ברלין. תערוכת צילום של מריו טסטינו במוזיאון הלמוט ניוטון. אני נעצרת למול תצלום ענק של דוגמנית יפהפייה שוכבת בעירום ומוצאת את עצמי נעה באי־נוחות לנוכח שיער כהה שמכסה את רגליה וישבנה ועומד בניגוד מוחלט לדפוסי היופי בהם אני מורגלת. תחושה דומה כנראה ליוותה אנשים רבים למול פרסומת של חברת אדידס, שבה הופיעה הצלמת השבדית ארבידה ביסטרום כשרגליה לא מגולחות. התגובות להן זכתה ביסטרום על הצילום רחוקות מלהיות מחמיאות והגיעו עד כדי איומים אלימים. ניתן לראות בהן, כמו גם באותה אי־נוחות שחשתי בתערוכה בברלין, שיקוף של מישטור תרבותי – בהתייחס לדפוסי אסתטיקה ויופי בתרבות המערב.
בשיח הנפוץ אודות דפוסי יופי, גברים יכולים להתהדר בשיער גוף (עד רמה מסויימת) ונשים אמורות להדיר אותו. טקסי מישטור הגוף עצמם, המתקיימים בהסתר בדרך למראה הנכסף, מלווים לא אחת בפן לא אסתטי ובהתערבות אלימה ב״טבעי״. מריטת שיער, גילוח שיער, הסרה בליזר, צביעה, הוספת שיער, הן דוגמאות לפעולות ותהליכי ״אילוף״ בכדי להתאים את מה שקורה כדרך הטבע לדפוסי האסתטיקה המוכתבים בתרבות.
סוגיית השיער היא אחת מתוך מקבץ נושאים העולים בתערוכה הקבוצתית ״חפץ״, שנפתחה במסגרת שבוע האיור 2017 במרכז אדמונד דה רוטשילד בתל אביב ותימשך עד 16.12. הערב (28.11 יום ג') תתקיים בתערוכה הרצאתו של דורון פישלר "קיצור תולדות הנסיכות".
בתערוכה מוצגות עבודות של יוצרות/ים מתחומים שונים המהוות תגובה לסוגיות מגדריות, עולם הציפיות שעוטף כל אחד מהמינים והשפעותיהן של אותן ציפיות על הסדר החברתי ועל כל אחת ואחד מאיתנו. רוב העבודות בתערוכה הן תוצרים של תהליך עבודה שיזמו והובילו אוצרות התערוכה – אפרת פרידנזון ודניאל ונטורה – שכלל מפגשים, הרצאות ודיונים סביב סוגיות שעלו בין היוצרים.
הדס גלבוע מעמתת את הצופים עם סוגיות של אסתטיקה, דרך איור גדול מימדים של שתי דמויות נשיות: האחת מתקרבת לשניה, מחזיקה בידה פינצטה ומכשיר אפילציה והשניה עוצמת עיניה באופן כמעט אקסטטי אך תנוחת רגליה וידיה מרמזות על חוסר נוחות עד כאב. הטיפול הלכאורה־מינורי, המוטבע באופן שוטף בחיי היום־יום של נשים, מקבל ייצוג מונומנטאלי גם בגין גודל העבודה, אך בעיקר בגין אופי האיור בו כל שיערה וכל קמט בעור משתקפים ברישום המעצים את ה״פגמים״ ושם עליהם את הפוקוס.
שימת פוקוס על הפגמים שאנחנו מעדיפות להסתיר עומדת גם במרכז עבודתה של נעמה אגסי – ״ציצת שיער״. אגסי בוחנת את מעמדו של השיער הנשי כבעל מאפיינים קישוטיים, בוחרת עמדה הומוריסטית, והופכת מופעי שיער באיזורי גוף 'אסורים בשיער' דוגמת בית השחי, בין הגבות ובתוך האזניים לתכשיטי אופנה. דרך האובייקטים, המעצימים את נוכחותו הטבעית של שיער, היא מקנה לו מעמד אסתטי בתוך אותו מדיום שחותר להסרתו.
האדרה של השיער המודר מובילה גם עבודה שלי – ״Mis-perfection״ – בה אני משחקת עם תוצריו של תהליך הסרת השיער והופכת את טקס היופי שנעשה בהסתר ואת שרידיו ל״אובייקטים של תשוקה״. סמרטוטי שעווה ועליהם שיער שהוסר הופכים קווי רישום בסדרת תמונות – ״יצירות אמנות״ המוצגות באופן מוזיאלי ונחשפות כאובייקטים יוקרתיים; לצידן, צעיף שיפון נשי ואלגנטי בו ניתן להתעטף, אשר ההדפס על גביו הוא צילום בתקריב של אותן יריעות שעווה – באופן זה הכיסוי הטבעי בו נשים מתביישות הופך לכיסוי מלאכותי בו הן מתהדרות.
צביעת השיער – פעולת תחזוקה שנועדה לשמר את עטרת הראש כקישוט מרשים המשדר חיוניות – נראית בפועל כטקס קורבן אלים. את השיער שנושר/נתלש בתהליך אני הופכת לענק העשוי מ־12 חרוזי שיער – יבול המייצג שנה שלמה של טקסי צביעה. התכשיט מנכיח את הצורך להתהדר ולהתקשט, אך מציג בו זמנית את המחיר שגובים דפוסי היופי המקובלים
באובייקט נוסף המוצג בתערוכה אני משתמשת בשרידי שיער מ״טקס צביעת השיער״, פעולת תחזוקה שנועדה לשמר את עטרת הראש כקישוט מרשים המשדר חיוניות, אך נראית בפועל כטקס קורבן אלים. את השיער שנושר/נתלש בתהליך אני הופכת לענק העשוי מ־12 חרוזי שיער – יבול המייצג שנה שלמה של טקסי צביעה. התכשיט מנכיח את הצורך להתהדר ולהתקשט, אך מציג בו זמנית את המחיר שגובים דפוסי היופי המקובלים. דרך האובייקטים הללו בחרתי להציף את המתח בין כיסוי לחשיפה, בין טבעי לתרבותי, בין 'מגעיל' ליפה, ולתהות אודות טקסי יופי שנשים לוקחות על עצמן על מנת לעמוד בסטנדרטים חברתיים/תרבותיים.
גם שרה ג'יין חתוכה החלה את תהליך העבודה לקראת התערוכה סביב סוגיית השיער. כאם למתבגרת צעירה היא תהתה באיזה גיל מתחילות הבנות להסיר את שיער גופן ומה גורם להן לרצות להסיר אותו. בתערוכה היא מעלה סוגיות נוספות הקשורות לנעלי עקב ולאספקטים חזותיים שהפכו לחלק ממופע של ״נשיות״.
יאנה גורליק מציגה את ״שיער באישה ערווה״ ושמה דגש על עטרת הראש והמשמעויות הנטענות אליה. בסדרת איורים המבוססת על קליגרפיה היא מציבה ״תסרוקות״ המשקפות מצבי זהות נשיים בין צניעות לפיתוי ובין משטור לחופש. דרך התייחסות לשירים, אגדות ומחזות שהפכו את השיער מושא תשוקה ומשל – דוגמת מדוזה במיתולוגיה היונית או דמותה של רפונזל – היא תוהה אודות החיים העצמאיים שיש לעטרת הראש כמסר תרבותי/חברתי כמו גם על הפער המתקיים לא אחת בין אופן תפיסת המופע החזותי לדמות המחוברת אליו.
סוגיית הפער בין תדמית ומהות מעסיקה גם את אדם גלסמן שמציג תחת השם ״שיער ומגדר״ איור דיגיטאלי המבוסס על משחקי התאמה. גלסמן מתייחס לאופן שבו איור השיער של דמויות בסיפורי ילדים מבדל אותן מגדרית – מבחין בין ״נסיכות״ ל״כבאים״ והופך למסר סמוי לסימני זהות מקובלים. בעבודתו גלסמן מציג דמות אחידה לצד מגוון סגנונות שיער והמבקרים מתבקשים לבחור איזה שיער לחבר לדמות ולהשפיע על אופן תפיסתה המגדרית.
סוגיית התפיסה המגדרית נוכחת גם בעבודתו של גיא ויינר. ויינר בוחן את שפת הגוף של גיבורי העל ומחליף פוזיציות המהוות מודל של גבריות ״נכונה״ בשפת הגוף שלו, המתאפיינת בנשיות. דרך סדרת תצלומים של גיבורי־על הוא מציב אמירה אודות מודלים של גבריות ומציע עמדה המרחיבה את יכולת ההזדהות עם הדמויות.
בבחינת עבודות שעיסוקן דפוסי יופי ניתן לראות בתערוכה לצד סוגיות השיער גם עיסוק בדימויי גוף וסגידה לרזון כביטוי ליופי והצלחה. שמרית יערי, בעבודתה ״משקל האדם״, בוחנת את התחושות הקשות מול המראה לנוכח אידאל היופי המקובל, ומצביעה על הפן הביקורתי הרואה בעיקר פגמים במקום לראות ולקבל את מי שאנחנו. בסדרת רישומי גוף המשתקפים זה על גבי זה היא מציגה מבני גוף שופע ופרופורציות מעוותות, ומבין ההשתקפויות השונות היא מחפשת את האדם הרזה שבתוכה.
גם עידן לייטמן תוהה מה היא רואה כשהיא מביטה במראה, ומתייחסת לכך שבכל נקודת זמן אנו תופסים באופן שונה מה שמשתקף למולנו. לעיתים רואים רק מה שחסר, לעיתים את הפער ביננו לבין הדמויות בפרסומות – שהפכו מושאי תשוקה – ולעיתים הדמות המשתקפת למולנו נראית כלילת שלמות ויופי. לייטמן דנה בתפיסתנו העצמית החמקמקה, שנמדדת תמיד בהשוואה לתכתיבים חברתיים, בין אם אנחנו רוצות בכך או או לא.
מתיחת גבולות אידאל היופי אל מעבר לקצה, באופן המסכן אותנו, עולה מהאובייקט שיצר אילן אלקרט: באמצעות כיסא דקיק ושברירי עשוי מתכת דקה, מציב אלקרט אנלוגיה לאידאל הרזון וממחיש את האבסורד של סטנדרט היופי המעוות והחולני. הכסא – מעין רישום של גוף וגפיים – שאמור להיות עמיד, הופך פגיע, לא יציב וכמו הגוף – מתנודד חולה תחת תכתובות התרבות ודפוסי היופי הבלתי הגיוניים.
ראלי סמית ואסנת צימרמן מנצלות את ההזדמנות של התערוכה על מנת ״לשבור מיתוסים״ באופן מעשי. בתהליך העבודה לקראת התערוכה הן אספו אמירות המופנות לנשים דוגמת ״תהיי יפה ותשתקי״, ״תחליטי – קריירה או משפחה״, ״אם ככה היא התלבשה שלא תתפלא…״ וכתבו אותן באותיות מוזהבות על גבי פינים של משחק באולינג עשויים קרמיקה. בעבודתן הן מזמינות לגלגל באופן מטפורי ״כדור״ באולינג ולנפץ את התפיסות החברתיות שמאחורי אמירות אלה. בתערוכה עצמה, לצד המיצב הרעיוני הן מציבות חיילי באולינג קטנים עליהם יוכלו מבקרי התערוכה לכתוב בטוש כל מיתוס אותו הם רוצים לשבור ובאקט משחרר לנפץ אותו בפועל על ריצפת הגלריה.
The post חפץ, מגדר, ותכתיבים מסמרי שיער appeared first on מגזין פורטפוליו.
