מגדילים ראש: עמית טריינין וניב תשבי שוברים את גבולות האיור

שתי תערוכות שנפתחו בשבוע האיור ומתמשכות בשבועות הקרובים מאירות באור חדש את המושגים המקובלים בתחום האיור, הן בשימוש בחומרים פלסטיים ובמעבר לתלת־ממד והן בהיקף וגודל יוצאי דופן. עבודתו של עמית טריינין ״החלום הגדול. נא להוריד נעלים״ בגלריה מנשר, מורכבת ממזרני יוגה מודפסים, והחלה בהזמנה של שרונה קרני כהן – ליצור איור גדול מימדים לקראת אירועי יום היוגה הבינלאומי, שחל ב־21.6, היום הארוך בשנה.

טריינין, המכהן כראש המחלקה לתקשורת חזותית במנשר, יצר בעבור הפרויקט את אחד האיורים הגדולים ביותר שהודפסו בעולם, פסיפס של 1,500 מזרני יוגה, שנפרסו על פני 1,400 מטרים רבועים בכיכר רבין. המזרנים המאויירים יצרו תמונת עולם פנטסטית, המורכבת מ־500 ״חלומות״ שנכתבו על ידי מבחר כותבים, שכל אחד מהם תיאר בדרכו וכיד הדמיון הטובה עליו את עתידה של מדינת ישראל בשנת 2048, כשישראל תהייה בת 100.

בשבוע האיור בשנה שעברה הציג טריינין פרויקט של קליפ מוזיקה לברי סחרוף, שאוייר כולו על גליונות של מדבקות לבנות, סטנדרטיות. המעבר מתמונה המורכבת מהמדבקות הקטנטנות לתמונת הענק המורכבת מהמזרנים מדגים עד כמה גמיש המדיום של איור, וכיצד אפשר לממש אותו בקנה מידה מיניאטורי או ענק.

אתה רואה את הדמיון בין השניים, משהו במהות של איור פסיפס?

״יש דמיון, אבל קנה המידה לא משנה, מבחינה טכנית יש אפשרות להגדיל לכל גודל״, אומר טריינין על הדמיון בין שני הפרויקטים. ״החוויה שלי כמאייר היא העבודה הכי בלואו־טק – בורא עולם על הנייר והוא הופך להיות משהו בקנה מידה נורא גדול ועל חומר לא צפוי״.

בתערוכה שאצרה יאנה בוקלר ומוצגת בגלריה מנשר (עד 12.12) מוצגים כ־350 מזרני יוגה שנותרו לאחר שמרביתם נמכרו ביום היוגה. הם מודפסים בחלקי ציור, חתומים וממוספרים כסדרה חד פעמית של 1,500 יחידות. גם בתערוכה הם מוצעים למכירה במחיר סמלי (100 שקלים) לעומת עלות ההפקה המורכבת. לצידם מוצגים האיורים המקוריים וקליפ אנימציה שיצר טריינין בשיתוף עם ענבל צירקבליץ.

״הפרויקט נעשה בשיתוף פעולה עם DREAME – האתר שהקימה שרונה, שמחבר בין חלומות של אנשים למאיירים שמתרגמים אותם למוצרים מאויירים״, מסביר טריינין. ״היא גילתה שמזרון יוגה אישי הוא אחד המוצרים המבוקשים ביותר, חיפשה פרויקט שיתאים למזרני יוגה, והזמינה אנשים לחלום ולדמיין את ישראל ב־2048. היא ציונית חדשה – היא נולדה בלונדון לאמא ישראלית ואבא בריטי. אני לא בטוח שמישהו שנולד כאן היה חושב על זה״.

קרני כהן פנתה ל־500 איש בבקשה שיחלמו ויתארו את ישראל העתידית, ביניהם אנשים שמקיפים אותה וחלקם אנשים ידועים והוגי דעות. ״פרופ׳ דן אריאלי דיבר על עתיד מאוד טכנולוגי, העיתונאי איתי אנגל היה די פסימי ובכל זאת הכנסתי משהו ממנו לציור״, אומר טריינין.

״היא ביקשה שגם אני אחלום ועשיתי פרצוף. המחשבה הראשונה שלי הייתה שב־2048 לא תהיה מדינה, אני לא כזה פסימי, אני חושב שזה גם תלוי ביום ובמצב רוח באותו רגע. אבל בתור מאייר, חלק מהפריבילגיה שלנו היא להיכנס לראש אחר. הכיף של התחום זה שאני יכול ליצור עולם פנטסטי – וכשאני יוצר עולם אני מדמיין את עצמי בתוכו – והרשיתי לעצמי לפנטז. עבדתי עם הטקסטים של האנשים והכנסתי גם את החלומות שלי וזה יצר גם בעבורי אופטימיות״.

הפנטזיה האוטופית שצייר טריינין בטושים בסגנון של ציורי ילדים קיבלה מראה עיצובי יותר בהדפסה על גבי המזרנים. ״ציירתי מדינה שבנויה על גשם – אני מאוד אוהב גשם והירוק מאוד חסר לי. את מפרץ חיפה המלא מפעלים מזהמים הפכתי למקבץ של קומקומים שמייצרים ענני גשם. זה חלום מאוד אקולוגי, במרכזו יש מיזוג של ירושלים־תל־אביב, על הגגות צומחות גינות שופעות; מישהו תיאר רכבת ישירה להודו; יש אצטדיון כדורגל שמחבר בין עזה לישראל״.

המזרנים המודפסים נפרשו על פני כיכר רבין ביום היוגה הבינלאומי, ב־21 ביוני, והשלימו יחד ציור אחד ענק. ״זו הייתה תחושה מדהימה – לראות איור שציירתי בבית, במטבח, בטושים, פתאום בממדי ענק, קשה לתאר במילים זו עוצמה מטורפת ועוד שזה מתמלא ב־2,000 איש שעושים יוגה. מצד שני היה בזה משהו מתסכל – פרויקט כל כך גדול שהיה וחלף מהר מדי. ההחלטה להציג שוב את הפרויקט בתערוכה בשבוע האיור נתנה לזה משך. כשאנחנו מציגים את המזרנים כיצירות אמנות זה באמת נראה כחלומות, שברי חלומות״.

הפרויקט כולו מתועד בסרט המוצג גם הוא בתערוכה. ״אני לא בן אדם מיסטי או רוחני, אבל כשהתחלנו לפרוס את המזרונים בבוקר בכיכר – הציורים הראשונים – אלה שבהם מצויירים העננים, פתאום ירד גשם – רבע שעה של גשם באמצע יוני, מפתיע״.

אנטי גיבור ורדרד

הפתעה נכונה גם לנכנסים בפתחו של מחסן 2 בנמל יפו, שם שוכן אחד הכוכבים הבלתי מעורערים של שבוע האיור השנה: ״סנוז״, דמות האלטר־אגו של המאייר ניב תשבי, יצור קומיקסי באופיו, אנטי גיבור ורדרד, שראשו התנפח למימדים עצומים ואיבריו פזורים ושרועים לאורכו ולרוחבו, ואף מלוא גובהו של ההאנגר החשוף. תערוכת היחיד של תשבי (מוצגת עד 7.12) היא אירוע סייט־ספסיפיק, ומורכבת מ״חלקי גוף שהוצאו מכלל שימוש והתארגנו למערכת לא עצמונית״, המניבים תגובה רגשית מהקהל.

בראש הגדול הזה יש משהו מפלצתי כמעט ובה בעת הוא עדין ומעורר חמלה, מנמנם לו ומתנשף.

״אני חוקר את המצב הרגשי שבין חיוניות לחידלון״, אומר תשבי. ״חיפשתי את האיזון בין הפירוק – שהאורגניזם הזה יתפזר בחלל של 500 מ״ר, ובמקביל ייראה כמשהו שמתוכו יכול להיבנות אדם. החלל היה הקנבס שלי עם כל מה שהוא מביא איתו. מצד אחד המקום הזה יכול להיות מקלט או סוג של רחם שמגן עליו, אבל מצד שני הוא עלוב וריק. אפילו השם שלו – מחסן 2 – מעיד על דבר שאין בו צורך או שהוא לא בשימוש כרגע״.

העבודה החלה בשלב תכנון ארוך, מספר תשבי: ״למדתי את החלל ומיפיתי אותו, ותוך כדי כך עבדתי בתוכנת תכנון בתלת־ממד. רציתי שהגוף הזה יחלוש על החלל ויתעלק עליו, אבל היה לי חשוב שלא ימלא את החלל עד כדי שלא יוכל להכילו״.

נקודת המוצא הטכנולוגית מבוססת על מזרני קפיצות של ילדים – שמהם למד תשבי חוקיות של ניפוח ולחצי אוויר. הראש וצינורות אברי הגוף מחוברים למפוח הממלא אותם אוויר ומדי פעם נח ומאפשר למעט מהאוויר להתנדף, כך שנוצרת תחושת ״נשימה״. תשבי היטיב לדייק במידת הפירוט ושמר על דימוי ענק אך מינימליסטי, מבלי לגדוש את החלל. ״החומר הפלסטי הגמיש קצת הזכיר לי עור. הצבע הוורוד הוא אילוסטרציה לצבע עור שלא קיים, לא ספציפי, והוא מלווה אותי גם בכל מיני עבודות אחרות. אפשר להגיד שהוא מין צבע כיסוי – מעטה״.

יש בו משהו קצת פגיע?

״הוא לא ורוד אופטימי כל־כך, יש בו משהו עכור. כאן השתמשתי בו על החומר הפלסטי ושיחקתי עם החומר – אפשר להגיד שתרגמתי את המשחק בין  דו־ממד לתלת־ממד וגילמתי אותו בחומר, ביכולת שלו להימתח להתנפח ולהפוך לגוף נפחי, מלא ברוח ובאוויר וגם להתרוקן, להיות שטוח ולהיראות מכווץ.

״כל החלקים בגוף הזה הם מעין סטוק של חלקים שיש להם פוטנציאל הרכבה והתחברות והם כולם הפשטה של צורות של חלקים של גוף. אפשר לראות בחלק מהם יותר מדבר אחד״, הוא מדגיש .״יש בגוף הזה משהו קצת עוברי, בתהליך התהוות, הראש חסר פרופורציות – לא בדיוק הכול התיישב במקום הנכון, יש צינור הנכנס לראש וכאילו חורג החוצה בצורת אף, הרבה רואים בפנים האלה פינוקיו בגלל האף. קצת כמו תינוק בהתהוות, יש בו משהו כמו הילד הנצחי שתקוע במרחב הזה ורק רוצה להתפתח״.

The post מגדילים ראש: עמית טריינין וניב תשבי שוברים את גבולות האיור appeared first on מגזין פורטפוליו.