בשלוש השנים האחרונות, החל מ־2014, מתמודדת הולנד עם גל גואה של מבקשי מקלט מארצות הים התיכון ומאפריקה. על פי רשות ההגירה והאזרחות ההולנדית מתגוררים כיום בהולנד כ־47,500 מבקשי מקלט, בעיקר מסוריה, מעיראק ומאפגניסטן. הגעת מבקשי המקלט הביאה להקמת מרכזי פליטים חדשים ומרכזים קהילתיים, וגרמה למעצבים רבים לחשוב על פתרונות וחלופות יצירתיים לאופן שבו מהגרים ופליטים עשויים להשתלב בחברה ההולנדית.
התערוכה De VREEMDLAND (בהולנדית – ארץ זרה/מוזרה), שהתקיימה בשבוע העיצוב האחרון באיינדהובן על ידי הסטודיו החברתי לעיצוב Bron van Doen, הייתה אחד מהאירועים ומהתערוכות שעסקו בנושא זה במסגרת שבוע העיצוב. התערוכה הוצגה במרכז קהילתי שמקבץ אליו באופן יום־יומי מבקשי מקלט ומהגרים, כמו גם סטודנטים הלומדים בעיר. בעקבות שיתוף הפעולה עם הסטודיו אירח המקום בשבוע העיצוב פרויקטים, פעילויות, מסעדה וחנות הקשורים למתן הזדמנות שניה למהגרים חדשים בהולנד. מידי יום התקיימה במקום תכנית תרבותית בשיתוף קבוצות שונות שיצרו יחד חללי תצוגה, סדנאות, חנות וערבי עיון בנושאי הגירה, שונות אתנית והעצמה. בנוסף המקום אירח מסעדת פופ־אפ, שיצרה תפריט אתני מגוון שבכל יום התמקד במקום אחר בעולם : סורינאם, סנאגל, מלזיה ועוד.
אחד הדגשים היה למידה הדדית ובלתי אמצעית אחד מהשני, ועל כן לקראת שבוע העיצוב הנהלת המקום שיתפה פעולה עם קבוצות יוצרים בעלות עניין דומה במבקשי מקלט והיטמעותם בחברה ההולנדית. שלושה פרויקטים עיצוביים שהוצגו במקום המחישו באמצעות טקסטיל, דימויים ויזואליים וסיפורים מאוירים כיצד מעצבים יוצרים תהליכי עבודה ומוצרים עם אוכלוסיות המהגרים החדשות בהולנד. הפרויקטים שהוצגו בתערוכה עסקו במקום המגורים החדש שאליו מבקשי המקלט מגיעים, ביצירת שיתופי פעולה ובקידום מבקשי המקלט בשוק העבודה המקומי, בפן החברתי של המעבר או ההימלטות לארץ חדשה, ובהתמודדות עם קודים תרבותיים שונים ובנייה מחדש של קשרים חברתיים.
מקום שאפשר לכנותו בית
פרויקט De Voorkamer אוטרכט, מיזם של שני מעצבים בוגרי האקדמיה לעיצוב באיינדהובן – פים ון דר־מיל ושי רביב – הציג במקום תערוכת תוצרים שעוצבו על ידי מבקשי מקלט המתגוררים באוטרכט ובסביבה, בשיתוף פעולה עם מעצבים ובתי מלאכה מקומיים. מאז פתיחתו של המרכז בסוף 2016, הפך De Voorkamer למקום מפגש משמעותי בעבור מבקשי מקלט ומקומיים, שמבקשים לגשר על פער התרבויות באמצעות משחק ויצירה משותפת. המקום, שהפך לא מכבר למועדון חברתי שוקק, מציע פלטפורמה לשיתופי פעולה רבים בעיר, בין אם ביצירת שיתופי פעולה בין ארגונים שונים העוסקים באוכלוסיית המהגרים ובין אם במתן הזדמנות ליוצרים כמו מוזיקאים, שחקני תאטרון ומעצבים להופיע או להציג את יצירותיהם ולזכות בהכרה על ידי קהל מגוון הרחק מעיר מולדתם.
כך לדוגמה, מוחמד סבר הציג כלי קרמיקה שייצר בשיתוף פעולה עם סוזן בקינג, המשקפים את חווית הרחצה בחמאם. אמני, פלור וננה הציגו איורי תבליט: אמני היא סופרת סורית עיוורת, שסיפרה סיפורים אישיים על ערים אהובות עליה בסוריה; פלור עיבדה את הסיפורים לטקסט בהולנדית וננה תירגמה אותם לאיורים הניתנים למישוש. כך יכלה הסופרת לחוש את הסיפורים שלה ולשתף את הצופים בסיפוריה.
לצד התערוכה יצר צוות הפרויקט סדנה שבה הם הזמינו נציגי עיריות, מעצבים מתחומים שונים ומבקרים בשבוע העיצוב להצטרף לסדנת חשיבה שעסקה בשאלה כיצד להתניע פרויקט עיצובי חברתי העוסק בשילוב של אוכלוסיית מהגרים באוכלוסיה הכללית. הסדנה הזמינה את הקהל הרחב לייעץ למיזמים החדשים ולהציע רעיונות משלהם כיצד להתמודד עם הגירת הפליטים לאירופה, וכיצד אפשר לקדם אוכלוסיות אלו במקום מגוריהן החדש.
צוות הפרויקט שיתף מניסיונו ועורר דיון על האופן שבו הם מציעים ליצור פרויקט אינטגרטיבי שכזה. כך לדוגמה, עיריית ניימכן ביקשה ליצור מועדון קהילתי שהוא גם שוק שבועי שבו מבקשי מקלט חדשים ומקומיים יוכלו למכור את מרכולתם, מעבודות יד ועד לאוכל מסורתי. נציגים מעיריית מאסטריכט מנסים לקדם פרויקט דומה ל־De Voorkamer, אך נתקלת בקשיים ארגוניים. הסדנה עזרה לנציגי העירייה לראות כיצד מתמודדים יזמים אחרים עם אתגרים בהקמה של חלל שכזה, ועודדה את נציגי העירייה לפנות לפרויקט שוב מנקודת מבט אחרת. פרויקט מקומי באיינדהובן, Refubike, שבו מתנדבים ופליטים מתקנים ובונים אופניים יחד, קיבל עצות ורעיונות מעשיים כיצד להגיע ולמשוך קהל רחב יותר. לדוגמה, הוצע למיזם ליזום יום אופניים משפחתי, שבו כל המשפחה באה לשפץ את האופניים שלהם, וכך יזכה הפרויקט ליותר תשומת לב ולהשתתפות מהקהילה המקומית.
פרויקט נוסף שהוצג במקום היה Uit De Buurtfabriek (״מהמפעל השכונתי״), שהציג רהיטים שנעשו בשיתוף מתנדבים ומבקשי מקלט באזור. ה־Buurtfabriek הוא מקום עבודה שיתופי שמציע לאנשים המתקשים להשתלב בשוק העבודה ההולנדי מסיבות שונות ליצור על פי הזמנה רהיטים לחברות, לארגונים חברתיים ולאנשים פרטיים, בשיתוף מעצבים ומתנדבים הפועלים במקום. הלוקחים חלק בפרויקט לומדים מיומנויות חדשות כמו עיצוב וחיתוך בלייזר, עיצוב והדפסה בתלת־ממד ומלאכת נגרות ועבודה עם כלים שונים.
בשונה מחללי תצוגה רבים ביריד שבוע העיצוב, ומארגני הפרויקטים שלקחו בתצוגה חלק הזמינו את הציבור הרחב, בעלי רקע בעיצוב וכאלו שגם לא, להשתתף באופן פעיל בסדנאות ובערבי העיון שהציע המקום. נשאלו שאלות כמו: כיצד מרכזים קהילתיים חדשים יכולים להכיל את המהגרים החדשים בהולנד, מה עליהם לעשות כדי לשלב אותם בחברה, והאם עיצוב הוא הפתרון לכך? ובנוסף, כיצד עשויים להיות מעוצבים בתי מחסה למבקשי מקלט? מה צריך להכיל בית ארעי שכזה: האם זהו אוהל? בית מחסה? או מקום שאפשר לכנותו בית.
מעבר לאופן הרגיל והפסיבי בדרך כלל שבו אפשר להתבונן על אוביקטים מעוצבים שנוצרים בשיתוף ועל ידי מבקשי מקלט, לקהל ניתן תפקיד מכריע יותר בעיצוב התערוכה ובהשתתפות פעילה שיצרה תחושת עניין ואחריות אזרחית לנושא קליטת המהגרים בחברה האירופית וההולנדית בפרט. ניכר כי הדגש בתערוכות ובמעבדות העיצוב היה על תהליך העיצוב ועל תהליך היצירה, ואלו היו גם הסיבות – ואולי אף הזרז – למעורבות החברתית שבאה לידי ביטוי בתערוכה בפרט, ובשבוע העיצוב באיינדהובן ככלל.
The post איינדהובן 2017: ארץ מו/זרה appeared first on מגזין פורטפוליו.
