מערבית, ערבית, מזרחית, ישראלית, יהודית, ים־תיכונית, אירופית: בשנים האחרונות אנו עדים למספר הולך וגדל של מעצבים צעירים, שמושפעים מהשינויים בתפיסת הזהות וההגדרה העצמית בחברה הישראלית, ומשלבים זאת בעבודותיהם. עקבות וסימנים לכך, מעין סימני חיים, באים לידי ביטוי בכניסה של אורנמנטיקה מזרח־תיכונית, אותיות ערביות וקליגרפיה ערבית אל העיצוב. דוגמאות לכך ניתן לראות בתערוכה חילוף חומרים, שנפתחה בחודש שעבר במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים בשיתוף מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל (אוצרים: יובל סער, העורך הראשי של מגזין פורטפוליו, ואורלי עמרמי, כותבת שורות אלה). מרבית העבודות בתערוכה נוצרו באקדמיות לעיצוב בישראל, והן עוסקות במקום, בשפה ובתנועה בין זהויות. חילוף החומרים בא לידי ביטוי בהיבטים רב־תרבותיים של עבודות השואבות ממקורות שונים, כל אחת בפני עצמה, אך גם ברשת של קשרים שנוצרת בין העבודות המוצגות בתערוכה.
שתי עבודות – האחת של שני דבורה, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון, והאחרת של נואל ערפאת, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, מבצעות מהלך הפוך זו מזו, ועם זאת שתיהן אמיצות וחתרניות ומציעות מבט רענן ואחר על המוכר. דבורה שואלת כיצד היו נראים סמלי הריבונות של מדינת ישראל אילו עולי ארצות ערב היו מעצבים אותם. היא חזרה אל המקורות וחיפשה את מאפייניה של הגרפיקה היהודית (בימים שבהם עדיין לא כונתה כך), ושאבה השראה מכתב תימני עתיק שהמורכבות, העושר והיופי שבסלסול, הם ממאפייניו. הדגל והדרכון החדשים שעיצבה מציעים צבעוניות וסגנון המשתלבים במזרח התיכון, וקרובים בשפתם לאלה של ערב הסעודית יותר מאשר לדגלי מדינות אירופה.
לעומתה הציבה לעצמה נואל ערפאת אתגר הפוך: היא יצרה מיתוג לארבעה אירועים שבהם זמרים פלסטיניים מתארחים בערים שונות בארץ, ושרים את שיריהם של גיבורי ילדותם ותרבותם. כחלק מהמיתוג עיצבה ערפאת כרזות דו־לשוניות, בעברית ובערבית, והחליטה לא לאזכר כלל קישוטים ערביים היסטוריים, אלא להציג לקהל דוברי הערבית עיצוב מופשט, מודרני ועכשווי.
אוהד חדד והלאל ג׳בארין, יהודי־ישראלי וערבי־ישראלי – בוגרי המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל – מציגים את הספר ״ערבי־מערבי״ המסכם ארבע שנים של חברות ביניהם. השניים, שכל אחד מהם נראה כסטראוטיפ זהותי של חברו, מציגים בספר דימויים וטקסטים המתעדים את הדיאלוג שניהלו במהלך שנות הלימודים. הם אינם מציינים מי הוא מי, ומי מביניהם הדובר, כך שלכל דימוי ולכל טקסט מתגלים כמה פנים וכמה צדדים. באופן דומה מגולמים עירוב זהויות ודואליות של משמעויות גם בסביבונים המתורגמים לערבית שמציג אמיר צובל, בוגר התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל. באמצעות המשפט ״נס גדול היה פה״, ובייחוד באמצעות המילה ״פה״, מעלה צובל שאלות חתרניות כמו מי היה פה קודם, למי אירעו ניסים ולמי אירעו אסונות.
הסיפור של סבתא
שבע מעצבות ושבעה מעצבים משתתפים בתערוכה, ורוב העבודות שבה מספרות סיפור נשי או שנקודת המוצא שלהן ומקור השראתן קשורים בדמות נשית. לדוגמה, סבתא פלסטינית שנדדה ברחבי הארץ עד שקבעה את מקומה בעיר יפו בשנת 1948, היא ההשראה של נכדתה הזאר גראבלי, סטודנטית לעיצוב טקסטיל בשנקר, שרקמה בחוט אדום על גבי גלבייה את מפת חייה ואת מסלול נדידתה של הסבתא. קולקציית הגלביות והכאפיות של גראבלי צבעונית ומעוטרת בזהב מתוך רצון לקרב אל העולם הנשי את פריטי הלבוש, המשויכים בדרך כלל לעולם הגברי המוסלמי.
עדי קרני, בוגרת המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, מציגה גם היא גלבייה ועוסקת גם היא ברקמה. תגובתה של קרני להיעלמותה של הרקמה הפלסטינית המסורתית מפריטי הלבוש המתועשים, מתבטאת בהחייאת הדימוי הרקום באמצעות גיוס הטכנולוגיה והדפסת הפרחים בתלת ממד. נועה שניר מציגה בתערוכה איורים למעשייה ״סמידה רמידה״, סיפור סינדרלה המרוקאית, ומעלה על נס את מסורת הנשים מספרות הסיפורים במרוקו. שניר איירה את הסיפור במסגרת פרויקט גמר בתואר שני באוניברסיטה לאמנויות של ברלין, וסינדרלה שלה היא דמות מורכבת שאינה אופיינית לגיבורות ראשיות בסיפורי אגדה – היא גם חזקה ואכזרית, וגם קורבן ופתיינית – והיא מתהדרת בשיער שחור כמובן.
השפה והתקשורת בין הדור הצעיר למבוגר היא הבט אחר שמשותף לכמה מהעבודות בתערוכה: ספק אם יש מקום נוסף בעולם כמו ישראל, שבו בעקבות תחיית הלשון העברית, בכל כך הרבה משפחות לסבים ולסבתות אין, או לא הייתה, שפה משותפת עם הנכדים. כשישראלים אומרים ששפת האם שלהם היא עברית הדבר לרוב איננו מדויק, מכיוון ששפת אימם או שפת סבתם ברוב המקרים אינה עברית. טל לוי, מעצב גרפי בוגר המחלקה לתקשורת חזותית במנשר, מתייחס לסוגיה בהגדה ייחודית שעיצב – הגדה של פסח על פי נוסח יהדות בבל. בהגדה שלושה כתבים: עברי, ערבי־בבלי וערבית בתעתיק עברי, והיא מאפשרת לחגוג את סדר חג הפסח בקריאת הגדה המתנהלת בשפה העברית ובשפה הערבית.
כמו לוי, גם גילעד בר, סטודנט במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, חש רצון להכיר את שפתה ואת שורשיה התרבותיים של משפחתו שמוצאה מאיראן. בר מציג בתערוכה סדרה של וידיאו קליפים בעיצוב חזותי עכשווי, המשמשים כלי ללימוד השפה הפרסית באמצעות שירים של המשוררת פרוע׳ פרח׳זאד. עומרי אברהם, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, מסתמך על נוסח הקריאה בתורה שהיה נהוג בתימן, ומחזיר אל מרכז הבמה הגאים שככל הנראה נהגו בדיבור העברי הקדום, ונשמטו מן הדיבור העברי בימינו. אברהם יצר כרזות המסבירות ומלמדות כיצד לבטא הגאים אלה.
גם העבודה של לירון לביא טורקניץ׳, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, מגיבה לחוסר ההיגיון ולחוסר התקשורת שנוצרים כשחיים בארץ מבלי להכיר את השפה הערבית. לביא טורקניץ׳ יצרה את ״ערברית״, מערכת כתב ניסיונית שכל אות בה מורכבת מערבית בחציה העליון ומעברית בחציה התחתון, והיא מאפשרת לכל קורא לבחור איזו שפה לקרוא, מבלי להתעלם מהשפה השנייה שתמיד נוכחת.
אופטימיות זהירה
מה שמאפיין את העבודות בתערוכה, בהיותה תערוכת עיצוב, הוא נקיטת העמדה האקטיבית והפרקטית שבהן. להבדיל אולי מעבודות אמנות, עבודות העיצוב אינן רק מסמנות תופעות או מצביעות על מה שנשכח, אלא יוצאות אל השטח ופועלות כאן ועכשיו לשינוי המציאות. דוגמה לכך היא עבודה של הדר תדהר שבשיתוף פעולה עם רן־אל תעשיות בע״מ פיתח קולקצייה של אריחי בטון תלת־ממדיים בשם רמאדי (אפור בערבית), בהשראת תבניות וטקסטורות אסלאמיות. תדהר, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, המשיך בכך תהליך שהחל כבר בפרויקט הגמר שלו שבו חקר את האמנות האסלאמית, ועיצב בהשראתה שלושה מכשירי חשמל ביתיים: מערכת שמע, גוף תאורה ומאוורר תקרה.
הלית כולני – גם היא מהמחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר – יצרה כלי לזלביה, מאכל תימני מטוגן שטובלים בסוכר. גם אצל תדהר וגם אצל כולני התבניות האסלמיות אינן משמשות רק לעיטור, אלא יש להן תפקיד פונקציונלי. אצל תדהר גלי הקול של מערכת השמע מפעפעים דרך סבכה בדוגמת ערבסקה, קרני האור מסתדרות לפיה בגוף התאורה וכנפי מאוורר התקרה מתחברות זו לזו בתבניתה. אצל כולני משמשת דוגמת הערבסקה בדמות שקעים על פני הכלי לקיבול הסוכר.
יש דבר מה מפתיע בעבודות המעצבים, שאינו עולה בקנה אחד עם השיח הציבורי הרווח על אודות האסלאם ותרבות ערב. ועם זאת, זה מהלך טבעי: דור המעצבים הצעירים שפועל עכשיו נמצא בנקודה מספיק רחוקה – ועדיין מספיק קרובה – כדי לעסוק בכאב הדורות הקודמים על אובדן חלקים של תרבות בכור ההיתוך הישראלי. החלקים האלה שאבדו מתעוררים בעבודותיהם, ומה מתאים יותר מהמוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים להציג אותם. המסר שעולה מהתערוכה הוא מסר מעודד, ואפילו אופטימי: למרות שאף אחד מאיתנו לא יכול לשנות את העבר, יש מי שיכולים לשנות את ההווה, והם אכן משנים אותו.
The post מזרח תיכון חדש: חילוף חומרים במוזיאון לאמנות האסלאם appeared first on מגזין פורטפוליו.
