״המוזיאון היה פתוח לכל הרעיונות שלנו. הם הבינו שתערוכה על רונית אלקבץ חייבת להיות טוטאלית. זה לא היה יכול להיות אחרת, ואי אפשר היה לצמצם״, אומרת היסטוריונית האופנה יערה קידר, אוצרת התערוכה ז׳ה טם – על חייה וסגנונה של השחקנית המיתולוגית, שתיפתח הערב (שני) במוזיאון העיצוב חולון. אלקבץ, שהלכה לעולמה בשנה שעברה, נחשבה בארץ ומחוצה לה כאחת מגיבורות המסך הגדול וכבעלת חזות אניגמטית וטעם אישי גרנדיוזי, שהותירו את חותמם הן על הדמויות שגילמה, והן על העולם שמחוצה להן. מבין הופעותיה הבולטות אפשר למנות את הסרט אור או את הטרילוגיה על ויוויאן אמסלם, כמו גם את ההערכה הגדולה שזכתה לה בארץ ובחוץ לארץ.
״האמת היא שזו הייתה הקמה מאוד מאוד מורכבת״ חושפת קידר, בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר והתוכנית לתולדות הלבוש ב־NYU, המתגוררת בימים אלה בניו יורק. ״בגלל שהתערוכה מורכבת גם מאופנה וגם מדימויי וידאו וסאונד, והכל צריך להיות מסונכרן, זה כמו דומינו נופל שרץ בתוך החלל. אבל זה נראה יפה מאוד, אז זה שווה את זה״. ואמנם, התערוכה הגרנדיוזית משתלטת על כל שטח המוזיאון, ולא דומה לתערוכות אופנה ״רגילות״ (קידר: ״תבין, אין חלל שלא טופל. מחלל המעבדה במוזיאון ועד לחללים המרכזיים והנישות. אפילו המסדרונות״). היא חוצה את הגבולות בין הארון הפרטי של אלקבץ לעולם הסרטים, בין המציאות ובין הפנטזיה.
במרכז הגלריה העליונה צועדים הצופים על גבי מסלול תצוגה ענק ומשופע כלפי מעלה, שהופך בקצהו למזח המשקיף על קטעי סרטים שערך שלומי אלקבץ, אחיה של רונית אלקבץ והמנהל האמנותי של התערוכה. על רקע הקרנה של קו חוף, שמשתרע לכל רוחבה של הגלריה מופיעה רונית אלקבץ בסצינות אישיות ומדברת בגוף ראשון, ובגבה גלים מתנפצים אל החוף. ההליכה על המזח, המזכיר גם מסלול בתצוגות אופנה, מאפשרת נקודות מבט שונות ומפתיעות על הסצינות שבנו אלקבץ וקידר בחלל החשוך והדרמטי של המוזיאון.
לא הנצחה. חגיגה
ההחלטה לרקום תערוכה גדולה נולדה לפני כשנה וחצי, הודות לצירוף מקרים. ״חברים משותפים חיברו ביני לבין שלומי אלקבץ, מה שהפך לפגישה ארוכה על אוסף הבגדים המדהים שלה, והחלטנו שננסה לעשות איתו משהו, שננסה לפצח את זה. במקרה, קיבלתי פנייה כמה ימים לאחר מכן ממוזיאון העיצוב בחולון בנוגע לאוצרות תערוכה, ואז הבנתי שנוצרה הזדמנות לחבר בין הדברים. אני יכולה לומר היום שמה שהיה בהתחלה תערוכת אופנה, הפך לשיתוף פעולה אמנותי עמוק; שלומי בנה את הקונספט, ואני אחראית על האוצרות והמחקר. אני חושבת שקרה פה משהו מיוחד״.
במסיבת העיתונאים שהתקיימה הבוקר לרגל הפתיחה סיפר שלומי אלקבץ: ״רונית הייתה אדם ציבורי, פעילה בארגון ׳אחותי׳, וחלק גדול מהפעילות הנרחבת שלה ומהחובה שהיא הרגישה היה להוביל מהלכים ציבוריים בדרכים כאלו או אחרות. התוצא השל כך הייתה שהיא נתנה חלקים מהחיים שלה בחזרה דרך האמנות שלה. הסרטים שהיא השתתפה בהם הפכו את חלקים אינטמימיים מהחיים שלה לבעלי פן ציבורי. אם היה מדובר בלהציג את אוסף הבגדים של רונית לבדו, אני מניח שלא הייתי מעורב בתערוכה הזו. בטח הייתי בא לראות, אבל זה לא הסיפור. אנחנו מציגים בתערוכה נרטיב פוליטי, חברתי, פמיניסטי, שורשי, שקשור להגירה, לקולנוע ולדימוי. וכמובן זה חייב להיות אישי, אנחנו אנשים שפועלים מתוך מקום אינטימי״.
״מתוך תהליך העבודה עם שלומי״, מוסיפה קידר, ״הפרויקט קיבל תפנית שמתרחקת מתערוכת אופנה מסורתית. אין פה תמות של בגדי ערב או בגדי יום, כמו שבדרך כלל יש בתערוכות מהסוג הזה. הבגדים נכנסו לתוך סצינות, ואנחנו נותנים להם חיים שלפעמים מנותקים מרונית. זו לא תערוכת הנצחה, זו תערוכה שחוגגת את החיים שלה ושמורכבת מהבטים שונים שלהם. באופן לגמרי מקרי התערוכה נפתחת ביום ההולדת של רונית. זה לא היה מכוון: המפיקה של המוזיאון פשוט בחרה את התאריך הכי נוח, והם אוהבים פתיחות בימי שני. בעיני זה מאוד סמלי שהיא נפתחת דווקא ביום ההולדת. התערוכה הזו רוצה לחלוטין להסתכל על החיים, והם היו מלאי הומור ותנועה״.
הארון שלה היה נקודת המוצא. מה מצאת בו?
״היה לי ברור שבאוסף שלה יש משהו מעניין, רק לא ידעתי את ההקף ואת הגודל. הוא כולל מעל ל־500 פריטים, כולם מאורגנים בקפידה – עטופים בנייר משי, עם פתקיות המציינות מאיפה הם ואיפה הם נלבשו. אפילו הנעליים נתונות בתוך שקיות הבד שלהן״.
אבל לא רק המספר הגדול של הפריטים הוא העניין. ״הארון של רונית יוצא דופן״, מסבירה קידר. ״הוא יותר מקפסולת זמן, הוא ממש מייצג ביוגרפיה. מצאתי בו גם פריטים אישיים, גם פריטים מסרטים וגם שתי שמלות כלה, שאחת היא לבשה בפרס אופיר, כשהחצאית נקרעה על הבמה. בכלל, צריך גם לקחת בחשבון שרונית הייתה נשיאת ארגון ׳אחותי׳ וארגנה מכירות מהארון שלה כדי לגייס כספים בעבור נשים בארץ. הארון הזה הוא באמת שיקוף של חייה״.
ומה למדת על החיים שלה דרכו?
״אני חושבת שלמדתי שיעורים גדולים וחשובים יותר על החיים. עליה למדתי שהיא קודם כל הייתה מאוד מאוד מצחיקה, בניגוד גמור לתדמית הקודרת שאולי הייתה לה. למדתי גם על האופן שבו בגד יכול לסמל כל כך הרבה משמעויות. היא ראתה בבגדים משהו רוחני. היא לא התלבשה כדי לדפוק הופעה, זה לא היה המניע; הבגד היה דרך לבטא זהות, לצבור עוצמה וכוח שאיפשרו לה לתת ביטוי למישהו שונה ואחר. היא לא עבדה עם סטייליסטים, כמקובל, בהופעות פומביות. היא בעצמה חלמה להיות מעצבת אופנה. אחד הגילויים הכי מרגשים היה פרויקט הגמר של רונית מהתיכון, במגמה לעיצוב אופנה, שנשמר בבית ההורים שלה במשך 34 שנים״.
זה נדמה שלבגדים שלה על המסך ומחוץ למסך הייתה אותה העוצמה.
״לא במקרה על המסך היא שיחקה נשים מוחלשות ועל השטיח האדום היא הייתה מישהי אחרת. היא הייתה מושקעת בעיצוב הדמויות באופן זהה כמעט לאופן שבו היא התייחסה לאופנה. בשיחות עם שלומי אחד הדברים הבולטים שעלו היה שאחד ממקורות העבודה העיקריים שלהם היה קשור ללבוש ולשאלה איך לבגד יש משמעויות פסיכולוגיות. כשויוויאן אמסלם בסרט גט מקבלת את החופש שלה, היא צועדת החוצה בנעלי אספדריל שעוצבו בהשראת נעלי אסירות. המון משמעויות חבויות בתוך הפריטים האלה״.
שלא במקרה, ״ז׳ה טם״ נוגעת בנקודה מעניינת – העובדה שתערוכות על אופנה הן עדיין יחסית נדירות בנוף המקומי. למעט תערוכה המתוכננת להתקיים בשנה הבאה במוזיאון ישראל לציון 70 שנים למדינה, הרפרטואר של המוזיאונים המרכזיים בארץ דלים יחסית בכל הקשור לנושא. ״ניסיתי לחשוב האם היו תערוכות אופנה גדולות בארץ, שנאצרו על ידי אוצרים מקומיים״, אומרת קידר בנוגע למעמדה המיוחד של התערוכה שהיא אוצרת, ״אבל אני לא מצליחה לחשוב על דוגמאות רבות״.
למה את חושבת שאין כמעט תערוכות אופנה בארץ?
״נתחיל מזה שאין הרבה אוספים. רק מהפרויקט על רונית אני יכולה לומר שמצב השימור מאוד עגום. שימור של בגדים כמעט ולא קיים. מהבחינה הזו, גם אם יש רצון ויש יכולת, אין הרבה חומרים לעבוד איתם. רונית אלקבץ היא נדירה: אין הרבה אנשים ששומרים ומקפידים כמו שהיא הקפידה. כאוצרת, לגלות את האוסף שלה היה חלום״.
היה קושי בבניית התערוכה?
״האמת היא שהיה שיתוף פעולה יוצא מגדר הרגיל עם המון גורמים. הצלחתי להביא שתי שמלות קוטור של כריסטיאן לקרואה שרונית לבשה בפריז. זה היה מדהים לראות איך כשמישהו נוגע בלב של מישהו, והיא נגעה בלבבות רבים, אנשים יוצאים מגדרם כדי לעזור. רונן לוין, המורה שלי משנקר שגם שיחזר בעבור התערוכה מספר מערכות לבוש שלה מהקולנוע, אמר לי בהקשר הזה – כשכולם רוצים שמשהו יצליח, זה מצליח״.
עכשיו, עם פתיחת התערוכה, את כבר יכולה להגדיר מה הפך אותה לסטייל אייקון?
״אני חושבת שזה העומק והרצינות שבאו לידי ביטוי ביחס שלה לאופנה; משהו שלי ולך הוא אולי מובן מאליו, אבל לרוב האנשים הוא לא. צריך גם לזכור שהרבה שנים העיסוק של נשים בלבוש הסיט את תשומת הלב מהעבודה שלהן. עד היום, כששחקנית מגיעה לשטיח האדום לא שואלים אותה על התפקיד או מה היא רוצה לבטא בדרך שבה היא מתלבשת, אלא מה היא לובשת. רונית ראתה בבגדים משהו בלתי נפרד. היא הייתה מחוברת אליהם, בודקת את הבגד מבפנים ומבחוץ, והבינה שבגד ראוי לאהבה שלנו כמו שהוא ראוי להיות במוזיאון״.
The post ״רונית הבינה שבגד ראוי לאהבה שלנו״ appeared first on מגזין פורטפוליו.
