האנתרופולוגית מרי דאגלס מגדירה לכלוך כ״כל חומר שאינו נמצא במקומו הטבעי״. פיסת נייר המונחת על שולחן יכולה להיות מסמך חשוב, אך אם תתעופף ברחוב תהפוך ללכלוך. ״לכלוך מוחלט אינו קיים, הוא הגדרה תרבותית״, כתבה דאגלס, ומי שמחליט מהו המקום הראוי לכל חפץ היא החברה עצמה, שקובעת בסדריה מה ״טבעי״ ומה לא.
האובייקטים בתערוכה מחולקים לשלוש קבוצות המדגישות כל אחת באופן אחר את הפער בין מה שאנחנו בוחרים לתפוס כמצוי שלא ב״מקום הטבעי״, לבין מעברו למקומו ה״טבעי״. פער זה מגולם בדימוי של מכסה הביוב של העיר המודרנית. זהו החיץ בין הרחוב שמבקש לנקות מתוכו את מה שאינו הסביבה הטבעית עבורו, אל האזור הלא נראה, הביוב. החוֹתָם (במובן מכסה, פקק, סוגר) שחותם את ה״לכלוך״ מלעלות למפלס העליון, הנו גם חוֹתָם של העיריות (במובן של סימן מוטבע בחומר) שמשאירות באמצעותו את חוֹתָמָן (במובן רושם, השפעה) כמגינות הרחוב מהלכלוך.
בתערוכה, חותמי הביוב העירוניים, העשויים במקור מיציקת מתכת, המירו את חומריותם ואת הפונקציונליות שלהם. הם הורמו ממפלס הרחוב אל מפלס השולחן, התקערו כקערות אוכל מחומר קרמי, המוכר בעיקר כחומר לכלי אכילה, ואף הפכו לשולחן של ממש. בכך יוצרת נגב קישור בין האוכל הנאכל ״במקומו הטבעי״ לבין תוצרי האוכל, אשר צריך לשמור על המרחב העירוני מפניהם.
ההטבעות על המכסים העירוניים מדגישות ואף מגחיכות את הרושם האורבני שמבקשות העיריות להנכיח במרחב, בין אם על ידי השמטת אותיות ליצירת ביטוי אירוני או בשימוש בדימוי האריה העומד, סמל עיריית ירושלים, כקמע. האריה יצא מתוך מכסה הביוב הירושלמי, מגן הרחוב מהלכלוך והפך לשומר אישי, למגן פרטי מפני כל רע.
