מי: מעצב האופנה חוסיין שאלאיין
איפה: מוזיאון ישראל, ירושלים
מתי: יום חמישי 28.3
מה: שיחה עם מנכ״ל מוזיאון ישראל, פרופ׳ עידו ברונו, במסגרת ביקור בישראל בהזמנת המוזיאון והמחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל

01. ״העבודה שלי היא לבחון סיטואציות מורכבות ולתת להן פרשנות באופנה״

הסיבה שהלכתי ללמוד אופנה בסנט מרטינ׳ס היא שכל מה שאנחנו עושים קשור לאופן שבו הגוף שלנו עובד: מהדרך שבה אנחנו מעצבים בניינים ועד כלי רכב. במשפחה שלי, אם אתה מצייר אתה אמור ללמוד אדריכלות; אם אתה יודע לדבר אתה צריך להיות עורך דין.

העבודה שלי היא ליצור תרחישים שמובילים לבגד. לבחון סיטואציות מורכבות ולתת להן פרשנות באופנה: איך לעזוב בית בזמן מלחמה, איך לארוז את החפצים שלך בלי שיגנבו לך אותם. יש עולם מסביב, וחשוב שאנשים שעוסקים בעיצוב יידעו להתבונן בו.

חוסיין שאלאיין (משמאל) ועידו ברונו במוזיאון ישראל. צילום: מ״ל

02. ״אם אתה בקושי שורד, אופנה לא תהיה בראש סדר העדיפויות שלך״

לונדון היא מקום של אופנה, היא עיר של אופנה, שאינדיבידואליות היא עניין חשוב בה. אתה יכול להיות מי שאתה רוצה, אין ענייני ג׳נדר, אתה לא חוטף ביקורת על מי שאתה, וזה כמובן משפיע על העבודה שלי. לעומת זאת, אם אתה בקושי שורד, אופנה לא תהיה בראש סדר העדיפויות שלך. 

הפוקוס צריך להיות על חינוך – שם הכל מתחיל. יש סיבה שאנשים באים ללמוד אופנה במערב,  ואני יכול רק לקוות שהם יוכלו לקחת את מה שהם למדו למקום שממנו הם באו. גם אני הלכתי ללמוד בלונדון כי ידעתי שלא אוכל ללמוד אופנה בקפריסין. 

העבודה שלי היא ליצור תרחישים שמובילים לבגד: איך לעזוב בית בזמן מלחמה, איך לארוז את החפצים שלך בלי שיגנבו לך אותם. יש עולם מסביב, וחשוב שאנשים שעוסקים בעיצוב יידעו להתבונן בו

03. ״חלק ממה שאני עושה נובע מכך שלא הבנתי הרבה דברים״

נולדתי בחלק הטורקי של קפריסין, גדלתי באנגליה, אני גר בלונדון – עיר קוסמופוליטית שכמעט כל מי שגר בה נולד במקום אחר. זהות לאומית היא משהו שתמיד או מוטל בספק או שאתה מרגיש לא בנוח, כשאתה מגיע ממדינה שלא מוערכת מספיק. אני מזדהה כטורקי, למרות שאני לא גר בטורקיה, ומצד שני אני גם מזדהה כלונדוני: העיר היא הזהות שלי, והמסורת הלאומית מוסיפה עוד שכבה או טעם. כשאתה בא מתרבות אחרת וגדל במקום כמו לונדון, בתרבות שאתה לא שייך אליה, עם השפעה מובהקת של טלוויזיה ותרבות מערבית, נוצרת זהות חדשה שגורמת לך לשאול שאלות. 

מגיל צעיר חייתי בין לונדון לקפריסין, בין שתי תרבויות שונות לגמרי, ואפילו ערבבתי בין השפות. אני חושב שחלק ממה שאני עושה נובע מכך שלא הבנתי הרבה דברים. במובן מסוים אני חושב על העבודה שלי בו בזמן כתוצאה של מחקר וכהצעה עם היבט אוטופי. העבודות שלי הן האוטופיה שלי, איך אני רואה את הגוף בקונטקסט מסוים, עם ממד של אידאליזציה, כי אני שם את הגוף בתוך מסגרת.

04. ״אופנה היא לא פריוויליגיה״

אופנה היא חלק מאוד חשוב של תרבות. אופנה היא לא פריוויליגיה: היא רצינית כמו אדריכלות או אמנות. אבל לצערי יש מי שלא לוקח ברצינות את האופנה כי היא נתפסת כמשהו שמשתנה כל הזמן, כמשהו לא הכרחי. אני רואה באופנה ככלי לחגוג את הגוף, דרך הגוף. אם אתה מסתכל איך דיור בנה את הגוף הנשי אחרי מלחמת העולם השנייה, הוא החזיר לגוף את הכוח. אופנה יכולה להעצים אותך וליצור תקשורת מדהימה. היא אולי לא משנה חיים אבל היא מאוד אפקטיבית.

05. ״בהשוואה לתערוכה במוזיאון, מי שבא לצפות בתצוגת אופנה יודע שזה משהו זמני״

הייתי אחד ממעצבי האופנה הראשונים שהייתה להם תערוכה במוזיאון לאמנות – עם התערוכה שלי ב־2004, כך שהתחלתי לבחון את הקשר בין אופנה למוזיאון בשלב מוקדם יחסית. כשאתה עושה תצוגת אופנה אתה מחליט כמה זמן היא תימשך ושולט בזמן המדויק שבמהלכו הצופים יחוו את החוויה. ומי שבא לצפות בתצוגת אופנה יודע שזה משהו זמני. בשונה מכך, במוזיאון כל מבקר יכול להחליט על משך הזמן שהוא מקדיש לתערוכה, וזה יכול להיות גם כמה שעות. המבקרים יכולים לעשות סקיצות, לצלם, מה שהם רוצים, בסט שלא משתנה. בתצוגה דברים יכולים להשתבש, יש אנרגיות אחרות, סינרגיה אחרת בינך לבין העולם. 

חוסיין שאלאיין, סתיו־חורף 2000. צילום: Chris Moore @catwalking

06. ״בעתיד מעצבים יהיו עסוקים יותר בלסמן את הדרך מאשר לעצב״

בעזרת טכנולוגיה אתה יכול לעשות היום דברים שלא יכולת לעשות בעבר, בטח באופנה. אבל טכנולוגיה היא כלי, שאמנם אני משתמש בה בדרכים שונות, אבל המתודולוגיה חשובה יותר; הרעיון חשוב יותר. והעצה שאני יכול לתת למעצבים צעירים היא להשתמש בידיים, לשלב אותן בטכנולוגיה לכדי הוסיף ממד אנושי, טקסטורה, אחרת תקבל הצעות דומות מדי לדברים אחרים.

אז נכון, יש הדפסת תלת ממד, יש טקסטיל חכם, אבל אני חושב שהשינוי הכי גדול שהעידן הדיגיטלי הביא איתו הוא התקשורת של אופנה: האינטרנט, הרשתות חברתיות, המקום שבו אופנה פורחת. האופנה הולכת היום בדרכים שונות מבעבר. יש לי תחושה שיותר ויותר נצטרך להבין שמלאכת העיצוב כבר לא נתונה רק למי שלמד עיצוב אופנה: יש אוצרים, יש סלבריטאים, יש אנשים בתתי תרבויות שחושבים על עצמם כמעצבים, ויהיו עוד הרבה אנשים שקוראים לעצמם מעצבים; זה כבר קורה.

אולי מה שיקרה הוא שאנחנו נכין את החומרים וכל אחד יעשה איתם מה שהוא רוצה. יש הרבה אנשים שרוצים להיות מעצבים ואני לא חושב שנסתכל על התחום כמו שאנחנו מכירים אותו היום. בעתיד התפקיד של מעצבים ישתנה, ואני חושב שהם יהיו יותר עסוקים בלסמן את הדרך מלעצב.

The post 6 דברים שלמדתי מחוסיין שאלאיין appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי שמעון, מה שלומך? ‎

בוקר טוב. שלומי מצוין – לא נותנים לנוח מאז הפתיחה‎

אין מנוחה – במובן הטוב, אני מבינה‎

לגמרי, בהחלט. המון תגובות, ביקורים, סיורים ופרגון – בכל אופן, זה הנושא הכי מסעיר, רגיש נפיץ וקדוש במזרח התיכון‎. מבחינתי זה התערוכה הכי משמעותית ומאתגרת שאצרתי עד כה (ולכן גם הכי מהנה)

שמעון לב. צילום: מ"ל

גלי תיבון, צילום אוויר של הר הבית וסביבתו, 2004

העובדה שהתערוכה במגדל דוד, המוזיאון לתולדות ירושלים, נפתחה רגע לפני הבחירות, הגדילה את הרעש סביבה?‎

דווקא להיפך. היינו אמורים לפתוח ב־4 באפריל והחלטנו להקדים בעשרה ימים בגלל הבחירות. מדובר בתערוכה מוזיאלית, שאני עובד עליה כבר יותר משנה עם מחקר רחב והנושא הוא הרבה מעבר לבחירות. נכון לומר גם שהבטים רבים שאנו עוסקים בהם, בשאלות הזהות והקיום שלנו כאן – הן הישראלים והיהודים והן הפלסטינים – נמצאים ברובדי התערוכה. מכיוון שמדובר במקום ובמתחם שממקד בתוכו את מרבית השאלות והנושאים הללו ‎

לפי המחקר שלך – הר הבית מצולם מראשית ימי הצילום. אתה מוצא עמדה דתית או פוליטית בצילומים עצמם? ‎אפשר להבחין בין גישות שונות בתקופות שונות?‎

בוודאי שיש גישות שונות בצילומים. ברובד הצילומי – התערוכה מציגה 180 שנות צילום, ולכן זו גם ההיסטוריה הצילומית של ירושלים והארץ – ״מהדגרוטיפ עד הסלפי‎״. במה שנחשב כצילום הראשון של ירושלים הר הבית צולם מהר הזיתים – אפשר לקרוא לזה נקודת המבט הקלאסית.

החלק האחרון מבוסס ברובו על צילומי עיתונות של צלמים בולטים מהארץ ומהעולם. אפשר לומר שבחלק הזה כבר הכל פוליטי‎. כאוצר התערוכה אני לא מביע עמדה אישית, הלכתי צעד אחורה, אבל התערוכה עוסקת בכל ההיבטים המשמעותיים של ההר, וגם בהיסטוריה הפוליטית של המקום. לא פשוט להיות מאוזן היום בארץ – אם את מבינה למה אני מתכוון. התזה של התערוכה ממקדת את הנושא למה שהייתי מגדיר ״מהמבט האוריינטליסטי של מתעדי ההר הראשונים עד לחבית החומר נפץ או הר הגעש של היום״. ‎

משה מולנר (לע״ם), יהודים בדרכם לכותל בערב חג, 1971

עמאר עווד, מתפללים ברמדאן, 2016

ביטוי מעניין ״הר געש״

מאוד התלבטתי בין הביטויים ״חבית חומר נפץ״ ל״הר געש״ – בסופו של דבר אני חושב שהר הגעש יותר מתאים. כי מצד אחד מתנהלים במקום חיי יום-יום, תפילות, ביקורים, תיירים… מצד שני המתח מבעבע ומדי פעם מתפרץ‎, כמו לבה ‎

תפסו את עיניי צילומי האופנה של מולה עשת בשנות ה־70. בהקצנה הדתית והפוליטית של היום זה נראה ממש פרובוקטיבי ‎

זו דוגמה מצויינת לצילום שצולם בקונטקסט מסחרי, שהתאים לתקופת האופוריה, ומקבל מבט וקונטקסט אחר לחלוטין עם הזמן. כיום זה בכלל לא יעלה על הדעת ‎

מולה עשת, צילומי אופנה לגוטקס, 1976

אתה מדבר על האופוריה הישראלית שאחרי ששת הימים, ואני חושבת שעברנו מהשקפה של ״אתר תיירות״ למלחמת דת ממש, או למאבק לאומי־דתי‎

הנושא הזה מורכב וניתן לבחון אותו בדרכים שונות התלויות במיקום הפוליטי והדתי. האופוריה של ששת הימים מתבטאת מבחינת התערוכה בדיון בנושא האם הוחמצה הזדמנות היסטורית (יש רבים שחושבים כך). יש בציבור הדתי־לאומי ואנשי הלח״י לשעבר, שנוטים להאשים את דיין בנושא הסטטוס קוו. אך השאלה היא יותר עמוקה וקשורה ליחס בין הכותל להר הבית. כלומר האופוריה התבטאה בין השאר בנהירה לכותל ולא להר הבית – כך שדיין פעל גם לפי הלך הרוח הציבורי, שהרבנים היו שותפים לו. היום יש רבים בציבור הדתי לאומי ש״מאשימים״ דווקא את הרבנים

יש דיון על הקדושה של ההר? יש אומרים שזה בכלל לא המקום הקדוש – אלא ״המצאה מאוחרת״, אגדה על המקום ממנו מוחמד עלה השמימה‎

הנושא של הר הבית – חראם אל שריף – קשור כבר למאבקי שנות העשרים של המאה שעברה. מצד אחד חאג׳ אמין אל חוסייני, הדמות האחראית להפיכתו לאתר מרכזי בתשומת הלב של העולם המוסלמי, ומצד שני התנועה הציונית, שהפכה את הכותל לסמל לאומי־דתי כחלק מההצדקה ההיסטורית לשיבה לארץ ישראל ולירושלים. מה שיפה בתערוכה, שכל הרבדים העמוקים הללו וישנם עוד הרבה הקשורים לשאלות הזהות, באים לידי ביטוי דרך הצילומים 

ועוד לא הזכרנו את העלייה של שרון להר הבית בשנת 2000‎, שלדעתי לפחות חרבה את תהליך השלום האחרון עד כה וחוללה את התפרצות האינתיפאדה השנייה‎

נכון. החלק האחרון של התערוכה, שנקרא ״ההר והגעש״ עוסק בשרשרת של מקרים ותגובות, נסיונות פגיעה בהר ומאבקי ריבונות, שהיו נקודות ציון היסטוריות – בהיסטוריה הקרובה מדובר גם על האינתיפאדות והאירועים מאז 1987 – תאריך הסיום פתוח, כי זה כמובן ממשיך, כמו שראינו בחודשים האחרונים במחאות סביב שער הרחמים, ויהיו עוד‎. אבל חשוב להדגיש שהתערוכה עוסקת בשאלות נוספות, כמו ארכיאולוגיה, הכחשת המקדש ועוד

פרנק מייסון גוד,מסגד עֻמר, 1860-1856

עמאר עווד, אימוני פארקור, 2015

מי הצלמים הבולטים בתערוכה? יש ייצוג גם לצד המוסלמי?

בתערוכה יש צלמים מכל העולם וגם ישראלים ופלסטינים (שהם אלו שבעיקר מצלמים בהר בשנים האחרונות). התערוכה במקרה זה (בניגוד לתערוכה הקודמת שאצרתי, שעסקה בצלמי ירושלים המקומיים הראשונים) לא מתמקדת בצלמים, אלא בצילום. אבל לשמחתי הרבה יש שם את מיטב הצלמים מכל העולם. היינו בקשר עם עשרות ארכיונים בעולם והמון מחקר – אני והעוזרת לאוצר יעל ברנט – וזיקקנו את התערוכה מתוך אלפי תמונות‎

השילוב בין התוכן למיקום התערוכה נראה מושלם. אתה חושב שגם ערביי ירושלים יבואו לראות?‎

כבר באים…

אולי זו נקודת מפגש שתניע משהו חיובי?

האתגר הגדול היה לספר את סיפור ההר בצורה מאוזנת. לא לכבס דברים, גם מבחינת הצילומים וגם מבחינת כתיבת הטקסטים, שהיו אתגר בפני עצמו. אני מאוד מסכים עם המחשבה שאולי זה יניע משהו. כי אחד הדברים שגיליתי, שיש דיסוננס מאוד גדול בכל מה שנוגע ליידע שלנו על הר הבית – הרבה אנשים בעצם לא יודעים כלום. זו תערוכה שלכל אחד יהיה משהו להגיד עליה – כי היא קשורה לכל כך הרבה היבטים המלווים את חיינו כאן‎

הצילום של הפארקור מדהים ביופיו וגם מעיד על ״נורמליות״ של החברה המוסלמית – לא רק דת ופוליטיקה, גם חיי יום־יום‎

יש קיר שלם שעוסק בחיי היום־יום. מתחם הר הבית משמש גם מעין מתנ״ס לערביי העיר העתיקה. מדובר בשטח הפתוח הגדול בעיר – שישית מגודלה של העיר העתיקה. המקום מתנהל בכמה רבדים – גם תיירים, גם מיטב הארכיטקטורה המוסלמית, גם ביקורי יהודים מתוך הפגנת ריבונות, והעיסוק בשאלת זכות התפילה של יהודים. אבל זה גם מקום שבו יש חיי יום־יום עמוסים של המוסלמים.  ‎

עלית להר בתקופה הזו?‎ יש לך איש קשר ״מבפנים״? ‎

הייתה לי הזכות לקבל סיור מיוחד. ‎הייתי צריך את זה בעיקר להתרשמות ולצורך זיהוי של תמונות היסטוריות‎

מרתק‎. עוד שאלה לסיום: לפני פסח יצאת עם סרט שלך לפסטיבל קולנוע בגרמניה. ספר על כך משהו ‎

הסרט ״אצלנו אין שום חדש״ הוא משהו בין תיעודי לווידאו־ארט. לאחר שנים רבות שבהן נמנעתי מלעסוק בנושא השואה המשפחתי, החלטתי להיכנס לזה ונסעתי לבית שבו התגוררה משפחתי בברלין, שמשם נשלחו סבי וסבתי ואחותו הקטנה של אבי לאושוויץ. נתתי לדיירי הבית שגרים בבניין כיום לקרוא את המכתבים שנשלחו מהדירה לאבא שלי שכבר עזב את גרמניה (רובם נכתבו על ידי ליאנה, האחות בת ה־15) עד שהמכתב האחרון חזר.‎ בסרט הדיירים העכשווים קוראים את המכתבים בחללי הבית השונים, מול המצלמה וישנו פער בלתי נתפס בין המכתבים למה שאנו יודעים שקרה מחוץ לחלון, ולמה שקורה כיום. הסרט עוסק ברובד אחד בתיעוד וברובד אחר באשליה של הזיכרון. לאחר שלא יהיו יותר ניצולים‎ – האם ישאר זיכרון

כתמיד – ההיסטוריה וההווה מתקבצים יחד באופן מצמרר‎. כמעט מתבקש לומר שאנחנו מסתכלים מרחבת הכותל להר הבית ולא יודעים איך נגשר על הפערים‎ ומה ייזכר בעתיד

The post הר הבית בעינינו: תערוכת ״ההר״ במוזיאון מגדל דוד appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

לפני קצת יותר מעשור סיימתי תואר שני במשפטים, התמחיתי בבית המשפט העליון, לימדתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת״א והתחלתי דוקטורט (שלצערי מעולם לא סיימתי). במקביל, כתבתי מדי פעם טקסטים לחברים אמנים, לתערוכות ולקטלוגים. עבדתי עם גסטון צבי איצקוביץ׳ לקראת תערוכת יחיד שלו בגלריה שלוש, ותוך כדי התהליך, הוא החליט לדחות את התערוכה ולהמשיך לפתח את גוף העבודות שלו. בעלת הגלריה, נירה יצחקי, הציעה לי לאצור תערוכה קבוצתית בחלון הזמן שנוצר בלוח התערוכות של הגלריה.

בנוסף לגסטון, הזמנתי שלושה אמנים: גיא גולדשטיין, נועה גיניגר ותומר ספיר, בן זוגי. עבדנו בתהליך משותף ומתוכו נולדה התערוכה ״פרדוקס הסבא״ – פרדוקס של מסע בזמן, השואל: אם אדם נוסע לאחור בזמן והורג את סבו, ובכך מונע את לידתו שלו, כיצד הוא יכול לחזור בזמן ולהרוג את סבו?

אבי לובין. צילום: נועה יפה

מראה הצבה בתערוכה פרדוקס הסבא, גלריה שלוש. צילום מ״ל

מראה הצבה בתערוכה קץ ההיסטוריה, המבורג. צילום מ״ל

בתערוכה ביקרה האמנית דאגמר ראוולד מהמבורג, שמאוד התחברה לרעיונות והציעה לי לשתף פעולה. בשלב הראשון הצגנו את ״פרדוקס הסבא״ בחלל ON-OFF Artprojects בהמבורג. בשלב השני, שנה מאוחר יותר, אצרתי את התערוכה ״קץ ההיסטוריה״ ב־Gangeviertel – רובע קטן בלב המבורג שכולל מספר בניינים שמאוכלסים על ידי אמנים ויוצרים, פעילים חברתיים ואקטיביסטים, ששואפים ליצור מרחב חדש לפעילות תרבותית וחברתית.

כותרת התערוכה, שהתקיימה בשני חללים, לקוחה מהפילוסוף הגרמני הגל, וממאמר של פרנסיס פוקויאמה, שטען שנפילת הגוש הקומוניסטי סימנה סיום של ההיסטוריה האנושית של מאבקים בין אידאולוגיות, ושהדמוקרטיה הליברלית ניצחה באופן ברור ותשרור בכל מדינות העולם. התערוכה ביקשה לעורר גם כאן אפשרות לחשוב מחדש על יחסים של סיבה ותוצאה ועל היסטוריה שאינה לינארית או חד משמעית. ״קץ ההיסטוריה״ כללה עבודות של 12 אמנים ישראלים וגרמנים. משם פרויקט הוביל לפרויקט, ותערוכה לתערוכה, וקיבלתי החלטה לעבור לגמרי לעולם האמנות.

התחנה האחרונה

בשנה האחרונה אצרתי שתי תערוכות גדולות כאוצר עצמאי – ״ערפל״ בגלריה הלאומית של קוסובו ו״הממלכה הקסומה״ במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן באשדות יעקב. אלה תערוכות מאוד שונות זו מזו, אבל בשתיהן ניסיתי לשאול אם האמנות יכולה להציע מרחב שבו אפשר לחשוב מחדש ולפעול מחדש, במנותק מהכבלים של המציאות, בלי שאלות של מוקדם ומאוחר, בלי מגבלות של שפה, בלי גרביטציה.

הכרתי את קוסובו בעיקר דרך החדשות, המלחמה הקשה שהייתה שם, וכאשר קיבלתי את ההזמנה מהגלריה הופתעתי לגלות שישראל אינה מכירה בריבונות של קוסובו (בשונה ממרבית מדינות המערב, ובדומה לעמדתן של רוסיה וסרביה). התחלתי לשאול את עצמי מה זה אומר שלא מכירים במדינה, מה זה אומר שלא מכירים בעם כעם, בדומה לגולדה מאיר שהכריזה שאין עם פלסטיני. אמרתי למנהלת הגלריה שהייתי רוצה לאצור תערוכה שלא קיימת, במדינה לא קיימת, בגלריה לא קיימת עם אמנים לא קיימים.

אורי הולבן בתערוכה הממלכה הקסומה בבית אורי ורמי נחושתן. צילום: לנה גומון

מראה הצבה בתערוכה ערפל בקוסובו. צילום: Majlinda Hoxha

תמר גטר בתערוכה סאקרום עצה, גלריית המדרשה. צילום: מאיה זהבי

בדרכי לביקור מחקר בקוסובו, לקראת התערוכה, טסתי דרך איסטנבול (אין טיסות ישירות) ובדרך נאמר לנו שאי אפשר לנחות בקוסובו בגלל הערפל. נשארנו ללילה באיסטנבול וכתבתי למנהלת הגלריה שקוסובו כנראה באמת לא קיימת. משם נולדה התערוכה והכותרת שלה. בחרתי חמישה אמנים, שלושה גרים בקובוסו, שניים בוינה. בכניסה לתערוכה, על הדשא מחוץ לגלריה, עמדה עבודה של פאטמיר מוסטפה-קארלו: מכונית גרמנית, פולקסווגן גולף, שהעשן שיוצא מהאגזוז שלה נכנס בחזרה לרכב באמצעות צינור וממלא אותו בעשן. בקרוב התערוכה אמורה לעבור לגלריה הלאומית של מקדוניה.

במקביל, התמניתי השנה לאוצר של גלריית המדרשה – הירקון 19. תערוכת הפתיחה שלי בגלריה נקראה ״שבעה טקסים לשינוי מצב הרוח״ והייתה במידה רבה הצהרת הכוונות שלי. היא כללה עבודות שהציגו טקסים מסורתיים לצד ריטואלים בדויים, באופן שמערבב בין חול וקדושה, התנגדות וביקורת לצד ניסיון לטיהור, ריפוי ושחרור. היו בה מיצב של האני ח׳טיב, שבו נערכו טקסים להסרת עין הרע; עבודת וידאו של הדסה גולדוויכט, שמתייחסת לטקס החסידי שבו נותנים לילד ביומו הראשון ב״חֵיידר״ ללקק דבש מעל אותיות האלף בית; מיצב וידאו משותף לאמנים כרם נאטור ואיה צייגר, שבו הכלאה בין תא וידוי וחלל מדיטציה; שני פסלים של אסי משולם שעוסקים בגבולות שבין חייתיות לאלוהות; מיצב של שרון גלזברג, גן המורכב מאלמנטים של אוויר ומים; ועבודת וידאו של האמן אנריקה רמירז מצ׳ילה, שמציג ״שאמאן מודרני״. באירוע הנעילה חברי תנועה ציבורית הוציאו את כל המבקרים מהגלריה, נעלו אותה והובילו אותם לכיוון חוף הים הסמוך. שם, הם נכנסו לים לבושים במדים הלבנים שלהם ונעלמו באופק.

מאז הוצגו בגלריה תערוכות של תמר גטר, דויד ריב, חברות הברביזון החדש ואחרים. בימים אלה מוצגות בגלריה שלוש תערוכות יחיד, של יונתן גולד, של רגב עמרני ושל ניצן יולזרי.

מירוסלב בלקה בתערוכה הממלכה הקסומה, בית אורי ורמי נחושתן. צילום: לנה גומון

מראה הצבה בתערוכה שבעה טקסים לשינוי מצב הרוח בגלריה המדרשה. צילום: מאיה זהבי

יונתן גולד, ועדת קבלה בגלריה המדרשה. צילום: מ״ל

מכל מלמדי השכלתי

פחות או יותר בתחילת דרכי כאוצר נתקלתי בדמותו של האוצר השווייצרי הרלד זימן, שנפטר ב־2005. נדמה לי שאין כמעט אוצר עכשווי שזימן אינו אבן דרך משמעותית במחשבה שלו על אוצרות. הוא דיבר על אוצרות כ״כאוס מובנה״ או ״כאוס מבוקר״ והבין שמהלך אוצרותי מעניין יכול ליצור הלך רוח שגדול מסך הפרטים שמרכיבים אותו. הניסיון לאצור תערוכה, להבדיל מסתם מקבץ עבודות, לחשוב על תמה בלי להיות דידקטי, ולהבין שלא לכל דבר צריך הסבר מילולי, הם דברים חשובים שלמדתי ממנו.

תערוכת החלומות

השאיפה שלי היא לחשוב על הגלריה שאני אוצר לא רק כחלל שמציע רצף תערוכות מתחלפות, אלא כמרחב דינמי, שמשתנה בהתאם לצרכים של כל תערוכה ושל כל אמן. זה נכון גם לגבי שאלת הזמן – לאפשר לכל פרויקט את משך הזמן הנחוץ לו, ולא לחשוב במסגרות זמן קבועות. יכול להיות שפרויקט מסויים זקוק לשנה או לחמש שנים של התפתחות, ופרויקט אחר צריך להתקיים למשך יום אחד בלבד. מעבר לכך, הייתי שמח אם הגלריה תאפשר לאמנים לקחת סיכון, לבחון גבולות ולא ללכת על בטוח. יצא לי לא פעם לבקר אצל אמנים בסטודיו ולראות תהליכים מאתגרים ומעניינים, ואז כשהתערוכה מגיעה לחלל המוזיאון או הגלריה היא מנוטרלת, בטוחה מדי. חלל ציבורי, במיוחד כאשר הוא מחובר לאקדמיה, צריך לתת הזדמנות לעשות דברים חדשים, לא בטוחים, גם כאלו שאולי יהיו כישלון מהדהד.

איה בן רון, בית חולים שדה x, הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה. צילום: אלעד שריג

בקרוב אצלך

השבוע תיפתח הביאנלה בוונציה, ובמסגרתה הפרויקט של איה בן רון בביתן הישראלי בביאנלה: בית חולים שדה X. איה ואני עובדים לקראתו כבר כמעט שנה, יחד עם המפיק מיכי גוב וצוות מעולה שמלווה אותנו. בית חולים שדה X הוא לא תערוכה, אלא מוסד בין־לאומי חדש שפועל דרך האמנות. זה בית חולים שאינו עוסק בחוליים פיזיים, אלא ברעות חולות חברתיות. אנחנו משיקים אותו בביאנלה בוונציה מתוך כוונה שימשיך להתפתח ולנדוד ממקום למקום בעולם. בית החולים נולד מתוך השאיפה של איה ליצור מרחב שבו קולות משותקים יכולים להישמע ועוולות חברתיות להיראות. המקום מציע ליוצרים פלטפורמה חדשה שתאפשר להם להחליט מה לומר, איך לומר, מתי לומר, בלי להעמיד אותם לחקירה, בלי להעביר אותם טראומה נוספת, וללא חדירה לפרטיות.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של ״מגלים אוצרות״ לחצו כאן

The post מגלים אוצרות // אבי לובין appeared first on מגזין פורטפוליו.

מרחוק הם נראים כצילומי אוויר, כצורות קרקע, כגלי ים או כזרמי מעמקים רוחשים מתחת לפני המים. מקרוב מתגלות שכבות של צבע, חומר, חלודה; שכבות מתקלפות החושפות עוד ועוד נקודות צבע וגידולים חיים. ״העבודה שלי מורכבת ממסע של תהליכים – תהליכי עבודה ותהליכים אורגניים – שמשתלבים זה בזה ומשלימים זה את זה״, אומרת אריאלה ורטהיימר. ״זה מתחיל ממאות צילומים בדרגות שונות של תקריב, ומי שלא יודע מה זה לא מזהה – אלה הן תחתיות הספינות, העומדות בשלבים שונים של ניקוי במספנה של נמל יפו״.

המסע של ורטהיימר מתחיל ביפו ומגיע באופן הולם כל כך אל מעבר לים – לוונציה, שם יוצגו עבודותיה החדשות לראשונה, בתערוכה ״Skin״, שתיפתח בסוף השבוע בפלאצו מורה (Palazzo Mora). ורטהיימר מציגה תערוכת יחיד במסגרת Personal Structures – תערוכת לוויין רבת משתתפים, שיוזם ארגון התרבות של האיחוד האירופי במקביל לביאנלה לאמנות בוונציה. זו הופעתה השנייה במסגרת זו.

״עשיתי עבודת מחקר על יפו – נקודת המפגש של מי שהגיע לארץ ממרחקים מעבר לים, במשך מאות ואלפי שנים. מי שמגיע מארץ זרה ונתקל באור שונה, בריחות התפוזים והשוק המזרח תיכוני. ונציה מבחינתי היא המקבילה של יפו, כנקודת מפגש בין אירופה לאסיה, בין מערב למזרח; דרכי הסוחרים אל דרך המשי. אני רואה את זה בכל – באוכל, בארכיטקטורה ובצורה של הגונדולות״.

אריאלה ורטהיימר

לפני שנתיים הציגה ורטהיימר לראשונה בוונציה ובזמן שחלף מאז הציגה ביריד סקופ, ארט באזל מיאמי, ארט סינגפור ובארט אקספו ניו יורק, שם זכתה בפרס על עבודתה. בניו יורק הציגה בנוסף תערוכה משותפת עם האמנית האמריקאית קרול פויירמן. כעת היא שבה לוונציה עם עבודה הרבה יותר אישית וחזקה. העבודות, שמתפרסות על פני חדר רחב ידיים בארמון העתיק, הן תוצאה של ליקוט דימויים, הדפסה וציור בשכבות של צבע וחומר ציפוי על גבי הצילומים. בתהליך העבודה ורטהיימר הופכת את הדימוי הקונקרטי למופשט ויוצרת עומקים חדשים של תמונות בלתי צפויות – בדומה לתהליכים טבעיים, כמו גילוי צורות בענן.

״אני יוצאת לצלם בבוקר מוקדם, מצויידת רק בטלפון הנייד. יש לי יסודות של צילום אבל לא עסקתי בזה הרבה שנים. כילדה אבא שלי היה לוקח אותי לטיולי צילום ובצבא הייתי קצינת רנטגן. אבל באמנות שלי במשך השנים נטיתי לציור והנה בשנים האחרונות התעורר בי הצורך הזה ונמשכתי מחדש לצילום.

״השינוי החל כשעברתי לתל אביב – אחרי שגרתי בצפון – כילדה בנהריה ומאוחר יותר בכפר ורדים, אפילו בקיסריה – המעבר לתל אביב היה כל כך צבעוני, הכל גדוש גירויים, אמנות רחוב, אופנה, אנשים – הרגשתי שהציור כבר לא מבטא את המראות, והתחלתי לצלם״, אומרת ורטהיימר.

״הצילום משך אותי למקומות חדשים, וכך גיליתי בנמל יפו את המקום המיוחד הזה – מעין בית חולים לספינות, ששם מנקים מהן את הברנקלס (הקונכיות שנצמדות לספינה ופוגעות בציפוי שלה). מתחוללת שם דרמה קטנה – הספינה מונפת באוויר ומתגלה מתחתיה עולם שלם. בכל פעם שיוצאת ספינה חדשה יש צבעים חדשים, צורות של גידולים עליה.

״כשהתחלתי לתעד את המקום, לפני ארבע שנים, צילמתי את הסירות. אבל עם הזמן הלכתי ונכנסתי לרזולוציה עמוקה יותר. מתחת לדרמה של התמונה השלמה גיליתי את הצילום המופשט, שמעביר יותר מכל את השכבתיות הזו. הכל קיים בתמונה – נותר רק להסתכל ולבחור את הפריים ורמת המיקוד. אני לוקחת חתכים מסויימים מהצילומים  והתוצאה נראית כמו צילום תת־ימי. לפעמים מדובר בהגדלה של קטע מזערי וכמו באורח פלא, הדימויים משקפים את העולם שממנו הם מגיעים״.

הצילום לא נפרד לחלוטין מהציור. את הצילומים ורטהיימר מגדילה לממדי ענק ומדפיסה על קנבס, שעל גביו היא מוסיפה שכבות צבע ולבסוף מקבעת את הפריים באמצעות שכבת אפוקסי. התהליך מקביל במידת מה לתהליך הציפוי של הסירות, וגם מבחינה זו הדימוי הופך למקבילו של המקור.

התערוכה היא מסע סימבולי, שמתחיל בבית ההבראה לסירות, ומסתיים בעבודת האמנות עצמה, שניתן לשקוע בה ולהפליג בדמיון. אוצרת התערוכה, דנה גילרמן, משווה את הדימויים הצבעוניים למופשט הלירי והאקספרסיבי –מלאה ניקל ועד אופקים חדשים, אך גם לתצלומי אוויר המתעדים נופים וגבולות ממרחק רב – תצלומים השייכים לעולם של ריגול ומידע, הסתרה והצפנה. ״מבט נוסף יזהה בו עדיין את עקבות ההסתרה, הגירוד הסיזיפי, הדימום הפנימי, כמו גם את עקבות האדמה, החול, הים והשמיים, התעוקה והנשימה לרווחה״, כותבת גילרמן.

ורטהיימר עצמה מדברת על תהליכי הבראה מעולמה שלה, ומשווה את המבט הצילומי להסתכלות מבעד למיקרוסקופ על מרקם תאים ועור. שכבות הצבע והגידולים על פני הסירות – שאפשר להקבילן לשכבת העור המכסה את הגוף – כוללות בתוכן את הטפילות, המחלה, הטיפול וההבראה. הן מסתירות ובה בעת חושפות מהלך של זמן, תוואי של דרך, מסע בים, ביבשה ובנפש, שצובר עדויות פיסיות, נראות לעין.

״בשנים האחרונות, מאז החלה תנועת metoo#, הרגשתי שהכל בוער לי בעור. העור בא לספר חוויה שהדחקתי וכשהנושא התעורר התחלתי לגרד את השכבות ולתת מקום לרגשות, לכעס. זו צלקת שנשארת אבל כך מצאתי את הביטוי שלי, ככה אני מספרת, מבחינתי יש פה ביטוי ישיר (גם אם מופשט אמנם). יש כאלה שכותבים ביוגרפיה ואני פשוט מציירת ומצלמת״.

העבודה הגדולה ביותר בתערוכה היא ״דיוקן עצמי״ מופשט. לדברי ורטהיימר: ״העבודה מחברת את תחתית הסירה המגורדת  לצילומי העור שלי. הסירה ואני חד הם, המסע שלה והמסע שלי חד הם. היכולת לגרד את העור (תחתית הסירה ומה שדבק בה) ולהישאר חשופה ופגיעה, ואז לשתול חתיכות עור. לעור יש תכונה שהוא יודע לרפא את עצמו ולגדל את עצמו, ודרך העבודה הזו מתחיל תהליך הריפוי״. את העבודה גדולת המידות היא תולה באופן שהעבודה גולשת לרצפה ונשארת בתנועה חופשית.

הצבת התערוכה בחלל מזמינה את הצופים להיכנס ולקחת חלק במסע. תחילתו בעבודת וידיאו מדיטטיבית, שעשויה ממאות תצלומים שצולמו במשך תקופה ומלווה בסאונד מקורי שיצר בנה, המוסיקאי דניאל ורטהיימר, ושמשלב מוזיקת מעמקים. הפריימים מתחלפים באיטיות זה בזה, מסתירים ומגלים, הופכים למרחב של שיטוט ותנועה. המשכו בעבודת קיר גדולת ממדים, המורכבת משכבות של דימויים שגם בהם יש תנועה של חיפוש המניע את המבט קדימה ואחורה, מהמיקרו למאקרו, בניסיון להבין את התמונה הכוללת.

סופו בתהליך ההבראה – עבודת קיר קליידוסקופית, רוויה בצבע, המורכבת מפרגמנטים המשמרים את עקבות המסע כולו. בעבודה זו באה לידי ביטוי הצבעוניות העזה, שמעלה על הדעת כיצד צבעוניות יכולה לשמש להסוואת תהליכים וכיצד שכבות של צבע ושל מידע מספקות הגנה ויוצקות חיים חדשים בתהליך ההבראה.

The post כתוב בעור: אריאלה ורטהיימר בתערוכת יחיד בוונציה appeared first on מגזין פורטפוליו.

אחד העונשים התמוהים בצה״ל, כפי שיעידו לוחמי חי״ר רבים, הוא ״לטאטא את המדבר״, שם ״הולם״ למשימה להעביר אבק מצד אחד של שטח ריק לצידו השני. מדובר במשימה נטולת תכלית אבל בעלת איכויות מדיטטיביות ופרפורמטיביות, שחוזרת על עצמה במגוון וריאציות ונופים, בכפוף לנסיבות המבצעיות ויכולת האלתור של המפקדים.

סדרת העבודות ״לטאטא את המדבר״ היא תוצאה של מערכת חוקים דומה לזו של העונש הצה״לי, רק שבבסיסה קיים מהלך רגשי. אני בוחר באלמנטים סתומים ואנונימיים, שמסמנים את האנטי־הירואי. הימצאותם בנוף מרמזת על סיבתיות ושימוש שהיו בעבר אך סורסו. בדומה לפעולה הצבאית, האקטים מייצרים בצילומים ניגודיות לגבריות המצ׳ואיסטית, ומבוססים על עמלנות והעדר תכלית. הפן הפיסולי שמאפיין את המהלכים מחזק את אותו דמיון. 

הצילומים מתעדים פעולות פואטיות שחושפות את הזיכרון הפנימי של חפצים ומרחבים נטושים, הנמצאים בשולי התודעה החברתית. הבחירה להתערב בהיררכיה הטבעית של הנוף באמצעות העמדה ומסגור מאפשרת לחלץ את הזהות הראשונית של אותם פרטים, המתפקדת לצד משמעות והיסטוריה מחודשות. השימוש החוזר בצבע הצהוב מחזק את הניגוד בין הגברי־מצ׳ואיסטי לפראי והמשוחרר; הגוון התעשייתי זר לנוף המונוכרומטי והפראי, שנצחיותו מוחקת את ההיסטוריה הרגעית של העצמים במרחב.

תהליך עבודה שלי מתחיל לפני הכל במשמעת עצמית. במשך השבוע אני מצלם פרויקטים אדריכליים, ואת ימי חמישי אני מקדיש רק לפרוייקטים האישיים שלי. בשביל לייצר חומרים שאני אהיה מרוצה מהם חייב להיות נוהל קבוע של עשיה מתמדת, אחרת המוח פשוט מתנוון. זה כמו מתמטיקה: לוקח זמן להבין ולפצח את הנוסחה שהצילום עובד.

אני יוצא לצלם בסביבות שמונה בבוקר ומתחיל להסתובב בכל הארץ: זה יכול להגיע מאילת עד החרמון, פשוט לשוטט עד שאני מגיע למרחב כמה שיותר נקי ושקט שאני יכול לשחק בו עם החפצים. לפעמיים אני לוקח חפצים איתי ברכב ומתחיל לבנות אותם בשטח, לפעמיים אלה חומרים שאני מוצא באותו המרחב ומתחיל לבנות איתם משהו שמתאים לי בעין, ולפעמיים אני תופס מיצבים שלא תוכננו מראש ומתאימים לי לפרויקט, ואני רק מתעד אותם. 

כשאני מצלם אני מנסה לא לחשוב אם זה טוב או לא, מה זה אומר ומה הקונספט. מה שמוביל אותי הוא הפרויקט שכרגע אני מרוכז בו. הפרויקט האחרון שהצגתי, ״21 22 23״, התרכז סביב החוויות האישיות של מהשירות הסדיר והמילואים בצנחנים. אפשר למצוא קשר בינו לבין הפרויקט הנוכחי, אבל במקרה הזה המהלך פחות אישי ורגשי ויותר אסתטי. כבר הרבה זמן שאני מרגיש שאני מתרחק מהצבא, שסגרתי את המגירה של הזכרונות מהתקופה הזאת וצריך להמשיך הלאה, כי החיים ממשיכים (לקח לי המון זמן להתחיל להוציא את הראש משם). 

לכן, כשהתחלתי את ״לטאטא את המדבר״ הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו שאין לו שום קשר למסגרת הצבאית או הפוליטית ופשוט התחלתי לעשות: להתעסק עם אוביקטים ולהגיע לקומפוזיציות בלי תכלית מסויימת. יחד עם זאת, ברוב הפעמים אני חוזר הביתה בלי שיש לי משהו שאני אוהב וזה נורא מאכזב וקשה אחרי שאתה משקיע כל כך הרבה זמן, כך שבגדול מכל הנסיעות האלה בסופו של דבר אני אוהב ומציג רק קרוב ל־30 אחוז. אני מבין שזה תהליך עבודה שרק חלק קטן ממנו יהיה טוב, ולכן צריך באופן קבוע לצאת ולצלם ופחות לחשוב באותו הרגע מה זה אומר ומה זה לא אומר; פשוט לעשות.

פינת ההגשות של פורטפוליו כוללת חומרים שהתקבלו במערכת, ופורסמו כחלק מהרצון שלנו לשמש במה לפרויקטים חדשים. שלחו אלינו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים.
פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

The post גדעון לוין // לטאטא את המדבר  appeared first on מגזין פורטפוליו.

The post ונציה 2019: הג׳רדיני appeared first on מגזין פורטפוליו.

The post ונציה 2019: הארסנלה appeared first on מגזין פורטפוליו.

יש לא מעט הפתעות בשבוע העיצוב של מילאנו, אבל הביקור בסטודיו החדש של ג׳וב סמיתס, מבעלי סטודיו ג׳וב, התעלה על רובן. ״בפגישה אישית בלבד״ נכתב בהודעה – כמותה כבר ראינו לא מעט בשנים האחרונות, שבהן אקסקלוסיביות הפכה לשם המשחק. אבל הפעם באמת, מסתבר: קבענו, הגענו בשעה היעודה ועדיין, היינו זקוקים לרגע להשתחרר מתחושת הפלישה לרשות הפרט. אמרנו סטודיו?

המעלית העתיקה, עשויה סורג ברזל מפורזל בסגנון ארט נובו, הסגירה משהו מגילו של בניין המגורים באחת השכונות המבוססות של מילאנו, והדלת הכבדה נפתחה למה שהתגלה כדירת המגורים החדשה של המעצב. ״כאן אני יכול לקבל אורחים בפיג׳מה״, חצי־מתבדח המארח, שאם לא היה חובש את כובעו הנצחי אפשר היה לחשוב שבאמת זינק כרגע ממנוחת הצהריים.

מתי עברת למילאנו?

״בדיוק לפני שבועיים. כבר כמה זמן תכננו לפתוח מקום קבוע במילאנו, יש לנו משרד באמסטרדם, משרד באנטוורפן ובית מלאכה גדול במרכז הולנד. תכננתי להתמקם במילאנו והשנה החלטנו שזה הזמן המתאים, ואם כבר עוברים, אז למה לא לעשות את זה בשבוע העיצוב, לתפוס שתי ציפורים במכה״, אומר סמיתס בראיון ספונטני, כשהוא יושב על מה שנראה כחתיכת סבון מפלצתית נגוסה בשיניים – פריט מקולקציית רהיטי Toilet Paper, קו מוצרים ציני־הומוריסטי שהוא מעצב בשיתוף עם חברו הטוב, האמן מאוריציו קאטלן.

עבודותיו של סמיתס מציגות הכלאה מרתקת בין השימושי לפיסולי והמשחקי. שולחן השח־מט שתופס את מרכז הסלון נראה כהזמנה לקרב מוחות – מגרה את הדמיון ומעלה זכרונות מסדרות עבודות שלו בעבר: המלכה בדמות ורד עדינה שעל ליבה שומרת דבורה (מסדרת החרקים שמרכיבים חלק מאוצר המילים המזוהה עם הסטודיו); המלך חולש על העולם באחיזת יד תקיפה; האבירים הם מוחות חשופים ואילו הצריחים הם מגדלי ארובות מלבנים אדומות, שלהבת אש בוקעת מפיהן – עוד תזכורת לסדרות רהיטים וחפצים ביקורתיים ועתירי הבעה, שעסקו במהפיכה התעשייתית ונכנסו לפורטפוליו האייקוני של הסטודיו בשני העשורים של פעילותו.

את הסטודיו הקימו ב־1998 ג׳וב סמיתס ההולנדי ונינקה טינגל הבלגית, שהכירו בתקופת לימודיהם והיו לזוג בחיים ובעבודה. פריצתם לזירה של עיצוב ייחודי בעל ערך אמנותי ואמירה משמעותית הייתה מיידית, והם החלו להציג במקביל מוצרים בחברות מסחריות ופריטים של ״פעם בחיים״ עם גלריות ומותגי עיצוב מובילים בעולם – ביניהם אסטבלישד אנד סנס הלונדונית ומוס האמריקאית.

בשנים האחרונות פנה ג׳וב לשיתופי פעולה עם חברים נוספים – ביניהם קטלן, אמן הנחשב לפרובוקטיבי ורב הומור, שבין היתר חתום על אסלת הזהב שהוצגה במוזיאון הגוגנהיים (ושהמוזיאון הציע בעוקצנות להשאיל אותה לנשיא טראמפ, שהתעניין בעבודות אמנות לבית הלבן). ״קטלן גר מעבר לפינה, וזה אחד הקשרים החבריים־מקצועיים הכי פוריים שלי״, אומר סמיתס. 

ידיד נוסף הוא הזמר הבריטי מיקה, שסמיתס מלווה ומעצב עבורו את כל התפאורה והאביזרים למופעים. בביתו החדש הוא מראה לנו את דגם הבמה – מעין בית בובות, שחלקיו נעים, מתחלפים ונפתחים, ועשויים בפירוט מרשים.

רהיטים עם חיים משל עצמם

הסלון נראה ספק כתערוכת גלריה וספק כחדר מגורים של אנשים הזויים במיוחד, שהחפצים הביתיים שלהם קיבלו חיים משל עצמם ויצאו מפרופורציות ומתפקודם המקורי. במקום ״מנורה עומדת״ נמצא עמוד של תאורת רחוב שהתכופף מטה; את שולחן הצד נושאת על כנפיה יונה שמנמנה, שכאילו נחתה במעופה מכיכרות העיר; מהשידה בוקעת גורילה שעל ראשה אגרטל עם ורדים אדומות. ״היא צריכה לקבל קקטוס, אבל עם המעבר לא מצאתי את הצמח המתאים״. רוב הפריטים בדירה הם עיצובים One Of a Kind, וחלקם אמורים להמשיך בדרכם לבתי אספנים או למוזיאונים. כרגע הם מוצגים כמו ״חפצי מעבר״ שמסייעים לו להתאקלם בבית החדש.

אתה עדיין עובד בעבור חברות ועושה עבודות בהזמנה?

״כן, יותר ויותר אפילו. עם Seletti ,Qeeboo, עם Moooi, עם חברת הטקסטיל היראם ועם לנסוולט. לפני חמש שנים מישהו שאני מאוד מעריך אמר לי: ׳אתה יודע ג׳וב, הפיסול שלך מעולה ואני אוהב את זה מאוד, אבל יש מי שיגידו שאתה מעצב רק לעשירים׳. חשבתי לעצמי שיש משהו בדבריו, והחלטתי להשקיע תשומת לב בכיוון של מוצרים בתפוצה רחבה יותר. אפשר לראות את זה במונחים של עולם האופנה, כקולקציה מוכנה או סדרת הג׳ינס לעומת הוט קוטור. יש את עיצובי הסטודיו שהם יותר אישיים ויש את מוצרי הצריכה, שגם הם לא בייצור המוני״.

חלק מאבות־הטיפוס והרהיטים הייחודיים שנראים בבית מקבלים ביטוי – לפעמים יותר מהוקצע או מעודן – בקולקציות של החברות. תאורת הרחוב הכפופה נכנסה למהדורה החדשה של סלטי, והצטרפה לרהיטי הגן ולחתול שעיניו מאירות כשמלטפים אותו באזור הרגיש שמתחת לזנב… מנורת שרפרף החליבה של Moooi ניצבת לצד מנורת טיפאני של סלטי, שמשלבת בין טכניקת הוויטראז׳ של הקלאסיקה האמריקאית מתחילת המאה ה־20 לעצי הפלסטיק של פישר־פרייס מילדותו של סמיתס. המנורה היא רפליקה של פסל ״עץ החיים״ שניצב במיאמי, פלורידה. הקו הדק העובר בין עיצוב שימושי לאמנות לא ממש מעסיק אותו. 

הרבה מהעיצובים של סטודיו ג׳וב הם הכלאות אסוציאטיביות בין אייקונים תקופתיים לצעצועים ולבעלי חיים: מבוכים ודרקונים, חרקים וקעקועים, סמל השלום, גולגלות פרחוניות, עמודי חשמל ומפעלי תעשייה – כולם נכנסים למערבל הדימויים של סמיתס ויוצאים משם עם פונקציה חדשה. אחרי שהעיניים מתרגלות לשפע הפרטים, ניתן לזהות בדירה את רישומי ההכנה של לא מעט מעיצובים הידועים שלו, והמרחק מהרישום המקורי לביצוע הסופי נראה קצר באופן מפתיע.

״גם כשאני עובד עם חברות אני נהנה מחופש פעולה. סלטי לדוגמה, נותנים לי לעשות מה שאני רוצה, ופיתחתי איתם מותג פרטי שלי – Blow Job״. מיניות בוטה ומשחקי מילים עם שמו הפרטי הם חלק בלתי נפרד מהראש העיצובי. עם לנסוולט השיק במילאנו לפני מספר שנים ארונות לבנים שהפרט הבולט בהם הוא מפתח זב ענק ומנורות לבנות עם כפתור הדלקה עצום ומוזהב. לצידם הוצגה סדרת הסטודיו ״Nose Job״ (ניתוח אף) ובה דמויות מפורסמות כמו מוחמד עלי, אלברט איינשטיין ומרילין מונרו קיבלו ״כפתור מוזהב״ במקום אף. ״בסדרה ההיא הייתה גם אמא תרזה וחטפתי על הראש מהכנסייה״, הוא צוחק.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שענייני דת, מסורת וחברה זוכים לטיפול של הסטודיו. כבר בתחילת המילניום עסקו בסצנת הצליבה, בתאונות רכבת וקטסטרופות המוניות, הוציאו שלדים מארונות ונפנפו בלא מעט סקס ו״בארוק אנד רול״, עם כותרות מתריסות ודימויים פרובוקטיביים. ״פאק מינימליזם״ ו״אנחנו עושים עבודה טובה לאנשים רעים״ הן שתיים מהסיסמאות שמלוות את אתר האינטרנט של הסטודיו גם כיום.

חדר העבודה בבית החדש נראה כחדר משחקים של מי שלא ויתר לגמרי על עולם הילדות – ארונות צבעוניים, שטיחי מבוכים, חיות פלסטיק שהפכו לרהיטים ופריטים שימושיים. אם להסיק מהאנרגיה השורה בבית, החיים הפרטיים של ג׳וב סמיתס צבעוניים וגדושים כמו העיצובים שלו, וראשו וידיו עסוקים כל הזמן בחידושים והמצאות. חלק מזה לשעשוע בלבד, אבל חלק גדול מוצא את דרכו הלאה והופך למוצרים חדשים.

השילוב של בית פרטי עם סטודיו פתוח לא מפריע לעבודה?

״חשבנו שנשלב בין הדירה לסטודיו, אבל החלטנו לשמור את זה ברמה האישית. זו הדרך היחידה שאני מוכן להציג כרגע – אחד על אחד. עכשיו זה רצף מטורף אבל אחרי שבוע העיצוב הדירה תהפוך לפרטית לגמרי״.

The post מילאנו 2019: שח־מט עם ג׳וב סמיתס appeared first on מגזין פורטפוליו.

התערוכה החדשה של גבי קריכלי היא מיצב תלוי־מקום לחללי מעמותה בבית הנסן. המיצב מבוסס על שיחה מוקלטת בין קריכלי לחברו, האמן פסח סלבוסקי ז״ל, שנפטר בערב פסח האחרון. העבודה על התערוכה החלה במה שהתברר כשבועות האחרונים בחייו של סלבוסקי. כך הפך הפרויקט למחוות פרידה של קריכלי מחברו.

קריכלי וסלבוסקי הם שניים משלישיית אותו־עולם (יחד עם אבי סבח), שפעלה מאז 2009 בהופעות מוזיקליות המבוססות על אלתור. במהלך השנים האחרונות נהגו קריכלי וסלבוסקי לנהל שיחות על ספיקר (מצב רמקול בטלפון), כשהטלפונים הניידים שלהם מונחים לצדם בזמן עבודתם בסטודיו: סלבוסקי עובד על ציוריו בירושלים, קריכלי על המיצבים הגדולים שלו, שכוללים פיסול, גילוף בעץ ווידיאו, בתל אביב. פסח מדבר וגבי מקשיב.

פסל של גבי קריכלי, תומרקין. צילום: מ״ל

באפריל 2019 הגיע קריכלי לעוד ביקור בחדר 235 בבית החולים הצרפתי בירושלים, שם אושפז סלבוסקי בחודשים האחרונים בשל מחלה קשה. הספיקר הוחלף במכשיר הקלטה. גם הפעם פסח דיבר וגבי הקשיב. השניים שוחחו על אמנות, משפחה ויצירה, ועל שבריריותו של הגוף הפיזי המחזיק את כל אלה. השיחה הוקלטה ונערכה כחלק מעבודת המיצב שקריכלי מקים בחללי מרכז מעמותה. זו עדות נדיבה בזמן, בחומר ובקול לחברות בין שני אמנים.

המבקרים מוזמנים לעבור בתוך המיצב, שיתפרש כמסלול הליכה בין חדרי מעמותה במרתף בית החולים למצורעים לשעבר. ההליכה לאורך המזח שיבנה קריכלי תגלה חלקים מהשיחה ורגעים בהם חומר, מילים וגוף נפגשים. קולו של סלבוסקי הופך לקול המורה את הדרך.

חדר 235: אין לי מושג אם אתה מבין אותי נכון
פתיחה: שבת 18.5 בשעה 13:00; נעילה: יום שישי 28.6
מרכז לאמנות ומחקר מעמותה, בית הנסן, רח׳ גדליה אלון 14, ירושלים
ימים ג׳, ד׳, ה׳ 14:00-18:00, יום ו׳ 10:00-14:00; במהלך שבוע העיצוב ירושלים התערוכה תהיה פתוחה בשעות נרחבות לפי הפרסומים של שבוע העיצוב. 

גבי קריכלי, מתוך התערוכה ״אותו עולם – הופעה חיה״, גלריה גבעון, 2016

The post גבי קריכלי בבית הנסן appeared first on מגזין פורטפוליו.

The post ונציה 2019: רחבי העיר appeared first on מגזין פורטפוליו.

זה יקרה בסוף השבוע: תחרות האירוויזיון, שתתקיים ב־19 למאי בתל אביב, מתקרבת בצעדי ענק, וכל הגורמים הרבים שנוטלים חלק בהפקת המגה־אירוע כבר מצויים בישורת האחרונה. לאמנית נירית לבב־פקר אמנם אין שום קשר רשמי למתרחש,  אבל בחודשים האחרונים גם היא הייתה עסוקה בו עד מעל הראש, וליתר דיוק במי שגרמה לו לקרות: נטע ברזילי.

״נטע מדהימה, וכשהיא זכתה בתחרות הרגשתי שאני רוצה להקדיש פסל לדמות שלה״, מספרת לבב־פקר. ״היא כל כך מדברת אלי בעוצמה שלה: באמירה העצמאית והמשוחררת שהיא משדרת ובאופן שבו היא הולכת בדרך שלה״.

נירית לבב־פקר, TOY. צילום: עומר פקר

אתמול הוצב בכניסה לכפר האירוויזיון של תל אביב פסל פניה של ברזילי שיצרה לבב־פקר, בממדים מרשימים של ארבעה מטרים גובה, שישה מטרים רוחב ושני מטרים עומק. וכמו TOY, שם השיר שזיכה את ברזילי בפרס הנחשק, הוא מורכב מאלפי חלקים של צעצועים מפורקים: בובות, מכוניות, קוביות לגו, חיות פרווה, דמויות משחק מפלסטיק ועוד ועוד – כל מה שלבב־פקר אגרה מאז גמלה בלבה ההחלטה על המחווה, שנועדה להביע את הערכתה לאישיות של ברזילי באמצעות האמנות שלה.

העמלנות הנשית של אימא עם העשייה ״הכבדה״ של אבא

לבב־פקר מפסלת מחלקי מתכת, שאריות פלסטיק וחומרים מהטבע. כך, אם לכל אדם מן היישוב שרשראות אופניים שיצאו מכלל שימוש, ברגים, מסבים וגלגלי שיניים, מפתחות שכבר לא פותחים שום דלת, או אוספים ישנים שבעליהם איבדו בהם עניין, כמו מטבעות לדוגמה, הם בבחינת פסולת שמקומה בפח, בעבורה הם שמחה גדולה. כל ג׳אנק מסוג זה הוא בשבילה אוצרות של ממש, חומרי גלם שמשמשים אותה לפסלים שהיא יוצרת.

שנים אחורה ״עשו לה את זה״ גלילי בד ואריגים רכים, וכבוגרת המחלקה לאופנה בבית הספר לעיצוב פרסונס, בניו יורק, היא עשתה מהם קריירה, כמעצבת שמלות כלות שהחזיקה בבעלותה רשת חנויות. ״היום אני מבינה שהאופנה לא היטיבה איתי, אלא רק הגבילה אותי.

״החומר, בד לבן, היה ידוע מראש, ולמעט התקופה של עיצוב קולקציה חדשה הכול הפך להיות טכני והתרחק מהאקט היצירתי. זה היה בעיקר התנהלות מול כל היועצות של הכלה, התאמה למידה, קיצור פה או הצרה שם, ואני הרגשתי שיושב לי בבטן גוש יצירה שמבקש לפרוץ ומה שאני עושה לא נותן לו לצאת״. 

גלריית נירית לבב־פקר בשוק הפשפשים, יפו. צילומים: סיוון אסקיו

תחושת חוסר המיצוי הוליכה אותה לחיפוש עצמי, ואולם עד הניתוק הסופי מעולם האופנה עבר זמן. ״במסגרת החיפוש בחנתי כיוונים שונים: השתתפתי בקורסים של צורפות, קדרות, נגעתי בפיסול בברזל ועשיתי עבודות קיר, עד שהרגשתי שמצאתי את עצמי עם הפיסול שנשען על פסולת״. המעבר מהחוט והמחט לכלי עבודה כבדים כמו פטיש, מסור או אזמל, ולפעולות כמו ריתוך וחיתוך חומרים קשים, לא היה דרמטי, מסתבר, בעבור מי שמשיכתה ליצירה ידנית מעוגנת בבית בו גדלה ובמטען גנטי שקיבלה מהוריה.

״אמא שלי היא מורה למלאכה, וכילדה אני זוכרת שהידיים שלה כל הזמן היו עסוקות ברקמה, בתפירה או בסריגה. אבא שלי זכרונו לברכה היה בעל בית מלאכה לעיצוב תפאורות, וכשהצגה עמדה לעלות והדדליין לסיום התפאורה נשף בעורף הייתי עוזרת לו, לפעמים אפילו על חשבון ימי לימודים בבית ספר. הוא טען שההפסד לא נורא, כי העבודה בבית המלאכה היא בית ספר של החיים.

״היום אני חושבת שהיצירה שלי משלבת את שני העולמות, את העמלנות הנשית של אימא עם העשייה ׳הכבדה׳ והגברית יותר של אבא״. המטען הגנטי, אגב, לא נעצר אצלה, ובגלריה שהשיקה לפני כשנה במבנה ששימש בעברו כאורווה של חאן עותומני ביפו, מוצגות גם עבודות עץ ו־ויז׳ואל ארט של שניים (מתוך ארבעה) מבניה; ״נראה שהתורשה ממשיכה וזה משמח אותי״.

שמלות מהבטן

לבב־פקר אוהבת לחקור חומרים ולשחק איתם. תוך כדי כך היא מחליטה מה תעשה איתם וגם מפתחת טכניקות עבודה בהתאם. למרות שמדובר במיחזור של אוביקטים קיימים, הממד המקיים הוא לא מה שעומד בבסיס בחירתה בשאריות ובחומרי פסולת. ״הממד המקיים חשוב לי והוא בהחלט ערך מוסף שמתלווה ליצירות, אבל מה שמרתק אותי הוא בעיקר לחבר עולמות תוכן שונים באמצעות אלמנטים שלא שייכים אליהם״. כשהיא יוצרת היא מסתגרת בחלל שהיה פעם מוסך, בקרבת ביתה, ניזונה ״מהלבד״ ומהשקט, ומנהלת עם עצמה דיאלוג פנימי, שלדבריה הוא הבסיס לאמנות שלה. בשכפולים של עבודות היא לא נוגעת, ולצורך זה יש לה בית מלאכה עם צוות עובדים נאמן.

״כשהתחלתי לפסל כל מה שהיה כלוא אצלי התפרץ. ב־2007 הצגתי תערוכה שהייתה מגוונת מאוד מבחינת נושאי העבודות והחומרים שהשתמשתי בהם, ובדיעבד אני יודעת שהיא גרמה לי להבין שאני צריכה להתכנס יותר. להתרכז כל פעם בחומר ובנושא״. תובנה זו הוליכה אותה לכיוון של עבודה בסדרות, כשלכל יצירה ויצירה מעבודות הסדרה היא מעניקה שם ש״מאניש״ אותה ומשמר את הייחוד שלה, כמו גם את תהליך היווצרותה.

הסדרה הראשונה שיצרה היא סדרת כלבים, שהסנונית הראשונה שלה הייתה רוטוויילר. אחריו הגיע כלב רוח אפגני, והסדרה התפתחה למנעד גזעים נוספים. ״אני אוהבת כלבים, אבל זו לא הייתה הסיבה שהולידה את הרעיון לפסל אותם. את העבודות אני תמיד מתחילה מהחומרים, וגם כאן הפסלים נולדו מתוך משחק עם החומר; שרשראות של אופניים, שהתגלו כבסיס מצוין לעבודה. הן גם רכות וגם ניתנות להקשחה, וטיפלתי בהן בטכניקות מגוונות״.

צ׳ו צ׳ו מסדרת הכלבים. צילום: יניב דרוקר

שורשים מזרדים וענפים. צילום: רן ארדה

צילום: תמר בן מימון

אחרי סדרת הכלבים הגיעה סדרת שמלות, שנרקמה מחומרים כשעונים, נורות וברגים, ובהמשך התרחבה לסדרת ״גברת עם כלבלב״ – שמלה וכלב. מהות נשית ככלל היא מהתמות שמעסיקות אותה, וסדרה נוספת שמיטיבה לגלם זאת היא ״שמלות מהבטן״- פסלי נשים בהיריון שעשויים מקולבים שנותרו ברשותה מימי עיצוב שמלות הכלה, לצד חוטי נחושת, שסתומים, קפיצים וכדומה.

״היריון הוא תוכן שמייחד ומחבר את המין הנשי. זהו מערך רגשי עוצמתי שמקפל בתוכו המון רגשות, חרדות, תקוות וציפייה לשינוי שעתיד להתחולל בחיים. הסדרה נולדה אינטואיטיבית ׳מהבטן שלי׳, וככלל אני מאמינה בתהליך היצירה עצמו, בראשוניות שלו וברגשות שמניעים אותו, ורק אחר כך מתפנה לפרשנות. מילים הן לא הצד החזק שלי, אבל אם אני מנסה לפרש את תמת הסדרה אני חושבת שרציתי להאיר את חוויית האימהות כחוויה נשית אוניברסלית״.

 כמי שחייה מתנהלים במשוואה של תשוקה־יצירה, אחרי שהשלימה את ״פרויקט נטע״, היא כבר מבשלת סדרה חדשה של פנים, שממלאת אותה בהתלהבות ועניין. ״הרבה שנים חייתי ׳על יד׳, ולקח לי זמן להגיע למקום הזה ולהרגיש שלמה איתו. אני רוצה שיהיה לי שמח ומעניין, ועל הדרך יוצאת מזה אמנות״. בה בעת היא לא מתחייבת שזה סוף פסוק. פה ושם היא מעצבת לעצמה בגדים, ולפעמים, היא אומרת, כשיוצא לה דגם מיוחד, עולים בה הרהורי חטא על אופנה. ״אני לא יודעת לאן יוליך אותי הזמן, אבל הדבר שאני כן יודעת וחותמת עליו בוודאות הוא שאמשיך ליצור ולשאוף לחדש. יצירה היא החיים שלי״. 

The post נירית לבב־פקר: צעצוע של סיפור appeared first on מגזין פורטפוליו.

המשרד הוא לא מה שהיה.

קודם כל כי הגבול בין שעות העבודה לשעות הפנאי הולך ומיטשטש: לאחר עשר שנים ויותר של מאבק חברתי למען זכויות העובד ותנאי עבודה ראויים, פיתוחים טכנולוגיים עכשוויים המקדשים את הזמינות, את המיידיות, ואת הפוטנציאל של ביג דאטה, מניעים את המטוטלת חזרה לכיוון השני, ולא בהכרח באזורי העולם השלישי המנוצלים על ידי תאגידים גלובליים לייצור מסורתי בסדנאות יזע. החל משנות ה־80 היו אלו דווקא חברות מערביות שהציגו עלייה בשעות העבודה לשבוע, כשמובילי המגמה הם העובדים בעלי ההשכלה והשכר הגבוה במקצועות טכנולוגיים וניהוליים. כך, כיום לא נשאלת השאלה במה אדם עובד אלא מה הוא עושה. העבודה מגדירה הלכה למעשה את הזהות שלנו, אבל איפה העבודה הזו בדיוק מתרחשת ובאיזה אופן?

בעשורים האחרונים תכנון ועיצוב מקומות עבודה עובר שינויים דרמטיים ובקצב גובר והולך. עמדות עבודה לא אישיות (hotspots), עבודה מהבית ובדרך למשרד, פגישות רבות משתתפים ממקומות שונים בעולם, אזורים לא פורמליים לסיעור מוחות, ולאחרונה גם הפופולריות הגואה של חללי עבודה שיתופיים מאתגרות את גבולות המשרד והופכות אותו למשהו שונה בתכלית. בנוסף, מחקרים על שביעות הרצון ובריאות העובד מוסיפים פרמטרים שצריך לקחת בחשבון בתכנון לעובדים שמחים ובריאים יותר. בתוך כך, המשרד גם נשאר סביבה הבנויה מיחידות סטנדרטיות הנדרשות מעצם היותו מוצר המוני. איך אפשר אם כך לאתגר את הסטנדרט הזה ולהגיב באופן מעניין ועכשווי לאתגרי המחר?

רונלד ריטוולד וברברה וויסר. צילום: Jeroen Bosch

רונלד ריטוולד הוא אדריכל הולנדי שעוסק רבות בנושא העבודה בפרקטיקה שלו, שנעה בין תחומי האמנות, עיצוב הנוף, האדריכלות ועיצוב הפנים. ב־2014 הוא יצר יחד עם האמנית ברברה וויסר מיצב ספקולטיבי שנגע בתחומים אלו, כמו גן בתחומים נוספים, בשם The End of Sitting. המיצב ביקש לאתגר את אחת המוסכמות הבסיסיות ביותר של עבודה כיום – הישיבה לאורך שעות היום. בשנים האחרונות, מחקרים אמפיריים טוענים שוב ושוב שאורח החיים מבוסס הישיבה הוא אחד מהגורמים העיקריים למצבים בריאותיים כגון סכרת ומחלות לב. מנגד, חברות הרהיטים ממשיכות לייצר כסאות מסוגים שונים כמענה לדרישות השוק.

במיצב, וויסר וריטוולד הציעו סביבה משרדית טוטלית ועתידנית למראה, שהזמינה את המבקרים לעמוד בצורות ובגבהים שונים על נפחים שעוצבו במיוחד כדי לאפשר מגוון תנוחות עבודה: משכיבה נינוחה עם מחשב נייד ועד לעמידה זקופה בצמדים. המיצב חיבר מגוון מגמות מעיצוב עכשווי של חללי עבודה כדי לייצר סביבה לחלוטין לא סטנדרטית, שמאפשרת גם רגעים של גילוי ופליאה במקום העבודה.

עדיין בהולנד, סטודיו העיצוב והאדריכלות Makking&Bey, אחד המשרדים הידועים בזירה ההולנדית, עוסק גם הוא רבות בשנים האחרונות בנושא עתיד סביבות העבודה. במסגרת עבודת הסטודיו בדגש על יוזמתם, PROOFFLAB) PROgressive OFFice), חקרו האדריכלית ריאנה מקינק והמעצב יורגן ביי את השאלות העולות מהשינויים בדפוסי העבודה דרך שלל שיתופי פעולה עם משרדי עיצוב אחרים תחת תמות מובילות. התוצרים של העבודה הזו מגוונים להפליא ונעים מיצירת סביבות פרטיות במרחבים פתוחים במוצר שהפך לסטנדרט במשרדים רבים (Ear Chair), דרך בחינה ביקורתית של מוביליות ועבודה מרחוק בעבודה דוגמת המשרד הנייד של ה־Slow Car, שבו אפשר לעבוד בתנועה איטית בדרך לעבודה, ועד מוצרים קונקרטיים לעידוד תקשורת וגמישות דוגמת ה־WORKSOFA, שמציעה מודולריות רבה בארגון סביבות העבודה המשותפות.

צילום: Makking&Bey

כיום התחזיות כיום צופות שמעל 80 אחוז מהעבודות שאנחנו מכירים הולכות להיעלם בשלושת העשורים הקרובים. העבודות שאנחנו מכירים שיתקיימו ישתנו אף הן ללא הכר עקב שילוב של טכנולוגיה, אוטומציה ותהליכים חברתיים מורכבים. בקונטקסט של שינויים כה דרמטיים, חשוב לשאול איך ייראו סביבות העבודה של העתיד ואיפה הן יתקיימו? אילו סוגי עבודה יתקיימו בהן ואיך יאכלסו אותן עובדים? ואולי חשוב מכך, האם אדריכלות ועיצוב יכולים לצפות ולהגדיר מרחבים בעבור השינויים הדרמטיים בכלכלה, בטכנולוגיה ובפוליטיקה של העבודה?

ביום חמישי הקרוב, ה־16 במאי, יתקיים במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל הכנס The Futures of Work, שיתוף פעולה בין בצלאל לחברת הריהוט המשרדי גלובל ישראל. ריטוולד ומאקינק יהיו בין הדוברים לצד מעצבים, אנשי טכנולוגיה וחוזי טרנדים, שיצטרפו לדיון על עתידים אפשריים הנובעים ממגמות ופיתוחים שאנו עדים להם כיום, ועל פיתוח מחשבה רעננה והכרחית על המקומות שבהם רובנו עתידים לבלות את מיטב שנותינו.

The post איך ייראו סביבות העבודה של העתיד ואיפה הן יתקיימו? appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

למדתי תואר ראשון בתולדות האמנות, מחשבת ישראל ותעודת הוראה בחוג להכשרת מורים באוניברסיטת חיפה. עסקתי בהוראת האמנות במכללת הגליל המערבי ובהמשך במוסדות ובמרכזים ציבוריים ופרטיים. למדתי תואר שני בתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב ובמסגרת זו קיבלתי הזדמנות נדירה לעסוק בפרקטיקה של חקר האמנות ולא רק בתיאוריה. פרופ׳ גילה בלס, שייסדה את המכון לחקר ותיעוד אמנות ישראלית, שלחה אותי לעבוד כחצי שנה בסטודיו של שושנה היימן בעין הוד.

היימן, תלמידתו של הפסל רודי להמן, כיהנה כראש החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה. היא התכוננה לפתיחת תערוכה יחיד גדולה בשם ״שדות שחורים״ במוזיאון רמת גן. מהעבודה בסטודיו של היימן וקורס האוצרות אצל האוצר אילן ויזגן בתל אביב, היה לי ברור שאעסוק בעתיד באוצרות, במקביל להוראה. לאחר התואר השני התחלתי לימודים לדוקטורט בהנחיית פרופ׳ לוינגר אך לא סיימתי מאחר ונעניתי להצעתו של יחזקאל ירדני, מהאמנים החשובים המושגיים בשנות ה־70 בישראל, לכתוב ספר מונוגרפיה אודות פעילותו החינוכית והאמנותית וכלל יצירתו שפיתח במשך שישה עשורים. 

לאחר שנתיים של ראיונות, איסוף חומרים וכתיבה, ב־2010 הספר יצא לאור והושק בתערוכת יחיד שאצרתי לו בבית האמנים בתל אביב ב־2012. במקביל התמניתי לנהל את גלריה פירמידה בחיפה בשנים 2010-2011 (לפני שיפוצה ובנייתה מחדש) שם אצרתי שבע תערוכות.

שירלי משולם. צילום: מתן סיון

וונדרלנד, הפרלמנט האירופאי, בריסל. צילום: מ״ל

התערוכה הראשונה המשמעותית והבין־לאומית שאצרתי הייתה Wonderland בבונדסטאג בברלין ב־2013, בהשתתפות מיכה קירשנר, גלעד אופיר, ראידה אדון, מרב סודאי ואחרים. התערוכה נפתחה קודם לכך בחיפה אצלי בגלריה ובבנין בית האמנים, שניתן לי על ידי העירייה. הכנת התערוכה ארכה כשנה וכללה הפקה מורכבת. האתגר היה להנגיש את הנושא לקהלים שונים ולקיים שיח אודות המציאות בישראל, בשיתוף אמנים ישראלים – יהודים, ערבים ואחרים – בקרב אנשים מתרבויות ושפות שונות. לאחר מכן היא הוצגה בתשע ערים באירופה, בין היתר בבניין הפרלמנט האירופאי בבריסל ובגלריה לאמנות בבניין האדריכל נימייר בפריז.

התחנה האחרונה

התערוכה האחרונה שאצרתי, ״עבודה, עובדים ומרחבי עבודה״, נפתחה בחודש שעבר בגלריה גרנדART לאמנות עכשווית, שאותה אני מנהלת כבר שבע שנים עם כ־30 תערוכות ואירועים, והיא הבייבי שלי. הגלריה שפועלת ללא מטרות רווח, נתרמה על ידי הבעלים בעבור הקהילה החיפאית וממוקמת ב״עופר גרנד קניון״ באזור המזרחי של חיפה.

כאוצרת שפועלת בסביבה חיה ותוססת שאין בה ״סקס אפיל״ לאמנות איכותית ומקצועית, היה לי ברור שמדובר באתגר אוצרותי מרתק וייחודי בחיפה. הידיעה שאלפי אנשים משכבות סוציו־אקונומיות ותרבותיות מגוונות פוקדים את המקום ומגיעים מכל רחבי חיפה והסביבה, ושחלקם הגדול אינו מושכל באמנות העכשווית, הביאה אותי להבנה שעלי לפעול, בו־זמנית, מקומית וארצית ולשנות את הרגלי הצריכה התרבותית של הקהילה הזו; למוסס בהדרגתיות את הדעות הקדומות אצל הקהל ואצל האמנים, שקניון הוא מקום ״זול״ לתצוגת אמנות.

גישתי הייתה יוצאת דופן וחדשנית בחיפה. יצרתי שיתופי פעולה עם ראשי המחלקות באקדמיות ובמכללות בחיפה, הצעתי להן לחשוף את הסטודנטים והבוגרים לקהל החיפאי ולהיות נגישים והן התלהבו. הגישה האוצרותית הזו הגיעה לשיאה בניהול האמנותי והאוצרותי בפרויקט פסטיבל ״בית גלים״ בשכונת בת גלים, שמתקיים במשך שלושה ימים בחג הסוכות בשיתוף ועד השכונה ועיריית חיפה במהלך עשר השנים האחרונות.

עבודה עובדים ומרחבי עבודה. צילום: מתן סיון

שמואל כץ, כרזה סרוקה ומודפסת באדיבות מכון יד יערי, גבעת חביבה

שחר מרקוס, מתוך ״התערוכת עבודה, עובדים ומרחבי עבודה״. צילום: בן הרצוג

התערוכה ״עבודה, עובדים ומרחבי עבודה״, המוצגת כעת בגלריה סדורה כארכיון או כ״חדר פלאות״ כביכול, פונה לקהלים הטרוגניים ולשכבות תודעה שונות: מן הפשט – לקהל שמוצא בהן היסטוריה ונוסטלגיה; ומן הרז, הדרש והסוד – לקהל שמוצא את ההתכתבויות הפנימיות בין העבודות השוואות ושאלות. הרציונל האוצרותי הוא מבט עכשווי על הנעשה בתחום העבודה על ידי התכתבות עם העבר בהתייחס להווה.

שתלתי בעבודה עבודות עכשוויות בין מוצגים ועבודות מהעבר ובכך שברתי את הרצף הכרונולוגי וההיסטורי. לדוגמה, כרזות, תצלומים וקיר שמייצגים את מפעלות ההסתדרות וה־1 במאי, ובמיוחד פרק בתולדות העיר חיפה, מהווים ציוני דרך בתולדות ההתיישבות ובניין הארץ בבחינת ״מאין באנו ואלן אנו הולכים״, ומאפשרים מבט ביקורתי ורלוונטי למה שקורה היום. זאת ביחס לתפיסות חדשות של הדור הצעיר ביחס לעבודה, לתנאי עבודה, לחללי ומרחבי עבודה במציאות המשתנה של היום שמנוהלת על ידי רשתות חברתיות, שיתוף קהילתי, טכנולוגיה דיגיטלית ומרחבי עבודה חדשים דוגמת וויוורק.

מכל מלמדיי השכלתי

במסגרת עיסוקי ולימודי ההיסטוריוסופיה של האמנות, נתקלתי בהיסטוריון אבי ורבורג (Warburg), שנחשב לדמות יוצאת דופן בזמנו ולאחד האישים המשפיעים ביותר במדעי הרוח במאה ה־19. התרשמתי מאוד מגישתו האיקונולוגית, שפיתח כגישה עצמאית, ומפרויקט ״המנמוזינה – אטלס הזיכרון״, שמבוסס על חקר עולם התמונות ודימויים ויזואליים להסתכלות מעמיקה ואוצרותית מהפכנית, שהקדימה את זמנו ונחלה הצלחה בעת המודרנית.

אביבית בלס ברנס, קומי התנערי. צילום: מ״ל

הוא היווה השראה בבואי לאצור את תערוכת ״קיר תחקירי״ לאביבית בלס ברנס (2019). הצעתי לה גישה מהפכנית וחדשנית של תצוגה ובחירת עבודות לתערוכה זו, לעומת התערוכות הקודמות שלה שהתבססו על סדרתיות, שיטתיות, דידקטיות וכרונולוגיה. רציתי להציג את התפרים הפנימיים שמרכיבים את חוט השדרה והשלד כלל גוף עבודותיה; להתייחס למוטיבים מובילים שמופיעים בהקשרים שונים בעבודותיה במהלך 20 השנים האחרונות. 

תערוכת החלומות

כאוצרת עצמאית ברצוני להשפיע בכל סביבה אנושית שבתוכה אני פועלת; להמשיך לצעוד בעקביות בדרך שבה התחלתי ולדבוק במטרות שהצבתי, ולממשם בארץ ובחו״ל. החלום שלי הוא להציג תערוכה בביאנלה בוונציה, לקבל תקציבים גדולים וליצור שיתופי פעולה נרחבים יותר בארץ ובחו״ל.

בקרוב אצלך

אני עובדת כעת על חמש תערוכות שייפתחו במהלך השנה ועד סופה. התערוכה ״מבחר עבודות בוגרים״ בשיתוף אסי משולם, ראש החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, תיפתח בחודש יולי בגלריה גרנדART בחיפה. תערוכת יחיד חדשה לשחר מרקוס תיפתח בגלריה בחודש נובמבר. התערוכה ״מה בעניין זכויות נשים?״ בחסות שגרירות ישראל תפתח בחודש הבא בפלובדיב, בולגריה, ובדצמבר יתקיים כנס בנושא אמנות והיסטוריה עם אמנים בולגרים שעלו לישראל במשביל לחנוכת תרגום הספר ״יהדות פלובדיב״ של ד״ר שאלתיאל במסגרת אירועי פלובדיב 2019, שנבחרה לעיר התרבות לשנה זו על ידי האיחוד האירופאי. פסטיבל בית גלים 10 – חגיגת העשור להיווסדו – ייפתח באוקטובר, בחג הסוכות למשך שלושה ימים בשכונת בת גלים בחיפה. 

אתי אברגיל, מתוך התערוכה ״לא בהכרח נשי״. צילום: מ״ל

פליקס קריס, מתוך התערוכה ״לא ממש רוסי לא ממש ישראלי״

The post מגלים אוצרות // שירלי משולם appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי יעל, בוקר טוב, מה שלומך?

מעולה, ואתה?

לא רע בכלל, תודה. ובואי נדבר על התערוכה החדשה שלך, אני סקרן מהתמונות שראיתי בינתיים. ספרי קצת מה מתוכנן, מה את הולכת להציג

התערוכה תוצג בגלריה עומר תירוש ביפו והאוצרת היא הגר בריל. היא מורכבת מארבעה גופי עבודות שהותאמו במיוחד לחללי הגלריה: מיצב של מיכלי זכוכית עם רישומים רב־שכבתיים בחוטים, מיצב/ציור בדיו וחוטי רקמה על נייר פרגמנט מטופל, מיצב גופים אמורפיים בצורת גלמים מנייר פרגמנט, ומיצב בובות מעוותות ובעלות מומים. כל העבודות הן מתוך העולם הפרטי שלי, אבל הסצינות שבהן אלימות ומדברות על דברים שהשתיקה יפה להם: זכרונות ילדות מתעתעים, פחדים קולקטיביים, דברים שנשארים חקוקים בנשמה, לא מעובדים ומושתקים

יעל ברלב. צילום: רענן טל

אכן יש בהן משהו מטריד, לא מפוענח; וגם שם התערוכה, ״שתיקה יפה״, הוא אניגמטי. זה אולי מה שמצהירה הכותרת, אבל לא נראה מהעבודות שהשתיקה באמת יפה… או אולי תלוי למי היא יפה?

התערוכה היא מעין סיכום לתקופה ארוכה מאוד שבה אני מנתחת ״רעשים״ מהילדות על ידי זכרונות אמיתיים ובדויים, וכמו שכתבה הגר, בעזרת שימוש בחפצים או דימויים מוכרים שמאבדים ממאפייניהם והופכים מאיימים

מה מושך אותך לחזור לתקופת הילדות?

זה לא בדיוק לחזור, זה יותר להביט בה במבט של בוגר. היום, כשאנחנו יותר חשופים בגלל המדיה למה שקורה בארץ ובעולם עם אלימות נגד ילדים, זה הרבה יותר משמעותי בעיניי; הרבה מעבר למשפט שאמרו לנו בילדות (ונראה אז נורמלי לצערי) ״לא להכניס ידיים לכיסים של יוסף הזקן…״

אוי. זה לא נשמע כמו משפט נחמד…

נכון, אבל כילדות בנות שש, הבנו אותו וידענו איך להתנהג

אז מה את רוצה שיקרה למי שיבקר בתערוכה? איזו מן חוויה את מזמנת לו? שמה הוא יבין או ירגיש?

ראשית, אני כאן כדי להתריע ואולי גם לזעזע. מי שיבקר בתערוכה ירגיש אותה, והלוואי שזה יגרום לו לאיזושהי פעולה

את לא מפחדת ליפול למקום קצת דידקטי? או אולי צפוי?

כן, פחדתי בזמן העשייה, אבל כשראיתי את התגובות של אנשים שנחשפו לעבודות, הבנתי שכל אחד קורא אותן או מתחבר אליהן מהמקום האישי שלו; הבנתי שיש פה משהו לא אישי אלא קולקטיבי והוא לא תלוי גיל. מבקרים הגיעו לסטודיו שלי בהזדמנויות שונות, וגם לתערוכות קודמות שהשתתפתי בהן, ושאלו שאלות שהשאירו אותי פעורת פה לא פעם. זה גרם לי להבין שאנשים מתחברים למה שעבר עליהם באופן אישי (ואלו לא אנשים שאני מכירה) דרך מה שהם ראו וחוו בעבודות. לכן אמרתי קולקטיבי: התגובות היו מכל מני גילאים, גם משכבת הגיל שלי וגם מצעירים

אז אפרופו תערוכות קודמות והסטודיו: ספרי קצת על עצמך ועל האמנות שלך לטובת מי שלא מכיר

אני גרה ועובדת בכרמיאל. יצאתי ללימודי אמנות רק ב־2001, לפני כן הייתי במשך 25 שנה צורפת זהב. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות וגם בשתי תערוכות יחיד אבל רובן בגליל.

עבדתי בהמון טכניקות ותמיד רב־שכבתיות: רישומים שמורכבים מציור בגואש, עליו רישום בעיפרון, עליו רישום בטיפקס או מוחק ו… חוטי רקמה אדומים. עשיתי סדרה של חיתוכי נייר יפניים משולבים עם רשת משי מעליה, סדרה של מיכלי זכוכית שגם בהם שכבות של ציורים על שקפים בחוטי קרמה שיוצרים תלת־ממד.

אבל הכי מזוהה איתי היא הטכניקה שפיתחתי לעבודה עם נייר הפרגמנט. אני קורעת קרעים גדולים ומניחה שתי שכבות של קרעים כמו פאזל, שנטבלו בדבק. בתהליך היבוש הנייר מתקמט ונראה כמו עור זקן שמקבל ממש אופי גופני. עליו אני מציירת בדיו ובעט ובסוף רוקמת בחוט רקמה אדום. הנייר מאוד פריך ונקרע אבל ניתן לתיקון: זה אתגר גדול וגם תסכול לא קטן לעבוד עליו.

העבודות שלי משלבות אמנות עם קראפט, ויש לי תכונה ״פולנית״ אולי רעה, שאני לא זורקת עבודות קודמות. העבודות מאוחסנות בסטודיו ופתאום, אחרי מספר שנים, אני לוקחת אותן וממשיכה עם עוד שכבות ונוצרת עבודה חדשה. כמו גיאולוגיה

אז מהבחינה הזו, איפה את רואה בתערוכה הנוכחית המשך והתפתחות ואיפה את רואה בה משהו חדש?

התערוכה הנוכחית, מבחינת הנושא שלה, היא המשך, אבל שלושה מתוך ארבעת המיצבים הם חדשים. לדוגמה, בנייר הפרגמנט עבדתי עד עכשו רק בדו־ממד ובתערוכה הזאת נכנסו הגלמים שהם תלת־ממד. מיצב הבובות הוא חדש ומשלב טקסטיל עם רדי־מייד (הראשים). מעולם לא עבדתי עם טקסטיל, סמרטוטים, תפירה – וזה שינוי. זה מבחינת החומרים. הנושאים הם ממש סיכום תקופה

אז מה עכשיו? יש כבר מחשבות למה תעשי אחרי?

זהו שלא, אחרי תערוכה כזאת גדולה (בארבעה חללים) נוצר פתאום ריק ואז מתחיל החיפוש. אני מאמינה שיבוא משהו שיעורר אותי ויגרום לי להגיב וכך יתחיל דבר חדש

יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

כן, שהעבודה על התערוכה הזאת, שהתחילה כפנטזיה והתקדמה למשהו אמיתי, הייתה מרתקת ואשמח אם היא תסקרן ותגרום לאנשים להגיע, לראות, לחוות ולהגיב. אני אוהבת את התגובות

יעל ברלב, שתיקה יפה; אוצרת: הגר בריל
פתיחה: 17.5; נעילה: 19.6
גלריה עומר תירוש, מזל מאזניים 2 פינת כיכר קדומים 8, יפו העתיקה

The post השתיקה היפה והמטרידה של יעל ברלב appeared first on מגזין פורטפוליו.

Regarding the Curved Earth / וולטר מק׳קונל

אוצרת: שלומית באומן

המיצב הטוטלי של וולטר מק׳קונל מזמין את הצופה לנגיעה והתרחקות באופן בו זמני. מצד אחד הוא שואב לתוכו ומצד שני מחיצות חצי שקופות מונעות קרבה ממשית אל האוביקט המפוסל. גושי חומר גולמי ולח המפוסלים כקפסולות נוף מרוחק ואין־סופי, נוכחים כבלתי מושגים מאחורי מסך של ניילון המשמר ומזיע את הלחות של החומר, מסקרן ומושך להתבונן בעדו אך אינו מאפשר לצופה להתקרב למציאות שבתוכו.

הנוף העטוף הוא סוג של פנטזיה של נוף טבעי שמשולבות בו מספר דמויות, מעין פורטרטים עצמיים של מק׳קונל, הניצבים בתוך סביבה בבדידות מזהרת. דמותו של מק׳קונל נסרקה באמצעות סורק תלת־ממד המאפשר יצירת קובץ בדמותו והדפסתו בגדלים שונים כדמות הלוקחת חלק במיצב.

מק׳קונל מסתכל על הטבע ממרחק, ספק מהר גבוה, ספק מהחלל. המושג ״טבע״ שחוזר ביצירתו במיצבים שונים שיצר הוא מנוכר ומרוחק. זהו טבע כמושא של כמיהה מרוחקת כמו נוף פנורמי פנטסטי הניבט מתצפית גבוהה ביום אביך. ההתבוננות בנוף דרך אובך זה היא בינארית: אנחנו יכולים להיות חלק ממנו – כלואים בתוכו, או להתבונן בו מבחוץ, מרחוק, כמודל של נוף בלתי מושג.

מק׳קונל  יתארח במהלך חודש מאי בבית בנימיני במסגרת תכנית רב שנתית של שהות אמן בתמיכתה של קרן AIDA. מטרת התכנית – שמק׳קונל הוא הראשון שהוזמן להשתתף בה – היא לאפשר לאמני קרמיקה בולטים בזירה הבין־לאומית לשהות בחלל הגלריה של בית בנימיני ולבנות בה מיצב חדש תלוי מקום שיוצג כתערוכה לקהל הרחב.

שיח אמן: יום שישי 17.5 בשעה 10:00

רוח קדים / ליאב מזרחי

אוצרת: שלומית באומן 

רוח קדים נושבת מהכדים. זיכרון החושף שכבה אחרי שכבה של העומק ההיסטורי של כדים יווניים עתיקים. ציורים של כדים הבוחנים את השאלה מהם ציורי הכדים המשקפים את רוח התקופה של ימינו? כדי ההיסטוריה של ההווה? של זהות, לאום ומגדר? 

ליאב מזרחי מצייר כדים. הוא יוצר כדים, חולם כדים נכנס אליהם ויוצא מהם בדרכים שונות ומשונות. הוא מצייר על נייר אך מתכתב באופן אובססיבי עם הכד כסוג של קנבס נוסף, ובוחן את המתח שבין ייצוג של כד לזה הממשי. הוא נכנס לחלל של בית בנימיני (בית של כדים בעצמו) וחוקר את מערכת היחסים שלו עם הכד כישות עצמאית, כחלל, כרחם, כגוף, כעולם, כפרגמנט, כשביר, כארכיטיפ המלווה את התרבות האנושית משחר ההיסטוריה.

ליאב מזרחי, רוח קדים. צילומים״ מ״ל

הציורים של מזרחי עוסקים במיכל ותחולתו, במוות ובהתחדשות. לעיתים הכד הוא איבר בגוף, לעיתים הוא חלק מהנוף, לעיתים הוא כיסוי ראש. ציורי הכדים מתכתבים עם המציאות הישראלית הכואבת, עם שאלות עמוקות של זהות אישית, לאומית ומגדרית.

במרכז התערוכה יוקרן וידאו ובו מזרחי – הממוקם בתוך כד מצויר גדול – מכסה את גופו באובססיביות בציור של גרעיני חמנייה. גרעיני החמנייה המייצגים תרבות ישראלית עממית, מתכתבים עם העבודה של איי וי וי שייצר כמויות אדירות של גרעיני חמנייה מפורצלן. בעוד איי וי וי מוחה באמצעות גרעיני החמנייה הקרמיים על ההשלכות הקשות והמורכבות של השלטון הקומוניסטי בסין, מצייר מזרחי גרעיני חמנייה על גופו כאורנמנט דחוס המגן על גופו אך משתלט עליו בעת ובעונה אחת, כרוצה להשתייך ולהתבדל. הוא הופך את עצמו לתכולת הכד, לאוביקט, כיוצר טרנספורמציה בין פנטזיה למציאות, ובין האישי לחברתי.

שיח גלריה: יום שישי 28.6.19 בשעה 11:30

השתקפות / נועה פיין וליאור וגימה

אוצרת: עינב ברנס אליאס

התערוכה ״השתקפות״ מבקשת לגעת במתח המתקיים בין בבואת האמן לבין יצירתו. נועה פיין בוחנת בעבודתה את השינוי התודעתי, הפיזי והנפשי שמגיע עם תהליך ההיריון והלידה. בעבודתה פיין מבקשת לשים את פוקוס ההתבוננות בהורה ובזוג העוברים תהליכי שינוי צורני בזהותם, אם בזהות האישה ואם בזהות הזוגית שמקבלת ביטוי ומקום אחר עם הקמת המשפחה.

פיין יוצרת קבוצת פרחי זכוכית, בשרניים, צבעוניים, המשדרים תשוקה, חיים ועוצמה. בהמשך צבעי הפרחים מתחילים לדהות וצורתם נמתחת, מתעוותת עד שאי אפשר לזהותם יותר כפרחים. צורת הפרחים עברה מתיחה כה גדולה עד שלא ניתן לקשר אותם עם נקודת ההתחלה של צורתם, הם שקופים ערומים ומרוקנים. הגלגול המטמורפוזי האימהי מעסיק את פיין ושואל שאלות על זהות נשית, הקרבה ושייכות.

נועה פיין. צילום: מיכאל מזרחי

ליאור וגימה. צילום: עמי ארליך

עבודתו של ליאור וגימה עוסקת בנושאי שוליים, המלווים אותו לאורך השנים. בתערוכה ״השתקפות״ מציף וגימה שאלות מורכבות על כל מה ומי שלא נמצאים במיינסטרים התודעתי. בעבודתו הוא מתעניין במתח הנוצר בין מצבי הקיצון של מצבי השוליים ונותן להם ביטוי דרך הזכוכית בטכניקת Pate De Verre. בסדרת הקליפות לדוגמה, וגימה בוחן את הקליפה שנזרקה ואין בה עוד שימוש. חשיבות הקליפה והחיוניות שלה בצמיחת הפרי, התפתחותו ושמירתו הופכת בן רגע לריקה מתוכן מיד עם קילופה, ומשאירה קליפה מיותמת מיותרת ושולית. 

ההתעכבות שלו על מצבי השוליים הנסתרים מן העין סוחפת אותנו להתבוננות פנימית על קליפות חיינו שנשארות מאחורף ועל התוכן שהן הכילו בעבר ואולי עדיין מכילות.

The post וולטר מק׳קונל, ליאב מזרחי, נועה פיין וליאור ווגימה בית בנימיני appeared first on מגזין פורטפוליו.

שטח פרטי

שלומית זלדמן, מעצבת פנים, בת 42, מתגוררת ברעננה.
פייסבוק / אינסטגרם / אתר

מפרט טכני

שיפוץ מסיבי של משרד הפרסום TRUE ברמת החייל, שמשתרע על שטח של כ־500 מ״ר בפרישה לשני מפלסים. מפלס הכניסה בשטח של כ־35 מ״ר מתפקד כאזור קבלה והמתנה, כשעמוד בטון מסיבי הניצב במרכזו משמש כמוטיב מוביל בעיצוב החדש. המפלס השני, ששטחו כ־460 מ״ר, הוא מרכז הפעילות שמכיל מסדרון המוביל למשרדים מסוגים שונים – פרטיים או משותפים – ולחלל הקריאייטיב. 

שלומית זלדמן. צילום: רונן מחלב

הפרטים הקטנים

משרד הפרסום תוכנן בהתייחס לתהליכי העבודה הנהוגים בו ולקשר המתקיים בין המחלקות השונות. על סמך אלה גובש קונספט עיצובי ייחודי, שהולם את המהות התוכנית של משרד פרסום ומביא לידי ביטוי את אופי העבודה ואת המחשבה היצירתית. המשרדים עוצבו באופן שיוצר חיבור בין המחלקות השונות, במטרה להשרות אווירה נינוחה ונעימה ולהעניק לעובדים תחושת פרטיות ושיתוף כאחד. 

באזור המבואה נחשף מעין חלל מעבר שגולש מרחוב ראול ולנברג שבו הוא ממוקם ל״רחוב״ פנימי של המשרד. ציר הרחוב מודגש עם תאורה המדמה רחוב אמיתי, ציורי גרפיטי, עמוד ירוק וריצוף אספלט, שמייצרים תחושה של ״רחוב כמו רחוב״, שבה בעת מאופיין בייחוד. בתוך כך, הכניסה לחלל מעבירה את הבאים לקומה העליונה דרך חוויה של עולם אחר היישר לחדר ישיבות, שתוכנן כקפסולה מנותקת מהתקרה ומודגשת באמצעות תאורה. הקפסולה יוצרת חלל קריאייטיב ציבורי, שמדמה מגרש משחקים ומביא לידי ביטוי דמיון ויצירתיות שנכרכים במהותו. 

מחלל הכניסה יש יציאה למרפסת שמש רחבה המאפשרת לעובדים להרגיש ניתוק וקרבה לטבע גם ללא יציאה החוצה. שטחה חופה בדק טבעי לצד שילוב אלמנטים המתקשרים לטבע בלב מרפסת תל אביבית. הקיר ״המטפס״ למשרדים חופה בקורות עץ, שחלקן הוחלפו בזכוכית המעניקה קשרי עין עם אזור הכניסה והרחוב. עובדי המשרד נטלו חלק פעיל בתהליך העיצוב, כשהיו אמונים על הגרפיקות היצירתיות ששולבו בחלל ושהודות לתאורה מקבלות משמעות של יצירת אמנות. במסדרון של המפלס העליון נתלו תמונות סוריאליסטיות מלאות צבע ועניין, והכניסה לחלל השירותים עוצבה כך שהיא מדמה כניסה לחדר מכונות של צוללת.

פרט שולי

בעידן שבו המדיה כל כך חשופה, מהירה ונגישה, קיים ריבוי של עיצובים גנריים ודומים מידי. גם במקרים שבהם המעצב שפרסם את התמונה במקור מפגין חשיבה מחוץ לקופסה, יצירתית ומרשימה, מהר מאוד אפשר לראות שלל עיצובים שמזכירים מאוד את המקור. 

לפרטים נוספים

הייתי שמחה לעצב כפר נופש בתאילנד: משהו שרחוק פיזית, תרבותית, ושונה כל כך מהשגרה שלי, הופך פרויקט כזה למושך. תפיסת המרחב שבו שונה, החומרים שונים, ואני מאמינה שגם הקצב שונה. מבחינתי פרויקט כזה יכול להיות מאתגר ובעיקר מרחיב אופקים. 

פריטים נבחרים

בבית שלי אני מחבבת במיוחד את הקמין, כי הוא יוצר עניין שונה מבחינת הממדים והנפחים בחלל, כמו גם משחק של תלת־ממד. גם כשהוא לא דולק הוא תורם, מצליח ללכד את בני המשפחה למטה ומכניס ממד של חמימות.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של ״מידע פנים״ לחצו כאן

The post מידע פנים // שלומית זלדמן appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי גלית, מה קורה? מה שלומך?‎

הי יובל. שלומי נהדר. נהנית לחזור לשגרה אחרי החגים

מה שנקרא, אחרי החגים שמח! ספרי על שיתוף הפעולה עם מכון הייצוא, אני סקרן לשמוע, ובואי נתחיל רגע במאקרו: מה זו התוכנית הזו, מה הרעיון שעומד מאחוריה‎

במסגרת פעילותי לקידום מעצבים ישראלים מול שווקים בין־לאומיים, נוצר הקשר עם מכון הייצוא כבר לפני ארבע שנים. מאחר וטרום הקמת העסק של תיירות האופנה (TLVstyle) ניהלתי במשך חמש שנים מערך יצוא לקולקטיב מעצבים ישראלים בתחום האקססוריז בארצות הברית, הם זיהו את הפוטנציאל של הידע שלי, בשילוב ניסיון של השבע שנים האחרונות עם לקוחות מכל העולם במכירה ישירה בסטודיו.

התוכנית תזקק את הדגשים שמעצבים בתחילת דרכם צריכים לתת עליהם את הדעת. את הידע הזה ריכזתי בתוכנית חדשה, שתושק במכון היצוא. התוכנית תקנה ידע וכלים אסטרטגיים בעולם אופנה תחרותי ומשתנה בשוק הבין־לאומי, תוך העמקת התפיסה של מעצבים כייזמי אופנה. כנגזרת מכך עולה הצורך בפיתוח ושכלול תקשורת המותג והסחר הבין־לאומי, תוך מפגש בלתי אמצעי עם סיפורים מעולם האופנה המקומי ואנשי מפתח מעולם האופנה הבין־לאומי, ליצירת דיאלוג משמעותי ודרכיי פעולה בזירות מסחר האופליין והאונליין

ומה ההבדל בין התוכנית הזאת לזו שקדמה לה?

לפני ארבע שנים התוכנית שמה דגש על מתודות שיווק קלאסיות יותר, כמו תערוכות בין־לאומיות ושיטות תמחור שונות. בעקבות העולם החדש שנוצר והשינוי בעולמות הריטייל התוכנית תתמקד בסיפור האותנטי של המותג, בהסתמך על case study של מעצבים מארץ והעולם, ידע עשיר של מומחים בין־לאומיים, הבנת התפתחות הכלים בעולם הרשתות החברתיות והמכירה הישירה ללקוח, ועולם הנטוורקינג והידע שמגיע מההמון ‎

איריס יוגב. צילום: לירון כהן אביב

למי אם כך מיועדת התכנית?‎

התוכנית מיועדת בעיקרה למעצבים צעירים, כאלו שכבר עובדים שנה שנתיים בתעשייה, שבנו מותג צעיר ומזקקים את קהלי המטרה שלהם. כולם פונים לייצוא, בין אם כשוק עיקרי או כשוק משלים. קהלים בין־לאומיים הם אחד ממקורות ההכנסה החשובים של המעצבים הצעירים, שעושים שימוש גובר בפלטפורמות הדיגיטליות. כמובן הקורס חשוב ורלוונטי גם למעצבים ותיקים יותר אבל אני יודעת שמעצבים בתחילת דרכם מחפשים ביתר שאת את הידע, מגבשים את זהותם ולומדים את החלופות בין השוק המקומי לבין־לאומי, ולכן הם המתאימים ביותר. ‎

יחד עם זאת, מאחר ויהיה שיח עשיר עם מעצבים שפועלים בתעשייה, אני יודעת שזה ידע רלוונטי מעשיר בעבור קשת רחבה של מעצבים. אפשר ללמוד מכל סיפור הצלחה או כשלון של מעצב

לגמרי‎

אחד הדברים המעניינים בתוכנית הוא שיש שיח עם מומחים משווקים שונים. זו הייתה אחת המטרות שעמדו לנגד עיני – להביא שיח משווקים משלימים לשוק האמריקאי, שוק גדול ופופולרי בקרב מעצבים ישראלים. לדוגמה, מפגש עם יועצת אופנה מלונדון, עיתונאי בכיר ממילאנו או שיח על מזרח אירופה: אלה קהלי מטרה חדשים ומעניינים בעבור מעצבים. המטרה להכיר עוד שווקי מטרה לאופנה הישראלית ולהכיר ״איך זה עובד״ בשווקים אלו וללמוד מהתעשייה המקומית שם

אז אולי שאלה שאני אמור לשאול בסוף, אבל נראה לי שהיא רלוונטית גם עכשיו: יש סיכוי למעצב שפועל מישראל להצליח בעולם? להמשיך לגור ולפעול בארץ וממש לעבוד עם חו״ל?‎

בהחלט! אחד הדברים שנדבר עליהם הוא ״המעצב כיזם״. לתפיסתי כיום, כל מעצב יכול להצליח, אף על פי שתנאי השוק מאתגרים. אבל, הכשרון לא מספיק  וגם לא ניהול עסק פורמלי והתעסקות בלוגיסטיקה, אלא צריך חשיבה יצירתית כיזם. ממש כפי שאנו תופסים יזמות לכל דבר: כשרון + ראייה יזמית + כמובן התשוקה האדירה שמניעה את כל העשייה.

זה בהחלט יכול להביא להצלחה בין־לאומית, ונדבר על זה: איך לבנות את סיפור המותג בצורה מדוייקת ולדברר אותו לעולם מול קהלים שונים, עבודה בפלטפורמות שונות ויצירתיות לקידום המותג. כיום גם מעצבים צעירים יכולים להרחיב את קהלי המטרה בשילוב אונליין ואירועי פופ־אפ. ואיך להשכיל לזקק את האפשרויות הדיגיטליות בחיפוש קשרים שיביאו לחשיפה: זו עבודה רב ערוצית וחשיבה יצירתית, לא רק בעיצוב אלא ממש בשיווק.

אנשים, אנשים, אנשים: הם מקור הכוח, והיצירתיות היא בבניית הרשת שעוזרת בקידום המותג. לא מזמן נכחתי בהרצאה שנאמר בה ששיווק כיום הוא כבר לא B2B או B2C אלא H2H, ובמילים אחרות: HUMAN TO HUMAN. זה הגרעין ואיתו צריך לדעת לעבוד ברמה מקצועית ואסטרטגית. זה שריר שצריך לפתח.

במסגרת הסיורים שאני עורכת אני מביאה לקוחות בין־לאומים למפגשים עם מעצבים בחללי העבודה שלהם. לפעמים המפגש נגמר במכירה ולפעמים לא. אבל יוצא שעזבנו את הסטודיו והמעצב אפילו לא דאג לקחת את פרטי הלקוח שהרגע ביקר אצלו. זה משהו כל כך בסיסי שצריכים להבין שהמכירה היא לא רק פה ועכשיו. הלקוחות האלו לא רק שיכולים לחזור, אלא בשיווק מתמשך מולם הם יכולים גם להפיץ את הבשורה

ענבק שחק. צילום: mbn

ספרי קצת על המרצים, את מי יפגשו המשתתפים בסדנה?‎

תהיה קשת מעניינת של מרצים, מהארץ ומהעולם. שילבתי כוחות עם איריס יוגב, מאסטרית בתחום של storytelling ובעלת ניסיון בעבודה עם מרצים לבניית הרצאות TED. נביא את היסודות והמתודות החשובות ביותר, ואני עומדת לסיים את כל מפגשי הקורס בסמינר שבו כל המשתתפים יציגו את הסיפור שלהם לאור כל מה שלמדו. 

יהיו מעצבים שפועלים בשוק הבין־לאומי ויבואו לספר מתוך ניסיונם. אחת המעצבות המרתקות לדעתי בשיטת השיווק שלה היא מעצבת התכשיטים ענבר שחק. קראתי להרצאה זו ״היבריד שיווקי״: ענבר היא דוגמה טובה לאיך היא למדה מה קהל המטרה שלה ופיתחה אותו בשילוב הפלטפורמות השיווקיות: אינסטגרם, כתיבה בבלוג ועיצובים אמנותיים שמביאים לה תהילה והזמנה להשתתף בתערוכות בחינם.

תמרה רייטן, בעלת 15 שנות ניסיון בשוק האמריקאי ושנים רבות בעבודה צמודה עם אלי טהרי בארצות הברית, תציג אדפטציה מהצלחות של מותגים גדולים למותגים קטנים. ממש כלים מרתקים מהשטח. אפילו גילי ממדוזה תדבר: למרות שהן סגרו לא מזמן את הסטודיו הפיזי שלהן יש להן תשע שנים של ניסיון אדיר עם משפיענים בעולם. ומפגש לא פחות חשוב יתקיים עם רחל כהן שסגרה בשנה שעברה את המותג CommonRaven והיא תספר מה לא לעשות! ריגש אותי שהיא מוכנה לבוא ולשתף מה הביא לסגירת המותג שלה כדי לחלוק מהידע הזה למעצבים צעירים אחרים

ובזירה הבין־לאומית?

אליסה בלום, שעומדת עומדת בראש חממת/אינקובטור המעצבים של פילדפלפיה. הידע הרב שצברה וההיכרות מעמיקה עם השוק האמריקאי יכולים לפתוח עולם תוכן אדיר למעצבים המקומיים. ‎דליה סימבל, מתמחה בטרנספומציה עסקית ובייעוץ לניהול עסקים בתחום האופנה, יש לה ניסיון אדיר מהאקדמיה ועד לחניכת מותגים בריטים לשוק הבין־לאומי. בשיחת וובינר היא תסקור את השוק והפוטנציאל של מעצבים צעירים בין־לאומים בשוק האירופאי והכלים הנדרשים להצלחה.

יהיו שיחות עם שני אנשי מדיה בין־לאומיים: אמס דובוש, עיתונאית שמתמחה במזרח אירופה וכתבת במרי קלייר הונגריה. יש לה ניסיון עשיר בתחום של סיקור מעצבים בין־לאומים ממזרח אירופה והבנה בעולם הטקסטיל והעידן הדיגיטלי. היא תספר איך מעצבים ממזרח אירופה מצליחים בעולם ואפילו נציג שיתוף פעולה אפשרי לחשיפת מעצבים ישראלים בשווקים שלהם.

פדריקו פולטי. צילום: מ״ל

פדריקו פולטי, איש מדיה בכיר ממילאנו, יציג איך לחדור לשוק האירופאי מול אנשי המדיה, כיצד לזכות לחשיפה מקסימלית ובולטות בשוק רווי. ‎הקשר איתו הוא אדיר: אני מכירה אותו כבר כמה שנים והוא תומך נלהב בפעילות שלי ובעיצוב ישראלי. הקשרים האדירים שיש להם בעולם האופנה יכולים לפתוח דלתות למי שישכיל לפתח מולם את הקשר בצורה מדוייקת. אלו אנשים עם הבנה בעולם המדיה אבל גם בפיתוח אסטרטגיות של מותגים וייעוץ למעצבים מאירופה

מה עוד?

לפני כמה ימים קראתי שאחת ממעצבות הטקסטיל בארץ, שמשווקת רבות לעולם בדיגיטל, חיפשה תשובה איך משלבים את אפשרות המכירה אונליין בתוך תמונות אינסטגרם. היא חיפשה בנרות מומחה ללמידת התחום המתפתח הזה בישראל. לנו יהיה פתרון: אחת המרצות החשובות בתחום היא אירה חרקובסקי־דותן, שתבוא להרצות על נכסים דיגיטלים באמצעות תוכן, עם הטיפים הכי מתקדמים לשימוש ברשתות לממכר וקידום מותגים.

וכמובן – ריבה נרושביץ וגילי גולן. ריבה מובילה ומנהלת את אקסלרטור העיצוב ACT בשנקר, ובעלת BizmyDesign, שמובילה תוכנית ייחודית ליזמי עיצוב. ריבה תדבר על הנושא שכל כך קרוב לליבי – המעצב כיזם – עם המון דוגמאות קונקרטיות מעולם האופנה, הטקסטיל, התכשיטים והעיצוב. וגילי תרצה על מודל תפיסת הערך! הרצאה חשובה כל כך לפתיחת הקורס שתציג גישות חדשניות למיפוי קהלי המטרה וצורת שיווק ותמחור

יפה. אז רגע לפני שמסיימים – בואי נדבר על הפרטים הטכניים: כמה מפגשים, איפה זה קורה, כמה זה עולה‎

מדובר בחמישה מפגשים בני ארבע שעות כל אחד. חלקם בשעות הבוקר וחלקם בשעות הערב (כמובן אלו עם הוובינרים עם המרצים בחו״ל יהיו במפגשי אחה״צ-ערב). החל מה־29.5 ועד ה־25.6 כל יום רביעי. המפגשים יתקיימו במכון הייצוא בתל אביב. כל מפגש 400 ש״ח (אבל כמובן התשלום הוא גלובלי על כל חמשת המפגשים, 2000 ש״ח)

זה לא הרבה, 2000 ש״ח?

התשלום הוא נגזרת של מספר המפגשים בתוכנית + עצם זה שהיא כוללת מכוון רחב של מרצים אורחים, חיצוניים למכון

אוקיי. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

שאני מקווה שמעצבים צעירים ישכילו להבין את הכוח האדיר בפלטפורמות של ידע כמו התוכנית הזו. אני מזמינה אותם להשקיע בעצמם אני אחלק רבות מהידע שלי, זו זכות אדירה להנגיש ידע למעצבים. אני מחכה לכך בכיליון עיניים ולהכיר את המעצבים שירשמו לתוכנית. 

וגם – ‎ אני מאוד שמחה שמכון הייצוא הרים את הכפפה, ומנסה בכל דרך להנגיש תכנים חדשים. הם הגיעו מאוד פתוחים להצעות התוכן שהצגתי בפניהם. זו הזדמנות אדירה לפגוש בעלי ידע מהשורה הראשונה ואני מקווה שכמה שיותר יזכו להנות מהתוכן הזה. דוקא מעצבים ששמים את פניהם לייצוא צריכים לדעת שהם צריכים גם להשקיע כדי לבצע מהלכים עם הפנים החוצה, וחלק מזה זה הקניית ידע וקשרים עסקיים

The post גלית רייסמן מזמינה את מעצבי האופנה להשקיע בעצמם appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפרטים הטכניים

Anchoring, ציור קיר בגודל 47×2 מטרים, לאורך רציף הרברט סמואל 112 פינת רח׳ פרישמן בתל אביב. מוצג עד שיחליטו לצייר עליו משהו אחר…

מי אני

ניר אדוני, יליד 1980, חי ועובד בתל אביב, בוגר המדרשה לאמנות, מציג בתערוכות בארץ ובעולם, פועל בשנים האחרונות בגרמניה. טכניקת העבודה שלי היא איסוף ותיעוד אובססיבי של ארכיטקטורה ממקורות שונים והתכתן לכדי עולם אחד בעל אסתטיקה היברידית, שמאזכר קשת שלמה של מצבים ואירועים. אני משתמש לעיתים קרובות בטכניקת חיתוך בלייזר בחומרים שונים ובתאורה כחומר גלם.

העבודה

הפרויקט נוצר בעקבות פנייה של מעיין נבו מהמחלקה לאמנויות בעיריית תל־אביב-יפו, להתחיל לחשוב על עבודת ציור במרחב הציבורי בקירות שמיועדים לשיפוץ בהקשר של העיר. אחרי מסע חיפושים נמצא הקיר בטיילת והתחלתי תהליך של איסוף חומרים וגיבוש הרעיון, שילוב של מבנים ספציפים שמיועדים להריסה ולשיפוץ שנמצאים כמה עשרות מטרים מאחורי הקיר ובסביבתו, וספינות משא ומעפילים שהיו פעילות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה באזור. 

בשנים האחרונות התחלתי לחקור את עולם הספנות בארץ ובעולם. ספינות משא תעשייתיות מרתקות אותי במובנים של גודל, תנועה ועוצמה, ונוספו אליהן ספינות המעפילים שהגיעו לכאן ב־100 השנים האחרונות כשהרלוונטיות שלהן גדולה מתמיד בעולם, ולנו כישראלים. במיוחד משכה את תשומת ליבי הספינה ״פאריטה״ שעגנה בצורה לא חוקית בשנת 1939, שבוע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, 50 מטרים מהיכן שהעבודה צוירה בחוף פרישמן כיום. בתור אמן שחי ופועל בתל אביב קרוב לעשר שנים וניזון מהעיר, היה לי חשוב לעגן את העבודה על ידי חיבור למקומות קיימים ואירועים מוחשים ברדיוס של כמה מאות מטרים. פעולה זו ממקדת אותי ומחברת את הצופים אל העבודה. 

הספינה פאריטה נשאה פליטים מגרמניה, מאוסטריה, מפולין ומרומניה במסע מפרך שארך קרוב ל־40 יום. קברניט הספינה חשש להמשיך לשוט לכיוון חופי תל אביב ולעגון בה ולכן השתלטו שני בית״רים ששהו על הספינה בכוח על הקברניט והחליטו לעגון אותה בעצמם. הם כמעט וריסקו את הספינה על שונית באזור חוף פרישמן בכדי שהבריטים לא יוכלו להשיט אותה בחזרה. הספינה עגנה בצורה מקבילה לחוף והיוותה אטרקציה אדירה עד לפיצוצה על ידי הרשויות מחשש לסכנה למתרחצים ולכן יש תיעוד נרחב שלה.

במהלך ציור העבודה נתקלתי במקרה בביתו של אחד הבית״רים שהשתלטו על הספינה שחיפשה את האנדרטה לזכר הספינה (במהלך שיפוץ הטיילת היא כנראה הוסרה). היא לוותה בבתה שאוספת חומר למחקר על הספינה דרך האוניברסיטה העברית, וזה היה מפגש מעניין שחשף אותי לנקודת מבט שונות; הוריה נפגשו לראשונה במהלך הפלגה על ספינה זו והיא שופעת סיפורים.

זו עבודת ציור ראשונה שלי בסדר גודל כזה. בשנה האחרונה בזמן שהות של קרוב לחצי שנה בצפון גרמניה התחלתי לצייר בפעם הראשונה בחיי. זו חוויה שונה לחלוטין משום שהסטודיו היה מנותק מהטכנולוגיה ובעלי המקצוע שאני מורגל בעבודה עימם, ונאלצתי למצוא דרכים חדשות ליצור בתנאים שונים.

תעבירו את זה הלאה

לאחר חיפושים קדחתניים של קרוב לשנה למיקום המתאים ועקב ההקשרים של העבודה למקום אני חושב שזהו המקום האידיאלי עבור העבודה.

פלוס אחד

״טרמינל״ (מבט הצבה) 2018, מתכת, חיתוך לייזר, תאורת לד, 10×3 מטרים, נורדארדט , בודלסדורף, גרמניה. 

בקיץ 2018 חייתי בעיירה מנומנמת בגרמניה קרוב לגבול עם דנמרק ולעיר הנמל המבורג. לא הרחק משם עוברת תעלת קיל, שמחברת בין הים הצפוני והים הבלטי, נתיב המים המלאכותי העמוס בעולם. תושבי המקום מהופנטים על ידי ספינות והעולם הימי, חלקם צאצאי ויקינגים מדנמרק שחיידק השיט בימים עדיין קיים בהם.

טרמינל. צילום: NordArt

אפשר לומר שהעיירה מתעוררת פעמיים בשנה: פעם בזמן ״שבוע קיל״, פסטיבל הספנות הגדול בעולם, ובפעם השנייה בזמן תערוכת ״נורדארט״, תערוכה בין־לאומית אימתנית בגודלה שמשתרעת על פני 100 דונם במפעל ענק ליציקת מתכת לשעבר, שהוקם בסביבות 1850 והוסב לחלל תצוגה מרהיב ויוצא דופן. הדגש בתערוכה הוא על עבודות מתכת עצומות שמוצגות למשך חצי שנה עם קהל של קרוב ל־120,000 מבקרים.

זו השנה השלישית שאני משתתף בתערוכה, והפעם הצגתי אינסטלשיין עשוי ממתכת חלודה בשילוב תאורת לד אחורית. העבודה מוצגת בקצה התערוכה, היכן שיצקו את המתכת בחלל חשוך לחלוטין עם תקרה בגובה של מעלה מ־30 מטרים. החלל מזכיר בצורתו קתדרלה נטושה בעלת קירות מתכת ענקיים חלודים, עם תקרה דמויית צריח, כשהעבודה היא מקור האור היחיד. 

הדימוי נוצר לאחר מסע של קרוב לשנה בין צפון גרמניה ותל אביב. הדימוים שאובים מהאזור הצפוני ומהמבורג – עיר הנמל החשובה באזור – ומשלבים פיסות היסטוריה וזיכרון מהמרחב האישי שלי בתל אביב. חלקה המרכזי בנוי ממבני באוהאוס תל אביביים שמעליהם מזדקרת כנסייה גותית טיפוסית למקום. העבודה הופקה בארץ במשך חמישה חודשים ונשלחה לגרמניה, ובמשך חודש נוסף עבדתי במקום. יצרתי חלודה בעזרת המים המקומיים ותנאי מזג האוויר, כיוונתי לטקסטורה שתתאים באופן אורגני למקום ולטמפרטורה המדוייקת של האור בחלל.

העבודה נתלתה בכבלי מתכת מהתקרה ונדמה כאילו היא צפה באוויר, כך שהצופה יימשך לעבודה מרחוק מתוך החושך ובאופן הדרגתי יתחיל לגלות אותה ולחוות אותה תוך כדי תנועה, עד לשלב של עצירה מוחלטת והגעה למעין התכנסות פנימית וחיבור סך כל החלקים. 

The post עבודה בעיניים // ניר אדוני appeared first on מגזין פורטפוליו.

יזהר כהן, בן 56, הוא בוגר המחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל משנת 1988. ב־25 השנים האחרונות הוא פועל בין פריז, לונדון, פירנצה ותל אביב. הערים הללו, על עושרן ושונותן התרבותי, עיצבו את שפתו האמנותית ומשקפות את הלך הזמן והתפתחות סגנונו הייחודי. עבודותיו של כהן מאופיינות באמירה וברעיון מעודנים שמזמינים את הצופה לפענח את משמעותן וחידתן.

״אחרי שנים של יצירה, אני עוצר לרגע ומחלק עם פאלפ קולקציה של איורים מתוך אוסף האיורים העצום שלי״, אומר כהן. ״שנות עבודתי המרובות בסביבות תרבותיות שונות עזרו לי להפוך את איוריי לכלי רהוט בעל שפה חזותית מזוהה, המאפשרת לי ליצור חיבורים רעיוניים מקוריים, בתקווה לעורר מחשבה בעזרת הומור דק״.

מלבד כמה ספרי ילדים שאייר, כהן מאייר בעיקר בעבור עיתונים ומגזינים כמו הניו יורק טיימס, הגרדיאן, מגזין טיים, וולסטריט ג׳ורנל, ל׳קספרס, לה פיגארו ועוד. בארץ הוא ידוע בעיקר כמי שאייר את הטור השבועי של יאיר לפיד, ומאז שזה פנה לפוליטיקה כמאייר הטור של שלמה ארצי במוסף שבעה ימים של ידיעות אחרונות.

PULP הוא מותג פרימיום שמחייה מחדש את סביבת העבודה האישית באופן עדכני ונאמן למקור. הפריטים המעוצבים מתאפיינים בכריכות ידניות, טכניקות דפוס מיוחדות וידניות, והתמקדות בעבודה עם אמנים מקומיים ועם בעלי מקצוע מסורתיים מהארץ ומחו״ל שפועלים באהבה גדולה לנייר, לאמנות, לאיור, לעיצוב ולדפוס. האביזרים ותכשיטי השולחן של פאלפ מעוצבים בסדרות יחודיות, ובדומה למותג אופנה הם מיוצרים במספר קולקציות חדשות מידי שנה.

חגית כספי יעקובי, מנהלת ובעלים משותפת בפאלפ: ״כחלק משיתופי הפעולה עם אמנים ומאיירים בחרנו לעשות קולקציה משותפת עם יזהר כהן, מאייר ותיק ובולט ומוכשר, שמביא סיפורים ואיורים חדשים פרי ראשו, בצבעוניות ובקו המאפיינים אותו. הקולקציה כוללת סדרת מחברות מאויירות בשלושה גדלים, גלויות ופרינטים לתלייה על הקיר. השקענו הרבה מחשבה משותפת בבחירת האיורים ואנו בטוחים שכל אחד ימצא את המחברת המדברת בדיוק אליו״.

השקת הקולקציה תתקיים בחנות הדגל של פאלפ, דיזנגוף 147, תל אביב, ביום שישי 17.5 בשעות 11:00-15:00

The post יזהר כהן מביא את לונדון, פריז, פירנצה ותל אביב לפאלפ appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי שמעון, מה שלומך? ‎

בוקר טוב. שלומי מצוין – לא נותנים לנוח מאז הפתיחה‎

אין מנוחה – במובן הטוב, אני מבינה‎

לגמרי, בהחלט. המון תגובות, ביקורים, סיורים ופרגון – בכל אופן, זה הנושא הכי מסעיר, רגיש נפיץ וקדוש במזרח התיכון‎. מבחינתי זה התערוכה הכי משמעותית ומאתגרת שאצרתי עד כה (ולכן גם הכי מהנה)

שמעון לב. צילום: מ"ל

גלי תיבון, צילום אוויר של הר הבית וסביבתו, 2004

העובדה שהתערוכה במגדל דוד, המוזיאון לתולדות ירושלים, נפתחה רגע לפני הבחירות, הגדילה את הרעש סביבה?‎

דווקא להיפך. היינו אמורים לפתוח ב־4 באפריל והחלטנו להקדים בעשרה ימים בגלל הבחירות. מדובר בתערוכה מוזיאלית, שאני עובד עליה כבר יותר משנה עם מחקר רחב והנושא הוא הרבה מעבר לבחירות. נכון לומר גם שהבטים רבים שאנו עוסקים בהם, בשאלות הזהות והקיום שלנו כאן – הן הישראלים והיהודים והן הפלסטינים – נמצאים ברובדי התערוכה. מכיוון שמדובר במקום ובמתחם שממקד בתוכו את מרבית השאלות והנושאים הללו ‎

לפי המחקר שלך – הר הבית מצולם מראשית ימי הצילום. אתה מוצא עמדה דתית או פוליטית בצילומים עצמם? ‎אפשר להבחין בין גישות שונות בתקופות שונות?‎

בוודאי שיש גישות שונות בצילומים. ברובד הצילומי – התערוכה מציגה 180 שנות צילום, ולכן זו גם ההיסטוריה הצילומית של ירושלים והארץ – ״מהדגרוטיפ עד הסלפי‎״. במה שנחשב כצילום הראשון של ירושלים הר הבית צולם מהר הזיתים – אפשר לקרוא לזה נקודת המבט הקלאסית.

החלק האחרון מבוסס ברובו על צילומי עיתונות של צלמים בולטים מהארץ ומהעולם. אפשר לומר שבחלק הזה כבר הכל פוליטי‎. כאוצר התערוכה אני לא מביע עמדה אישית, הלכתי צעד אחורה, אבל התערוכה עוסקת בכל ההיבטים המשמעותיים של ההר, וגם בהיסטוריה הפוליטית של המקום. לא פשוט להיות מאוזן היום בארץ – אם את מבינה למה אני מתכוון. התזה של התערוכה ממקדת את הנושא למה שהייתי מגדיר ״מהמבט האוריינטליסטי של מתעדי ההר הראשונים עד לחבית החומר נפץ או הר הגעש של היום״. ‎

משה מולנר (לע״ם), יהודים בדרכם לכותל בערב חג, 1971

עמאר עווד, מתפללים ברמדאן, 2016

ביטוי מעניין ״הר געש״

מאוד התלבטתי בין הביטויים ״חבית חומר נפץ״ ל״הר געש״ – בסופו של דבר אני חושב שהר הגעש יותר מתאים. כי מצד אחד מתנהלים במקום חיי יום-יום, תפילות, ביקורים, תיירים… מצד שני המתח מבעבע ומדי פעם מתפרץ‎, כמו לבה ‎

תפסו את עיניי צילומי האופנה של מולה עשת בשנות ה־70. בהקצנה הדתית והפוליטית של היום זה נראה ממש פרובוקטיבי ‎

זו דוגמה מצויינת לצילום שצולם בקונטקסט מסחרי, שהתאים לתקופת האופוריה, ומקבל מבט וקונטקסט אחר לחלוטין עם הזמן. כיום זה בכלל לא יעלה על הדעת ‎

מולה עשת, צילומי אופנה לגוטקס, 1976

אתה מדבר על האופוריה הישראלית שאחרי ששת הימים, ואני חושבת שעברנו מהשקפה של ״אתר תיירות״ למלחמת דת ממש, או למאבק לאומי־דתי‎

הנושא הזה מורכב וניתן לבחון אותו בדרכים שונות התלויות במיקום הפוליטי והדתי. האופוריה של ששת הימים מתבטאת מבחינת התערוכה בדיון בנושא האם הוחמצה הזדמנות היסטורית (יש רבים שחושבים כך). יש בציבור הדתי־לאומי ואנשי הלח״י לשעבר, שנוטים להאשים את דיין בנושא הסטטוס קוו. אך השאלה היא יותר עמוקה וקשורה ליחס בין הכותל להר הבית. כלומר האופוריה התבטאה בין השאר בנהירה לכותל ולא להר הבית – כך שדיין פעל גם לפי הלך הרוח הציבורי, שהרבנים היו שותפים לו. היום יש רבים בציבור הדתי לאומי ש״מאשימים״ דווקא את הרבנים

יש דיון על הקדושה של ההר? יש אומרים שזה בכלל לא המקום הקדוש – אלא ״המצאה מאוחרת״, אגדה על המקום ממנו מוחמד עלה השמימה‎

הנושא של הר הבית – חראם אל שריף – קשור כבר למאבקי שנות העשרים של המאה שעברה. מצד אחד חאג׳ אמין אל חוסייני, הדמות האחראית להפיכתו לאתר מרכזי בתשומת הלב של העולם המוסלמי, ומצד שני התנועה הציונית, שהפכה את הכותל לסמל לאומי־דתי כחלק מההצדקה ההיסטורית לשיבה לארץ ישראל ולירושלים. מה שיפה בתערוכה, שכל הרבדים העמוקים הללו וישנם עוד הרבה הקשורים לשאלות הזהות, באים לידי ביטוי דרך הצילומים 

ועוד לא הזכרנו את העלייה של שרון להר הבית בשנת 2000‎, שלדעתי לפחות חרבה את תהליך השלום האחרון עד כה וחוללה את התפרצות האינתיפאדה השנייה‎

נכון. החלק האחרון של התערוכה, שנקרא ״ההר והגעש״ עוסק בשרשרת של מקרים ותגובות, נסיונות פגיעה בהר ומאבקי ריבונות, שהיו נקודות ציון היסטוריות – בהיסטוריה הקרובה מדובר גם על האינתיפאדות והאירועים מאז 1987 – תאריך הסיום פתוח, כי זה כמובן ממשיך, כמו שראינו בחודשים האחרונים במחאות סביב שער הרחמים, ויהיו עוד‎. אבל חשוב להדגיש שהתערוכה עוסקת בשאלות נוספות, כמו ארכיאולוגיה, הכחשת המקדש ועוד

פרנק מייסון גוד,מסגד עֻמר, 1860-1856

עמאר עווד, אימוני פארקור, 2015

מי הצלמים הבולטים בתערוכה? יש ייצוג גם לצד המוסלמי?

בתערוכה יש צלמים מכל העולם וגם ישראלים ופלסטינים (שהם אלו שבעיקר מצלמים בהר בשנים האחרונות). התערוכה במקרה זה (בניגוד לתערוכה הקודמת שאצרתי, שעסקה בצלמי ירושלים המקומיים הראשונים) לא מתמקדת בצלמים, אלא בצילום. אבל לשמחתי הרבה יש שם את מיטב הצלמים מכל העולם. היינו בקשר עם עשרות ארכיונים בעולם והמון מחקר – אני והעוזרת לאוצר יעל ברנט – וזיקקנו את התערוכה מתוך אלפי תמונות‎

השילוב בין התוכן למיקום התערוכה נראה מושלם. אתה חושב שגם ערביי ירושלים יבואו לראות?‎

כבר באים…

אולי זו נקודת מפגש שתניע משהו חיובי?

האתגר הגדול היה לספר את סיפור ההר בצורה מאוזנת. לא לכבס דברים, גם מבחינת הצילומים וגם מבחינת כתיבת הטקסטים, שהיו אתגר בפני עצמו. אני מאוד מסכים עם המחשבה שאולי זה יניע משהו. כי אחד הדברים שגיליתי, שיש דיסוננס מאוד גדול בכל מה שנוגע ליידע שלנו על הר הבית – הרבה אנשים בעצם לא יודעים כלום. זו תערוכה שלכל אחד יהיה משהו להגיד עליה – כי היא קשורה לכל כך הרבה היבטים המלווים את חיינו כאן‎

הצילום של הפארקור מדהים ביופיו וגם מעיד על ״נורמליות״ של החברה המוסלמית – לא רק דת ופוליטיקה, גם חיי יום־יום‎

יש קיר שלם שעוסק בחיי היום־יום. מתחם הר הבית משמש גם מעין מתנ״ס לערביי העיר העתיקה. מדובר בשטח הפתוח הגדול בעיר – שישית מגודלה של העיר העתיקה. המקום מתנהל בכמה רבדים – גם תיירים, גם מיטב הארכיטקטורה המוסלמית, גם ביקורי יהודים מתוך הפגנת ריבונות, והעיסוק בשאלת זכות התפילה של יהודים. אבל זה גם מקום שבו יש חיי יום־יום עמוסים של המוסלמים.  ‎

עלית להר בתקופה הזו?‎ יש לך איש קשר ״מבפנים״? ‎

הייתה לי הזכות לקבל סיור מיוחד. ‎הייתי צריך את זה בעיקר להתרשמות ולצורך זיהוי של תמונות היסטוריות‎

מרתק‎. עוד שאלה לסיום: לפני פסח יצאת עם סרט שלך לפסטיבל קולנוע בגרמניה. ספר על כך משהו ‎

הסרט ״אצלנו אין שום חדש״ הוא משהו בין תיעודי לווידאו־ארט. לאחר שנים רבות שבהן נמנעתי מלעסוק בנושא השואה המשפחתי, החלטתי להיכנס לזה ונסעתי לבית שבו התגוררה משפחתי בברלין, שמשם נשלחו סבי וסבתי ואחותו הקטנה של אבי לאושוויץ. נתתי לדיירי הבית שגרים בבניין כיום לקרוא את המכתבים שנשלחו מהדירה לאבא שלי שכבר עזב את גרמניה (רובם נכתבו על ידי ליאנה, האחות בת ה־15) עד שהמכתב האחרון חזר.‎ בסרט הדיירים העכשווים קוראים את המכתבים בחללי הבית השונים, מול המצלמה וישנו פער בלתי נתפס בין המכתבים למה שאנו יודעים שקרה מחוץ לחלון, ולמה שקורה כיום. הסרט עוסק ברובד אחד בתיעוד וברובד אחר באשליה של הזיכרון. לאחר שלא יהיו יותר ניצולים‎ – האם ישאר זיכרון

כתמיד – ההיסטוריה וההווה מתקבצים יחד באופן מצמרר‎. כמעט מתבקש לומר שאנחנו מסתכלים מרחבת הכותל להר הבית ולא יודעים איך נגשר על הפערים‎ ומה ייזכר בעתיד

The post הר הבית בעינינו: תערוכת ״ההר״ במוזיאון מגדל דוד appeared first on מגזין פורטפוליו.