הנערים בציורים של גידי (גדעון) רובין, בתערוכת היחיד שלו בגלריה אלון שגב בתל אביב, מזכירים קצת את החלוצים העבריים בגלויות ובכרזות הישנות, משנות ה־30 של המאה שעברה. הדימויים של צעירים אידאליסטים עם ברק בעיניים וכוח בזרועות – בונים, כובשים ושותלים את הארץ החדשה, או סתם נהנים מזיו השמש. הם נראים ומרגישים כה טבעיים בנוף הפתוח, יפים וספורטיביים, מתמזגים עם הטבע. אלא שאלה לא החלוצים בארץ ישראל. רוב הציורים מגיעים מסדרה שמבוססת על צילומים ממגזינים ועיתונים שיצאו בגרמניה הנאצית בשנות ה־30, לפני המלחמה.
התקופה אותה תקופה, הסגנון הגרפי והצילומי דומה, רק האידאולוגיות כה שונות כל כך זו מזו. ולכך יש להוסיף את היידע שלנו על מה שקרה אחר כך. העקבות יותר מעניינים אותי. תמיד אני נמשך לעבר.
פחות עניין אותי לראות את העיתונים הנאציים בתקופת המלחמה, אלה מראות שכבר ידועים. דווקא רציתי לראות איך העיתונים מלפני המלחמה נראו. איך נבנה האתוס
יצירות נוספות בתערוכה מבוססות על תצלומים מסרטו של אנדריי טרקובסקי ״המראה״, משנת 1975. זהו סרט אוטוביוגרפי בחלקו של היוצר הרוסי, והנרטיב הפואטי שלו עוסק בזיכרונות מתקופות הילדות, הנעורים והבגרות. שאלות על זהות, זהות אלטרנטיבית ושאלות על איכות ועיוות הזיכרון, מתעוררות לנוכח המבט בדמויות חסרות הפנים של רובין.
הפער בין החלק המפורש בתמונה לבין החלקים החסרים דורש מהצופה השלמה, ומותיר את הדמויות לפרשנות. הוא יוצר השלכה של זהות אחת על אחרת, פותח אפשרות לסיפורי כיסוי ונרטיבים אלטרנטיביים. אפילו כותרת התערוכה – If this not be I – מרמזת על ההחלפה האפשרית של אדם באדם אחר.
את הכותרת שאל רובין מיצירה מוקדמות של הצייר הקנדי אמריקאי הנודע פיליפ גסטון (1913־1980) המתייחסת לאגדת ילדים ״הקשישה והרוכל״ שנהג גסטון לספר לבתו. מסופר שם על קשישה אשר נרדמה בדרכה לשוק. רוכל שחלף על־פניה ברחוב גזר את מעילה ובגדיה. הקשישה התעוררה כולה רועדת מקור ולא זיהתה את עצמה (משם הציטוט If this not be I) לחרדתה, בשובה הביתה גם כלבה לא זיהה אותה ונבח לעברה נמרצות.
גידי רובין (44) הוא נכדו של הצייר ראובן רובין, מגדולי הציירים הישראליים המוקדמים. הוא חי עם אשתו סיליה ושלושת בנותיהם בלונדון, אמו כרמלה היא החוקרת ומקור הסמכות העיקרי בכל הקשור לעבודותיו של ראובן, אחותו מיכל היא צלמת החיה בניו יורק. כמי שגדל באור המיתוס של ראובן, הוא מספר שחשב שציור זה לא בשבילו. ״ניסיתי להתחמק ועסקתי דווקא במוזיקה. עד שבגיל 22 נמשכתי בכל זאת אל הציור״.
אחרי פתיחת השנה בישראל, עם התערוכה אצל אלון שגב, רובין עומד לפתוח ב־7.2 תערוכת יחיד בבית פרויד בלונדון, ואחריה צפויה לו שנה אינטנסיבית של תערוכות נוספות ברחבי העולם, בין השאר בסן פרנסיסקו, בסיאול ובסן מוריץ.
תמיד אתה מציג כל כך הרבה?
רובין: ״בדרך כלל מדובר בשתי תערוכות בשנה בממוצע, אבל השנה יש שש, אחרי שנה שבה הצגתי פחות, נולדה לנו תינוקת והקצב ירד קצת״.
״על סדרת העבודות הזו אני עובד כמעט שנה. מוזיאון פרויד בלונדון הוא הבית שבו גר זיגמונד פרויד עם משפחתו בשנה האחרונה לחייו 1938־1939. המקום עורר בי סקרנות על מה שקרה בתקופה שלפני המלחמה״, אומר רובין. ״פרויד עבר לאנגליה והביא אתו את כל מה שיכול היה. מי שעזרה לו להימלט הייתה מטופלת שלו, נצר למשפחת בונפרטה. היא שילמה לנאצים כופר – הון עתק– כדי שיוכל לצאת עם בני משפחתו (חלקם) ועם הספרים והחפצים שלו. הם התיישבו ברוב מרסנד – שם נמצא הבית עד היום״.
התהליך של כיסוי הפנים ומחיקת איזכורים של צלבי קרס וסמלים נאציים מתקשר לנטייה האנושית לחסום זכרונות קשים מפני הפגיעה בנפש. עבודתו עליהם הייתה דרכו של רובין להתחבר לעבר
ביקרת שם והתעורר העניין שלך בתקופה כחומר ויזואלי?
״לגמרי. לראות מה יש שם, מה היה שם שהניע את הדברים שקרו״.
העיסוק של רובין במגזינים ועיתונים ישנים הוא סדרתי, וניתן היה לראותם כמצע לעבודותיו בתערוכה שהוצגה לפני כשנתיים במוזיאון הרצליה.
״זה משהו של השנתיים שלוש האחרונות – מאז שהייתי כאן בישראל בשהות אמן של אאוטסט. התחלתי לצייר על מגזינים, זה התחיל במגזינים ישראליים שקניתי כאן – בחנות ביבליופיל (לא רחוק ממוזיאון בית ראובן). המגזינים הראשונים היו ׳עולם הקולנוע׳ הישראלי. אחר כך בשהות אמן בסין אשתי גילתה לי את המגזינים סיניים מלפני מהפיכת התרבות, היא חשבה שאוהב אותם״.
אשתו של רובין היא סינית במקור, שגדלה בהונג קונג ובלונדון, שם פגש אותה כשלמדו שניהם אמנות באקדמיה סלייד.
אני מזהה מוטיב חוזר: הציורים בסדרה החדשה הם למעשה עבודת כיסוי על צילומים ממגזינים גרמניים מלפני המלחמה. בסין לפני מהפכת התרבות.
״זה נכון. באופן כללי קצת מאפיין אותי העיסוק ב׳לפני׳ – שם העקבות יותר מעניינים אותי. תמיד אני נמשך לעבר, גם כשאני מגיע למקום חדש. וגם במקרה הזה, פחות עניין אותי לראות את העיתונים הנאציים בתקופת המלחמה, אלה מראות שכבר ידועים. דווקא רציתי לראות איך העיתונים מלפני המלחמה נראו. איך נבנה האתוס, והמוזר הוא כמה זה דומה לתמונות ממקומות אחרים, וגם כאן בארץ באותה תקופה. העניין החקלאי, לדוגמה״.
אתה מכסה את הפנים ומוחק את הזהות, זה הפך לסימן ההיכר שלך ויש אמנים רבים שאף מושפעים ממך.
״בגלל שאני עוסק במחיקה, או בציור על נוצר מקום להשלים פערים״.
למה בעצם אתה משאיר את הדמות והנוכחות הפיזית אך ללא פנים?
״זה סיפור אחר בכלל. עד 2001 הושפעתי מאוד מאמנים כמו לוסיאן פרויד וציירתי ריאליסטי עד בלי די. אבל אז קרה אסון התאומים. הייתי בניו יורק ב־11 בספטמבר 2001 – התמזל מזלי או לא התמזל מזלי להיות מאוד קרוב לשם, ברחוב 8 וברודוויי. זה היה בין השנה הראשונה והשנה השנייה שלי בסלייד. ואז כשחזרתי ללונדון כבר לא יכולתי לצייר כמו שציירתי קודם. לא יכולתי לצייר פורטרטים ארוכים שלוקחים חודשים לצייר כל קמט בפנים״.
תחושת בהילות? פוסט טראומה?
״ברור. אני מאוד חרדתי ועוד הסיפור הזה – נישקתי את האדמה בלונדון כשהגעתי״, הוא אומר בציניות חלקית בלבד. ״ציור כמובן הוא התרופה. השינויים בציור שלי היו מעבר ליכולתי להחליט. ברור שהייתה טראומה והבנתי מה זה שינוי – פשוט לא יכול לצייר אותו דבר.
״ואז התחלתי לצייר צעצועים ישנים שאני אוסף, כל מיני אובייקטים. ואם הושפעתי לפני כן מלוסיאן פרויד אז עכשיו אני מושפע ממורנדי, ואני מצייר סטיל לייף וחלק מהבובות חסרות להם יד או רגל, הצעצועים לא שלמים״.
סימני הזמן חשובים לך?
״טביעות האצבעות של הזמן״.
ומצאת במגזינים סממנים ויזואליים של תקופה.
״גם בקולנוע. יש בתערוכה ציורים שנלקחו מסרט רוסי מ־1975, ׳המראה׳ של אנדריי טרקובסקי. סרט מאוד איטי ויפהפה״.
כשאתה עובד מתוך דימויים קיימים מהמגזינים או מהסרט, אתה נכנס לתוך הסיפור או שאתה מתייחס אל המקור כמצע בלבד, טבע דומם?
״בצירוף הזה אני מאוד אוהב להיכנס למקום של מספר סיפורים, אני מניח שלעצמי לא פחות מלאחרים. זה מתחיל עם הרבה סימני שאלה, בנקודת ההתחלה דווקא הריחוק משחק תפקיד. ופתאום משהו תופס אותי ואני מתחבר לסיפור״.
בין התערוכות בתל אביב ובלונדון מקשר אותו ביקור במוזיאון בית פרויד בלונדון שממנו החל לחשוב על מנוסתו של פרויד מוינה, ועל החיים ערב מלחמת העולם השנייה. אבל פרויד איננו הדמות המוכרת היחידה בתערוכה החדשה, שתיקרא Black Book – על שם עבודה שעשה רובין על ספרו של היטלר ״מיין קאמפף״: הוא הצטייד בעותק מהמהדורה הראשונה של הספר, שהודפסה באנגלית בלונדון ב־1939 ומחק שורה אחר שורה בדיו שחור.
פעולת המחיקה דומה לזו שאופיינית לציוריו, שבהם הוא מוחק ומכסה מציאות אחת באחרת, אולם בהקשר של בית פרויד כבר אפשר לדבר באופן ישיר על המושגים הפסיכואנליטיים ״הדחקה״ ו״הכחשה״, שאותם הוא מממש וחוקר.
התערוכה היא חלק מסדרה יוקרתית שאוצר ג׳יימס פוטנאם בבית פרויד, והשתתפו בה בעבר בין היתר אמנים חשובים כסופי קאל, לואיז בורז׳ואה ושרה לוקאס. לדברי פוטנאם, המראות הלקוחים ממגזינים טרום המלחמה היו כאלה של אידאליזציה (עוד מושג פרוידיאני) שנועדו להציג ולקדם את תפיסת עליונות הגזע הארי ואיכותו. ״התהליך של כיסוי הפנים ומחיקת איזכורים של צלבי קרס וסמלים נאציים מתקשר לנטייה האנושית לחסום זכרונות קשים מפני הפגיעה בנפש. עבודתו עליהם הייתה דרכו של רובין להתחבר לעבר ברמה אישית.
״הוא זיהה בבריחה של פרויד ברגע האחרון מציפורני הגסטאפו אם הסיפור המפשחתי האישי של סבו וסבתו, שנמלטו ב־1939 מרומניה. רובין ממקם את העבודות בקונטקסט של בית פרויד והמראה התמים־לכאורה של הציור מהדהד ומעלה לזיכרון את המטרה הנאצית של רדיפת היהודים עד ׳הפתרון הסופי׳״.
גם העבודה על מיין קאמפף, שמנכסת את המקור כמצע להשחרה ולדימויי אבסטרקט שתופסים את מקום התעמולה הנאצית המובהקת ביותר, משמשת למעשה כחשבון נפש אישי.
לכאורה רובין עוסק בתקופות שחלפו ומתמודד עם העבר – בין אם האישי או הקולקטיבי. בפועל, עבודותיו, ובמיוחד כאשר הן ״שתולות״ בהקשר הביתי של בית פרויד, מעלות נושאים אנושיים אוניברסליים, ואלה אקטואלים בכל מקום ובכל זמן. גם כאן.
The post גידי רובין מוחק את ״מיין קאמפף״ appeared first on מגזין פורטפוליו.
