הי נטע, מה קורה?

בסדר, יובל, מה שלומך?‎

לא רע בכלל. יש לי הרבה מה לשאול על התערוכה, ואני רוצה להתחיל דווקא בשם שלה: קן משני. אני לא בטוח שאני מבין אותו, בטח שלא בהשוואה לשם באנגלית, All Ready Made‎

נכון. אלו שמות שונים במהותם ובאופיים זה מזה, אך הרגשתי נכון שלא לתרגם את שם התערוכה מעברית לאנגלית, אלא לחפש משמעות נוספת לשם באנגלית. לגבי השם בעברית – קן משני הוא מונח שהמצאתי ביחד עם יוסי לשם, צפר וחוקר טבע ותיק ומוכר, ובעקבות שיחה עמו. הוא סיפר לי על תופעה מדהימה של ינשופי עצים ועטים שאינם מקוננים בקן שהם בונים, אלא משתמשים בקנים של אחרים. משם השם יצא ‎

אז במשל הזה האמנים בתערוכה הם ינשופים ועטים? נחמד!‎

כן, בתערוכה כל האמנים הם באותה המידה משתמשים במנגנון קיים‎

רונית פורת

נטע לאופר. צילום: אוהד רומנו

ומאיפה הגיע הרעיון לאצור תערוכה עם אמנים שמשתמשים בצילומים קיימים?‎

האמת, זה עבר הרבה גלגולים וחזר לבסיס כמו כל סיפור טוב. אבל באופן כללי הטכניקה הזו היא חלק מרכזי מאופן היצירה שלי כיוצרת (אמנית), כך שזה היה מהלך טבעי ואורגני להמשיכו גם מזווית האוצרות‎

רגע לפני התערוכה, ספרי כמה מילים על עצמך לטובת מי שלא מכיר‎

אתחיל קצת רשמי: למדתי בבצלאל במחלקה לצילום כשמיקי קרצמן היקר היה בראשה. סיימתי, ולאחר מכן המשכתי לתואר שני בניו יורק במחלקה לצילום ב־SVA כשצ׳רלס טראוב בראשה. בשבע השנים האחרונות אני חוקרת הרבה את יחסי הכוחות בין האדם לטבע דרך מערכות כוח פוליטיות. בימים אלו אני משתתפת בתערוכה הנהדרת קווי הגנה, שאצרה גליה גור זאב בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב. בתערוכה זו אני מציגה את עבודת הווידיאו שלי, גדר חיה, שבוחנת את גדר ההפרדה דרך התבוננות בטבע ובבעלי החיים המגיעים למגע איתה. בפרויקט זה אני משתמשת בדימויים ובווידיאו קיים שנלקח מתוך מצלמות אבטחה של צה״ל היושבות על הגדר ומחפשות פעילות. כמובן, בעיקר אנושית

זה אכן קצת מסביר את הקשר לתערוכה הנוכחית. אז יש את העשייה שלך ויש רעיון. מה ההמשך? איך בחרת את האמנים? הם כאלו שהכרת קודם לכן?‎

יש ויש… את ירון לפיד לא הכרתי באופן אישי, רק את עבודותיו שחלק מהן הוצגו בתערוכה מעניינת על זהות שאצרה סמדר שפי בבית האמנים בירושלים (לפני שנתיים פלוס מינוס). את רונית פורת גם כן לא הכרתי באופן אישי, אך מאוד התרגשתי מעבודותיה שהוצגו במוזיאון תל אביב לפני שנה כשזכתה בפרס לורן ומיטשל פרסר. את אלה דאמיקו אני מכירה: היא למדה איתי בניו יורק – מאוד אהבתי את את העשייה שלה שם, ואני גם אוהבת את העשייה שלה היום. את מישל קלייר גבינט הכרתי בפנים ובשם מבצלאל, אך דווקא בניו יורק התחברנו מאוד. כמו כן הצגנו יחד בצבע טרי 7

ומהשיחות שלך איתם – מה המניעים שלהם להשתמש בצילום קיים? ‎

לכל אחד יש את המוטיבציה שלו. כולם מודעים ובוחרים בדימויים בעלי תוכן קיים. תוכן שנטען במשמעויות על ידי הצופה. לדוגמה, שימוש בדימויים היסטוריים מאפשר לאמן/ית לשנות או להגדיש את הנרטיב הרצוי. שימוש בארכיונים אישיים מערב דימויים מוכרים לצופה מתוך אלבומו האישי. מתוך אותה מודעות ורגישות הם פועלים: כל הדימויים עוברים תהליך התערבות כזה או אחר המשתמש בדי.אן.איי המקורי של אותו דימוי או משנה אותו

את יכולה לתת דוגמה לעבודה מתוך התערוכה כדי שנבין יותר‎?

מישל קלייר גבינט

בעבודתה של מישל קלייר גבינט, Urban-speculation, אפשר לזהות במבנים ארכיטקטוניים תחושה והבנה שאותם מבנים שייכים לזרם הברוטליסטי. אך משהו אינו מסתדר, ישנה הפרעה. ההפרעה אינה ברורה לחלוטין, ולכן נוצרת תחושת אי נוחות אל מול הדימוי. מישל מנכסת לעצמה דימויים של מבנים ברוטליסטים מתוך האינטרנט ומעבירה אותם תהליך דיגיטלי, שבו היא לוקחת את אחד מהיסודות המרכזיים של הרעיון הברוטליסטי והוא חזרתיות של צורה מסוימת, ומדגישה אותו עד כדי כך שאותו מבנה משנה את צורתו לחלוטין

את חושבת שיש הבדל בין צלמים שמשתמשים בצילומים של אחרים לבין אמנים פלסטיים? או למעצבים שמשתמשים ברדי מייד?

כן, בהחלט! הרדי־מייד (מתחילת המאה ה־20) מבקש לנתק את האוביקט ממקורו, ואילו בצילומים בתערוכה ישנו שימוש מלא במקור הדימוי ובאיך שהוא נתפס על ידי הצופה. נוסף על כך, הוא עובר תהליך התערבות כזה או אחר אצל אמן. זו לא ״אותה חיה״ ‎

אני לא בטוח אם אני מסכים ב־100 אחוז, צריך לחשוב על זה. מה יבין מי שיגיע לתערוכה? מה חשוב לך שיקרה למבקר? שעם מה הוא ייצא?‎

שאלות על ייצוג ועל תפיסה של דימוי. ‎העבודות שיוצגו בתערוכה מאפשרות לצופה לעבור תהליך של פירוק ושל בניה דרך שימוש במושגים כמו מקור, שעתוק, ניכוס, היסטוריה, זיכרון ומקום. זה תהליך של פירוש ושל הסימן שניתן לו ביחס ליצירת משמעותו

יפה. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

כן. אני מתרגשת, ומודה ליניב לכמן ולגלרית אלמסן שנותנים לי את הבמה ואת ההזדמנות

ירון לפיד

אלה דאמיקו

The post קן משני: הרדי־מייד של הצלמים appeared first on מגזין פורטפוליו.

שמיים, או ליתר דיוק שמיים זזים, הם הפיצ׳ר שהמשתמשים של Pixaloop הכי אוהבים. הפיצ׳ר השני ברשימה, אגב, הוא החלקה של העור. ״העובדה שפיקסלופ היא אפליקציה שפועלת על מובייל, הופכת אותה להרבה יותר זמינה ושימושית מתוכנות כמו פוטושופ״, אומרת יעל תורג׳מן, האחראית על העיצוב ב־Lightricks, החברה שפיתחה את אפליקציית פיקסלופ. ״אנשים אוהבים קסם: בלחיצה אחת החלפנו לך את השמיים וגרמנו להם לזוז. זה נגיש, זה מהיר, זה במובייל, וזה מה שהם אוהבים. בסוף כולנו נמשכים לקלות ולמהירות, ולדברים שלא האמנו שאנחנו יכולים ליצור.

״זה באמת סוג של קסם, תראה״: תורג׳מן פותחת את האפליקציה באייפון שלה ומדגימה איך בלחיצת כפתור היא מצליחה לעשות דברים, שעד לא מזמן רק אנשי מקצוע היו יכולים לעשות בעזרת תוכנות מיוחדות. והיא לא לבד: סך כל ההורדות של האפליקציות מבית לייטריקס – ופיקסלופ ביניהן – ברחבי העולם, עומד כיום על כ־80 מיליון הורדות.

״הכל מתחיל ביו־איקס״ (User Experience – חוויית המשתמש), היא מסבירה את אחת הסיבות להצלחה של לייטריקס, ואת אחד מתחומי האחריות שלה בחברה. ״כמה שיותר פשוט וברור למשתמש: לא לנסות להמציא את הגלגל, לא לנסות להיות מקוריים בכוח, להשתמש במה שהמשתמש מכיר, שיהיה לו קל להגיע לתוצאות שהוא רוצה להגיע אליהן. רף העיצוב אצלנו גבוה, כי אנחנו חושבים שלעיצוב יש חלק משמעותי במה שאנחנו עושים: יצירתי, יפה ופשוט, בלי יותר מדי התפנפנות״. 

פוטושופ להמונים

לייטריקס הוקמה בתחילת 2013 על ידי חמישה מייסדים, ארבעה מהם דוקטורנטים מהאוניברסיטה העברית, במטרה ליצור את הכלים האיכותיים ביותר ליצירה ועריכת תוכן במובייל. מאז השיקה את אפליקציית הדגל שלה, פייסטיון, היא יצרה מערך של אפליקציות חזקות ויצירתיות לעריכת וידאו ותמונה, והגיעה למיליוני משתמשים ברחבי העולם. 

אפליקציית פייסטיון, המוצר הראשון של החברה, הגיעה למקום הראשון ברשימת אפליקציות ה־iOS הנמכרות ביותר בשנת 2017 ודורגה כאחת מהטובות ביותר בשנים 2013 ו־2014 על ידי אפל וגוגל (בהתאמה). האפליקציה מאפשרת להסיר פגמים מצילומי פנים, להוסיף רקעים, לשנות צבע עיניים ועוד. בשנת 2015 השיקה החברה את Enlight, ״פוטושופ להמונים״, למשתמשים עם שאיפות מקצועיות יותר. בשנה שעברה התרחבה אנלייט למערך אפליקציות עם אפשרויות עריכת וידאו ותמונות מתקדמות יותר. שירות נוסף שתשיק לייטריקס בעתיד הקרוב מיועד לעסקים קטנים, במטרה לאפשר להם לקדם את העסק ברשתות החברתיות ולייצר פרסומות וידאו טובות במינימום מאמץ. 

תורג׳מן הצטרפה ללייטריקס לפני ארבע שנים, לאחר שסיימה את הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון. היא החליטה שהיא רוצה לעבור לגור בירושלים והחלה לחפש עבודה. אם באזור המרכז היא מצאה 70 משרות רלוונטיות, בירושלים היו רק ארבע, לייטריקס אחת מהן. ״אמרתי לעצמי ננסה, מה שיהיה יהיה״, היא נזכרת בחיוך. באותה תקופה החברה מנתה 18 עובדים, מתוכם חמישה מעצבים. ארבע שנים לאחר מכן, כשהיא בת 29, היא אחראית על העיצוב בחברה שמונה למעלה מ־150 עובדים, עם משרד ראשי בירושלים, סניף קטן בניו יורק וסניף נוסף חדש בלונדון.

במסגרת תפקידה היא אחראית על המיתוג של כל המוצרים – חדשים וקיימים – גיוס מעצבים חדשים, וגם על חוויית המשתמש. ״בכל צוות מוצר יש מעצב יו־איקס, יש לי פגישה עם כל אחד מהם פעם־פעמיים בשבוע, אנחנו מדברים על פיצ׳רים חדשים. אני נפגשת עם מנהלי המוצר, כל הזמן בקשר עם המרקטינג לראות מה מצליח, המטרה היא לרדת לפרטים בכל מוצר ומוצר, לוודא שאנחנו מצליחים לדחוף את כל המערכת, לדאוג לאחידות״.

הירידה לפרטים באה לידי ביטוי בכל מסך ובכל פעולה שהמשתמש מבצע. כדוגמה היא מביא את אנלייט: ״היה מסך שבו מחווה למעלה או למטה על המסך הראתה את השינוי שמתבצע בתמונה. אבל זה לא עבד, אנשים לא הבינו איך לשנות. הבנו שצריך לשים את הסליידר על המסך, שיראו אותו, יבינו וישתמשו. במקום אחר לא הבינו שכדי לצאת מהמקום שבו הם נמצאים הם צריכים לעשות סווייפ־אפ, אז פשוט אמרנו למה שלא נשים כפתור חזרה. במקום לחלק את אפשרויות השינוי לקטגוריות, החלטנו לשים הכל בשורה אחת, וזה הגביר משמעותית את השימוש בקטגוריות שאנשים לא השתמשו בהם קודם לכן. 

״או במקום לשאול איזה פרויקט אתה רוצה לפתוח כשאתה נכנס לאפליקציה – כשאנשים לא יודעים עוד מה הם רוצים לעשות – שינינו את מסך הפתיחה למסך עם ׳הפרויקטים שלך׳ ועם כפתור גדול של פרויקט חדש: הרבה יותר פשוט, הרבה יותר מובן, כמה שיותר ברור.

Facetune2

״במקביל אנחנו עובדים על המותג החדש של העסקים הקטנים: לוגו חדש, מותג חדש, צבעים, צורות, אני מאוד מעורבת בחלק הזה. ככלל רוב הזמן שלי הולך על ניהול, אבל בגלל שאני מאוד אוהבת עיצוב ויו־איקס, ומשם באתי, אני משתדלת לשבת על המחשב כמו כל המעצבים על משימות שלי, שלרוב קשורות לכל מערכת או לדברים המורכבים יותר. וכשזה קורה זה ה׳פאן־דיי׳ שלי״. 

גם אם זה רק להוריד חצ׳קון

בשבוע האופנה האחרון של ניו יורק לייטריקס שיתפה פעולה עם שלושה מעצבי אופנה צעירים ומובילים, שהשתמשו ב־Facetune2 לעריכת תמונות ועיצובים משבוע האופנה, שיתפו ופרסמו תחרויות ברשתות החברתיות באמצעות האפליקציה. שיתופי  פעולה מסוג זה, או כמו השתתפות בפסטיבלים כמו אופפפ, הם עדות לקהל המשפיעים והמשתמשים שאליו לייטריקס מכוונים.

רוב המשתמשים בפייסטיון הם בגילאי 20־34, ואולי צריך להגיד המשתמשות: 70% הן נשים. מכיוון שכל האפליקציות – חוץ מהגרסה הראשונה של פייסטיון – פועלות רק על מערכת ההפעלה של אפל, קהל היעד נמצא במדינות שבהן לאפל יש נוכחות חזקה, או במדינות שבהן למשתמשים יש כסף לשלם על מנוי חודשי לאפליקציות, כמו ארצות הברית, סין, רוסיה וברזיל.

תורג׳מן לא חוששת מהתחרות, וגם לא מהרגע שבו – אולי – למשתמשים הצעירים ימאס מפילטר כזה או אחר. ״יצירתיות לא תיעלם אף פעם. ארבע שנים אחרי שהגרסה הראשונה של פייסטיון יצאה לשוק היא עדיין האפליקציה הכי נמכרת בחנות האפליקציות של אפל. בינתיים זה לא יורד. יש בה מענה לצורך בסיסי, גם אם זה רק להוריד חצ׳קון. זה מעבר לטכנולוגיה כזו או אחרת, למרות שאנחנו תמיד צעד אחד קדימה; תמיד מחפשים את הדבר הבא. השמיים הם הגבול. באמת״.

את העובדה שגם היא – יחסית – צעירה, היא רואה כיתרון. ״היתרון בלהתחיל את הקריירה שלך בסטארט־אפ הוא שנותנים לך לגדול ולצמוח מהר יחסית לחברות גדולות. התחלתי כמעצבת צעירה, לגמרי קלולס. לא משנה כמה למדתי בבית ספר, כשאתה מתחיל לעבוד זה כאילו לא למדת. זה עולם חדש. ככל שנתנו לי יותר מקום, ככה הרגשתי שאני משתלטת על זה, שאני יכולה עוד. נתנו לי מקום, יכולת להתבטא, לטעות, זה היה מקום מאוד טוב ללמוד בו.

״לאט לאט השתלטתי על העבודה והנה אני היום, ארבע שנים אחרי, אבל כן, גם לי זה די מטורף. אף אחד לא מכין אותך לניהול, עד שאתה לא מתנסה אתה לא יודע מה זה אומר. זה משהו שצריך ללמוד עם הזמן: זורקים אותך למים, יאללה תסתדר, וזה עבד לטובתי. קצת טבעתי אבל אז הרמתי את עצמי. אני אוהבת את זה, אני אוהבת ללמוד דברים חדשים, להבין מה אני צריכה לעשות עכשיו, ותמיד יש פה מקום לרעיונות חדשים.

״העולם של סטארט־אפים הוא עולם שמאפשר. אני מאמינה שאם הייתי נכנסת לחברה היום זה היה קצת שונה. זה מאוד עזר שאני גדלתי עם החברה, וזה בסוף מאוד תלוי במי אתה ומה אתה רוצה לעשות. כשנכנסתי לפה הסתכלתי על הקריאייטיב דירקטור ואמרתי אין סיכוי שאני אהיה כמוהו.

״בגלל זה אני חושבת שתחום היו־איקס צריך להיכנס הרבה יותר חזק לתכניות הלימודים בבתי הספר לעיצוב. לא מכינים אותם לעולם הזה אבל אומרים להם ששם יש כסף. לכן העצה שלי למי שלומד כיום היא תמיד לשאוף ליותר. שום דבר לא מושלם, אבל אתה תמיד יכול לעשות טוב יותר, לעשות יותר. הרגע הזה שבו אתה מתחיל ללמוד דברים חדשים ושואף גבוה, הוא הסיבה למה שאני שהיום״.

The post יעל תורג׳מן תזיז לכם את השמיים appeared first on מגזין פורטפוליו.

כבר כשהייתי בן שמונה, כשהתחלתי לצייר, הבנתי שכדי לדעת מי אני ומה מעניין אותי אני צריך להביט על הסובבים אותי, על הקהילה שלי. הקשר בין קהילה ואמנות נרקם אצלי כתלמיד בבית הספר הדמוקרטי, שם מצאתי חופש ללמוד מתוך סקרנות, בקהילה של מורים ותלמידים, קהילה המושתתת על כבוד הדדי וסבלנות לאחר.

הרעיון הזה המשיך לחלחל בי גם שנים לאחר מכן, כסטודנט לאמנות. זו הסיבה שהחלטתי לבדוק אם יש דרך בה אוכל לשלב בלימודי גם עשייה חברתית. אז התחיל הקשר שלי עם שני נערים על הרצף האוטיסטי מבית הספר הניסויי בירושלים. אחת לשבוע הם היו מגיעים אלי כדי ללמוד וליצור עבודות הדפס. התקשורת בינינו נעשתה דרך מחשבי לוח מותאמים במיוחד עבור משתמשים המתקשים בדיבור. הצורך בשיתוף פעולה מתמיד כדי להפיק דימוי יצר בינינו דיאלוג מיוחד, שבו כל קו או צבע דרש שיתוף פעולה. השעות שביליתי איתם הפכו לאחת מהחוויות המשמעותיות בחיי. דרכן ראיתי בפעם הראשונה כיצד עשייה של אמנות יכולה להפוך לזירה של דיאלוג ושיח במקום שבו הדיבור אינו אפשרי.

מתן אורן (צילום מ״ל)

היום אני חי בתל אביב ועובד למעשה בשני סטודיואים, האחד בדרום תל אביב, שם נמצאות רוב העבודות שלי, והשני בצפון העיר – בבית הספר משה שרת. לסטודיו הזה הגעתי כחלק מהלימודים לתואר שני לאמנות בבצלאל, בזכות מלגת תוכנית ״עמיתי בצלאל״ של קרן אדמונד דה רוטשילד, האקדמיה בצלאל ועמותת לצאת מהקופסה. זהו בית ספר יוצא דופן ובו לומדים יחד ילדים לקויי שמיעה, ילדים על הרצף האוטיסטי וילדים שזהו להם בית הספר השכונתי. הייחודיות של בית הספר והמורכבות שבו מצליחים להפתיע אותי ולרגש אותי בכל פעם מחדש.

הקשר בין עשייה אמנותית לפעילות חינוכית הוא הדדי. בשתיהן המחשבה על אופן הפעולה, המדיום שבו אתה פועל כמו גם הדרך שבה אתה מלמד, הן שנותנות תוקף לפעולה. המדיום של העבודה משתנה ומדייק את עצמו ביחס למטרות שאנו מציבים לעצמנו. כמו שבהוראה אותו נושא יכול להתפתח בכיתה ולהשתנות מול כל ילד וילדה, כך כל מחשבה או שאלה שאני מעלה בסטודיו מקבלת אין־סוף פתרונות ורעיונות מצד התלמידים.

הסטודיו פתוח בכל הפסקה והילדים, מקבוצות גיל שונות ועם צרכים שונים, יכולים להעביר את ההפסקה בדרך אחרת – ביצירה חופשית. היה חשוב לי להבדיל את העבודה בסטודיו משאר לימודי האמנות והיצירה. העבודות בסטודיו הן עבודות רישום, כמעט תמיד בשחור־לבן ולרוב בעיפרון. רציתי לראות עד כמה אפשר להרחיב את האמנות מתוך הצמצום הזה, רציתי לעשות את זה דווקא בבית ספר שבו השפה והתקשורת הן נושאים מאתגרים.

הרישום דומה לכתיבה ולטקסט, אך הוא מאפשר הבעה חופשית ופותח פתח ליצירתיות. הילדים מגלים שבאותו עיפרון שבו הם כותבים בכיתה אפשר ליצור באין־סוף גוונים.

קירות הסטודיו הם גלריה דינמית של הילדים, זו ההזדמנות שלהם להביע את עצמם. לפעמים, כשהעבודה בסטודיו גולשות החוצה, כשאמא שולחת לי הודעה איך אפשר לעזור לילדה ליצור עוד מחוץ לבית הספר, או שואלת אותי באיזה עיפרון השתמשנו; כשילד מגיע לסטודיו עם ציור שהכין בבית – אז אני מתרגש במיוחד.

הרעיון שהכרתי לראשונה כתלמיד בבית הספר מלווה אותי עד היום: הסקרנות שנמצאת בך לא יכולה להתממש בלי להבין את המשמעות של אדם בתוך הקהילה, ובלי להכיר בכך שלצד הסקרנות צריך לתת הרבה כבוד לייחודיות שלך ולשונות של הסובבים אותך.

מתן אורן הוא בוגר תוכנית ״עמיתי בצלאל״ של קרן אדמונד דה רוטשילד, האקדמיה בצלאל ועמותת לצאת מהקופסה. כיום הוא מדריך עמיתים חדשים, בשנת הפעילות שנפתחה בחודש שעבר.

The post לצייר במקום שבו הדיבור אינו אפשרי appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב מאיר. מה קורה?‎

בוקר טוב‎. הכל בסך הכול נעים. איך אצלך?

גם, לא רע בכלל. אני חייב להגיד שאני מאוד סקרן לגבי התערוכה, וגם לגבי השם שלה: ״שובו של…״. תוכל להגיד עליו משהו?‎

בשמחה‎. אני פשוט חובב גדול של סרטי אנימציה וקומיקס, ואחד הדברים הנפלאים בסרטים האלו, הוא שאף פעם אף אחד לא באמת יכול למות – כמעט כל גיבור יכול לחזור (ואף שאתה יודע את זה כאפשרות, היוצרים תמיד מצליחים להשאיר אותך במתח). 

אני אוהב את העובדה שהגיבורים שלי חיים חיי נצח: סופרמן, ספיידרמן וכן הלאה – הם נשארים באותו גיל במשך שנים וחוזרים שוב ושוב ושוב. הכותרת היא גם סוג של הבטחה לחיי נצח. אני חושב שזה פחות או יותר ‎מה שעומד מאחורי השם

דנה דרוויש

מאיר טאטי. צילום: מ״ל

מאיפה הגיע הרעיון לתערוכה?‎

הרעיון הגיע די במקרה. ידעתי שאני רוצה שתהיה עבודת אנימציה אחת בתערוכה עוד לפני שהיה לי רעיון על מה העבודה. האמן הראשון שפניתי אליו היה שרון פדידה, מכיוון שאני מאוד אוהב את הרישומים שלו. הוא זרק לי – ממש בא לי לעשות סרט אנימציה. ראיתי את מה שהוא עושה במדיום באינסטגרם, מאוד התלהבתי, ומשם העבודות פשוט התחברו. עבודות אנימציה שונות שאני אוהב התחילו לעלות אצלי בראש – את העבודה של דנה דרוויש אני עוד זוכר מהקרנה בבמת מיצג לפני כמה שנים. כך, דרך אינסטיקט וזיכרון, הדברים התחברו

ומכאן בא הרעיון לבחון את האנימציה כאפשרות פעולה בעולם האמנות? כי לכאורה, ותקן אותי אם אני טועה, עולם האמנות לא ממש אימץ את הפורמט האנימטיבי. ואפשר לנחש למה…‎

עולם האמנות לא אימץ את המדיום הזה בצורה מלאה ואני לא בטוח שאני יודע למה. אולי כי זה מתחבר לסוג של עולם ילדי כזה או אחר… היה יחסית קשה למצוא עבודות שמשתמשות במדיום הזה כאפשרות

אני חושב שעולם האמנות לא אימץ את המדיום הזה בצורה מלאה ואני לא בטוח שאני יודע למה. אולי כי זה מתחבר לסוג של עולם ילדי כזה או אחר, או בגלל סיבות אחרות… היה יחסית קשה למצוא עבודות שמשתמשות במדיום הזה כאפשרות. העבודות של ראובן קופרמן שמציג ציור שואבות השראה ללא התנצלות מעולם הקומיקס והאנימציה, ומיצרות גשר בין שני העולמות האלו. גם שרון פדידה מציג רישום קיר גדול שמתכתב עם עבודות ההנפשה שלו. אני רואה את האנימציה כעוד כלי בארגז הכלים של האמנים ולא כמדיום עיקרי ‎

זה קצת מוזר, לא? שלא לומר, מעיד על שמרנות. בכל זאת אנחנו ב־2018‎

לא יודע אם שמרנות היא המילה המדויקת. אני חושב שרוב האמנים נשארים בתחומי המדיה שהם לומדים בבתי ספר לאמנות: יש חלוקה בין מי שלומד אנימציה למי שלומד אמנות. האנימטורים יסיימו את לימודיהם וימשיכו לתעשית הקולנוע והמשחקים. אני חושב שזו יותר שאלה של עד כמה אמנים מצליחים להיחשף לצורות עשיה שונות ולאמץ אותן ‎

ראובן קופרמן

שרון פדידה

יש לי תחושה שזה גם עניין של גיל – שאמנים צעירים (יחסית) פחות יגבילו את עצמם למדיום אחד וישחו טוב יותר במדיה דיגיטלית. אני צודק?‎

יש בתערוכה רק עבודה אחת במדיה דיגיטלית – העבודה של שרון פדידה. העבודות של רימה ארסלנוב ודנה דרויש ושל סטודיו ילדי הפרא הן עבודות סטופ־מושן – עבודת כפיים ידנית ואיטית; אז אני לא בטוח שלגיל יש קשר לדבר הזה, אלא יותר החיבור אל המדיום הספציפי. גם העבודה של יעל ברתנא שנעשתה בשנים האחרונות היא בחירה מודעת במדיום. אני חושב שרוב האמנים בוחרים במדיום במודע, וזה יותר קשור לחיפוש במדיומים ולא לגיל בעיני 

מה עוד יש בתערוכה? תוכל להרחיב טיפה לגבי העבודות?‎

עבודת האנימציה של רימה ארסלנוב, עין טובה עין רעה, מציגה עולם מסויט וסוריאליסטי שבו מתקיימים יצורים שונים במעין איי חורבות אפוקליפטיים. אוביקטים מחימר, ספק רובוטים קטנים ספק שואבי אבק, מסתובבים ומחפשים דבר מה, חלקי גוף ואובייקטים מתחברים למעין טוטם אחד גדול במרכז הכוכב וגליל חוטים מסתובב כאילו מפעיל את כל תיאטרון הבובות הזה. 

רימה ארסלנוב

יעל ברתנא

בעבודת האנימציה ״אמנות מנוונת חיה״ יעל ברתנא עוסקת בציור השוחות ונכי המלחמה של הצייר הגרמני אוטו דיקס. פעולת ההנפשה של העבודה מחזירה את החיילים לחיים: הם צועדים כרוחות מהעבר ומזכירים לנו את האפשרות הגלומה באמנות לערער על אידיאולוגיות ממשלתיות. שרון פדידה מציג רישום קיר גדול ועבודת אנימציה בתלת־ממד שנעשתה בתוכנת בלנדר, תוכנה חינמית שיתופית. פדידה עושה טרנספורמציה לעולמו הרישומי דרך אנימציית תלת־ממד: פרצופים מחוברים ומפורקים אחד לתוך השני, חלקי גוף מעורבלים לעיסה אחת, צורות גיאומטריות

 סדרת הקולאז׳ים גדולי הממדים של ראובן קופרמן לוקחים את ההיגיון של מערכת האנימציה אל תוך עולם הרישום ודו־הממד. לוחמת מנגה לובשת מסכה שעשויה משריון של לובסטר, שני חכמים סינים על רקע של דמפלינג גדול שנראה כחללית שבאה לתקוף, לוחם שנלחם בשיני דרקון, לובסטר ענק עשוי חלקי אוכל. בעבודת האנימציה ״צער האלים״ של דנה דרוויש אלמנטים שונים: מחזה יווני, תיאטרון בובות, מריונטות גזורות, מודבקות וקטועות איברים במופע ראוותני. כלבים, נשות הרמון, סריסים ונערות גלגל הם חלק ממחזה טראגי גדול. ‎

סטודיו ילדי הפרא הוא פרויקט חינוכי אמנותי שהוקם על ידי האמן הרב־תחומי מקס אפשטיין והאמן וסלי סרבני ז״ל. אפשטיין אוצר אוסף של עבודות אנימציה מהפרויקט בתוך התערוכה. את הסרטים יצרו ילדים שונים שלמדו והתחנכו בסטודיו לאורך שנות קיומו. בבסיס העבודות עומדות חוויות אישיות, סיפורים מספרים שהילדים קראו, טיולים, סרטים, פחד מחושך, אהבות ועוד. כל אלו באים לידי ביטוי על שולחן האנימציה. האנימציה מאפשרת להחיות את החלקים הנסתרים בנפשם של הילדים או את החלקים שקשה לבטא במילים

דיברת עם האמנים על השימוש שלהם באנימציה, אני מניח. איך הם מנמקים את השימוש שלהם במדיום?‎

האמת שלא דיברתי איתם על השימוש במדיום. פניתי אליהם אחרי שהבנתי שאלו העבודות שאני רוצה לתערוכה ‎

התכוונתי אחרי הפנייה אליהם‎

אז זהו, אני חייב לומר שלא דיברנו על זה ושאני מתכנן לבדוק את זה דרך שיחי האמן שנייצר בתערוכה ‎

וואלה. אז שאלה מכיוון אחר: מה אתה חושב יבין מי שיבקר בתערוכה (תוך כדי? אחרי?)

אני חושב שכמעט כל אחד מאיתנו צפה בסרט אנימיציה כזה או אחר, ושרובנו צפינו בהם כשהיינו ילדים. צפייה בעבודות בתערוכה מאפשרת לנו להיכנס לעולם האמנות דרך מדיום שאנחנו מכירים והוא נגיש בעבורנו. אני חושב ומקווה שהצופים יוכלו להתחבר יותר לדברים המוצגים בתערוכה מפני שהם עשויים במדיום האנימציה, ושהם יראו אותה לא רק כבידור לילדים ‎

צפייה בתערוכה מאפשרת לנו להיכנס לעולם האמנות דרך מדיום שאנחנו מכירים והוא נגיש בעבורנו. אני חושב ומקווה שהצופים יוכלו להתחבר יותר לדברים המוצגים בתערוכה מפני שהם עשויים במדיום האנימציה, ושהם יראו אותה לא רק כבידור לילדים

יעקב פלנקר, סטודיו ילדי הפרא

בוריס בינימינוב

אני יכול להגיד לך שזה אחד הדברים שאנחנו מתמודדים איתם בשבוע האיור, ובגלל זה מיומו הראשון היה לנו חשוב לבסס את האיור כסוגה אמנותית לכל דבר, ולא רק כז׳אנר שאנשים מזהים אותו אוטומטית עם ילדים‎

אני מבין, ומסכים שזה אתגר גדול מאוד. גם הפרויקט של סטודיו ילדי הפרא בתערוכה שבו מוצגות עבודות אנימציה של ילדים – העבודות עצמן אינם ״ילדותיות״, אלא מטפלות בדימויים לעיתים מורכבים שמעניינים את הילדים (ולא רק גיבורי על ופיות חמודות) 

בהחלט. הבנתי שיש באירוע הפתיחה מופע פרפורמנס מיוחד‎?

כן. העבודה Self Contained Archives של אנה לן ויונתן טריכטר (פנטהאוס) מזמינה את הצופים־משתתפים להיכנס למכולת משלוח. היא עוסקת בשינוי הדימוי העצמי המובנה. האמנים המציגים שואפים לפרוץ לארכיון העצמי של הצופה באמצעות שימוש בפרפורמנס, במיצב ובסאונד, וליצור התרחשות שבה הצופה הבלתי נראה הופך לנראה, והיצירה מתבוננת בו בחזרה.‎

הצפיה בעבודה היא בתוך מכולה המחולקת לשניים באמצעות זכוכית שמפרידה בין הקהל לבין הצופים, כך שההרגשה המתקבלת היא שאנחנו לא רואים מופע חי אלא סוג של סרט מקוטע; התנועות נראות כתנועות של סרט סטופ־מושן‎

נייס. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

תבואו, יהיה מגניב ‎

The post למה אמנים לא משתמשים באנימציה? appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי ניר, מה שלומך?

אהלן יובל, אני בסדר גמור! מתרגש מאוד

תערוכת יחיד ראשונה!

כן! ממש מרגש! אבן דרך חשובה בקריירה, שהתחלתי לפני לא הרבה זמן

מה זה לא הרבה זמן?

יחסית… אני מצלם כבר עשר שנים, אבל בהתחלת הדרך זה היה כתחביב/עיסוק נוסף במקביל לזה שעבדתי במשרה מלאה כמהנדס תוכנה. רק בשלוש/ארבע השנים האחרנות זה הפך לפול טיים ג׳וב. אז לא הרבה זמן יחסית

זה השלב שבו אני שואל: משרה מלאה כמהנדס תוכנה???

חחחח – לגמרי – שינוי מטורף. אני יכול להגיד היום שזה נראה לי כמו החיים הקודמים שלי

איך זה קרה?

השינוי? או זה שהייתי מהנדס תוכנה?

גם וגם

השינוי זה תהליך של כמה שנים. התחלתי עם הצילום כתחביב, קיבלתי מצלמה חדשה ולמדתי בקורס צילום שהוביל לזה ש״העמקתי״ ולמדתי אחר כך עוד שנתיים צילום מקצועי בסטודיו גברא (שם אני מלמד היום, סגירת מעגל כזו). זה הביא להתעסקות בתחום ולאט לאט להבנה שזה הרבה יותר מעניין אותי, הדינמיות בעבודה, העבודה עם אנשים והיצירה! היה את הפחד של לעזוב את אזור הנוחות שלי וללכת אל החלום שהוא די לא נודע

ניר סלקמן, מתוך ״שביר״ בגלריה גלוס

ניר סלקמן. צילום: דפנה טור

ומהתחלה צילמת אופנה?

זה היה תמיד התחום שעניין אותי: היצירתיות, העבודה עם אנשים מכל מני תחומים שמפרים אחד את השני ויחד יוצרים עולם חדש, יפה, סוג של פנטזיה. אני מצלם היום בעיקר אופנה אבל גם מה שנקרא צילום תדמית: אנשי עסקים, מנהלים בכירים, חברי כנסת וגם אנשים פרטיים שמגיעים אליי לתמונות טובות וגם קצת לשיפור הבטחון. נוחה לי וכיפית העבודה עם אנשים. לעזור להם להסתכל על עצמם דרך העין שלי כצלם. התגובות בדרך כלל מאוד מפתיעות ומרגשות, בעיקר כשמדובר באנשים פרטיים שלא רגילים להצטלם הרבה

בן כמה אתה? ובאיזה גיל התחלת לצלם כמקצוע?

היום אני בן 40! התחלתי בגיל 36 בערך

אתה חושב שזה קשור לגיל, לבשלות, מה שאמרת מקודם: ״לעזור להם להסתכל על עצמם דרך העין שלי כצלם״?

אולי קצת. אני חושב שזה קשור גם לאופי שלי, לתחושה הנינוחה שאני מנסה לתת לאנשים שבהם לעבור את החוויה הזו, הרגישות שלי לפרטים ולתחושות שאיתן הם מגיעים, וכמובן היכולת (טכנית וכשרון) בצילום שמצליח להוציא את היופי מכל אחד מהם

אז איך קרתה התערוכה?

הרעיון עלה לפני כמה חודשים.

זה היה לי בראש הרבה זמן ורציתי לתת לזה ביטוי בצילום. כצלם אני נתקל הרבה פעמים באנשים שיש להם חלום כזה להיות יפים ולהיראות מושלם ולהיות דוגמנים ומפורסמים. אנשים בכל הגילאים וגם הורים לילדים שרוצים שככה יהיו הילדים שלהם.

בתור אחד שחי את העולם הזה, מצלם ומכיר אנשים, אני יודע שלא תמיד זה כל כך זוהר כמו שזה נראה ושלכל אחד מהאנשים היפים וה״מושלמים״ שאני מצלם, יש את הסיפור שלו. לכל אחד יש את הצלקות שהוא מביא איתו. והיופי הוא רק המעטפת, הוא כל כך אינדיבידואלי וכל כך שביר – זמני לחלוטין. וזו היתה המשמעות שלי לאידיאל היופי שאנשים מתארים לעצמם. ככה נולד הרעיון

איך קרו הצילומים?

ניסיתי לחפש הרבה רעיונות, צילומים וציורים. כשהסתכלתי בעבודות מתקופת הרנסנס שמתי לב שבעבר היו מציירים אנשים מהמעמד הגבוה בבגדים יפים, תמיד היה להם זוהר בפנים והלבוש הוסיף לזה – אבל גם הרבה פעמים ציירו אותם קצת סמוקים, וזה היה מן חן כזה שלהם.

יחד עם הצוות שבניתי להפקה – בן קדר על האיפור, סיגל גרוס על הסטייל – בנינו לוח השראה. מצד אחד רציתי להעביר את תחושת היופי והשלמות ולכן בחרתי דוגמנים שיהיו צעירים ומאוד יפים, עור פנים מושלם ומבט חודר. הלבשנו אותם בבגדים יפים, מהודרים, כמו באותם ציורים. מצד שני רציתי שיהיו ״מצולקים״ – לתת לזה את הפרשנות שלי בדמוי סימנים אדומים של צלקות ומבטים עצובים/חלולים. היה לי חשוב שגם הצלקות האלה יהיו סוג של פוטוגניות, שייראו כמו באותם ציורים שראיתי פעם וישתלבו יפה עם אותו היופי שניסיתי לתאר.

ראיתי הרבה הפקות של אופנה עם אנשים פצועים, אבל שם קיבלתי את הצלקות והדם לפנים – כדי להרתיע; ככה הרגשתי. אבל פה, אני חושב, ככה לפחות ניסיתי וככה לפחות זה עובר לי, זה מצד אחד בועט בבטן ונראה כואב אבל מצד שני מאוד אסתטי ויפה

ופה העניין: כי גם המצולקים שלך נראים סופר אסתטיים, מושכים ופוטוגנים. איפה עובר הגבול?

זה בדיוק מה שניסיתי להעביר: את התחושה שלנו כבני אדם, כקהל שרעב ליופי, שמעצם הכמיהה אנחנו קצת מפספסים את הסיפור, את השבירות. לדוגמה, גם כשאנחנו רואים טלויזיה היום, אני מרגיש שאנחנו קהל אחר מפעם. אנחנו רואים סדרות עם מוות ואלימות, ודם שמשפריץ לכל עבר (ראה ערך ״משחקי הכס״) ואנחנו מחכים לזה, מעריצים את זה!

הגבול הזה קצת הולך לאיבוד, כל אחד נותן לזה את המשמעות שלו ואנחנו מפספסים את עניין הזמניות של היופי, שזה דבר שביר, שמתחת מסתתרת אמת קצת שונה

ואיך נולדה התערוכה?

כשצילמתי, לא חשבתי שזה יהפוך לתערוכה, לא זו היתה המטרה ולא חלמתי על זה. אבל אחרי שצילמנו, הרגשתי שיש פה משהו חזק, גם ויזואלית אבל גם עם מסר חשוב – ולא ידעתי איזה בית לתת לזה. זה שכב אצלי במחשב כמה חודשים טובים. ניסיתי לעניין בזה כמה ממגזיני האופנה פה בארץ, וזה כנראה היה קצת ״כבד״ להם.

לפני חודשיים בערך קיבלתי פנייה מבחור בשם אלכס, הבעלים של גלריה RAW ברוטרדם. הוא סיפר לי שהם מרחיבים את הפעילות שלהם ופותחים גלריה נוספת בתל אביב ומכוונים לפעילות בין־לאומית: הם רוצים להציג כל פעם במקביל שתי תערוכות של שני אמנים, אחד ישראלי ואחד ממקום אחד בעולם. זה כבר החמיא לי: אני מטייל הרבה בעולם ושואב המון השראה מצלמים גדולים אחרים ומנסה בכל הזדמנות שיש לי לצלם גם הפקות בחו״ל, גם כשאני נוסע לחופשה. אז הרעיון של הבין־לאומיות קסם לי.

כמו כל אמן, היה לי קשה בהתחלה למקד את הנושא שאני רוצה להציג, ולפגישה עם אלכס הגעתי עם המון עבודות שלי וקיוויתי שנוכל להציג את כולן ולהראות מלא דברים שאני עושה. חלק מהתמונות שהבאתי היו העבודות של הפרויקט הזה – שהוא מאוד אהב וקיווה להצליח למקד אותי ספציפית אליו. זה כמובן בילבל אותי בהתחלה, כמו כל אחד שבונה תערוכה וצריך מיקוד. פניתי לשגית זלוף נמיר, חברה טובה שלי ואמנית נפלאה שאוצרת תערוכות רבות, וביקשתי את עזרתה ועצתה. התשובה שלה היתה חד משמעית והיא גם זו שבסופו של דבר אצרה את התערוכה שלי

תגיד מילה על הגלריה ועל האמנית השנייה?

הצלמת השנייה היא אליס לוצ׳ינלי, צלמת איטלקיה שגרה ויוצרת היום ברוטרדם. היא מצלמת בעיקר אופנה ואופנת רחוב, לא מתעסקת רק עם דוגמנים ״טריוויאליים״ אלא מנסה להביא גם את האנשים הרגילים, כאלה עם סיפור מעניין כלשהו.

התערוכה שהיא מציגה במקביל אלי היא ״LADY CLARISSA״: סיפור של אישה אמידה שגרה בבית מפואר ולא יוצאת ממנו. אבל בכל בוקר היא מתעוררת, מתגנדרת ומתאפרת, לובשת את מיטב בגדיה בלי ציפייה למישהו מסוים שאמור להגיע ואז מחכה… גם כאן היא לא מצלמת דוגמנית רגילה כדי להעביר את הסיפור אלא בחור בלבוש אישה.

והגלריה – גלריה GLOSS – היא גלריה אחות לגלריה RAW מרוטרדם, הולנד. היא מתעסקת בעיקר באמנות הצילום ומציגה אמנות בין־לאומית לצד אמנים מקומיים מישראל. הגלריה היא גלריה חדשה שנפתחה לא מזמן והארוע שלנו הוא ארוע הפתיחה הרשמי. את הגלריה מנהלת בארץ טטיאנה שיפמן

אז מה, עשה לך חשק עכשיו לעוד תערוכה?

לגמרי! תערוכה היא ארוע חגיגי וחשוב, לכל אמן אני מניח. כשיש מסר אז זה מוסיף אלמנט נוסף. תמיד חושבים על רעיונות חדשים ועל דרכים ליצור ענין, משהו חדש שאולי יוביל לאיזו תערוכה מצליחה

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

בטח: אני קודם כל חושב שחשוב לדעת ולהבין שיופי לא אומר שהכל מושלם, יש הרבה רבדים ועומק בכל אדם – יש הרבה שכבות מתחת ולא הכל זוהר. ומעבר לזה – אני מזמין את כולם להגיע

The post לכל האנשים ה״מושלמים״ שאני מצלם, יש את הצלקות שהם מביאים איתם appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי עליזה, מה שלומך?‎

מצוין

יפה. אני רוצה להתחיל דווקא משאלה שאולי הייתי צריך להשאיר לסוף, אבל נפתח איתה. שילוט: לפעמים אני מגיע לקניון או לחניון או לשטח ציבורי כזה או אחר, ואני מיד מבין איפה אני נמצא ומה אני צריך לעשות כדי להגיע לאן שאני צריך. ולפעמים לא משנה כמה אני אנסה, אם אני לא אשאל שבע פעמים את האנשים בסביבה, אני לא אגיע למחוז חפצי. מה יוצר את ההבדל בין שני המקרים? ‎

יופי של שאלה, או תהייה. התשובה מורכבת מהרבה רבדים. רובד אחד הוא העיצוב האדריכלי של המקום. לדוגמה, אם החניון בנוי בשורות פתוחות ללא הסתרה של קירות וגרעין המעליות גלוי או מודגש, הרי שפני השטח מובנים לך ולכן ההגעה ליעד ברורה.‎ אחד האתגרים הגדולים שלי הוא להבין את אדריכלות המבנה ואת פסיכולוגיית הקהל.

קח לדוגמה את פרויקט מקאו, מרכז מסחרי הכולל מלונות וקזינו ענק פלוס הצטלבות רחובות. האתגר שעמד בפניי הוא להכווין כמיליון סינים בחודש בקומפלקס מסובך ביותר, חשוך לעיתים (אור משתנה) ומסועף‎. תפקידו של השילוט בשילוב עם עיצוב הפנים הוא קריטי‎

אז מה עושים כשפני השטח לא מובנים? כי שם מתחילות הבעיות‎

הסטודיו משלב את כלל העולמות – עיצוב פנים של מרכזי מסחר ומגדלים, ועיצוב מערכות שילוט בפרויקטים מסובכים וענקיים. בשילוב זה אני מוצאת פתרונות המסייעים לקהל להתמצא: מפתחים גדולים ורחבים יותר, היעזרות בתאורה המובילה את הקהל ליעדו ושילוט ברור וממוקד. ‎לא פעם, תוך כדי תכנון פרוגרמטי של שילוט המבנה, נוצרו מצבים שבהם שיניתי את העיצוב האדריכלי של המבנה לטובת הנגשה והובלת קהל חכמה וקלה יותר‎

וואלה. מעניין. את יכולה לתת דוגמה?‎

בבית החולים איכילוב בתל אביב הבניין הראשי תוכנן לפי פרוגרמה ישנה: מסדרונות צרים שבצידם משרדי קבלה ושחרור, מתוך הבנת הצרכים העכשוויים של בית החולים ומסלול הגעת המבקרים לבית החולים. הבנתי שאין צורך במשרדי קבלה ושחרור שכן הנושא עבר לטיפול המחלקות ישירות, והצעתי לתכנן את המבנה כמבנה ראשי המכיל בית קפה, מודיעין, דראג סטור וחנויות. הגשתי את ההצעה בישיבת הנהלה (שכן עבדתי על עיצוב הפנים והשילוט של מגדל האשפוז על שם אריסון), ובדקה ה־90 הוחלט לשנות את כל ייעוד המבנה. הצעתי התקבלה בהתלהבות רבה, ואכן המבנה שונה והוא משמש כיום כמבנה המרכזי בכניסה לבית החולים (העבודה הייתה בשיתוף עם משרד שרון אדריכלים)

הוונישיאן במקאו. צילומים: מ״ל

בואי נחזור למקאו: איך מתחילים לעבוד על פרויקט גדול כל כך בצד השני של העולם? ואיך בכלל קיבלת את הפרויקט?‎

עולמות רחוקים ותרבויות תמיד מסקרנים אותי. המליצו עלי בפני שלדון אדלסון בעקבות פרויקטים שביצעתי באירופה. לאחר שזומנתי לפגישה במקאו חוויתי את המקום, הקמתי צוות מקומי המורכב מאנשי שיווק ותפעול, ולמדתי את תוכניות השיווק ואת אפיון הקהל. כמו כן למדתי את כלל הכניסות של המרכז המסחרי בהתייחס לרחובות ולמסלול הכניסה של הקהל. חשוב לי להדגיש שכל מערך השילוט הכיל בתוכו גם את התוכנית השיווקית, ושאחת המטרות הייתה להגדיל את הכנסות המרכז. בחירה שהוכיחה את עצמה עם חלוף השנים: זה כוחו של שילוט ומיתוג חכם

מצד שני, לפעמים אני מרגיש שבמקומות כמו בתי הקזינו שבמלונות הענק של לאס וגאס ומקאו המטרה היא הפוכה: לבלבל אותי כדי שלא אמצא את היציאה החוצה. ואני לא היחיד…‎

וואלה צודק ‎

מתוך התובנות האלה הוקמו המרכזים של ה־Venetian במקאו ובלאס וגאס, אך בנושא המרכזים המסחריים ההגזמה הייתה לרעת המבקרים. נהוג בעיצוב פנים למקם דרגנועים כדי שהקהל יסתובב ויגיע לקומות העליונות ולאזורים נידחים. במקרה של הוונישיאן, מרוב הסתרות אנשים פחדו ללכת לבד ולאבד את דרכם‎. דיזינגוף סנטר הוא דוגמה טובה לכך‎. בהתמקדות בפסיכולוגיית קהל, אנשים אוהבים לדעת היכן הם נמצאים, החל מאיזור החנייה ועד לאזור המסחרי ובחזרה; היכן אתה ביחס לכלל המבנה. מבנה טוב אינו זקוק לשילוט, כמו highway 

אל תתחילי איתי בכלל על כבישים מהירים, במיוחד בארצות הברית…‎

סטודיו עליזה שינזון, התמצאות במרחב

עליזה שינזון. צילום: רועי ברקוביץ׳

איך בכלל הגעת לתחום?

אני מרגישה שהמקצוע בחר אותי. ניחנתי בזיכרון צילומי מאוד מפותח – מספיק שאראה תוכנית אדריכלית פעם אחת, אלמד אותה ואשנן אותה, ואזכור אותה גם לאורך שנים. למדתי בבצלאל במחלה לתקשורת חזותית, וזכיתי ללמוד אצל אלי גרוס שהגיע אלינו במיוחד מהולנד. דרכו הבנתי שאני רוצה לעצב טרמינלים ופרויקטים המשמשים קהל רחב. במקביל ללימודים עסקתי בעיצוב פנים, והצלחתי לשלב את כלל המדיות‎.

בימים אלו אנו מסיימים את עיצוב הפנים של מגדל הכשרת היישוב, מגדל ענק של 40 קומות. הלובי עוצב כפסל אחד גדול ועוצמתי: העיצוב מתייחס לתאורה כהמשך ישיר המחזק ומבליט את המבנה הפנימי של הלובי ואת תלת־הממד העיצובי. כאן המקום לספר על פסלי האור שאני מעצבת בחמש השנים האחרונות במקביל לעבודת עיצוב הפנים

איך התחילה העבודה על פסלי האור? מאיפה זה הגיע?

הכל התחיל מעיצוב הסטודיו החדש שאליו עברתי. במרכזו של הסטודיו עוצב שולחן ענק המהווה פסל רב שימושי, וכשניצבתי מול ההחלטה מה התאורה שתהלום את אופי המקום ועיצובו, עיצבתי את גוף התאורה הראשון. מכאן התחיל מסע של חשיבה, עיצוב, מקורות השראה ופיתוח גופי תאורה רבים ומגוונים

צילום: גדעון לוין

צילום: עמית גירון

צילום: איתי סיקולסקי

צילום: סטודיו עליזה שינזון

איפה את מוצאת את החוט המחבר בין כל התחומים שאת נוגעת בהם. יש איזה קו מקשר שאת מזהה?‎

כמובן. השילוט והמיתוג מתקשרים ישירות לעיצוב האדריכלי, והתאורה קשורה לכלל הפרויקטים. כוחה של התאורה גדול והיא מעצימה את המסר של כל פרויקט ופרויקט. אני מתייחסת לכל נושא התאורה כפסלי אור ולא כגופי תאורה גרידא – יש להם ערך אומנותי וחוויתי עצום. לא פעם יזמי הפרויקטים מבקשים ממני לעצב גוף תאורה כהמשך ישיר לעיצוב החלל ו/או השילוט. לדוגמה, בבניין אדגר – מגדל בן 40 קומות בסמוך לאצטדיון מנורה – עיצבתי את פנים המגדל כולל פיסול באור. באמצעות פיסול התקרה ושילוב האור שבה הולכתי את הקהל, באופן תת־הכרתי, לכיוון המעליות החבויות בקצה הבניין (ללא סיוע בשילוט), ויצרתי חלל פיסולי המשמש מודיעין ובית קפה המכבד את באי הבניין

אז אם כבר הזכרת אצטדיון, מה היה האתגר באצטדיון סמי עופר בחיפה? איזה פתרונות מצאת שם?‎

המבנה עצמו הוא מבנה מרשים ביותר, וגולת הכותרת שבו היא כותרת הזהב. לכן על השילוט ועל המיתוג היה ליישר קו עם העיצוב האדריכלי החיצוני, ונוסף על כך לתקשר עם עולם הספורט מתוך כבוד לכלל הקבוצות והיותו אצטדיון לאומי. כל פתרונות העיצוב התייחסו הן לאופי המבנה והן לנבחרות – גם בצבע וגם בצורה. עיצבתי פונטים מיוחדים ההולמים את אלכסוני הבניין, שפה צבעונית רבת גוונים ותנועה, כיאה לעולם הספורט. בשל בעיית גמר בחזית המבנה של בטון חשוף הצעתי ליזמים להקיף את כל המבנה הפנימי בטבעת ענקית המשלבת צבע ומידע הכוונתי מדויק. הדבר תרם לשילוט ובייחוד לנראות המבנה. עבודתנו זכתה בפרס בין־לאומי לעיצוב אצטדיונים

יפה! משהו חשוב נוסף לספר לפני שמסיימים?‎

עיצוב הוא דרך חיים מבחינתי – נסכם את הכל באור, אהבה ועיצוב. לכולנו

אצטדיון סמי עופר. צילוצמים: רונן קוק

The post עליזה שינזון: ״להבין את אדריכלות המבנה ואת פסיכולוגיית הקהל״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

בעבודת הווידאו ״חזרו אחריי״ שזורים זה אחר זה 14 קטעים קצרים, שבכולם משחקים בני משפחתו של כרם נאטור. נאטור פנה לקרוביו בבקשה שייקחו חלק בסדרת סרטים שתכנן – חלקם הזויים ומצחיקים יותר מאחרים – שבהם הוא מנהל דיאלוג עם השפה הערבית, עם תולדות האמנות ועם קהל הצופים, דוברי עברית ברובם, ובעיקר עם עצמו. אחת מדודותיו שאלה אותו בכעס אם הוא מתכוון לעשות צחוק מהמשפחה לעיני כל העולם. אבל בעבודה, שמוצגת בתערוכת היחיד שלו בגלריה רוזנפלד ״גוף אחרי רוח״, יש הרבה יותר מצחוקים.

״כשהחלטתי ללמוד אמנות הרגשתי שנוצר נתק מהמשפחה שלי והסרטים האלה היו ניסיון לקרב אותם לעולמי. התחלתי עם אמא ועם אח שלי ואחר כך המשפחה המורחבת״, מספר נאטור, כיום בן 26 וחי בתל אביב. ״זרות מלווה אותי מגיל צעיר. במקור אני משפרעם, נולדתי למשפחה מוסלמית מודרנית. ההורים שלי משום מה בחרו לשים אותי ואת אחי בחינוך של נזירות (יש בשפרעם בית ספר של הנזירות מנצרת), כך שעולם הדימויים שלי הוא מהכנסייה. כשהייתי קטן חזרתי הביתה יום אחד עם שרשרת של צלב, ואמא שלי אמרה לי שזה לא הדת שלנו אבל אם זה יפה בעיניי אז זה בסדר״.

כרם נאטור (צילומים מ״ל)

אביו נפטר כשהיה נער והוא נשאר עם אמו ואחיו התאום (״לא זהה״). בתקופת לימודיו בבצלאל – לתואר הראשון באמנויות המסך ומיד אחריו לתואר השני באמנות – התרחק עוד יותר ממשפחתו ובפרויקט הנוכחי ניסה לבנות מעין גשר, שמכיל מרכיבים מכל העולמות שנוגעים בחייו.

״זה היה סיוט לצלם את זה. לא ידעתי למה אני מכניס את עצמי ובזמן העבודה חשבתי מדי פעם למה אני צריך את זה? במקום לשבת בסטודיו ולצייר בולבולים״, הוא צוחק, ומתייחס לציורי העירום המוכרים שלו. ״אבל זה כן פתח הרבה צ׳אקרות. הרוב השתכנעו ושיתפו פעולה, אם כי היו גם כאלה שלא הסכימו״.

למה ״חזרו אחריי״?

״זה מנגנון שאני משתמש בו לא פעם ויוצר חוקיות – במקרה זה החוקיות היא שיש רצף של פעולות וחזרה על הפעולות. העבודה מתעסקת בזרות ובמקום שלי כאמן בתוך המשפחה ובאותה עת מדברת על חזרתיות, על שפה. החלטתי שהכל יהיה בערבית ובלי כתוביות – הדגש הוא על הביטוי הוויזואלי. אני רואה לא פעם שכשיש כתוביות אנחנו נתקעים על השפה הכתובה (מטאפורית ומילולית). יש כאן שפה אבל היא לא מילולית. שפה היא כלי תקשורת, אבל יש עוד אפשרויות, צבע תמונה״.

באחת הסצנות נאטור עומד יחד עם שלושה מבני דודיו, והם מבצעים מעין פרפורמנס, שבו הם ממלאים פיותיהם במים צבעוניים מבקבוקי מים מינרליים, ומתיזים אותם זה על זה כאילו היו מזרקות אנושיות. קשה שלא להידבק בהתקפי הצחוק שאוחזים אותם תוך כדי פעולה. לדברי האוצרת, מיה פרנקל טנא, ״הסיטואציה המשחקית־ילדותית והצילום הביתי הפשוט לכאורה, הם חלק מהאמצעים שבהם משתמש נאטור להעברת מסר מורכב ומרובד״.

פרנקל טנא מזכירה את הרפרנס של הסצנה לעבודה ״דיוקן עצמי כמזרקה״ של האמן האמריקאי ברוס נאומן: ״נאומן השתמש בגופו שלו ככלי לבחינת מקומו של האדם בעולם… כרם נאטור משתמש בגופו ובדמותו, כאמצעי לבחינת גבולות המרחב התרבותי, החברתי והגיאוגרפי שבו הוא חי ופועל״.

אתה מצטט את נאומן אבל לא ממש מגלה את זה לצופים.

״אני תופס את עצמי כאמן וידאו – וידאו הוא שפת האם שלי. את התואר הראשון בבצלאל למדתי במחלקה לאמנויות המסך והתשוקה שלי מגיעה מעולם הקולנוע והווידאו – מהדימוי הנע״, אומר נאטור ומגלה שיש בעבודה עוד כמה ציטוטים שיהיו גלויים רק ל״מיטיבי לכת״ מתולדות האמנות והקולנוע. ״הפוקוס שלי הוא על תולדות האמנות ועל תרבות ערבית. אני חוזר לכל מיני מאסטרים שאני אוהב ומעריך ומתרגם את העבודות שלהם לביטוי משלי״.

לצד הווידאו מופיעים בגלריה רישומים שכבר הפכו למזוהים עם נאטור – שבהם הוא נראה כדמות סכמטית בעירום, תמיד בעיצומה של פעילות כלשהי. באחד מהם הוא רוקד עם דמויות מציור הריקוד של מאטיס; באחר הוא נמצא בכאוס שמזכיר קומפוזיציות של ברויגל או הירונימוס בוש, ולרגליו פסל HOPE של רוברט אינדיאנה, בחלקם הוא חוקר בכלים אופטיים, שכמו הדמות המצויירת – כאילו יצאו מספרי מדע עתיקים. בגדול שבהם הוא מציג את עצמו כגוליבר בארץ הגמדים – שוב מדבר על אי־התאמה לסביבה. על קיר הגלריה שלושה ציורים עגולים דומיננטיים, מסקרנים. גם הקיר הצבוע כתום, ועליו ציור דיוקן עצמי בלתי שגרתי, מעלה תחושה אניגמטית. החלל גדוש בשאלות לא פתורות.

״העיגולים הם משהו חדש שאני עובד עליו, מסלול חדש. כבר חמש שנים אני עובד עם אותה דמות עירומה ברישומים. העיגולים הם דימויים דיגיטליים וכל אחד מהם הוא פלנטה – יש כאן שמש, שבתאי וונוס״.

למה דווקא הם?

״השמש – משם אני, כרם נאטור, בא – אני מזל אריה ואני מרגיש חיבור לשמש ולאור מאז שהייתי ילד קטן. שבתאי הוא הכוכב של ליצן החצר, ג׳סטר, הישות שליוותה אותי בשנים האחרונות. ונוס היא הפלנטה של הישות החדשה שאני עובד איתה. לכל פלנטה יש ספרות משלה, ספרות מיסטית, ספרות קלאסית כמו אלף לילה ולילה וגם התכתבות עם תולדות האמנות״.

תסביר בבקשה את עניין הישויות.

״זה משהו שהתחיל לפני כמה שנים. אני בתור סטודנט שנה שלישית מקפיד להיות ילד טוב ולעשות את התרגילים שנתנו לי, אבל זה לא מספיק. ומכיוון שאני מתעניין במיסטיקה, אפשר לומר שחיפשתי הנחיה, דמות של מנטור.

״ישבתי על המיטה וזימנתי לי דמות, ומי שהופיע הוא ליצן החצר – שהוא מאוד מתאים לי, אני אוהב הומור ואני עובד איתו. זה לא אלתר־אגו פרוידיאני, אלא יותר מעולם הארכיטיפים של יונג. בעקבות זה שיניתי את השם שלי בפייסבוק לג׳סטר, ליצן החצר. זה נשמע כאילו פעולה מינורית, אבל זה מאוד משמעותי – זה יצר שינוי בעולם שלי״.

״משם התחלתי לצייר ברישום דיגיטלי את הדמות של הגוף הפיזי העירום. עירום בשבילי הוא ממד של חופש, אני חושב הרבה על שירה של ויליאם בלייק או של יונה וולך – הגוף שואף להיות חופשי. חמש שנים אני עובד עם ג׳סטר. הוא מאוד פראי, עם ה׳פאק יו אטיטיוד׳ לצחוק על הכל, ועם הרבה תסביכים. ובזמן האחרון התחיל משהו חדש״.

פרנקל טנא רואה ברישומים של נאטור ״מסע בזמן, בתרבות, ובחלום. זהותו של נאטור מיוצגת על ידי דמותו המצוירת, בהשראתו של ג׳סטר – ליצן חצר ימי־ביניימי, המגלם את הפראי האפל והארוטי. בן דמותו העירום משוחרר מעכבות, מוסכמות, ומגבלות חברתיות. מלהטט בין רוח וחומר, מדע ודמיון היסטוריה ותולדות האמנות, אגדה ומיתולוגיה. מחד, ביקורתי ובוטה, ומאידך פגיע ועדין״.

את ג׳סטר דחקה בזמן האחרון הישות החדשה – סייג׳ – דמות החכם הרוחני. ״האנרגיה שלו מאוד זן, קשורה לשקט פנימי ומדיטציה״, אומר נאטור. ״זה תואם תהליך שעברתי, מלהיות נגד מוסכמות להיות הרבה יותר רגוע.  ועשיתי שוב את הפעולות הפשוטות של שינוי שם בפייסבוק, ושוב ראיתי איך דברים משתנים. אין לי מילים להסביר איך זה פועל כמו קסם. אבל באמת ישבתי מול המחשב והתחלתי לצייר והעבודה הראשונה הייתה ונוס״.

דווקא הציורים העגולים (והמיקום שלהם על קיר גלריה רוזנפלד) מזכירים רפרנס נוסף, קרוב יותר – לעבודותיו של רועי רוזן, אמן שעבודתו רוויית ישויות חלופיות. אן דמיון סגנוני בין עבודותיהם של השניים, אבל הפיתוח של דמויות משמעותיות המניעות את היצירה דומה משהו.

אתה מתייחס למרחב של פייסבוק ואינסטגרם כחלק משמעותי מהעולם המקצועי שלך?

״אני תופס את המטריה שלי כחומר וירטואלי – שמתקשר למרחבים אלטרנטיביים, אינטרנטיים, חלופיים, פלטפורמות שהולכות ומתרחבות. זה משנה את התפיסה של המפגש עם קהל. במקום שהקהל יבוא למקדש הלבן – אני יוצא החוצה, לאינסטגרם ולפייסבוק ופוגש אותו בכל מקום.

״אני מרגיש בפייסבוק כמו מחסן עבר. הפעולה הזו של הגלילה למטה בפיד, הדברים הולכים מהר מאוד לאיבוד וצריך כל יום להתעדכן. לעומת המוזיאון או הגלריה, שם התערוכה עמידה ויציבה. לתערוכה יש קצב שונה לגמרי״.

The post שלוש הישויות של כרם נאטור appeared first on מגזין פורטפוליו.

עסק ביש בביתן הלנה רובינשטיין

התערוכה הקבוצתית עסק ביש שאצרה דלית מתתיהו תיפתח הערב (13.12) בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב. ״קשה לגעת באופניה הלא־ריבוניים של היצירה, בעסק ביש הפרטי שלה״, כותבת מתתיהו. ״סודה המתריס הוא החדירה לתחומה המופרך של אי־סבירות צפויה, לעתים אף מיוחלת. זה הרגע המבקש לכנס בתערוכה מופעים של האֲפלת השליטה והעֲצמת המתח בין כוונה ושרירותיות; רגעים של הפצעה חומרית קפואה, תוצרים של פגיעה בחומר או אחיזה ברגע נִסי המגלם התנגשות מחוללת״. משתתפים: חגית אונמני־רובינשטיין, דליה אמוץ, שנטל אקרמן, מיכאל ארגוב, שרון בלבן, יעל בורשטיין, איתן בן־משה, עדן בנט, צוקי גרביאן, עידו גורדון, תמר גטר, יצחק דנציגר, מיכאל דרוקס, רוני חג׳ג׳, יונתן טוויטו,עמית לוינגר, חיים דעואל לוסקי, מתן מיטווך, דניאל סילבר, שרון פדידה, מנשה קדישמן, משה קופפרמן, אברהם רפאל, אסף שחם.

מיכאל דרוקס בביתן הלנה רובינשטיין. צילום: אלעד שריג

נעל בעיצוב קובי לוי בבית אדמונד דה רוטשילד. צילום: עילית אזולאי

עיצוב איה פלדמן. צילו: טליה קרודו (Tal Avisar©)

בנעליה: מבצלאל לבית רוטשילד

המחלקה לצורפות ואופנה של בצלאל תציג בתערוכה שתיפתח הערב (13.12) במרכז אדמונד דה רוטשילד בתל אביב מבחר נעליים שעוצבו על ידי סטודנטים/ות ובוגרים/ות ב־25 השנים האחרונות. בתערוכה יבואו לידי ביטוי מחקר, ידע ומיומנויות עבודה במגוון חומרים כמו עור, פולימרים, עץ, מתכת וטקסטיל. כחלק מערב הפתיחה יודגמו שלוש טכניקות עבודה: תפירה ידנית יפנית מסורתית, יצירת סיב ייחודי מנייר משי והדפסה בתלת־ממד.

במסגרת התערוכה יתקיים ערב עיון ביום ראשון, 16.12, בשעה 19:00, בהשתתפות מעצבות בעלות שם בין־לאומי בתחום עיצוב הנעליים: ליזה סנוק, אוצרת ואספנית נעליים הפועלת בהאג, מייסדת מוזיאון הנעליים הווירטואלי; קרולין הולצהובר, מעצבת ואומנית נעליים,הפועלת בלונדון; אליאורה גינזבורג, מייסדת ומפתחת תחום האביזרים במחלקה לצורפות ואופנה, בצלאל.

ההשתתפות בכנס ללא תשלום, בהרשמה מראש, מספר המקומות מוגבל. להרשמה – לחצו כאן.

רקפת וינר עומר בטדי (צילום מ״ל)

רקפת וינר עומר בגלריה באצטדיון טדי

תערוכת היחיד ״אוטובוסים בים״ של רקפת וינר עומר – ״אמנית של ציור רע״ כהגדרתה – תוכננה במיוחד למידותיה של הגלריה החדשה באצטדיון טדי בירושלים. במרכז התערוכה ניצב ציור ענק (4X5 מטרים) בצבעי שמן על בד. הציור מרובד במשמעויות ודימויים הלקוחים מהביוגרפיה האישית של האמנית: חוויות ומראות משנות ילדותה ובגרותה, ציטוטים ומחוות, הקשורים להיותה אמנית, החיה כאן ועכשיו. לצד הספקטקל הגועש והמרשים הזה מוצגים ציורים קטנים ואינטימיים יותר, בהם ״מטפלת״ האמנית בפרטים מתוך התמה המרכזית ״אוטובוסים בים״. אקספרסיביות, סימבוליות, ילדיות, חרדה, הומור ודמיון הם חלק בלתי נפרד מהחוויה הכוללת.

דגנית בן אדמון בסדנה ברמת אליהו (צילום: מיכל אדלר)

הקיר הרביעי בסדנה לאמנות רמת אליהו

מאיה אטון, דגנית בן אדמון ודנה יואלי מציגות בתערוכה משותפת ״הקיר הרביעי״ שתיפתח בממוצ״ש (15.12) בסדנה לאמנות רמת אליהו. ״הקיר הרביעי״ הוא מונח מתחומי התיאטרון והקולנוע, המתאר קיר בלתי נראה החוצץ בין הבמה לבין הצופה. בתערוכה הקיר הרביעי אשר הגן על הפְּנים מפני החוץ, מתמוסס ונעלם, והצופה כמו צועד פנימה אל התוֹך הרך והפגיע של עבודות האמנות. הולדת התערוכה ברצון לשקף את היחסים בין הסדנה לבין השכונה שבה היא נמצאת. את הצורות, הצבעים והדגמים שקלטו שלוש האמניות במרחב הציבורי הן תרגמו בהקשרים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים, שהם חלק מהשפה האמנותית הייחודית לכל אחת מהן. אוצרות: אלפא חיימוב ואורית חסון ולדר.

The post הרשימה המשותפת // 13.12.2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

עדן בנט, בת 38, גרה בתל אביב.
אתר / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

נשואה לאדם + גבריאל בן 3.5

מה בצלחת?

די הכל.

מתוך התערוכה ״עסק ביש״ בביתן הלנה רובינשטיין

מתוך התערוכה ״אוזני חמור״ בגלריה בסיס. צילומים: לנה גומון

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

בימים אלה אני מציגה מיצב פיסול תלוי־מקום בתערוכת יחיד בשם ״אוזני חמור״ (אוצרת: שלומית ברויר) בגלריה בסיס, שנמצאת בתוך בית הספר בסיס לאמנות בהרצליה. בנוסף אני משתתפת בתערוכה הקבוצתית ״עסק ביש״, שנפתחה אמש (13.12) בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב (אוצרת: דלית מתתיהו). גם שם אני מציגה פיסול תלוי־מקום.

לרוב אני עובדת עם חומרי גלם, חפצים ושאריות שאני אוספת או קונה בשיטוטים עירוניים, בעיקר בתל אביב, עיר מגוריי. מעניינות אותי הופעות חומריות ופיסוליות המאכלסות את הסביבה האורבנית שבה אני חיה: אדריכלות ארעית ומאולתרת, כלי עבודה, מכשירים, חפצים נטושים, שאריות חומרי גלם, קומפוזיציות מקריות, עקבות של החיים החברתיים של העיר. הסטודיו שלי בעשר השנים האחרונות ממוקם בדרום העיר, בין בתי מלאכה, מפעלים קטנים וחנויות סיטונאות, ואלו מהווים בעבורי מקור השראה ומקור לחומרי יצירה.

בעבודות שלי אני שואפת ליצור התרחשות פיזית של יחסים פיסוליים דינמיים וארעיים בחלל – כמו שיווי משקל, מתח, כיפוף, הנחה, תלות, יחסי קנה מידה, ועוד. מעניין אותי היחס שמתקיים בין החוויה האסתטית־חושית שלנו לבין המטען החברתי והזיכרון האישי והקולקטיבי שנושאים איתם חפצים, חומרים, פעולות, צורות, צבעים, וחללים שונים. המיצבים שאני יוצרת מתפקדים כמרחבי אירוע זמניים; כוראוגרפיות שקפאו לרגע, ויתפרקו בחזרה למרכיביהן בסוף התערוכה.

בשביל העבודה על התערוכה ״אוזני חמור״ בגלריה בסיס הבאתי לחלל הגלריה מצבור של חומרים וחלקי פסלים מוכנים מראש מהסטודיו, ובמהלך שלושה שבועות המיצב נבנה בחלל עצמו (תקופת הקמה ארוכה יחסית, זו הייתה פריביליגיה). בתערוכה הזו עניין אותי במיוחד הגוף האנושי ודרכי הייצוג שלו, אבל לא באופן ישיר, אלא באמצעות חפצים, עזרים ופעולות גופניות למיניהן. רציתי ליצור פסלים שמערבים מפגש בין פרקטיקות של עבודה גופנית מעולמות שונים: מצד אחד – תרבות גוף של פנאי, כושר, שיפור עצמי; מצד שני – עבודת כפיים, עמל פועלי, עבודות בנייה והרס; ומצד שלישי –  הגוף הנעזר והמטופל באמצעות פיזיותרפיה, תיקון וריפוי של הגוף מבחוץ ומבפנים.

בעבודות שאני מציגה בהלנה רובינשטיין יש התייחסות לנושא שבו עוסקת התערוכה, שיבוש, תאונה, טעות וחוסר שליטה – המשותפים לתהליך היצירה כמו גם לחיים עצמם.  

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

ב־2005 במהלך הלימודים לתואר ראשון במחלקה לאמנות בבצלאל, נסעתי במסגרת תכנית חילופי סטודנטים לסמסטר אחד בבית הספר סלייד לאמנות בלונדון. ראש המחלקה לפיסול בזמנו היתה פילידה ברלו, פסלת מרתקת וחכמה, שלמדתי ממנה הרבה מאד, למרות הזמן הקצר שהייתי תלמידה שלה. רק בשנים האחרונות (אחרי שפרשה מהוראה  בסביבות גיל 70) היא זכתה להכרה ממסדית ובין־לאומית והציגה בביאנלה בוונציה ב־2017.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף את צריכה כדי לממן אותו?

הייתי מאוד שמחה לעשות תערוכת פיסול בגן עירוני כלשהו. גן יעקב בתל אביב – שתכננו האדריכל יעקב רכטר והגנן אברהם קרוון – הוא פנטזיה, מקום מופלא באמצע העיר, שאני אוהבת לבקר בו מאז הילדות. באופן כללי גנים עירוניים הם אחד המרחבים שאני הכי אוהבת לגלות ולחקור בכל עיר אליה אני מגיעה. כמה זה יעלה? בטח לא מעט.  

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

הממ… מכנסיים חורפיים שמתאימים להריון

רוצות להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // עדן בנט appeared first on מגזין פורטפוליו.

המאיירת והאמנית קרן תגר הלכה לעולמה לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. תגר, ילידת 1979, הכירה את בעלה, המעצב אולג מילשטיין, במסגרת הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. כמי שלמדו במחזור ה־100 הם סיימו את הלימודים בשנת 2006. היא עבדה כמעצבת גרפית במעריב ובהארץ עד שהחליטה להפסיק לעבוד כמעצבת ולהשקיע את זמנה בקריירת האיור שלה.

קרן תגר ואולג מילשטיין

״פתחתי בלוג ב־2010 מתוך מטרה ליצור פלטפורמה שאני יכולה לעשות בה מה שאני רוצה, להיות מאיירת בלי לקוח״, היא סיפרה בראיון לפורטפוליו. ״שם התחלתי לעשות את מה שאני הכי אוהבת, בלי מגבלות ובלי כלום. משם הגיעו הרבה עבודות מסחריות שהתאימו לחלום שלי לעבוד עם עולם האופנה.

״איור יותר אמנותי, איורים שהם לחלוטין תוצאה של גחמות שלי, מן יומן כזה. בבלוג אתה יכול ליצור לעצמך הזדמנויות שהיה קשה יותר ליצור לפני כן, בעיקר אצל מאיירים. יש לנו תכונות אופי משותפות, אנחנו אנשים שאוהבים להיות לבד. כשגיליתי בגיל 20 שאתה יכול לשבת כל היום בבית ולצייר זו הייתה התגשמות חלום. עכשיו אתה יכול גם להיות כזה וגם לזכות בחשיפה ולשתף״.

קרן תגר, מתוך התערוכה בגלריה חנינא

בחמש השנים האחרונות הפכה תגר לאמנית פעילה, והמשיכה ללימודי התואר השני באמנות בבצלאל שאותם סיימה בשנה שעברה. מוקדם יותר השנה היא הציגה תערוכה משותפת עם שיראל ספרא בגלריה חנינא, ובשנה שעברה הציגה בחחמת האמנים של יריד צבע טרי.

בשנת 2013 הציגה בגלריית אלפרד תערוכת יחיד בשם ״בגיל שלוש ושלושים הפסקתי לפחד״ (אוצרת: מרב זקס). שמה של התערוכה נלקח ממשפט שהופיע בעבודה שיצרה תגר ב־2012 – שנה שכבר בה האפשרות האמיתית והקרבה של המוות נטרלו את רוב הפחדים שהגבילו לדבריה את חייה עד כה. שלוש שנים לפני כן פתחה תגר בלוג אישי – Drawing Diary – ששימש לה כפלטפורמה עצמאית לתצוגה של עבודות האמנות שלה.

בבלוג, שהצליח לצבור פופולריות רבה, היא הציגה איורים, ציורים, קולאז׳ים, פסלים ועבודות טיפוגרפיות. ״בעבודותיה, קרן עוסקת רבות בתחושת ׳הזמן שעובר ואוזל׳, שאותו היא מרגישה נושף בעורפה כל הזמן״, כתבה מרב זקס, אוצרת התערוכה. ״התחושה המעורפלת הזאת, שמלווה אותה שנים, התגלגלה למצב קונקרטי ומטלטל כשגילתה שהיא חולה. קרן מספרת שהצורך לצייר מציל אותה ומוציא אותה מהמיטה בכל יום מחדש״.

הלוויתה של תגר תתקיים מחר, יום ראשון 16.12, בשעה 12.00 בבית עלמין מורשה, רמת השרון

מתוך הספר הקומדיה האנושית

The post קרן תגר 1979-2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

יום שישי האחרון, 08:30 בבוקר. אני שולח הודעת ווטסאפ לפלורין שמידט, מצמד אמני הרחוב LOW BROS, שהגיע לארץ ביחד עם אחיו כריסטוף, לצייר על הקיר של בית ביכורי העתים בתל אביב. המטרה: לקבוע מועד לראיון בהמשך היום. שמידט מציע שניפגש בשעה 17:00, אחרי שהם יסיימו את העבודה, ושאני אצטרף אליהם למכבסה. ״אנחנו ממש צריכים בגדים נקיים״, הוא כותב.

״ראיון־מכבסה! תמיד יש פעם ראשונה לכל דבר״, אני עונה, לא בטוח אם הוא רציני או לא. בכל זאת אמני רחוב, ובכל זאת הם בדרכים כבר כמעט חודש, אחרי שהגיעו לתל אביב היישר מפרויקט אחר במיאמי. כך או כך ראיון־מכבסה עוד לא היה לי, ואני נכון להרפתקה.

לקראת השעה 17:00 אני מגיע למשכן הזמני של ביכורי העתים, בפינת הרחובות לינקולן וסעדיה גאון בתל אביב. שני האחים נמצאים על המנוף, מציירים בשקט ובריכוז. הקיר לא נראה בכלל כמו עבודת אמנות שאמורה להסתיים עד יום שני, אבל הם נראים רגועים. מבעד למצלמה – הצבעוניות הפסטלית, הדקל, השקיעה – אפשר היה לחשוב בקלות שאנחנו במיאמי; או בכל מקום אחר בעולם. וזה לא מפתיע: מי שקצת עוקב אחרי האחים כריסטוף (בן 33) ופלורין (בן 36) שמידט, יכול לראות את עבודותיהם ואת ציורי הקירות שלהם ברחבי העולם – בנגקוק, ליסבון, ורשה, רבאט, אטלנטה, ונקובר, הונג קונג, לונדון ועוד.

צובעים את הקיר של מרכז ביקורי העתים

השניים פועלים מאז 2011 בברלין תחת השם LOW BROS, עיוות של Lowbrow, שמה של תנועת אמנות שצמחה מהקומיקס, הפאנק ואמנות הרחוב של לוס אנג׳לס בשנות ה־70; השינוי מ־brow ל־bros (אחים) היה מתבקש. הם הגיעו לארץ בהזמנת שגרירות גרמניה בתל אביב לציון שנת ה־70 להקמת מדינת ישראל, והפרויקט מתקיים בשיתוף עיריית תל־אביב-יפו, מרכז התרבות ביכורי העתים (מרכז מקצועי ללימודי אמנויות הבימה שמפעילה העיריה) וקרן ריאליטי.

תשוקה רומנטית של מסכים

חצי שעה לאחר מכן אנחנו יושבים במכבסה ברחוב אבן גבירול; אז לא, זו לא הייתה בדיחה. המנגנון להפעלת שלוש (!) מכונות הכביסה פוצח, בקבוקי הבירה שנקנו בפיצוציה השכנה נפתחו, המחשב הנייד מוכן לפעולה, אפשר להתחיל. במובן מסוים זה הלוקיישן המושלם לראיון עם כוכבי אמנות הרחוב שהגיעו מגרמניה: לא שגרתי אבל שקט, יוצא מהשטאנץ אבל בכל זאת עם סאבטקסט של סדר וניקיון. ממש כמו העבודות שלהם: מוקפדות, מזמינות, ותמיד עם טוויסט. גם הם מבינים את הפוטנציאל של המקום, כפי שאפשר יהיה לראות בתמונות ובסרטונים שהם יעלו ל־55 אלף העוקבים של עמוד האינסטגרם שלהם בהמשך הערב.

 הם כבר שבוע בתל אביב, גרים בדירת אייר בי.אנד.בי ברחוב שינקין, שינוי גדול מחוף הים של מיאמי של השבוע שעבר. הם אוהבים את העובדה שהקריירה שלהם מביאה אותם למקומות שונים בעולם, ותוהים איך הביקור בתל אביב ישפיע על העבודות הבאות שלהם. ״אנחנו אוהבים לעשות משהו חדש בכל מקום״, אומר פלורין, ״להציג את האמנות שלנו, אבל גם להיות מודעים לאיפה אנחנו מציירים – ובמקרה הזה על הקיר של מרכז קהילתי בתל אביב – ולתהות מה מזה יחלחל הלאה״.

מיאמי, ארצות הברית

רבאט, מרוקו

כך לדוגמה, בשנה שעברה אחרי תערוכה בלונדון וביקור בתערוכת הבסט־סלר של דיוויד הוקני, הבריכות של הוקני מצאו את דרכן מלוס אנג׳לס לקיר על בנין ברבאט, מרוקו. ״חשבנו שיהיה מעניין דווקא במדינה כמו מרוקו לשחק עם הגיאומטריה האיסלמית, ולשלב שם את הבריכה; לשלב את שתי התרבויות ביחד. כשהבנו שמתקיימות במרכז ביכורי העתים בתל אביב פעילויות של מחול, תיאטרון, אמנות, התחלנו לחשוב מה לקחת מזה לעבודה״. 

ואז מה?

פלורין: ״אף פעם אין לך מספיק זמן, להגיע שבועיים קודם, להכיר את המקום ולתכנן כמו שצריך. אז הנה, הגענו ממיאמי וישר התחלנו לעבוד. נדמה לי שהבאנו לתל אביב משהו מהרוח של מיאמי: התנועה שיש בציור, הצבעוניות, השקיעה, הוורדים המפוקסלים, המים.

״בדרך כלל אנחנו לא אוהבים יותר מידי סימבוליות, אנחנו אוהבים את המטען שהאלמנטים נושאים עימם. לדוגמה, בוורד יש  רגש, יש דרמה. והיום ורד זה משהו שמילניאלז משתמשים בו, באימוג׳יז, מן תשוקה רומנטית של מסכים. אז יש בזה שכבות של משמעות״.

רטרו־פוטוריסטי, עם וייב של וינטג׳

ציור הקיר בתל אביב הוא המשך לקו אמנותי יחסית־חדש שלהם מהשנה האחרונה: יותר אבסטרקטי, פחות דמויות של אנשים או בעלי חיים, ועדיין משלב בין צורות דו ותלת־ממדיות, עם שפה צבעונית אחידה שמושפעת מתרבות אמריקאית של שנות ה־80. 

״התחלנו לעבוד ביחד ב־2009 בלי שידענו לאן זה ימשיך״, מספר כריסטוף על תחילת העבודה המשותפת. ״כמי שמגיעים מעולם הגרפיטי כבר היינו רגילים לעבודת צוות. התחלנו לצייר דמויות ולבדוק איך אנחנו יכולים לפתח אותן, ניסינו למצוא את הסגנון שלנו. כבר אז הן ייצגו סטריאוטיפים של אנשים שאתה אולי מכיר מעולמות ההיפ־הופ, הסקייטבורד, אמנות הרחוב. לדוגמה, לנמר יהיו מאפיינים של המנהיג של החבורה, וכן הלאה. אחרי משהו כמו חמש שנים התעייפנו מזה, רצינו לחדש.

״בעבודות שלנו בא לידי ביטוי הקונפליקט בין מסורת וקדמה: אנחנו אוהבים לעסוק בעולם הדיגיטלי ולבדוק איך אנחנו מתחברים אליו כמי שגדלו בשנות ה־80 בהמבורג. אנחנו הדור שבין הכיסאות: גדלנו אנלוגית, ועכשיו הכל דיגיטלי. המחשבה הרומנטית המתבקשת היא לשמור על המסורת, אבל אנחנו אוהבים גם את ההתפתחויות הטכנולוגיות החדשות״.

פלורין: ״אפשר להגדיר את הסגנון שלנו כרטרו־פוטוריסטי, עם וייב של וינטג׳ ותרבות דיגיטלית״.

מנהיים, גרמניה

המבורג, גרמניה

כריסטוף: ״חשבנו שיהיה מעניין לעשות עבודות שאין בהן דמות שמייצגת טיפוס אחד, אלא עבודות שמייצגות דור; שמשקפות במידה מסויימת את  השינוי של ההתנהגות החברתית בעידן הדיגיטלי, עם הרשתות החברתיות, הבלוגים והאינטרנט. היום אתה מתקשר עם אנשים דרך מסך באי־מייל, בסמס, בפייסבוק. יש לנו כל כך הרבה חברים, אבל עם כמה מהם אנחנו באמת מתקשרים?

״חשבנו לתמצת את הרעיון והבנו שאנחנו יכולים להיות פחות מפורשים. אם השועל, לדוגמה, ייצג בעבודות קודמות שלנו אנשים מסויימים, בעבודה על הקיר בתל אביב כבר אין נוכחות אנושית מפורשת: אתה  צריך לדמיין מה יקרה אם יכנס לסצינה הזו בן אדם״.

כמה זה גרמני? בין־לאומי? התחושות האלו?

פלורין: ״הביצוע מאוד גרמני, הדיוק, אבל ההשפעה מגיעה מאמריקה, מקליפורניה, ממיאמי, למרות שביקרנו בלוס אנג׳לס בפעם הראשונה לפני שלוש שנים בסך הכל. אז זה לא רק גרמני״. 

מה אתם אוהבים בלעבוד בקנה מידה גדול של קירות? 

פלורין: ״אתה יכול להשוות את זה לבמאי קולנוע שעושה עבודה לאייפון או סרט למסך הגדול. חוץ מזה שבסך הכל כמי שבאים מגרפיטי, זה מהלך טבעי, לעבוד בחוץ, להיות בתנועה במקום לשבת על הכיסא. בסטודיו יש מיילים והפרעות, וזה קשה לעבוד מבלי לחשוב על כל הדברים האחרים שאתה צריך לעשות. פה אין לך ברירה: אתה כל הזמן בפוקוס על העבודה״. 

כריסטוף: ״זה כיף, להיות בחוץ, לפגוש הרבה אנשים, לראות מה התגובות שלהם כשאתה רק מתחיל לעבוד, כשהעבודה גמורה, בטח במדינות שהאנשים פחות רגילים לעבודות מהסוג הזה במרחב הציבורי: בהתחלה הם מאופקים, ולאט לאט הם מתחילים לדבר איתך. זה גם שומר אותך צעיר כי אתה עושה משהו שעשית כבר בגיל 16. זה נחמד״.

תמיד הסתדרתם אחד עם השני?

פלורין: ״כן, תמיד היינו בקשר טוב. לפעמים חושבים שאנחנו תאומים״, הוא אומר. ואמנם, לאורך כל הראיון הם משלימים אחד את המשפטים של השני, לפעמים מדברים ביחד כאילו הם ישות אחת, ויש בהתנהלות שלהם משהו דומה: קור רוח, חוש הומור, רציניים בעבודה אבל לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות.

״אנחנו משתפים אחד את השני בכל כך הרבה דברים. יש לנו אפילו את אותו קעקוע, ׳העין המשותפת׳ שלנו. זה עוזר שיש מטרה גדולה יותר בחיים: אנחנו שניים, האגו לא כזה משנה, זה נשאר במשפחה. אנחנו באמת בוטחים אחד בשני, בהחלטות שאנחנו צריכים לקבל, ובחלק היצירתי של העבודה״. 

אל תקשיבו להורים שלכם

אם בעבר הסקיצות לעבודות שלהם היו חופשיות יותר, בעיפרון, היום הם מספרים שהכל מתוכנן במחשב; וזה לא רק עניין של גיל או טכנולוגיה. ״ככל שיש יותר כסף מעורב בפרויקט, צריך תכנית יותר מסודרת״, אומר פלורין. יחד עם זאת, למרות שמדובר בפרויקטים מוזמנים ובתשלום, ולמרות הרקע שלהם כמי שלמדו עיצוב ותקשורת חזותית, הם רואים בחופש האמנותי ערך חשוב ועקרוני. ״אנחנו מציגים אפשרות אחת, אם יש הערות טובות אנחנו מקשיבים, לוקחים בחשבון איפה אנחנו מציירים, אבל אין לנו עניין לרצות את כולם״. 

כריסטוף: ״זה לא שונה מאוד מתערוכת אמנות עם קול קורא שמבקשים ממך לעשות עבודה בנושא מסוים״. 

פלורין: ״אנחנו מצליחים איכשהו להתנהל עם זה, אולי כי אנחנו באים מרקע של עיצוב גרפי וגרפיטי״. 

כריסטוף: ״אבל אם אני צריך לתת עצה לדור הצעיר: תעשו מה שמשמח אתכם, מה שיש לכם תשוקה לגביו. אנחנו התחלנו מגרפיטי, מציור על קירות, וכשהבנו שצריך לחיות ממשהו עשינו עיצוב גרפי ואיור. רצינו ליצור ולהיות יצירתיים, הייתה לנו תשוקה לצייר, ואז התחילו לשלם לנו שנעשה את מה שאנחנו אוהבים ולשלוח אותנו לכל מני מקומות בעולם, ואנחנו אסירי תודה על כך; בהתחלה בכלל לא חשבנו שזה אפשרי״.

פלורין: ״ואל תקשיבו להורים שלכם״.

כריסטוף: ״בטח לא היום. אולי פעם היה ערך לעצות מההורים בקשר לקריירה ולעתיד, אבל היום אף אחד לא יודע מה יקרה. הדור הצעיר גם ככה קרוב יותר להווה, הם יודעים יותר טוב״.

פלורין: ״זה מצחיק שאתה מקבל מייל מאנשים צעירים ששואלים איך להתחיל קריירה כאמן רחוב. הם אומרים שהם חרוצים ויכולים לעבוד קשה. אבל עבודה קשה לא צריכה להיות נקודת ההתחלה של האמנות שלך״‭.‬

כריסטוף: ״בסוף אף אחד לא עובד קשה כמו מישהו שיש לו תשוקה״.

מה השלב הבא באמנות שלכם?

כריסטוף: ״אנחנו רוצים לעשת פרויקטים גדולים יותר, עם וידאו, מוזיקה ואנימציה. לעבוד בתלת־ממד, פסל ציבורי, משהו שהוא מעבר לדו־ממד. התחלנו כבר לעבוד על משהו כזה אבל אנחנו רוצים לחשוב יותר בגדול״.

The post LOW BROS: ברלין פינת מיאמי בתל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

אירוע Pottery Slam, שיתקיים בפעם השניה בבית בנימיני בתאריכים 2-4.5.2019 וב־10-11.5.2019, הוא אירוע הנמשך על פני שני סופי שבוע, ובמהלכו הופכת הגלריה למעבדת ניסיונות ארעית בחומר, בגוף, בפעולה ובמילים; מיצג רב תחומי, שמטרתו להרחיב את השיח על שדה הקרמיקה, לחשוף את הקהל לתהליך היצירה על היופי, הסקרנות והפוטנציאל הגלומים בו, ולאפשר לקהל לחוות עם היוצרים רגעים ברי חלוף של יצירה.

Pottery Slam2 חומ(ר) גוף: מחזור חיים – הוא אירוע המציע מפגש לא שיגרתי בין חומר לגוף תוך התייחסות לשלבים השונים ״במחזור החיים״ של החומר. מחזור חיים של חומר / אוביקט והתכלותו, כמטאפורה למחזור חיים של בני אנוש, מחזורים של תהליכים היסטוריים – תרבותיים, פוליטיים, וחברתיים. אפשר למצוא הקבלה בין השלבים השונים בחיי חומר לבין אלה של בני אדם וכן נקודות השקה משמעותיות בין פעולות החומר לבין הגוף הפועל עליו. באירוע הנוכחי יושם דגש על החיבור הייחודי שלרוב מופיע רק בסטודיו: חום־גוף־חומר ואותו שילוש יהפוך למרכז היצירה. גלגוליו של החומר ותכונותיו השונות – גמיש / יציב / שביר / יבש / רטוב / נוזל / מוצק ועוד, יוכלו לבוא לידי ביטוי דרך מופעים ואקטים אמנותיים ובכך ייטענו במשמעויות נוספות שאינן נראות לעין באוביקט מוגמר ופסיבי.

במהלך האירוע ישתנו פני הגלריה העליונה וגג בית בנימיני בהתאם לאקט האמנותי של יוצרים מדיסציפלינות שונות. התהליך כולו יתועד בווידאו ויוקרן בלופ על גבי מסך בגלריה, כך שבכל נקודת זמן יוכלו המבקרים לצפות בתהליכים שקרו במקום לפני שנכנסו לחלל היצירה הארעי.

אמני מיצג, אמני תנועה, קרמיקאים, מעצבים ויוצרים מוזמנים להגיש הצעה להשתתף באירוע, תוך התייחסות ספציפית לחלל הגלריה העליונה ו/או הגג של בית בנימיני. ההצעה תכלול:

• תיאור קונספט ההצעה למיצג/מופע/פעולה בהקף של עד חצי עמוד
• קורות חיים בהקף של עד חצי עמוד
• חמישה דימויים של עבודות מייצגות ורלבנטיות
• פרטים ליצירת קשר – מספר טלפון וכתובת דוא״ל

את החומרים יש להגיש בקובץ PDF אחד בלבד השמור תחת שם האמן לכתובת דוא״ל: potteryslam2@gmail.com

מועד אחרון להגשת הצעות: 1.2.2019

The post קול קורא: Pottery Slam 2 appeared first on מגזין פורטפוליו.

בעוד שלושה עשורים תחגוג ישראל 100 שנים להיווסדה, ומחשבות לגבי העתיד כבר מעסיקות גופים וארגונים שונים המנסים לאמוד את האתגרים שהוא צופן בחובו, ונערכים לקראתו עם תכנון לטווח ארוך וחשיבה אסטרטגית. ״ישראל 2048 – אתגרי הסביבה הבנויה״, תחרות שיועדה למוסדות להשכלה גבוהה והתקיימה ביוזמה משותפת של המשרד להגנת הסביבה והמועצה לבנייה ירוקה, היא דוגמה להתייחסות כזו, שנועדה לעורר ולקדם מחשבה על פתרונות חברתיים, סביבתיים וברי קיימא כמענה להתמודדויות הצפויות בעתיד.

מתוך 29 קבוצות מ־12 מוסדות לימוד שנטלו חלק בתחרות, נבחר כזוכה הפרויקט ״ישראל ירדן – מרכז חקר בין־לאומי לשיקום נהרות״ של לוטם חממה, אלכס סאיטובה וענבר מכלוף. הפרויקט תוכנן במסגרת סטודיו לתכנון אדריכלי של שנה ד׳ במחלקה לאדריכלות במרכז האקדמי ויצו חיפה, בהנחיית האדריכל פרופ׳ ברוך ברוך, האדריכלית מיכל בר עוז, והאדריכלית ד״ר דנה מרגלית.

כל הפרויקטים שהוגשו על ידי סטודנטים במחלקה, ובכלל זה הפרויקט הזוכה, נוצרו בשיתוף פעולה עם רשות ניקוז ונחלים ירדן דרומי, והתמקדו במרחב שמשתרע בין נהר הירדן ובית שאן, בין קיבוץ גשר לקיבוץ טירת צבי. המיקוד הגיאוגראפי שהוגדר נבע מתוך הכרה בצורך לפתח עתודות קרקע בפריפריה, רחוק מהמרכז, תוך שימת דגש על התייחסות סביבתית מקיימת, ולדברי האדריכלית פרופ׳ אירית נתניהו, ראש המחלקה לאדריכלות, ״מדובר במרחב שזועק להתערבות ושיקום ומהווה אתגר שהעתיד מעמיד למולנו כבר היום״.

לצד רשות ניקוז ונחלים ירדן דרומי, ההצעה של חממה, סאיטובה ומכלוף פותחה בשיתוף פעולה גם עם החוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה. הרעיון שעמד בבסיסה היה שיקום פיזי ותודעתי של נהר הירדן, כולל שטחי ״המסדרון״ האקולוגי שלאורכו ושמורת הטבע שלצדו, וניצול שני עבריו, הישראלי והירדני, להקמת מרכזי מחקר ותיירות במקטע הסמוך לקיבוץ גשר. אזור זה מאופיין בעושר טבעי והיסטורי כאחד, אך במצבו הנוכחי הפוטנציאל הגלום בו אינו ממומש בשל מספר גורמים: התייבשות הנהר – כתוצאה משאיבת יתר, מסכרים חוסמים ומירידת מפלס הכנרת – שפוגעת במערכות האקולוגיות שמתקיימות לאורכו; התיישבות חקלאית דלילה, שאינה יציבה כלכלית וסובלת מבעיות אופייניות לפריפריה (שכר נמוך, מיעוט תעסוקה, הגירה שלילית וכדומה); והיעדר כמעט מוחלט של מוקדי תיירות, למרות שמדובר במיקום בעל ערך לשלוש הדתות.

הפרויקט חותר למימוש הפוטנציאל הטבעי של נהר הירדן כעורק אקולוגי משותף לישראל ולירדן, ופורש תכנית שיקום ופיתוח בעלת גון אופטימי, שעיקרה ניצול גבול הנהר כגבול טבעי תוך התייחסות לארבעה יבטים חשובים: תיירות במאה ה־21, אקולוגיה, יצירת שיתוף פעולה ״שכונתי״ בין ישראל וירדן והזדמנות לקדם שיח סביב נושאים משותפים שעומדים על סדר יומן, ושיקום־שימור ערכים היסטוריים. התכנית קושרת מרכיבים אלה בתכנון רחב שמקיף את כל אורכו של נהר הירדן, ובכלל זה פיתוח משיק־מקביל בצד הירדני.

לוטם חממה, שכמתחייב מתקנון התחרות הייתה נציגת קבוצת הסטודנטיות, מספרת על תהליך מחקר מרתק ומאתגר שדרש השקעה אינטנסיבית של חצי שנה ש״זלגה״ גם לחודשי חופשת הקיץ. ״המטרה הייתה להתערב בסביבה וליצור משהו חדש ללא פגיעה בקיים, כשהאתגר המשמעותי ביותר נגע לצד הירדני. מדובר בטופוגרפיה שונה ובאוכלוסיה שונה, ובהיעדר שיח אנושי ישיר עם ירדן היה קושי עם חומרים רלוונטיים. נאלצנו להסתייע בנתונים כמו מפות ותצלומי אוויר, ונעזרנו באנשי רשות ניקוז ונחלים ירדן דרומי״.

לוטם חממה, אלכס סאיטובה וענבר מכלוף

התכנון המוצע מנצל את התשתיות שקיימות בשטח לפתרונות שהוא מעלה, וביניהן בריכות דגים באזור גשר, וכן שרידים היסטוריים, כמו מתחם גשר הישנה, שרידי תחנת הרכבת העותומאנית, גשרים – ממלוקי, עותומאני ובריטי – שמחברים ביו ישראל וירדן, תחנת הכוח בנהריים ומבנה נטוש של המשטרה הבריטית. לשיקום המסדרון האקולוגי שלאורך הנהר מציע הפרויקט להקים בריכות טיהור אקולוגיות בשטח ישראל, במקטע הקרוב לקיבוץ גשר: הבריכות אמורות לקבל את המים מהריקון התקופתי של בריכות הדגים הקיימות, לטהר אותם, ולהזרימם לנהר הירדן תוך חידוש הזרימה בו ושיקום המערכות האקולוגיות שנפגעו.

במסגרת שיקום המבנים ההיסטוריים שקיימים באזור מסב הפרויקט את מבנה המשטרה הישן, שנבנה בתקופת המנדט הבריטי על מנת לשמור על תחנת הרכבת של גשר, לשמש כמבנה הראשי במרכז משולב־מחקרי, אקולוגי, תרבותי ותיירותי, שנועד להוות מוקד אקדמי וכלכלי באזור עמק הירדן, כמו גם במישור הבין־לאומי. המבנה המשוקם מתוכנן להכיל אולם כנסים, מעבדות מחקר, חלל לתצוגת תוצרי מחקר, חללי אירוח לחוקרים וחצר פנימית רחבת ידיים. בסמיכות אליו, לאורכו של ציר שנמתח בינו למרכז מקביל שמתוכנן להיבנות בצד הירדני, מתוכננים מבנים נוספים לשימוש מחקרי, תרבותי ומסחרי.

ככלל המרחב קושר את ערכי הטבע וההיסטוריה הקיימים עם ראייה עתידית, כשהוא משלב טכנולוגיות מתקדמות לצד עקרונות ברי קיימא – הן במרכיבים מבניים, דוגמת מערכת גגות כפולה משולבת עם צמחייה שמייצרת בידוד תרמי; הן בשימושי החומרים, והן במערכות ירוקות שמשובצות בו, כמו ״ביצות״ שבנויות מחומרים ממוחזרים, כשהצמחייה ששתולה בתוכן מזמנת סביבת חיים עשירה במזון לבעלי חיים מקומיים. ברוח ההתייחסות המקיימת של הפרויקט ובהתאמה לתכניו, מתחם המרכז אינו מאפשר כניסת רכב ממונע ומערך התנועה בו, שמיועד רק להולכי רגל ו/או רוכבי אופניים, מתבסס על ציר מסוע אלקטרומגנטי שמחבר אותו עם ירדן, על שבילים ועל גשרים.

אלה, לצד המרחב הפתוח שנפרש בין המבנים ומאפשר שיטוט רגוע ביניהם, הבריכות האקולוגיות והביצות הצפות על הצמחייה ששתולה בתוכן, מייצרים מופע נופי מטופח, שהופך את המתחם כולו לאתר פנאי מזמין ולמוקד תיירותי אקולוגי רב עניין. מעבר להתייחסותו הרחבה והמושכלת למכלול ההבטים ולפתרונות הישימים והאופטימיים שהוא מציע, ערכו של הפרויקט טמון גם בהשלכות שנגזרות ממנו, ושיש בידן להביא למינוף ושגשוג של האזור כולו: יצירת מקורות תעסוקה לתושבים בישראל ובירדן, פיתוח מוקדי תיירות טבע שנוכח צפיפות עירונית שהולכת וגדלה מהווים מקור משיכה לציבור, ופתיחת חלון הזדמנויות להרחבת התקשורת בין ישראל וירדן גם בנושאים נוספים. אמנם רק ימים יגידו אם ב־2048 אכן נמצא את עצמנו בדרך לטיול בקמפוס האקולוגי שעל גדות נהר הירדן או לאתר תיירות טבע אחר שפותח באזור, אך לקוות שכך יהיה אפשר ואפילו רצוי.

The post ישראל 2048: אתגרי הסביבה הבנויה appeared first on מגזין פורטפוליו.

הלובי מקום לאמנות יפעל השבוע (16-22.12) תחת שמה של גלריה ברבור, ויציג את התערוכה ״ברבורים״, כחלק מפעולות המחאה נגד הלחצים הפוליטיים והתביעה לפינויה של הגלריה, שנתקבלה לאחרונה על־ידי בית משפט השלום. הגלריה בלובי תחת השם ״ברבור III״ היא המשכו של מהלך שהתחיל האמן הדס עפרת, כשפתח את ״ברבור II״ בסטודיו שלו במושבה הגרמנית בירושלים. עפרת פעל כאקט ספונטני של הזדהות ואליו מצטרפים כעת אמנים וגלריות ברחבי הארץ.

במסגרת זו תוצג בלובי מקום לאמנות בתל אביב למשך שבוע תערוכה של ציורים, פסלים, פרפורמנס ווידאו־ארט בנושא ברבורים. משתתפים: עדן אורבך עפרת, מוטי ברכר, דנה יואלי, ענת עינהר, הדס עפרת, יוסף קריספל, ואסתר שניידר – שהשתתפו בתערוכה הפותחת בירושלים. אליהם מצטרפים: יוסף קריספל, אורית חסון־ולדר, אנג׳ליקה שר, ורד ניסים, עודד אברמובסקי, רחל קיני.

הדס עפרת, ברבור (צילומים מ״ל)

״ברבורים״ אינה תערוכת אמנות רגילה, אלא התערבות אמנותית שמטרתה למחות על האופן שבו מתנהלת התרבות כיום בירושלים. גלריה ברבור נוסדה לפני 13 שנים. המינהל הקהילתי נענה אז ליוזמה ברוכה של ארבעה אמנים צעירים, בוגרי בצלאל – מאשה זוסמן, ינאי סגל, ניר הראל ודן אורימיאן, מאוחר יותר הצטרפה חגית קיסר – ואיפשר להם לפעול במבנה רעוע ברחוב שיריזלי, ליד שוק מחנה יהודה. עד מהרה הפכה פעילות הגלריה לאבן שואבת לאמנים ולתושבי שכונות מחנה יהודה ונחלאות. הפעילות האמנותית גובתה ביצירת שיח תרבותי וקהילתי – זריקת עידוד להתחדשות העירונית של מרכז העיר.

בעקבות אירוח ערב שיח עם עמותת שוברים שתיקה תבעה שרת החינוך, מירי רגב, מראש העיר להפסיק את פעילות הגלריה. העירייה ניהלה מלחמת חורמה לסגירת הגלריה ולבסוף הגישה תביעה באמתלת ״זכות קניין״ לבית משפט השלום, שפסק שעל הגלריה לפנות את המבנה עד ל־1 בפברואר 2019.

לדברי עפרת: ״הקמת גלריית ברבור חדשה, ויש לומר נוספת, היא פעולה אמנותית בעלת ממד סמלי וארעי. מטרתה להבהיר שחופש היצירה, כמו גם עצמאות ניהולית של מוסדות תרבות, הם עקרון יסוד בחברה דמוקרטית ונאורה. ואם מלים אלה אינן ברורות, נעזר במטאפורה מדממת: ציד ברבורים הוא פשע. האגם הקטן שלנו מאדים, ולא רק מבושה. גלריה ברבור כנראה תפונה בקרוב, אך לא ניתן יהיה לסגור אותה״.

אסתר שניידר, ברבור נחש

עדן אורבך עפרת

The post גלריה ברבור מתארחת בלובי מקום לאמנות appeared first on מגזין פורטפוליו.

עיריית תל־אביב–יפו בשיתוף פורטפוליו, תקיים את שבוע האיור השישי בתאריכים 21–30 בנובמבר 2019, במסגרת אירועי ״אוהבים אמנות. עושים איור״. אירועי שבוע האיור מוקדשים לאיור ישראלי מקורי ונותנים בימה למאות מאיירים מקומיים – ותיקים, צעירים ובעלי שם עולמי. במהלך עשרה ימים ושני סופי שבוע, הקהל הרחב יוזמן לעשרות תערוכות, סדנות, מפגשי מאיירים, חנויות פופ־אפ ועוד – שייפתחו במקביל בכל קצוות העיר, ובמרביתם הכניסה היא ללא תשלום. 

בשבוע האיור שנערך ב־2018 הוצגו 50 תערוכות במקביל – בגלריות, במוסדות תרבות, במוזאונים, במקומות בילוי ובמרחב הציבורי: יפו העתיקה, שוק הפשפשים, פלורנטין, קריית המלאכה, שדרות רוטשילד, אברהם הוסטל, בית הצעירים במזא״ה 9, בית האמנים, מרכז קהילתי דב הוז, נמל תל־אביב, מוזאון ארץ ישראל ועוד. 20 אלף מפות שפירטו את פריסת האירועים חולקו ברחבי העיר. האירוע פורסם במדיות השונות וזכה לחשיפה נרחבת באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות. ״אפטרסקול״, בית ספר פופ־אפ למאיירים, קיים בפעם השנייה סדנות וכיתות אמן עם מיטב המרצים והמאיירים בארץ. 

איור: ענת ורשבסקי

כבכל שנה, גם השנה בכוונתנו לתת הזדמנות להתארגנויות עצמאיות ולהציג בעיקר עבודות חדשות שהוכנו במיוחד לשבוע האיור. נשמח לקבל הצעות ל:

• תערוכות במסגרת שבוע האיור
• פעילויות לקהל הרחב ופעילויות במרחב הציבורי (חוצות) במסגרת שבוע האיור, בכל רחבי העיר
• פעילויות ותערוכות המיועדות למשפחות ולילדים

על כל מי שמעוניין להציג תערוכה בשבוע האיור, ליזום תערוכה או להיות חלק מגופים שמציגים, כמו אקדמיות לעיצוב, גלריות שיתופיות, מוזאונים וכן הלאה (בשלב זה שבוע האיור לא יוזם תערוכה שאפשר לשלוח לה עבודות). הפקת הפעילות של כל התארגנות או גוף היא באחריותם הבלעדית, ועליהם להקצות את המשאבים הנדרשים לשם הוצאתה לפועל, לרבות הסדרי ביטוח בעבור החומרים המוצגים ולטובת המבקרים בתערוכה (צד ג׳).

כדי להשתתף בשבוע האיור – להציג תערוכה או לקיים פעילות מיוחדת במסגרתו – יש להעביר הצעה שתכלול כמה משפטים אודות התערוכה או הפעילות, זהות המארגנים והמשתתפים, היכן היא עתידה להתקיים וכן הלאה, עד 1 באפריל 2019. לשאלות, להבהרות, להצעות, להארות ולהערות, ולשליחת הצעות לפעילויות ולתערוכות בשבוע האיור, אפשר לפנות ליובל סער, היזם והאוצר הראשי של שבוע האיור ולעידית שילוח, מנהלת הפרויקט, בדוא״ל illuweek@gmail.com

בהצלחה!

The post קול קורא: שבוע האיור 2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

גל שנפלד: בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר ב־2011 והמחזור הראשון של החממה למעצבים של מפעל הפיס. הקימה את המותג Mews המציע בגדים על טהרת השחור ב־2014. חיה, עובדת ומוכרת מהסטודיו הביתי בנווה צדק.

גל שנפלד. צילום: הילה עידו

קולקציית Voyager. צילומים: ג׳ולי טייטלר

Two Deserts of Sensation

החולצה הזו מייצגת את החלק של הקולקציה שמיוצר בהזמנה אישית ונעשה בעבודת יד סיזיפית. הדבקתי עם פינצטה את אבני הסברובסקי, אחת־אחת, כך שידמו את התנועה של השרשראות על גוף הרקדנית כשהיא מחליקה על הקרח.

הרעיון לקולקציית החורף, Voyager, התחיל מכתבה שקראתי בעיתון הארץ על רקדניות בטן תאומות ממצרים שזכו להצלחה בין־לאומית, ומאוחר יותר התברר שהן היו בכלל בנות למהגרים יהודים ממזרח אירופה. התחלתי לחשוב על נקודת המפגש בין שתי אסתטיקות מובחנות של מקומות שונים ובחרתי בשני מדבריות כהשראה לקולקציה: סהרה, כרפרנס לריקודי בטן, תכשיטים מאסיביים, חול זהוב וכו׳; וסיביר – החלקה על הקרח, גוונים כסופים והשפעה של התרבות האמריקאית. לקחתי מוטיבים שראיתי בחינות ואלמנטים שמופיעים על בגדי גוף וריקוד, ועירבבתי ביניהם.

הקולקציה מורכבת משני חלקים. החלק האחד כולל פריטים בודדים שנעשים בעבודת יד ומקושטים באבני סברובסקי. הם מייצגים הצעות ורעיונות שאני אוהבת, וכשמגיעה לקוחה אני מייצרת בעבורה פריט בהזמנה אישית, כשזה לוח ההשראה שלנו. החלק השני הוא ה־ready to wear שמציג פרשנויות יותר יום־יומיות של ההשראה. לחלק הזה המצאתי גם לוגו: הכנפיים של הספינקס והלוגו של הונדה יחד עם שם הקולקציה שלי. מצד אחד הוא מתייחס למצב האופנה כיום, הלוגומאניה, מותגי האופנה המהפכניים Vetements ו־Off-White; ומצד שני, בגלל שהוא מומצא, זה לא באמת ממותג – זו סוג של בדיחה פנימית על עולם האופנה.

משת״פים

היום אנחנו בעצמנו ממותגים, עם איך שאנחנו מתעדים ואוצרים את החיים שלנו ברשתות החברתיות, ולכן אנחנו מבקשים להפוך גם את בעלי המקצוע בתחום למשהו או מישהו שאפשר להעריץ. אני משקיעה המון מאמץ במה שאני עושה ורוצה לייצר קלאסיקה על־זמנית, ושהבגדים לא יהפכו ללא־רלוונטיים אחרי שתי עונות. אבל בתעשיית האופנה המהירה אין יותר מקום לאנשים שמקדישים את חייהם למקצוע או מלאכה מסויימת, כי המהות היא לקנות ולהתחדש באופן בלתי פוסק. חשוב לי למצוא מקום שהוא קצת מעל זה, ולהציע בגדים בעיצוב מובחן אבל לא בהכרח ממותג, כדי שישארו רלוונטיים במשך שנים. בעיניי זה הדבר הכי נדיב שמעצב יכול להעניק ללקוחות שלו.

נכון להיום אני האדם שעומד מאחורי המותג, אבל התכנון שלי הוא לייצר קהילה של אנשים עם חזון משותף, בית אופנה שיש בו צוות, דיון – שלא הכל סובב סביב החזון של גאון אחד בצורה שלא מאפשרת לשום דבר אחר לצמוח. היצירה של מרחב הדיון הזה תאפשר למותג לאתגר את עצמו ולהגיע הרבה יותר רחוק ועמוק. זו הסיבה שקראתי למותג Mews ולא גל שנפלד.

צילומים: ג׳ולי טייטלר

השנה גם התחלתי ללמד בשנקר קורס חדש לסטודנטים בשנה ג׳ בשם ready to wear, בנסיון להכין את הסטודנטים לחיים בתעשיה: איך עושים בגדים מוכנים ללבישה, איזה שאלות לשאול, איך לענות עליהן ואיך לפלח את קהל היעד. בשבילי זו דרך נוספת לעשות זום־אאוט מתוך הקונטקסט שבו אני פועלת ולפגוש מוחות ורעיונות חדשים, וגם לחלוק קצת מהתובנות שהגעתי אליהן בעקבות התהליך שאני עברתי.

אבולוציה

במהלך העבודה על פרויקט הגמר בשנקר המצאתי ציפוי פנינה ליציקות סיליקון, חומר שמתחבר רק לעצמו (מכרתי את האוטו כדי להבין איך לעשות את זה). אחרי סיום הלימודים נסעתי לתחרות ״מיטלמודה״ באיטליה וזכיתי בפרס החדשנות. כשחזרתי הבנתי שאני עדיין לא יודעת כלום – לא לעשות בגדים, לא יודעת מה אנשים רוצים ללבוש בכלל או איך התעשיה עובדת.

מה שכן ידעתי זה את מי אני מעריכה, והחלטתי לפנות למעצב יוסף דרך פייסבוק. זה מצחיק, כי היום כשפונים אלי באינסטגרם זה מעצבן אותי ואני מתעלמת, אבל זה היה רגע מסוים שבו זה היה נכון בעבורי. יוסף בדיוק היה צריך עזרה עם החסויות לתצוגה שלו בשבוע האופנה הראשון במתחם התחנה, ואצלו התחלתי להיכנס לתעשיה ולהבין איך היא עובדת.

צילומים: מ״ל

בהמשך הגיע מייל משנקר שב״משכית״ מחפשים רוקמות. כשעשיתי סטאז׳ אצל אלי טהרי עסקתי ברקמה במשך ארבעה חודשים, אז החלטתי לגשת ועבדתי על הקולקציה הראשונה של מותג ״משכית״ המחודש. ציירתי ערבסקות וצבעתי אותן בצבעי עפרון במשך חודשיים, שזה הדי.אן.איי של המותג. לא מזמן כשביקרתי בתערוכה ״מקום לאופנה״ במוזיאון ישראל ראיתי פריטים שציירתי בעיפרון ב־2013.

לאחר מכן עבדתי ב״צפון אברקסס״ של אייל שני, ושם למדתי ״לא להיות אני כשאני עולה על הבמה״ ואת החשיבות של הדרך שבה אני מציגה את עצמי ואיך היא מקדמת אותי מבחינה עסקית: לא את גל, אלא את המותג Mews. החלטתי שבגלל המצב של תעשיית האופנה אני רוצה לעצב תכשיטים ולא בגדים, אבל התכשיטים גדלו וגדלו עד שהייתי צריכה לעצב בגדים שיתאימו להם, ובסופו של דבר הקמתי את Mews, שלוש שנים אחרי שסיימתי ללמוד.

חדר משלה

בעבורי זה מדהים לגור בבית שהוא גם סטודיו ומרחב מכירה. כל יציאה שלי מהבית מלווה בקשיים ואני לא יוצאת יותר מפעם אחת ביום. אני דואגת שיהיה לי בבית כל מה שאני צריכה: מסך לבן לצילומים, בקבוקי וויסקי, סטודנטים שמגיעים להתמחות בזמן עבודה על קולקציה או פרויקטים מיוחדים, משלוחי בדים שכל הזמן מתחדשים ומאפשרים מהירות תגובה מטורפת; מהבית אני יכולה להכין 100 פריטים בשבוע.

אני עושה ויפאסנה בבית פעמיים־שלוש בשנה. בפעם הראשונה שעשיתי את זה, התבוננתי על מצב האופנה בישראל ושאלתי את עצמי מה צריך. לא היה שפע של מעצבים ישראלים צעירים כמו עכשיו, הכל היה בנסיגה: מצד אחד היו כיכר המדינה ומעצבי יוקרה, ומצד שני מותגים כמו זארה. ואז חשבתי על ההקמה של Mews.

שלי מהבית

בן הזוג שלי לובש את הבגדים שאני עושה, כי רובם יוניסקס, וחברים שלו באים ואומרים ״אני רוצה סווטשירט כמו של יובל״, אז אני עושה להם את זה פה בחמש דקות. אני כל הזמן עובדת על פריטים ומתכננת קולקציות, אבל תמיד משאירה מרחב להיות ספונטנית ואימפולסיבית. זה ההפך מקל, זה הכי קשה שאפשר, בגלל זה טוב שזה בבית.

Mews, צילומים: הילה עידו

כשהתיירים שמסתובבים פה רואים את הקקטוסים שבכניסה לחנות הם נכנסים, והרבה פעמים ככה הגיעו אליי לקוחות. מעבר לזה הרוב מגיעות מפה לאוזן או בעקבות כתבות ופרסומים. רוב הלקוחות הן בגילאי 30־45 שהרבה פעמים באות למצוא משהו לאירוע בסגנון פשוט ולא מתאמץ, אבל שכן ייראה מושקע. אני אוהבת לשלב בין הגבוה לנמוך ולא להציע מראה עשוי מדי, כי בסופו של דבר אחרי כל השקה נוצצת גם אנשי האופנה והסלבס מגיעים לשתות בירה על המדרכה ב״פורט סעיד״.

הכל שחור

מהרגע שהחלטתי ללבוש רק שחור כל־כך קל לי בחיים, זה עשה הרבה סדר בבלאגן. כשאני לא עסוקה במה אני לובשת ומה הדמות שאני עוטה על עצמי בכל יום, נוצר בתוכי חלל שפונה החוצה ולא עסוק בעצמו ובבימוי של הדמות הזו. באופן כללי אני חושבת שראש יצירתי עושה שימוש טוב בגבולות, ואם הייתי עובדת עם ורוד וכחול הייתי הולכת לאיבוד. שחור הוא חגיגה בשבילי, ובעבור בערך 5% מקהל הלקוחות שלי שגם הן לובשות רק שחור.

מצד שני, אני שמה לב שכמעט ואין שחור בחנויות האונליין, כי קשה לצלם אותו כמו שצריך וצבעים אחרים מושכים את העין על המסך. נוצר מצב שלא לובשים הרבה שחור, אז חשוב לי להבין איך משלבים אותו בהצלחה עם המיתוג והמיצוב האינטרנטי.

עתידות

התרחבות ואבולוציה. מבחינתי נגמר הניסוי: זה קורה, זה עובד, זה כלכלי, אני מוצאת את עצמי בתוך זה. הגיע הזמן לבנות את זה כמו שצריך ולהפוך את זה לבין־לאומי, ובעיקר לא להמשיך לעשות את אותו הדבר, מה שלעתים נחשב בארץ כהצלחה.

אני עוסקת הרבה בנושא שאני קוראת לו The pleasure of getting dressed, כי זו צריכה להיות חגיגה, זה העיקר מבחינתי, ולא בא לי למצוא את עצמי עושה טי־שירטים וג׳ינסים כדי להצליח להחזיק חנות בארץ. לכן אני כבר לא חושבת שצריך קודם להצליח פה ורק אז להתרחב לחו״ל, כפי שחשבתי במשך שנים, וכרגע אני עובדת על תוכנית עסקית כדי להתקדם בכיוון הזה.

The post צווארון כחול־לבן: Mews appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי יצחק, מה שלומך?

סך הכל בסדר גמור (זה המצוין החדש…)

יפה. אצלי זה לא רע בכלל…

ומזל טוב על חמש חנויות דגל חדשות בארצות הברית!

תודה! הן משלימות עשרה בוטיקים של YVEL: ארבע נוספות בארץ ואחת בסין

איפה בארצות הברית?

הרעיון הבשיל ב־2015 כשראינו שעולם הריטייל לא הולך למקומות טובים, וחנויות התחילו לבקש תכשיטים בקונסיגנציה. אז החלטנו שאם אפשר ״להשאיל״ תכשיטים, ״נשאיל״ לעצמנו, וכך פתחנו את הבוטיק הראשון ב־2015 במיאמי. היום אנו ממוקמים בניו יורק, בבוסטון, בפאלם בי׳ץ ובבוקה רטון שבפלורידה

חנות YVEL בניו יורק. צילום: דן שטיין

חנות YVEL במיאמי. צילום: דן שטיין

יצחק לוי

יש הבדלים בקולקציות שמוצגות בכל חנות? יש הבדלים בטעם? או שהכל היום גלובלי ולכולם יש את אותו טעם?

אף על פי שהעולם הפך לקניון אחד גדול, עדיין יש הבדלים בגודל התכשיטים ובטווחי המחירים בכל אזור ואזור. לדוגמה, במקום כמו פאלם ביץ׳ בכל ערב יש ללקוחות שלי אירוע אחר של ״בלאק טיי״, ולעומת זאת אצלנו בארץ הלבוש הרבה פחות נוצץ (וטוב שכך), וגם התכשיטים שנמכרים בבוטיקים בארץ מעוצבים בהתאם

וסין? זה אזור שמסקרן אותי במיוחד

אמנם לסין יש תרבות בת 5,000 שנה, אך האופנה שם מתפתחת רק בשנים האחרונות. אם לפני עשור הסינים חטפו כל מה שנחשב מותג מערבי, היום הם מחפשים את השונה והמיוחד. הגישה שלהם היום היא לבצע קניות איכותיות המתבססות על מראה נכון וניקיון גבוה של יהלומים ופנינים, ולא בהכרח לרוץ אחרי ה״שואו־אוף״ כפי שנהגו לעשות בעבר. לכן אנו מתאימים להם כמו כפפה ליד…

עם יד על הלב – כשהקמתם את Yvel, האמנת שזה מה שיצמח ממנו?

חחחח ממש לא.

כשהתחלנו כל מה שרצינו היה לשלם את המשכנתא לדירה בגודל 85 מ״ר שקנינו בשכונת גילה בירושלים. זו הייתה פסגת שאיפתנו…

ספר עוד קצת על ההתחלה, לא כולם מכירים את הסיפור

הכרתי את אשתי, אורנה – דור רביעי למשפחת התכשיטנים הירושלמים הידועים, משפחת מוסאיוף – כשהיא עבדה בחנות התכשיטים של אחיה, ואני עבדתי בתור נער משלוחים בסופרמרקט שאבי ניהל. לאחר זמן מה שנינו הפכנו מובטלים, ולא ידענו מה לעשות. אורנה הציעה שתלמד אותי להשחיל פנינים, כי זה מה שלמדה לפני שידעה ללכת. כשהיא פתחה לי את הדלת לעולם הקסום הזה נשאבתי כולי פנימה. נתתי לה את כל חסכונותי ($2,000), והיא הלכה וקנתה פנינים ולימדה אותי להשחיל אותן לאט ובסבלנות…

התחלנו להשחיל פנינים בחדר השינה שלה, ולאחר שהתפתחנו עברנו לבית המלאכה הראשון שהיה בגודל 22 מ״ר. היום בית YVEL משתרע על 5,000 מ״ר ונותן תעסוקה לכ־120 משפחות בארץ ועוד כ־20 בחו״ל. הוא מוכר את מוצריו במאות חנויות ברחבי העולם ובעשרת הבוטיקים של החברה

ואם אני מבין נכון זה מותג התכשיטים הגדול בישראל?

היום חברת YVEL היא מותג התכשיטים הישראלי הגדול בעולם, ואחת מחברות התכשיטים הבין־לאומיות המובילות את טרנד הפנינים העולמי

מהו טרנד הפנינים? איך זה קרה?

המשפחה של אורנה עסקה בגידול ובמסחר בפנינים עוד במאה ה־19. הם עלו מבוכרה לארץ בשנת 1888 (כן, חוגגים 130 שנה החודש!). הסבא רבא של אורנה עסק במסחר בזהב ואבנים טובות, וילדיו עסקו בגידול קונכיות לפנינים בנהר המיסיסיפי ובשליית פנינים ביפן. עם יחוס כזה קשה היה שלא להיכנס לעולם התכשיטים שלא דרך הפנינים, וכך עשינו

והטרנד?

אחת ההחלטות החשובות שקיבלנו בתחילת הדרך היא לא לעסוק במה שאנו לא אוהבים. לכן החלטנו  שהחברה לא תמכור פנינים עגולות (״We’re not your grandmothers pearls”). לקחנו את הפנינה הנחשבת לקלאסית ומעט מיושנת, והפכנו אותה לצעירה ומרגשת. אנו משתמשים רק בפנינים אמורפיות הנקראות ברוק (Baroque), ואיתן אנחנו יוצרים קולקציות מיוחדות שכול פריט בהן הוא יחודי

ואיך קרה שאתם מתהדרים בשמות כמו מריה שראפובה, ריהאנה, ביונסה, קרולינה הררה וסקרלט ג׳והנסון, שעונדות את התכשיטים שלכם?

מטבע הדברים והעסקים אנו מתוודעים ללקוחות שהפרוטה מצויה בכיסם… כך הכרנו את ברברה וולטרס שהכירה לנו את בט מידלר, שהכירה לנו את קרולינה הררה, שהכירה לנו את ריהאנה, שהכירה לנו את… נשמע כמו חג גדיא, אבל ככה זה ממש קרה

מתי הייתה הפעם הראשונה שהבנת שאתם כבר לא איזה מותג ישראלי שרק מעטים מכירים?

אנחנו עדיין לא מבינים…

והאמת, מי שגר בארץ (בטח בירושלים) תמיד מחובר עם שתי רגליים על הקרקע ויודע שהשמש לא זורחת לו משום איבר בגוף. כל מה שחשוב הוא להביא מספיק עבודה למשפחות בישראל שרוצות להתפרנס בכבוד. בסופו של דבר אנחנו תעשיינים שעובדים קשה, ומעל לכל אורנה ואני תמיד זוכרים איך התחלנו (וזה לא היה מזמן…)

אני מניח שזה מתקשר גם לפעילות החברתית שלכם

מן הסתם

תכשיטים של מג׳מריה

ספר על Megemeria

לא נראה לי שיש לך מספיק עמודים בפורטפוליו שלך, אז אספר בקצרה…

עליתי לארץ כילד בן חמש מארגנטינה יחד עם אחי והורי. אבי שהשקיע את כל הונו בבית חרושת לנקניק שהיה שייך לישראלי, איבד את כל כספו כשאותו ישראלי ברח עם הכסף והשאיר את אבי ״עם הנקניק ביד״… כל אותן שנים שגדלתי בארץ חייתי בתחושה קשה שנעשה עוול לאבי, וכל מה שרציתי הוא להחזיר את המפעל לחיק המשפחה שהיה שייך לאבי. 

לימים (אחרי 47 שנים של עבודה קשה), ובעזרתה הבלתי נלאית של אורנה רעייתי, קניתי יקב עזוב ישן שבו השקעתי את כל ההון שצברנו. אורנה חשבה שהשתגעתי, עד שהבינה שהיקב הזה היה המפעל לנקניק שאבי הפסיד כשעלינו ארצה.

היום בית Yvel הוא בית לכל אותם עולים חדשים הזקוקים ליד מושטת, ואנו עושים לילות כימים לעזור להם במסגרת העבודה ושלא במסגרתה. במקום יש גם את מג׳מריה (שפירושו באמהרית ״התחלה״), בית ספר שאורנה ואני הקדשנו לרווחת הקהילה האתיופית בישראל. מי שהגיע כעולה חדש וחווה את קשיי הקליטה מבין בדיוק למה אני מתכוון. ילדיי הם צברים מקסימים ובטוחים, בדיוק כמו אורנה אישתי.

לעומתם אני הרבה פעמים עדיין מרגיש עולה חדש. גם אחרי 55 שנה… וככזה אני מבין את רחשי ליבם של העולים האתיופים. גם אני הייתי פעם אתיופי, אחד שלא ספרו ממלימטר, ואף אחד לא נתן לו סיכוי. אז אם אני הצלחתי בארץ הקשוחה הזו, כל עולה חדש יכול. ואם אפשר – אושיט לו יד

מה קורה בבית ספר? ועם התוצרים שלו?

בית הספר מלמד את העולים את מקצוע הצורפות, השיבוץ ובניית מודלים. הוא הופך אותם לתכשיטנים. הם מקבלים גם שיעורי עברית ומלגה חודשית, ובעיקר לומדים להיות גאים במורשתם ובעצמם. את התכשיטים שהם מייצרים אנו מוכרים בכל אחד מהבוטיקים של Yvel בארץ ובעולם, וכל רווחי המכירה (העלות והרווח) חוזרים לבית הספר – לשם מימון הפעילות של התלמידים ומתוך ניסיון להמשיך ולהעלות את משכורתם בכדי שיוכלו לפרנס את משפחותיהם בכבוד

יפה! אולי תיתן עוד מילה על טעם, עיצוב וטרנדים בארץ… מה הכי הולך היום? מה אתה יכול להגיד על הטעם הישראלי?

שאלה מורכבת, כמונו הישראלים…

כפי שכתבתי, אנחנו הישראלים לא בדיוק קופצים מאירועים של בלאק טיי אחד לשני. סגנון הלבוש שלנו לא מנקר עיניים, ומי שמתלבש כך לא מקבל את הפרגון שבעולמות אחרים היה מקבל. בארצות הברית, לדוגמה, יהודים הולכים לבית הכנסת לא תמיד בשביל להתפלל אלא יותר כדי לראות ולהיראות. לכן בארץ התכשיטנות פחות מנקרת עיניים. יותר מחוברת לקרקע ולאורח החיים שלנו. של כולנו.

הישראלים אוהבים את התכשיטים שלהם מעוצבים אבל לא אקסטרווגנטיים. איכותיים אבל לא מופלצים. הדגש בארץ הוא יותר על שילוב של זהב ויהלומים. חוץ מזה, מאחר שאנו מספרים את סיפור הפנינה בצורה שמדברת גם לקהל הישראלי, אנו מצליחים לרגש ולהתרגש בכל פעם שנמכר תכשיט פנינים אצלנו. אורנה תמיד אומרת שאימא שלה מחייכת מלמעלה בכל פעם שהיא מוכרת פנינה לישראלים…

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

בית Yvel הוא מקום שמשלב ערבות הדדית וציונות מעשית. למי שנמאס לפעמים מהפייק ניוז ומהנעשה סביבנו, ושרוצה לזכור מה הייתה הסיבה שלשמה קמה מדינת ישראל מומלץ להגיע לבקר… באהבה רבה

The post יצחק לוי: פנינים להמונים, ערבות הדדית וציונות מעשית appeared first on מגזין פורטפוליו.

העדכונים באמצעי התקשורת על המצב בארץ ואירועי חירום, מציגים שיטפון אין־סופי של מראות נוף ומקומות, כזירות התרחשות ואתרי פיגועים. ״זירת האירוע״, מערך התערוכות החדש שיפתח בסוף השבוע במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (22.12), כולל תשע תערוכות יחיד של אמנים ואמניות, המציגות הבטים טעונים שצופנים מראות המקום שבו אנו חיים. כל תערוכה היא יחידה אוטונומית, אך בה־בעת הן מקיימות ביניהן הקשרים משותפים, על מנת להביא את ״זירת האירוע״ אל פתחנו. באמצעות מצלמה או אלמנט פיסולי, הן מפנות מבט ישיר למציאות חיינו ומשגרות אותות של אזהרה ודאגה.

מיכה אולמן

מיכה אולמן: דו־משפחתי // אוצרת: איה לוריא

מיכה אולמן, מבכירי האמנים הפועלים בארץ, חתן פרס ישראל לפיסול, יצר פרויקט מקורי, מרגש וחדש במיוחד למוזיאון הרצליה. במרכז התערוכה מיצב גדול המשרטט, בחמרה אדומה, תוכנית קרקע של בית האמן – בית דו־משפחתי סטנדרטי. סיפורו של הבית, יחידה אורגנית פגיעה, שחוק הכלים השלובים מאפיין את יחסיה עם שכניה, הופך לאלגוריה לגוף האנושי ולסיפור הפוליטי של כברת הארץ שעליה אנחנו חיים. מתוך כך, העבודה מצביעה על הצורך להסדיר הלכות שכנים. קהל המבקרים מוזמן להתארח, להיכנס פנימה אל תוך הבית ולפסוע בין חדריו.

גסטון צבי איצקוביץ: מערבולת // אוצר: גלעד רייך

הפרויקט ״מערבולת״ של גסטון צבי איצקוביץ, המורכב מעבודות וידיאו וצילום, הוא תוצר של סיורים שערך האמן בחודשים האחרונים באזור עוטף עזה. העבודות המוצגות בתערוכה מתעדות את האדמות שהציתו ״עפיפוני התבערה״ בסמוך לקיבוצים אור הנר וגברעם, ואת הריסות הכפרים הפלסטיניים הנמצאות בהן. אופן הצילום הייחודי של איצקוביץ, המשלב אמביוולנטיות רגשית ומרחק ביקורתי, חושף את פני הקרקע כתל ארכיאולוגי של אלימות ומנכיח את הכוחות הבלתי נראים הפועלים במרחב המקומי.

גסטון צבי איצקוביץ

עודד בלילטי

עודד בלילטי: חזית // אוצרת: איה לוריא

אחרי שנים של עבודה אינטנסיבית כצלם עיתונות בסוכנות הידיעות הבינלאומית AP, המתעד מדי יום זירות של התקוממות, מאבקים חמושים, הפגנות וקונפליקטים – על כך אף זכה בפרס פוליצר לצילום חדשותי (2007) – מצא עצמו עודד בלילטי מול מחסום רגשי לא ברור, שמנע ממנו לחזור למקומות הללו.

בלילטי חוזר לזירות אירועים שצילם ומבודד מתוכן אלמנט יחיד באמצעות פרישה של מסך רקע לבן. כך, הוא לא רק מכסה על הסביבה, אלא גם ממקד את המבט, ומנכיח את רוח־הרפאים של הזיכרון באמצעות גילום של ניתוק ומחיקה כמנגנוני התמודדות עם הטראומה.

נורית ירדן

נורית ירדן: מולדת // אוצרת: איה לוריא

בפרויקט ״מולדת״ מעמידה נורית ירדן יומן צילומי, המשקף מסלולי שוטטות שלה במרחב הציבורי בישראל. במרכז פעולתה התבוננות ממושכת ומיקוד המצלמה במקום או באובייקט מסוים, המסמן התרחשות טעונה או תופעה חברתית ופוליטית, שעליה מבקשת ירדן להצביע כמשל מוסרי. נושאי בערה קשים מטופלים בידיה באינטימיות המאפשרת מבט ישיר והכרה תודעתית.

חיימי פניכל: תל // אוצרת: איה לוריא

חיימי פניכל מעצב את החלל המוזיאלי כאתר בנייה, שהתחושה בו היא של סכנת מפולת. הוא מלהטט בחומרים, ומפיק צימודים המייצרים היברידיות מוכרת וזרה. שני הדימויים המרכזיים שהוא מציב – אתר הבנייה והתל הארכיאולוגי – רוויים בסמליות ציונית־ישראלית, מחברים בין עבר רחוק, הווה ועתיד. פניכל (ואנו עמו) נידון להשקיף על המציאות הישראלית בתקופה שבה כל שנותר מן הפאתוס של ערכי העבודה הוא חיזיון המורכב משברי ציטוטים, שרידים, שאריות ומחוות לתרבות שבונה את עצמה עד אובדן דעת.

חיימי פניכל

שרון פוליאקין: כביש 531 // אוצרת: איה לוריא

על קיר הבטון בכניסה למוזיאון מציגה שרון פוליאקין מוטות ברזל מטופלים, שאותם אספה מאתר הבנייה של סלילת כביש 531 – אחד הפרויקטים הגדולים שבוצעו בגוש דן, שיצר שינוי סוער ופתאומי בנוף אזור השרון. פוליאקין יצאה למקום שוב ושוב, ותיעדה אותו במאות תצלומי הכנה ובעשרות רישומים. בעבודות שמוצגות כאן מגולמת נוכחות של תהליך; ניכרים בהן סימני החיים שהותירו אחריהם הפועלים בשטח, כמו גם הפעולות של פוליאקין בסטודיו לפני שקפאו והיו לאוביקט פיסולי.

הדר סייפן: מלונית // אוצרת: איה לוריא

הדר סייפן, בתערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה, מציגה מיצב הכולל מזרוני־ים עטופים בשמיכות תרמיות, ומפות מקודדות של פינוי אוכלוסייה בזמן חירום. אלה משמשים אותה לעיסוק בממד האבסורדי שמוטמע בתפיסת השגרה ה״נורמלית״ של המציאות הישראלית, המקבלת את מצב האיום התמידי כהנחת עבודה.

הדר סייפן

אלדד רפאלי: זירות // אוצרת: איה לוריא

אלדד רפאלי, מצלמי העיתונות המובילים הפועלים בארץ, חוזר לזירות האירוע שהוא מתעד זה למעלה משני עשורים בשטחים, בעזה וביישובי ״עוטף עזה״. אלו הן תמונות של נוף הרוס, נטוש ושרוף. הוא מתחקה כגשש אחר הסימנים שנחרטו על פני הקרקע, המעידים על עלילה טרגית ששבה ומתחוללת במעגל אינסופי וידוע מראש.

מבט פנימי / אברהם חי: אגף חדש, 1999־1997 // אוצרת: איה לוריא

במסגרת סדרת התערוכות ״מבט פנימי״, הבוחנת את מוזיאון הרצליה עצמו, מורשתו והמבנה האדריכלי הייחודי שלו, מציג צלם האמנות הבכיר אברהם חי תיעוד של תהליך בנייתו של האגף החדש של המוזיאון בשנים 1999־1997. במשך כל תקופת השיפוץ וההרחבה צילם את האתר, שוב ושוב, מאותן נקודות מבט. בתצלומים אלה הופך התיעוד לקפסולת זמן שמתיכה את מראהו של אתר הבנייה עם דימוי החורבה. בתוך כך, מסומנת זירת ההתרחשות הסמלית של המוזיאון, שתפקידו הנצחה ושימור הזיכרון, דרך מעגל חוזר של הרס ויצירה.

The post ״זירת האירוע״: תשע תערוכות יחיד חדשות במוזיאון הרצליה appeared first on מגזין פורטפוליו.

כבן למהגרים מצ׳כוסלובקיה, השאיפה המרכזית של אנדי וורהול הייתה להתקבל. לאורך כל חייו הוא חש עצמו אאוטסיידר ופעל באופן בלתי פוסק כדי להוכיח שהוא לא אפיזודה שתחלוף בתום 15 דקות של תהילה. לאחת התערוכות הראשונות שלו נתן וורהול את הכותרת ״ההצלחה היא עבודה בניו יורק״ (Success is a Job in New York) וכדי לשמר את ההצלחה עסק באופן אינטנסיבי במגוון מדיומים רחב במיוחד, שכלל, בנוסף לאמנות פלסטית גם קולנוע, מוזיקה, פרסום ועיתונות, על מנת להישאר תמיד רלוונטי ולהיות במרכז העניינים.

המטרה שהציבה לעצמה דונה דה סאלבו, אוצרת הרטרוספקטיבה של וורהול, Andy Warhol – From A to B and Back Again שנפתחה בחודש שעבר במוזיאון וויטני בניו יורק (ותוצג עד 31.3.19), הייתה להציג את וורהול כאמן בעל מישנה סדורה ומגובשת, שהתפתחה לאורך שנות עבודתו – וזאת בניגוד לדימוי השטחי הרווח, כאילו עסק ב״הכול״ כל הזמן. התערוכה, חסרת תקדים בהיקפה, מצליחה להעביר משהו מכך, אולם בדרך וורהול מאבד מעט מהברק שלו על חשבון הדידקטיות: אווירת המחתרת של ראשית הדרך, והניהיליזם הבוהמייני שבא אחריה, לא מורגשים בחללים הלבנים והסטריליים במוזיאון.

לוורהול לא נערכה רטרוספקטיבה בסדר גודל כזה מאז מותו. הסיבות לכך רבות, ביניהן שערוריות שונות שנקשרו בקרן אנדי וורהול, שנוגעות לאישורי אותנטיות ולמניפולציות במחירי עבודותיו. נדרשה עבודה של כמה שנים לקבץ יחדיו כ־300 יצירות אמנות מ־100 משאילים שונים.

אנדי וורהול, מאו 1972. The Andy Warhol Foundation Inc. / ARS New York

התהוותו של אייקון תרבות

וורהול ראה באמריקה של אמצע המאה ה־20 סתירה פנימית בין חדשנות וקונפורמיות, ועל המתח הזה הוא שיחק והוסיף לו נדבך, שדן בערכי אמנות מול מסחריות. הוא חקר את הסמלים והסימנים של החברה, תוך שהוא מציג קופסאות שימורים של מרק קמבל או בקבוקי קוקה־קולה. בדיקת הגבולות שלו לוותה בחיפוש מתמיד אחר הדבר הבא.

מסלול התערוכה מתקדם בסדר כרונולוגי, ומעלה שאלות שעוסקות בתקשורת ההמונים ובתרבות הסלבריטי׳ס, כגון מי נכנס להיסטוריה, למה ואיך? כיצד מתקבע אייקון תרבותי? מי מחליט מה נכנס לאתוס? באופן לא מקרי, וורהול עצמו הפך לחלק מנושאי המחקר, ומקומם של הפורטרטים העצמיים שלו לא נפקד מהתערוכה.

בתחילת הדרך פוגשים את וורהול הצעיר, הרושם ביד בוטחת ומנהל חיים לא שגרתיים. הוא מצייר ״למגירה״ דימויים אירוטיים אינטימיים. בתחילת שנות ה־60 וורהול מחליט על מייק־אובר: הוא משנה את שמו מוורהולה לוורהול בנסיון למחוק את מקורותיו כמהגר, הוא עושה ניתוח אף ומתחיל לחבוש פיאות באופן קבוע.

דה סאלבו מכנה אותו ״חלוץ בגיוס המונים״ כיוון שנהג להתייעץ עם אנשים רבים לגבי כיווני עבודה חדשים. כך לדוגמה, את בקבוק הקוקה־קולה הראשון צייר בשתי גרסאות – אחת אקספרסיבית והשניה בעלת אופי מכני, בה יד האמן כמעט ואינה מורגשת. הוא הזמין שני גלריסטים, אוצר וקולנוען, שיביעו דעתם לגבי הגרסה המועדפת. הארבעה בחרו באופן גורף בגרסה השניה, שהעבירה לדעתם את רוח התקופה – ״זוהי התקופה שלנו, זה מי שאנחנו. זה כל כך יפה ועירום״. וורהול השמיד את הגרסה הראשונה.

פוליטיקה צבעונית

בתחילת דרכו עבד וורהול בתעשיית האופנה והפרסום, ובין השאר אייר נעלי נשים עבור המותגים הגדולים. שם הוא הטמיע את ערכי המסחריות לצד הרגישות לפרינט, ועין חדה לגבי היכולת לשכפל ולהדפיס את הדימוי באופן סדרתי. כשהעביר את האיכויות הללו ליצירותיו הצבעוניות הופכת להיות מרכזית בעבודתו. יש המשווים את החדשנות של וורהול בשימוש בצבע לזו של ון־גוך ומאטיס. הצבעוניות העזה והשילובים הבוטים של גוונים חיים במשטחים אחידים הפכו לסימן ההיכר שלו, ועוברים כחוט השני בעבודותיו.

הפנייה להדפסי משי הייתה פריצת דרך שבידלה את וורהול מהאמנים בני זמנו, כמו גם מאלה שקדמו לו. בתוך המסורת המקדשת את מגע יד האמן, וורהול בנה מפעל. במפעל הזה בחורים צעירים, לרוב ללא חולצה, פעלו כמברשות בידו, כאקט אירוטי כמעט. הוא חילק את ההוראות ובדק את התוצרים אולם לרוב ידו כמעט שלא נגעה ביצירות.

בחלל בו יצירות ידועות משוכפלות עד זרא, של מרילין מונרו, אלביס פרסלי, המונה ליזה ואליזבת טיילור, בולטת העבודה Large Sleep צילום של מאהבו של וורהול ישן, המודפס פעמיים על לוחות זכוכית. גם כאן יש שכפול: הפריים לקוח מתוך סרט שלם שהקדיש לו האמן. עבור הצופים, הריגוש של גילוי היצירה הבלתי מוכרת בלב התערוכה מזכיר מחדש את הריגוש במפגש הראשון עם האייקונים השגורים.

לוורהול היה גם צד פוליטי, וכחלק מסדרת האסונות שצילם, ממנה מפורסמות במיוחד תאונות הדרכים, הוא יצר גם דימויים מחאתיים. הכיסא החשמלי מצמרר בצבעוניותו, בחלק מהגרסאות נדמה כמעט אבסטרקטי. פורטרטים של נידונים למוות שימשו לו נושא לעבודה. ב־Mustard Race Riot וורהול מציב שכפול של צילום ממגזין לייף, שבו שוטרים אוסרים פעילי מחאה שחורים, כשהם מלווים בכלבים מאיימים, אל מול משטח צבע נקי וריק. הוא נותן למתבונן להשלים את התמונה. לאלה מצטרפים הפורטרטים של מאו ושל ג׳קי קנדי אחרי רצח בעלה, ומשלבים את הפוליטי עם הסלבריטי.

נגע במוות וחזר

יום שני, ה־3 ביוני 1968, החל כיום שגרתי עבור אנדי וורהול – הוא קם מאוחר, התפלל יחד עם אמו (שגרה איתו), והלך לקנות משהו בבלומינגדייל׳ס. אחר הצהריים הגיע ל״מפעל״ עם החבר שלו, שם המתינה לו כבר ואלרי סולאנס, מעריצה שגם השתתפה כניצבת בכמה מסרטיו. לפתע שלפה סולאנס אקדח וירתה שלוש פעמים בוורהול, שהתחנן על חייו, וכן בכמה מאנשי הצוות. היא נמלטה ומאוחר יותר באותו יום הסגירה עצמה למשטרה. היא הסבירה שהייתה חייבת לירות בוורהול כיוון שהייתה לו שליטה רבה מידי על חייה.

וורהול נפצע קשה והרופאים כמעט איבדו תקווה אחרי מספר נסיונות החייאה. הוא נגע במוות וחזר לחיים, אולם סבל מהפציעות הללו למשך שארית חייו. העבודה האחרונה שהשלים לפני נסיון ההתנקשות הייתה מסדרת הכיסא החשמלי.

אנדי וורהול, כסא חשמלי גדול, 1968. The Andy Warhol Foundation Inc. / ARS New York

וורהול ובסקיאט בציור משותף

הסעודה האחרונה בהסוואה

בתחילת שנות ה־80 פגש וורהול את ז׳אן מישל בסקיאט הצעיר ואימץ אותו כבן טיפוחיו. בסקיאט העריץ את וורהול וצייר אותו כמה פעמים. השניים גם שיתפו פעולה ויצרו כמה עבודות משותפות – שתיים מהן מוצגת בתערוכה. 

בהמשך אותו עשור עבודותיו של וורהול הופכות קודרות יותר ומשקפות את המציאות סביבו. היו אלה השנים שבהן רבים מחבריו התמודדו עם מחלת האיידס והוא היה עד למאבקים קשים שנגמרו במוות ידוע מראש. גם בסקיאט מת ממנת יתר של סמים. בתקופה זו הפכו הקנבסים גדולים יותר מאי פעם, אולם האמן עוסק במחיקות: 63 מונה ליזות בלבן נעלמות על הרקע הלבן גם הוא. הסעודה האחרונה של דה וינצ׳י מסתתרת מאחורי הדפס בדוגמת הסוואה צבאית.

וורהול נפטר ב־1987 מסיבוכים לאחר ניתוח בכיס המרה, שנפגע 20 שנה קודם לכן, בעת שנורה. פרויקט החיים שלו נותר לא גמור. יכול להיות שבנסיבות אחרות היינו מבינים אותו אחרת.

כרזת התערוכה

The post אנדי וורהול בוויטני: עוד 15 דקות של תהילה appeared first on מגזין פורטפוליו.

התערוכה השנתית של מכירת יצירות אמנות ״לחם ושושנים״ מציינת את שנתה ה־13ותתקיים השנה בין התאריכים 27־29 בדצמבר בגלריית סדנאות האמנים ברחוב קלישר 5, תל אביב. בתערוכה יוצגו עבודות שתרמו יותר מ־400 אמנים. הכנסות התערוכה מוקדשות לפרויקט נשים ועבודה, לקידום תעסוקת נשים ערביות בישראל.

מאות אמניות ואמנים, יהודיות/ים וערביות/ים, צעירות/ים וותיקות/ים, רבים מהשורה הראשונה של עולם האמנות בישראל, תרמו במשך השנים יצירות לתערוכה. ההכנסות מהמכירות מסייעות ליציאתן של מאות נשים ערביות מדי שנה ממעגל העוני ושילובן במקומות עבודה הוגנים. התערוכה זוכה לתמיכה עקבית מציבור שוחרי האמנות בארץ.

בין האמנים שיציגו את עבודותיהם בתערוכה השנה: זויה צ׳רקסקי, סיגלית לנדאו, אסד עזי, פטמה אבו רומי יוני גולד, יאיר גרבוז, עידו בראל, כרים אבו שקרה ועוד. מחירי העבודות נעים בין 300 ל־20 אלף שקל. מכירה מוקדמת של עבודות מתקיימת דרך אתר התערוכה breadandroses.org.il.

סיגלית לנדאו

דוראר בכרי (צילומים מ״ל)

תערוכת לחם ושושנים נועדה לקדם את פרויקט ״נשים ועבודה״ שאותו מובילים שני ארגונים בולטים בחברה האזרחית בישראל – סינדיאנת הגליל וארגון העובדים מען. ארגונים אלה מתאפיינים בעבודת שטח ייחודית, המתנהלת בקו התפר הקריטי שבין יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, תוך ניסיון לגשר על פערים ותהומות שהולכים ומעמיקים. ארגונים אלה מאמינים שניתן ליצור חברה שוויונית ודמוקרטית, שלא יהיה בה מקום לדעות קדומות, אפליה, גזענות או דיכוי. הם משלבים בפעילותם מגוון יוזמות המקדמות הזדמנויות תעסוקה לנשים ערביות, לסיוע לנשים לצאת ממעגל העוני בשאיפה להגיע לעצמאות כלכלית. הפעילות כוללת הכשרת נשים להשתלב בשוק העבודה הישראלי במקצועות שונים, כמו סיעוד, מלאכות יד, קייטרינג, קורסים ללימוד עברית, העצמה נשית ועוד.

התערוכה תהיה פתוחה בסוף השבוע 27־29 בדצמבר בשעות: חמישי 19:00־22:00 שישי09:00־15:30 שבת 10:00־22:00

עולא זיתון

אליהו אריק בוקובזה

The post 13 שנים לתערוכת המכירה ״לחם ושושנים״ appeared first on מגזין פורטפוליו.