותחושה שיש סיפור.

דושי: ״היה מעניין לעבוד עם HAY. לא הרגשנו שהם מציבים בפנינו מגבלות מבחינה יצירתית, ובמובן מסוים הרגשנו איתם נוח כי זו חברה של המאה ה־21, שהוקמה על ידי אנשים מהדור שלנו, ושאנחנו מתחברים לסגנון שלהם. אבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולים להתחבר לחברות אחרות. לדוגמה, כשעבדנו עם B&B ועיצבנו להם ריהוט חוץ, ‬נקודת הפתיחה היתה פיסולית: התחלנו במחקר של יצירת נפח – או מסגרת שיוצרת נפח בחלל – ועיצבנו כורסה כמו כיס נחמד שנותן לך מרחב ופרטיות״.

אתם נמצאים עשר שנים אחרי הפריצה שלכם עם מורוסו. מה הפרספקטיבה שיש לכם על העשור האחרון בעבודה שלכם?

דושי: ״אם הייתי יודעת שאלו החברות שיעבדו איתנו הייתי קופצת משמחה. אני חושבת שכבר אז ידענו איזה סוג של פרויקטים אנחנו רוצים לקחת, ואנחנו יודעים את זה גם היום. בחרנו אז ואנחנו בוחרים היום, ובגלל זה המסע שלנו נמשך אז יותר זמן, ועדיין נמשך יותר זמן״.

אתם רואים קשר בין השפה העיצובית שלכם בעבר לזו של היום?

דושי: ״אני חושבת שאנשים אחרים צריכים לענות על השאלה הזו. לדוגמה, אם תיקח את ׳מודרניסטה׳, הספה שעיצבנו עכשיו למורוסו, פטריציה מורוסו אמרה לנו שהיא רואה את הקשר בינה לבין My Beautiful Backside שעיצבנו לפני עשר שנים: התלת־ממדיות, אתה יכול ללכת מסביב לרהיט, החשיבות שיש גם לגב של הספה, ההקפדה על הפרטים, האינטגריטי, הטיפול ברגליים, האופן שבו אנחנו ׳מפרקים׳ את הספה. מבחינתה זה המשך ישיר של העבודה שיצרנו לפני עשר שנים״.

My Beautiful Backside למורוסו

My Beautiful Backside למורוסו

ספת מודרניסטה למורוסו

לויאן: ״מה שאולי השתנה הוא שהבנו אילו פרויקטים נכונים לאילו לקוחות. לפני עשר שנים מיקדנו את כל היצירתיות שלנו במקום אחד, אבל זה לא בהכרח היה המקום הנכון. יש פריטים שנכונים יותר לגלריה או לייצור מוגבל, אבל כשאתה מתחיל את הדרך שלך בעולם הזה אתה לא בהכרח יודע את כל זה״.

דושי: ״ואתה חייב לקחת בחשבון הרבה שיקולים: אתה גם צריך להתפרנס וגם צריך לעשות משהו שהחברה שאתה עובד איתה תוכל למכור, ולא פחות חשוב – לדעת עם מי לעבוד. אם אתה לא עובד עם חברה טובה אתה פשוט זורק את הרעיונות שלך לפח״.

לויאן: ״מה שלא השתנה הוא שאני עדיין נרגש כמו לפני עשר שנים וזה פשוט כיף. אתה יכול להתמחות בהיבט אחד של עיצוב כל החיים שלך, ולהמשיך ללמוד ולהתפתח כמעצב. כל עוד תהיה יצירתי אף פעם לא תתעייף״.

איך אתם מצליחים לעשות את זה?

לויאן: ״להתחיל בכל פעם כמו לוח חלק, לחקור כל פרויקט ולהבין מה נכון לו, לא לנסות ליצור סגנון בכוח. לשמחתי זה קורה לנו באופן טבעי, אולי כי הכלי שלנו הוא הידיים שלנו. המיומנות מגיעה מהידיים, מהסקיצות שאנחנו עושים: הן אלו שמגדירות את התוצאה, לא הרצון ליצור סגנון בכוח. זה פשוט בא מאיתנו״.

דושי: ״אם תבוא אלינו הביתה אני לא חושבת שתגיד שיש לנו סגנון ספציפי. אני חושבת שהייתי שונאת אם היה לנו סגנון, אף על פי שלי יש סטייל…״.

ולויאן מסיים בחיוך: ״את זה אני אחליט״.

– – –

הראיון פורסם במקור במוסף הנדל״ן של כלכליסט

The post מילאנו 2018: העשור של דושי ולויאן appeared first on מגזין פורטפוליו.

צבי גרש, יליד הארץ ששנות ילדותו ובגרותו עברו עליו בארצות הברית ובקנדה. בוגר המחלקה לאדריכלות בבצלאל ובית הספר הגבוה לעיצוב פרסונס, בניו יורק. בעליו של משרד פז־גרש אדריכלים ברמת השרון.

אהבה ראשונה

לדידו של גרש העיסוק באדריכלות משמעו לשאוב השראה מכל מה שסובב אותו ועל בסיס זה ליצור את החללים/מבנים שהוא מתכנן – יריעה מגוונת שמקיפה בתים פרטיים, מגורי בוטיק, פרויקטים של שימור, מבני חינוך ובתי קולנוע. העדפתו, הוא מספר, נתונה למבנים בעלי השפעה אורבנית: ״בתים מעניינים אותי בניסיון להבין את ולהתחקות אחר השינויים שחלו בתפיסת המגורים, אבל העיר מעניינת אותי הרבה יותר. בעיקר הרקמה האורבנית, על המפגשים והתפרים שמתקיימים בה, כמו לדוגמה המפגש בין תל אביב והים, או המפגש/תפר בין נווה צדק ושדרות רוטשילד״.

צבי גרש. צילום: רונן דבש

בין שלל החומרים והמרכיבים שמשמשים בעולם התכנון, האור הוא לשיטתו המאתגר ביותר, בעיקר באזור ים תיכוני שטוף השמש והשמים הבהירים כמו שלנו. ״מבחינתי האור הוא חומר לכל דבר ועניין. היטלי אור וצל מעסיקים אותי מאד, ומהווים לגבי נקודת מוצא לאוריינטציה התכנונית, להגדרת הנפחים וכדומה״.

גרש אינו מצהיר על אני מאמין מקצועי, ואפילו מסתייג מהצהרות גורפות מסוג זה. התשובה שלו לכך היא אמירה של האמן, הפסל, המעצב ואדריכל הנוף היפני אמריקני איסמו נוגוצ׳י, שאותה אימץ לחיקו: ״נוגוצ׳י גרס כי תפקידו של התלמיד הוא לבגוד במסטר שלו. המשפט הזה גרם לי להרבה תהיות ושאלות בדרכי כאדריכל, ומה שאני מאמין בו הוא שבשלב כלשהו צריך לבדוק ולבחון את כל האמיתות שלך כאיש מקצוע ומשם להתקדם. זה מה שאני מנסה לעשות״.

אהבה שנייה

הציור תמיד היה אהבה של גרש, ולאדריכלות – לדבריו – הוא הגיע דרכו. היו שנים, הוא מספר, שעסק בכך פחות, אך השנים האחרונות השיבו אותו אל כן הציור. הציורים שלו הם רישומי אקוורל בקנה מידה קטן שהוא מצייר/רושם בעיקר בלילות. הציור, הוא אומר, נולד מעצמו, וכך גם הנושאים הם ספורדיים: ״זה סוג של מסע יומי שמתרגם חוויות, מחשבות ורגשות לרישומי אקוורל. במישור האישי העיסוק בציור הוא לגבי ערוץ שפותח עוד קשר לעולם השראות נוסף ואחר, ומעשיר את חוויית היצירה ואת היצירתיות״.

את התרומה הרגשית שהציור מעניק לו במישור האישי, הוא הרחיב לתרומה חברתית־קהילתית. אחרי שהצטברו אצלו הרבה עבודות, הוא מסגר חלק מהן והציג אותן במסגרת תערוכה, כשאת ההכנסות שקיבל בעבור מכירתן תרם למחלקת אונקולוגית ילדים בבית חולים שניידר. מוקדם יותר החודש נפתחה תערוכה חדשה שלו בבית קנדינוף ביפו: ״הציור מהווה בעבורי גם גשר וערוץ לנתינה שחשובה לי, והפעם ייעדתי את ההכנסות לעמותת אותות של נוער בסיכון״.

חילוף חומרים

הקשר בין תחביב הציור לבין עיסוקו באדריכלות נתפס אצל גרש כסימביוטי. מבחינתו האדריכלות והאמנות חד הן, שתי מהויות שקשורות זו לזו ומפרות זו את זו ביחסי גומלין הדוקים. ״אדריכלות היא יצירה שמכילה בתוכה אמנויות כחלק בלתי נפרד ממהותה. ההבדל היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא שבאדריכלות יש גם עניין לשנות לכיוון משהו יותר טוב. הסקיצות מכוונות לחקר, לעומת רישום אמנותי שמבוסס על טהרת הרגש״.

בית בנווה צדק

הבית, שממוקם באזור לשימור בשכונת נווה צדק, תל אביב, תוכנן למשפחה בת חמש נפשות המארחת אורחים מחו״ל לפרקי זמן ארוכים. תכנונו מבטא שתי שפות עיצוביות – אחת מודרנית, והשנייה נאמנה לצביון ולאופי השכונה – והפרטים המשתלבים בו נבחרו תוך הקפדה על הרמוניה ויצירת איזון בין אדריכלות מודרנית של מפתחי פלדה וזכוכית לבין אלמנטים המשמרים את מאפייני התכנון של סביבתו.

הבית הינו טורי בעל שתי חזיתות: בחזית הצפונית תוכנן פאטיו שמהווה באר אור אנכית, המאפשרת כניסה של אור צפוני לרוב החללים הציבוריים. מדרום הבית גובל בחצר אחורית, שתוכננה כפרק חיבור המתקשר עם הפאטיו.  הוא תוכנן תוך שימת דגש על מספר אלמנטים המפרידים בין הרחוב לבית, על מנת ליצור פרטיות מחד, ולאפשר כניסת אור יום לחללו מאידך. השימוש בטיח בחלל הפנימי מייצר תחושה של מעין חזית רחוב בחלל המשפחתי, והקומה הראשונה שבמרכזה גרם המדרגות, מאופיינת בשקיפות בין החללים. גרם המדרגות תחום בספרייה מברזל שדרכה אפשר לראות פרספקטיבה של המרחב.

צבי גרש, בית בנווה צדק. צילומים: עמית גירון (בשיתוף PARQUETEAM)

צבי גרש, בית בנווה צדק. צילומים: עמית גירון (בשיתוף PARQUETEAM)

צבי גרש, בית בנווה צדק. צילומים: עמית גירון (בשיתוף PARQUETEAM)

צבי גרש, בית בנווה צדק. צילומים: עמית גירון (בשיתוף PARQUETEAM)

צבי גרש, בית בנווה צדק. צילומים: עמית גירון (בשיתוף PARQUETEAM)

The post חדר משלי // צבי גרש appeared first on מגזין פורטפוליו.